ביאורים וחידושים בהלכות שמיטה ויובל להרמב”ם

רמב”ם הלכות שמיטה ויובל פ”א

ד. כיצד החורש או החופר לצורך הקרקע או המסקל או המזבל וכיוצא בהן משאר עבודת הארץ וכן המבריך או המרכיב  או  הנוטע  וכיצא  בהן  מעבודת האילנות מכין 

אותו מכת מרדות מדבריהם:

איסור חרישה אם הוא מן התורה באיסור עשה

ידוע דנחלקו הראשונים אי חרישה אסורה מן התורה אם לאו. וראיתי בכרם ציון (פ”ו) שכתבו שדעת רש”י ז”ל בר”ה (ב’ ע”א) ד”ה ולשמיטין, שחרישה אסורה בשביעית מן התורה, ושכן הוא דעת התוס’ בסנהדרין (כ”ו) ד”ה משרבו. ועוד מקומות רבים. ושכן דעת ר”ש (פ”ב דשביעית מ”ב) ובר”ש סירילאו שם, וע”ש שכתבו דגם לפוסקים דס”ל שאיסור חרישה בשביעית דאורייתא, מודים הם דאין לוקין על זה, משום דאין הלאו מפורש. וכבר הזכרתי לעיל שמהר”י קורקוס ז”ל (ה”א) מפרש גם בדעת הרמב”ם ז”ל דחרישה אסורה מן התורה רק דאינו לוקה עליה.

ומיהו דעת הרמב”ן ז”ל דחרישה אסורה רק מדרבנן, וכתבו בכרם ציון שם שכן משמעות לשונו של הרמב”ם ז”ל שמנה חורש עם שאר מלאכות דרבנן. וכתבו שכן פירשו התוספות יום טוב, והרב פאת השולחן (סימן כ’ אות כ”ד) בדברי הרמב”ם ז”ל. וע”ש עוד בזה.

והנה רבינו הר”י קורקוס ז”ל עמד על דקדוק לשון רבינו שמנה החרישה עם שאר מלאכות דרבנן בהלכה ד’. (ומאידך כבר דקדק מדבריו בהלכה א’ דס”ל דחרישה אסורה מן התורה והאריך שם לחזק את זה. וכנ”ל). ודקדק עוד שבהלכה ד’ כתב החורש או החופר לצורך הקרקע. וביאר דכונת הרמב”ם ז”ל לומר דשני מיני חרישות הן, החורש לצורך האילנות כדי שיגדלו, זוהי חרישה האסורה מן התורה, אבל החורש לצורך הקרקע שאינו לצורך האילנות, אלא שהקרקע לא יפסד ולא יתקלקל, אינה אסורה מן התורה, אלא הוא כחופר בעלמא או מסקל שאינן אסורות מן התורה. וע”ש. וכ”כ גם הרדב”ז ח”ה בלשונות הרמב”ם (סימן אלף תק”ס) (קצ”ו).

ולכאורה יש להוכיח מהגמרא דמ”ק (ג’ ע”א) דאסור חרישה דאורייתא, דלא נחלקו רבי יוחנן ור’ אלעזר התם אלא אי לקי אי לא לקי על חרישה בשביעית, ומשמע דאיסורא מיהא איכא לכו”ע מן התורה. וקשה על המפרשים בשיטת הרמב”ם דאיסור חרישה בשביעית דרבנן.

ומיהו לפי מ”ש בגמ’ שם במאי פליגי וכו’, דכו”ע לית להו דר’ אבין א”ר אליעא, מ”ד לוקה שפיר ומ”ד אינו לוקה, אמר לך מכדי זמירה בכלל זריעה ובצירה בכלל קצירה למאי הלכתא כתבינהו רחמנא, למימר דאהני מיחייב אתולדה אחרינא לא מחייב, וכבר כתבתי לעיל משם הנוב”י (מהדו”ת חא”ח סימן ל”א) דפשיטא ליה דהמיעוט דמעטינהו רחמנא לשאר התולדות ושאר האבות, לגמרי מעטינהו, ואפי’ איסור דאורייתא אין בהם. [וע”ש מ”ש על דבריו ז”ל]. והוכחתי כן בפשיטות ממה שהקשו על רבא [דהוא מרא בהאי שמעתא דלמד ממה שפירטה תורה לאותן תולדות אמרי’ אהני דמפורשים בתורה הוא דחייב אבל אחרים לא], מהברייתא דאסרה כל מלאכות שדה וכרם מקרא בשדך לא כרמך לא. ותירץ דכולהו דרבנן וקרא אסמכתא בעלמא, ואי איתא דיש בהם איסור דאורייתא, לא היה אומר שהם מדרבנן, ודיו לומר אסמכתא בעלמא. דהיינו שהדרשה דכרמך לא, דבא לרבות הני מלאכות לאיסור לאו, הוא אסמכתא בעלמא ונשארים אסורים מן התורה בעשה, ומזה שאמר דרבנן, ש”מ בדוקא קאמר, וכנ”ל.

וכ”נ מפשיטות הגמ’ במק’ (ב’ ע”ב) דהקשו בין למ”ד משקה משום חורש ובין למ”ד משום זורע איך התירו בשביעית, ואביי תירץ דמתני’ רבי היא דס”ל שביעית בזה”ז דרבנן, ורבא תירץ דאין חייב על שאר תולדות ובפשטות משמע שבא ליישב ולומר דבין למ”ד שהוא משום חורש ובין למ”ד משום זורע שרי בשביעית, כי איסורים אלו לא נכתבו בפי’ בתורה. (ולא כמ”ש הנוב”י שם, וע”ש מה שכתבתי בזה). ואין לומר דרק אתולדה בחורש הוא דאמר דאינו אסור מן התורה, וכמו שאמר נמי אתולדה דזורע, ולעולם חורש שהוא אב מלאכה, אסור מן התורה דומיא דזורע דבודאי שהוא דאורייתא. דהא במו”ק (ג’ ע”א) אמרו דמ”ד דלא לקי על חורש סובר כרבא דממעט שאר איסורים שלא נכתבו בתורה בפירוש, וממעט גם שאר אבות ולא רק תולדות, וכמ”ש מהרי’ קורקוס ז”ל בפירוש בהלכה ד’ ד”ה וכן המבריך. ע”ש. וכן מבואר בלשון הרמב”ם ז”ל שם ה”ג, וז”ל, וזמירה בכלל שריעה וכו’ ולמה פירטן הכתוב לומר לך על שתי תולדות אלו בלבד הוא שחייב, ועל שאר תולדות שבעבודת הארץ עם שאר האבות שלא נתפרשו בענין זה אינו לוקה עליהן אבל מכין אותו מכת מרדות. עכ”ל. (ולשון אינו לוקה דנקט כבר ביארתיו לעיל).

ובאמת זה נלמד במפורש ממ”ש כאן בגמ’ דמ”ד דעל חרישה לא לקי סובר כרבא דממעט שאר תולדות, וע”כ לא לקי אחרישה. ואי ס”ד דרק תולדות הוא דממעט רבא, אבל אבות לא נתמעטו ואפילו אם לא נתפרשו בפסוק חייב עליהם, א”כ לא תירץ כלום דלמה לא לקי אחרישה והיא אב מלאכה ובע”כ דגם האבות שלא נתפרשו נתמעטו. ומאחר שגם חרישה היא בכלל המיעוט דממעט הפסוק לרבא דקיי”ל כותיה, א”כ גם חריש נתמעט לגמרי גם מלא תעשה וגם מעשה, ואין בו איסור תורה רק דרבנן. והנראה דגם האוסרים חריש מן התורה עיקרו הוא מהלכה למשה מסיני וכההי דכתב מהר”י קורקוס ז”ל (בהלכה א’) דלא יתכן שהלמ”מ תאסור חרישה בתוס’ שביעית, אי לאו דבשביעית עצמה אסורה, ומ”ש הרמב”ם בה”א, ונאמר בחריש ובקציר תשבות. עיין לעיל מ”ש בזה באורך. 

דין החורש לחפות את הזרעים

ומה שדקדקו מהר”י קורקוס והרדב”ז ז”ל החורש והחופר לצורך הקרקע, ראיתי בכרם ציון (פ”ו) בגאון צבי שם (אות א’) שכתב שהגרא”י קוק ז”ל העיר למה כתב הרמב”ם, “לצורך הקרקע”. והרב מהומל אמר לו דכהונה עפ”י רש”י ז”ל (בפסחים מ”ז ע”א) אהא דתנן במכות (כ”א ע”ב) יש חורש תלם א’ וחייב עליו משום שמונה לאוין, וא’ מהם משום שביעית ופירש”י ז”ל (שם ע”ב) דאיירי בחורש לכסות הזרעים והוא תולדה דזורע. ע”ש. ולזה כתב הרמב”ם ז”ל לצורך הקרקע, כלומר דזה הוי חורש, ולאפוקי החורש לחפות על הזרעים, דהוי זורע, ולוקה מן התורה. ע”ש. ומ”ש לוקה מן התורה, במחילת כבוד תורתו לא מובן לכאורה, דלא לקי אלא על זריעה וזמירה, אבל החורש לחפות זרעים הוי תולדה דזורע ועל תולדות (ואבות) שלא נתפרשו בכתוב לא לקי, וכמ”ש לעיל. ומ”מ יש בזה כדי ליישב מה שכתב הרמב”ם ז”ל לצורך הקרקע, דכאן בא לתאר דין חרישה ולא דין זריעה, וע”כ כ’ בפירוש לצורך הקרקע, ואע”פ ששניהם מדרבנן, מ”מ מפרש מה היא חרישה.

ואם נכונים הדברים דגם חורש לחפות זרעים אינו מן התורה, דאינו מהתולדות המפורשות בתורה, לכאורה קשה על פירש”י דפסחים הנז’ דפי’ לההיא דחוהו תלם אחד דחייב גם משום שביעית, דהיינו במחפה את הזרעים, ושם אמרו וחייבין עליה משום שמונה לאוין, ואחד מהם הוא שביעית. ולפי האמור שאין זה זורע ממש רק תולדה דזורע, ולרבא אינו חייב אלא על מה שנכתב בתורה בפירוש. וגם התוספות שם ד”ה ושביעית, כתבו דלמד חורש לא לקי מוקי הך דהכא בחורש ומחפה, דמחפה חייב משום זורע עכ”ל. וגם לפירושו קשה כהנ”ל, דגם הוא כ’ כרש”י.

ושו”ר שכבר עמד על זה הגאון מוה”ר יוסף צבי הלוי ז”ל אב”ד יפו ת”א, בספרו תורת ציון (פ”א ה”ד עמוד י”ט, ד”ה אך אכתי קשה) וז”ל, הא מאן דס”ל דחורש בשביעית אינו לוקה ס”ל  כרבא דאמר אתולדות אחרנייתא לא מיחייב, א”כ מחפה אינו אלא תולדה דזורע והול’ כמו שאר תולדות דפטור, ומה מרויח בפירושו דחורש לכסות הזרעים. וע”ש שכתב דלפי האוקימתא הראשונה דגמ’ (מ”ק ג’ ע”א) שאמרו דר’ יוחנן ור”א דפליגי אם חורש לקי או לאו, פליגי בדר’ אבין א”ר אילעא כל מקום שנאמר כלל בעשה ופרט  בל”ת אין דנין אותו בכלל ופרט וכלל, ולפ”ז חורש לחפות הזרעים לכ”ע לוקה דהו”ל זורע [פירוש לפירושו, שבסלקא דעתין סברה הגמ’ דשניהם לא ס”ל כרבא דממעט שאר תולדות (רק אח”כ אמרה הגמ’ ומ”ד אינו לוקה ממעט שאר תולדות כרבא) ומחלוקתם היא אי דרשינן בכה”ג כלל ופרט וכלל או לאו, והנ”מ ביניהם היא אי מרבינן חורש דהוא כעין הפרט או לא מרבינן ליה, אבל מחפה הזרעים הוא תולדה דזורע וזורע מפורש בתורה, ותולדתו כיוצא בו דבס”ד לא נתמעטו התולדות. הכותב]. וע”ש שכתב דלמסקנא דגמ’ דכו”ע לית להו דר’ אבין ומ”ד אינו לוקה ס”ל כרבא קשיא. וע”ש שר”ל דרש”י מפרש לההיא דפסחים דסברי כמו הסלקא דעתין דגמ’ דמ”ק דבדרבי אבין פליגי. ובאמת הוא דוחק גדול מאד. עוד כתב שם בתורת ציון, אך עדיין קשה למ”ד אינו לוקה אחרישה, לפי מסקנת הגמ’ דמ”ק (דס”ל כרבא א”כ) גם לכסות הזרעים פטור, (ר”ל אפי’ הוא תולדה דזורע, סו”ס כל מה שלא מפורש בתורה פטור). איך יפרשו מ”ש במשנה דשביעית הנ”ל, דאיך חל חיוב מלקות על חרישה בשביעית. וכתב דאפ”ל שהגמ’ דמ”ק אזלא כר’ ישמעאל דקיי”ל כותיה, דדריש קרא דבחריש ובקציר תשבות לקצירת העומר. והמשנה דמכות הנ”ל אליבא דר”ע דדריש קרא לענין תוספת שביעית, והזכיר הגמ’ דמ”ק (ג’ ע”ב) כי אתא רב דימי אמר יכול ילקה על התוספת ונסיב לה תלמודא לפטורא ולא ידענא מאי תלמודא ומאי תוספת, ר”א אמר ה”ק יכול ילקה על חרישה דאתיא מכלל ופרט וכלל, ונסיב לה תלמודא לפטורא דא”כ כל הני פרטי למה לי. ור’ יוחנן אמר ימים שהוסיפו חכמים לפני ר”ה דאתיא מבחריש ובקציר תשבות, ונסיב לה תלמודא לפטורא כדבעי’ למומר קמן. ופירש”י דגמר שבת שבתון משבת בראשית. [והוא לקמן ד’ ע”א, דאמרו מה לשבת היא אסורה, לפניה ולאחריה מותרין, גם כאן וכו’]. וכ’ הרב תורת ציון דלר”ע לא ילפינן משבת בראשית וא”כ לר”ע לוקין על חרישה גם בתוס’ שביעית וכ”ש בשביעית עצמה, ועפי”ז כתב שם דמתני’ דיש חורש תלם א’ וכו’ אליבא דר”ע היא, ולדידיה אפי’ לאוקימתא בתרייתא, (במחלוקת אי לקי על חרישה) דלדידיה חרישה כתובה בתורה והו”ל אב. וע”ש שהאריך עוד בזה.

[והתוס’ שם ד”ה יכול הקשו איך ילקה על תוספת דגם לר”ע אין בו אלא עשה דבחריש ובקציר תשבות ותירצו דמהפסוק למדנו שיש תוספת שביעית וכל דין שביעית יהיה בשישית, דהכי אמר רחמנא דשביעית מתחילה משישית (זמן התוס’ וא”כ הוא כשביעית. עכ”ל].

והנה כל התירוץ של הרב תורת ציון הוא דחוק להעמיד כל הסוגיא דידן רק אליבא דר’ ישמעאל והמשנה ההיא שנאמרה בסתם להעמידה כר”ע, ויש הרבה לשאת ולתת בדבר.

ואי לאו דמסתפינא חשבתי לפרש דמ”ש רש”י ותוס’ בפסחים (מ”ז ע”ב) דלמ”ד חורש בשביעית לא לקי מוקי לההיא דיש חורש תלם אחד וכו’ בחורש ומחפה הזרעים, כוונתם בזה דהוי זורע ממש ולא תולדה דזורע, דאפשר שהיה דרך זריעה בכך והו”ל זורע ממש ולא תולדה דזורע, וע”כ חייב עלה דזורע מפורש בתורה, דעיקר הזריעה אינה נתינת הזרעים אלא חיפויים בעפר דבזה מתבצעת הזריעה בפועל ממש, וא”כ זה שנתן זרעים ואח”כ מחפה אותם במחרישה הו”ל זורע ממש בפעולה זו. 

ושוב זיכני ה’ וראיתי שכן פירש הרש”ש ז”ל בפסחים שם, ע”ד רש”י ד”ה ושביעית וכו’ וז”ל ק”ל למ”ד במ”ק (ג’ ע”א) מכדי זמירה וכו’ דאהני חייב אאחרנייתא לא מיחייב, ומפיק מזה גם חרישה ע”ש, איך יפרנס המשנה הלזו דמחייב אחרישה בשביעית, ולפי מ”ש (בב”ב י”ט) דדרכן היה להניח זרעים בבורך המחרישה והיא נקובה ובשעה שחורש נופלים הזרעים אחד אחד במקום החרישה, י”ל דבכזה מיירי מתני’ דהוי זורע ממש, (וע”ש עוד מ”ש בזה). עכ”ל. והוא קרוב למ”ש בעוניי, דהוי זורע ממש וע”כ חייב עלה. אלא דקשה מלשון רש”י ז”ל שם, שכתב וחורש תולדה דזורע כגון חורש לכסות הזריעה. עכ”ל. והרי כתב “תולדה דזורע” והדרא קושיא לדוכתה. והתוס’ שם כתבו, דמחפה חייב משום זורע. ועדיין צ”ע.

וזכורני שראיתי לא’ האחרונים שדן במכונת זריעה שהיא כעגלה שנמשכת אחר בהמה, ותוך כדי הילוכה מטילה זרעים באדמה, ואח”כ מכסים אותם בעפר ע”י טרקטור או מחרישה. אי חשיב זורע ממש מן התורה להתחייב על זה. ולפי מ”ש נראה דבזה כו”ע יודו דהוא זורע ממש וחייב.

והלם ראיתי לרבינו המאירי ז”ל בחידושיו למס’ מו”ק פ”א (ג’ ע”א) שכתב וז”ל, אע”פ שביארנו שחרישה אינו לוקה עליה מן התורה בשביעית, מ”מ איסור עשה מן התורה יש בה כדכתיב בחריש ובקציר תשבות, ואע”פ שהוא נאמר בשבת, בסוגיא זו פירשנוהו על השביעית. ויש צדדין שהוא לוקה על החרישה והוא אם חרש לחפות זריעותיו בחרישתו, ולא משום חרישה אלא משום זריעה שהחיפוי בכלל זריעה הוא, כמו שביארנו בכלאים (והוא לעיל דף ב’ ע”ב ד”ה הזורע את הכלאיים. וע”ש). א”כ מ”ש במכות (כ”א ע”ב) יש חורש תלם אחד וחייב עליו ח’ לאוין וכו’, ונמצא שלוקה על חרישת שביעית וכן על חרישת כלאים, וכאן אמרנו בשניהם שאינו לוקה על חרישה, אתה צריך לפרשה במחפה את זריעותיו והוא תולדת זריעה, עכ”ל. והרי דבריו ז”ל כדברי רש”י הנ”ל, ובפירוש קאמר דהוא תולדה של זורע. ואיך היה ניחא ליה דלוקה עליה. ואולי מ”ש תולדה דזורע לאו דוקא, אלא לאפוקיה מחרישה קאמר, ולעולם חשיבה זריעה ממש וע”כ חייב עליה. וכמ”ש לעיל. רק באו לומר דאע”ג בפעולה זו נראית לעין כל כחרישה דהא לוקח מחרישה עם השור וחורש, עכ”ז התכלית שלה היא זריעה ולא חרישה, וזהו תולדת זורע. ותהלות לא-ל יתברך מצאתי דבר זה מבואר ומפורש בדברי מרן החזון איש ע”ה. והיא לו נדפסה על שביעית (סימן י”ח סוף אות ב’) וז”ל, ולמ”ד מחפה משום זורע חייב עליו בשביעית לכו”ע גם למ”ד שאין לוקה על התולדות, דמחפה בכלל מה שאמרה תורה שדך לא תזרע, דהוי מחפה בכלל. וזה מוכח דאם לא כן לא משכחת לה חורש בשביעית שילקה. והאחרונים ז”ל דקדקו בלשון רש”י פסחים (מ”ז ע”ב) שכתב דמחפה תולדת זורע. (וכאמור גם המאירי הנז’ כתב כן). ונראה כונת רש”י על המציאות דאע”ג דהרי חורש הוא, מ”מ יש בו תועלת צמיחה וזריעה בתולדתו, ובאמת מפני תולדתו הוא בכלל הכתוב שדך לא תזרע. עכ”ל. ונתתי שמחה בלבי שנתכונתי לדעתו הגדולה והרחבה. ובזה יבא הכל על מקומו בשלום. 

והלם ראיתי בכרם ציון הל’ שביעית סוף פ”ג ה”ח, שכתבו י”א שהחורש לחפות זרעים חייב משום זורע. וציינו למאירי וחזו”א הנ”ל (ולא ידעתי למה התעלמו מרש”י ותוס’ ועוד שכתבו כן). והוסיפו דהמנחת חינוך (מצוה שכ”ו) מסתפק דאינו חייב. עכ”ד.

ודיברתי בזה עם ידידנו הגדול הגר”מ מאזוז שליט”א ראש ישיבת כסא רחמים, בשמחה של מצוה, ולמחרת שירטט וכתב לי בזה”ל: י”ב סיון התש”ס. ידידנו ויקירנו וכו’ כמה”ר ר’ שלמה עמאר שליט”א. שלום וברכה. עיינתי בקושיתו ע”ד הרש”ש, בפסחים (דף מז ע”ב) מלשון רש”י שכתב וחורש “תולדה” דזורע. ולענ”ד כוונת הרש”ש פשוטה, דרש”י מפרש כאביי במו”ק דחייב על החרישה בשביעית, אבל לדידן אליבא דרבא יש לתרץ כמ”ש הרש”ש, דחורש דמתניתין הוי זורע ממש, ולא תולדה דזורע. וזה מדוקדק בלשונו שכתב קשה לי למ”ד וכו’, איך יפרנס המשנה הלזו וכו’. ולפמש”כ בב”ח וכו’, יש לומר דבכזה איירי מתני’ זורע ממש. ע”ש. ומצינו בכמה מקומות דרש”י מפרש שלא אליבא דהלכתא. ואכמ”ל. עכ”ל.

והנה אם נפרש כדבריו נמצא דהתוס’ חולקים בזה על רש”י, דהתוספות שם כתבו, דלמ”ד חורש לא לקי, מוקי הך דהכא בחורש ומחפה דמחפה חייב משום זורע. עכ”ל. ובפשוטו נראה דל”פ בזה, אלא גם רש”י וגם התוס’ הוקשה להן, איך נפרש הך מתני’ למ”ד חורש לא לקי, ושניהם העמידוה בחורש ומחפה את הזרעים, ואינו חייב על זה משום חורש אלא משום זורע. וגם מהתוס’ משמע דהוא תולדה דזורע וכמבוא ברש”י ז”ל, ובע”כ צריכים לפרש כמ”ש לעיל, וכאמור כן פירשה החזו”א להדיא.

רמב”ם הלכות שמיטה ויובל פ”א

ה. אין נוטעין בשביעית אפילו אילן סרק. ולא יחתוך היבלות מן האילנות. ולא יפרק העלים והבדים היבשים. ולא יאבק את צמרתו באבק. ולא יעשן תחתיו כדי  שתמות התולעת. ולא יסוך את הנטיעות בדבר שיש לו זוהמה כדי שלא יאכל אותו העוף כשהוא רך. ולא יסוך את הפגין ולא ינקוב אותן. ולא יכרוך את הנטיעות ולא יקטום אותן. ולא יפסג את האילנות. וכן שאר כל עבודות  האילן.  ואם  עשה  אחת  מאלו  בשביעית מכין

אותו מכת מרדות.

איזו זמירה אסורה מן התורה, ואם יש לחלק בין גפן לשאר אילנות

הרמב”ם פ”א ה”ה אין נוטעין וכו’, ולא יפרק העלין והבדין יבשים. וצריכים להבין למה זה לא כלול בכלל זמירה, והרמב”ם ז”ל מונה את זה בין המלאכות דרבנן. 

במסכת שביעית (פ”ב מ”ג) תנן, מקרסמין מזרדין ומפסלין עד ראש השנה. ופירש הרמב”ם ז”ל שם מקרסמין לכרות השיבולת ביד ולהניח התבן והוא כמו מכרסמין. מזרדין לכרות הענפים המתפשטין מן האילן, וזרדים שם הענפים הכרותים בעת הזמור, ומפסלין לכרות מה שיבש מן הענפים שהוא נפסד, גזור מן פסולת. עכ”ל. והר”ב ז”ל פי’ מקרסמין כמו מכרסמין, כלומר חותכים וכורתים הענפים היבשים מן האילן, מזרדין הענפים הלחים כשהן מרובין רגילים לקוצצן ומניחין מקצת מהן וזהו זירוד, מפסלין שנוטל הפסולת, וי”מ מלשון פסול לך שחותכין כל הענפים שבאילן כדי שיתעבה, עכ”ל.

והנה להר”מ מפסלין היינו כריתת הענפים היבשים, והר”ב ז”ל מפרש כן במקרסמין, ולשניהם מותר לחתוך הענפים היבשים עד ר”ה. וידוע דלא התירו עד ר”ה, אלא דברים שגם בשביעיתגופא אינן אסורין אלא מדרבנן, וכמ”ש הר”ב שם (פ”ב מ”ב) דבכה”ג לא גזור בתוספת שביעית (דכיון שבשביעית עצמה הוא דרבנן הו”ל גזירה לגזירה.) וזהו שפסק הר”מ דכריתת ענפים יבשים בשביעית אסורה מדרבנן.

והנה בתפארת ישראל שם (אות י”ט) פי’ מקרסמים כורת הענפים היבשים, והוסיף דהיינן כזימור בגפן מלשון זמורות, וכתב שם (אות כ”ב) דכל אלו בשביעית גופא מדרבנן הן וע”כ התירום עד ר”ה. וזה בודאי קשה דאם הוא כזימור בגפן אמאי אינו אסור מהתורה בשביעית, ולמה לא אסרו לעשותה בתוספת שביעית.

והנה כן מפורש בפי’ הר”ש ז”ל והובא במלאכת שלמה שם, דמקסמין היינו זימור, אלא שלשון קירסום באילן וזימור בכרם, מלשון זמורות שכורתין ענפים של גפן, עכ”ל. ולכאורה מחוייבים אנו לומר דהר”ש ז”ל סובר דלא אסרה תורה זמירה אלא בכרם בלבד, א”כ זמירת שאר אילנות אינה אסורה אלא מדרבנן, וא”כ התירו לזמור שאר אילנות עד ר”ה, דבשביעית גופא הוא דרבנן וכנ”ל. וכנראה כך סובר גם התפא” ויתישב בזה מה שתמה בתוס’ אנשי שם שם בשם הרש”ש ז”ל בהגהותיו, שתמה על הר”ש ז”ל, דא”כ אסור בשביעית מן התורה דכתיב וכרמך לא תזמור, והוא כתב לעיל מ”ב דכל הני דשרי עד ר”ה, הוא, הוא מטעם דאפי’ בשביעית עצמה, אסור רק מדרבנן. וביותר תמוה דברי ר’ יהושע (במשנה שם) דמתיר אפי’ בשביעית עצמה. ולפמ”ש דאפי’ בקירסום פליגי, וצ”ע עכ”ל. ולפי מ”ש אתי שפיר דלא אסרה תורה זמירה אלא בכרם בלבד, דמ”ש וכרמך לא תזמור כרם דוקא ולא בשאר אילנות, וע”כ התירו זמירת שאר אילנות עד ר”ה, ולא גזרו בזה בתוספת שביעית, משום דבשביעית גופא הוא דרבנן.

ואולי גם ברמב”ם ז”ל יש לפרש כן. דס”ל נמי דלא נאסרה זמירת שאר אילנות מן התורה אלא מדרבנן, ואשר ע”כ כתב הוא ז”ל להא דלא יפרק עלין ובדים יבשין, בתוך המלאכות דרבנן. אלא דפשטות לשונו שם (הלכה ב’) לא נראה כן, שכתב, אינו לוקה מן התורה אלא על הזריעה או על הזמירה, ועל הקצירה או על הבצירה, ואחד הכרם ואחר שאר האילנות, עכ”ל. הרי מבואר דאילן וכרם אחד הוא לגבי המלאכות שאסרה תורה בשביעית, ומאחר וזמירה אסור בכל מיני אילנות, הדרא קושיא לדוכתא דאם זמירה אסורה מדאורייתא בכל האילנות, איך מנה מפרק עלים ובדים יבשים בין המלאכות דרבנן. ובאמת כן מבואר בתוספות יום טוב בשביעית (פ”ד מ”ד) וז”ל: המדל, פירש הר”ב כדי שיגדל ויתעבה וכן פי’ הר”ש. וצריך לחלק בין מדל לזירוד ופיסול דפ”ב מ”ג דלא שרינן אלא עד ר”ה, ואין טעם יפה לחלק כיון דזימור וכריתת האילן מדאורייתא בין בכרם בין בשאר אילנות, כמ”ש הרמב”ם בריש הלכות שמיטה (בודאי כונתו למ”ש לעיל – הכותב.) וכנראה מדברי הר”ב במשנה דלקמן, (כוונתו לדברי הר”ב שם מ”ה ד”ה כדרכה), ומה לי שמזמר וכורת מקצת מהאילן כדי שיגדל הוא או שכורת אילן אחד כדי שיגדל השני, הלכך נר’ כפי’ הרמב”ם שהמד’  שכתב שהמידל הוא שיכרתם להיות עצים לאש וכו’, עכ”ל.

הרי מפורש בדבריו ז”ל דפשיטא ליה בדעת הרמב”ם ז”ל דזמירה אסורה מן התורה גם בשאר אילנות, ולמד כן ממ”ש הר”מ ז”ל א’ הכרם וא’ שאר האילנות וכנ”ל.

אלא שראיתי למרן החזון איש ע”ה בספרו לשביעית (סימן כ”א סקט”ו) דמ”ש הרמ’ (פ”א ה”ב) אחד כרם וא’ שאר אילנות לכאורה ר”ל דחייב מלקות בזימור שאר אילנות, וזה תימא וכמ”ש בסימן י”ז סק”כ. אמנם נראה כונת רבינו כאן לשלול שלא נאמר דין שביעית בשאר אילנות אלא בכרם וכדכתיב כרמך ל”ת ואת ענבי נזירך לא תבצור, ובשאר אילנות מותר לבצור כדרך הבוצרים ומותר לנטוע ולהבריך ולהרכיב, (שאיסור נטיעה נלמד מאיסור זימור ובצירה, ונטיעה אסורה מה”ת וכמ”ר סימן י”ז סק”כ) וכו’, ולזה הקדים רבינו דאע”ג דכתיב כרם, א’ כרם וא’ שאר אילנות בכלל איסור עבודת האילנות.

עו”כ החזו”א שם דמ”ש במו”ק (ג’ ע”א) אין לי אלא זימור מנין שאין מרסמין ואין מזרדין, וכו’ וכתב דלפירש”י זימור דשאר אילנות היינו מרסמין, וזירוד היינו ענפים לחים וגם בגפן  הוא    תולדה. דזימור הוא ביבשים, ואפשר דזימור דגפן כולל בין יבשים ובין לחים. אלא דבשאר אילנות קירסום ביבשים וזירוד בלחים. והר”מ (פ”ב מ”ג) בשביעית מפרש דזירוד הוא זימור [וכמ”ש לעיל הכותב.] וע”כ כונתו בשאר אילנות, דבגמ’ אמרו אין לי אלא זימור זירוד מנין, וכן בפ”ב מ”ב לא בא להתיר זימור עד ר”ה.

עו”כ שם דמ”ש במ”ק כל מלאכה שבכרמך, בא לרבות שאר עבודות זולת הזימור ולפי שעבודות משתנות בשינוי קל כגון חרישה אב וחפירה ועידור תולדה, כמו”כ הזימור של שאר אילנות חלוק מזימור הגפן מצד טיב עבודתו. ולזה מרבה שאר עבודות. עו”כ בהמשך דמה שדימו שאר אילנות לכרם הוא לגבי בצירה ונטיעה שגם בשאר אילנות הוא דאורייתא וכמ”ש בגיטין (נ”ג ע”ב), אבל חתיכת ענפים דרבנן, וסתם רבינו בהלכה ב’ (שכתב בסתם א’ הכרם וכו’,) שסמך על מה שהוסיף אח”כ שאין חייבין אלא על שתי תולדות זמירה ובצירה, וממילא אמעיט זירוד, וכבר הזכיר זירוד בפ”ג ה”ט דמותר עד ר”ה, ולא התיר זימור עד ר”ה, וכו’ עכ”ל.

הא קמן דהגאון ע”ה עמד על מ”ש הר”מ א’ כרם וא’ שאר אילנות, ודחק לפרש דלא קאי על כל המלאכות הנזכרות שם שהן המלאכות המפורשות בתורה גבי שביעית, אלא קאי על כל המלאכות מלבד זמירה דלא שייכת אלא בכרם בלבד, ומיישב בזה מ”ש בהלכה ה’ מפרק בדים יבשים, דזה זימור דשאר אילנות שאינו נכלל בזמירה הכתובה בתורה. ועוד הוסיף לבאר את הענין לפי שיטתו, דהר’ סמך על מ”ש דלא אסרה תורה אלא ב’ תולדות שהן בצירה וזמירה, אבל זמירת שאר אילנות היא תולדה אחרת ונקרא שמה זירוד, וזירוד לא אסרה תורה, והיינו טעמא דהעבודות משתנות בקלות, כגון חרישה אב, וחפירה ועידור תולדה, כן זימור שאר האילנות שהוא שונה מזימור הגפן מצד טיב עבודתו, וע”כ נחשב תולדה אחרת לגמרי, וזהו שכתב דלא אסרה תורה אלא ב’ תולדות, אבל זימור דשאר אילנו’ לא מיקרי זימור אלא זירוד שמו, ולא נכלל באיתן תולדות שאסרה תורה. ואע”פ שהדברים יצאו מפי גדול וקדוש כמוהו, נראה דוחק לומר דהרמב”ם ז”ל שהזכיר כל ארבע מלאכות שאסרה תורה בשביעית, וחתם אותם בהאי כללא דאחד כרם ואחד שאר האילנות, מבלי לרמז על כל חילוק שהוא, ונאמר דלא קאי אזמירה ונוציאה מכללא. וק”ו לשיטת החזו”א דס”ל שגם נטיעה אסורה מן התורה, אע”ג דהוא שונה מזריעה לגמרי גם בשמא וגם בטעמא, דמעשה הנטיעה שונה ומובדל מהזריעה בכמה ענינים, כתב הרב ז”ל דנלמד בק”ו מזמירה, (וע”כ לא לוקין עליו דאין עונשין מן הדין), וק”ו בן בנו של ק”ו דיש לאסור מן התורה זמירת שאר אילנות.

ומ”ש הרב ז”ל דהמלאכות משתנות בשינוי קל, וכו’. י”ל דיש חילוק בין זימור לזירוד ולקירסום ופיסול, ולא הרי זה כהרי זה, כמו שיש חילוק בין חורש ובין חופר ועודר, ואין כאן חילוק בין כרם ובין שאר אילנות, אלא בין סוגי המלאכות, ולא שנא’ אילן ולא שנא כרם זימור דאורייתא, וזירוד וכו’ דרבנן.

וכשנדקדק בלשון הרמב”ם ז”ל בפי’ המשנה (פ”ב מ”ג) נראה דדקדק הרבה בלשונו, דמזרדים פי’ שכורת הענפים המתפשטין מן האילן. וידוע דזמירה אינה רק במתפשטין מן האילן דוקא, ובכה”ג משתנה המלאכה מזמירה לזירוד, וגם בכרם אפשר דזירוד הוא דרבנן. ובמפסלין פי’, לכרות מה שיבש מן הענפים שהוא נפסד. וגם זה שונה במהותו מן הזמירה, דשם כורת הכל, וכאן מוריד רק הפסולת שנפסדה ויבשה וע”כ נקרא שמו מפסל מלשון פסולת וכמש”ש. וגם בזה אפשר שגם בכרם אינו אלא דרבנן. אבל זמירה רגילה לעולם י”ל דגם בשאר אילנות אסורה מן התורה, וכפשטות דברי הר”מ בהלכה ב’ הנז’. ובאמת שינויים אלו הם יותר גדולים מהשינויים שבין חורש ובין חופר ועודר. וע”כ ראוי לומר שמשנים הם את מלאכת זומר גם בכרם גופיה. 

ובזה יובן היטב הוא דכתב מפרק עלים ובדים יבשים בין מלאכות דרבנן, בהלכה ה’ שם, וכן מ”ש בפ”ג ה”ט דזירוד מותר עד ר”ה, דכל שבשביעית גופא אינו אלא מדרבנן לא אסרוהו בתוספת שביעית וכמ”ש לעיל, ובשניהם לא חילק בין כרם ובין שאר אילנות, ואם איתא הו”ל לבאר להדיא דדינים אלו הם בשאר אילנות דוקא.

וכבר כתבתי לעיל שכן מבואר ומפורש בתוי”ט (פ”ד מ”ד) דזימור וכריתת אילן מדאורייתא בין בכרם בין בשאר אילנות, ולמד כן ממ”ש הרמב”ם ז”ל בהלכה ב’ הנז’, אחד כרם וכו’. וכן הוכיח גם הר”ב בביאורו למשנה ה’ שם. וכנ”ל. ובע”כ צ”ל לדברי התוי”ט דשאני מפרק מזומר, ויש לחלק בין מלאכת זמירה לשאר מלאכות דזירוד וכו’, ולא בין כרם לאילן.

ולדברי החזו”א ע”ה דמחלק בין כרם ובין שאר אילנות, אפשר דגם זירוד ומפרק אסורים מן התורה בכרם. ובאמת כתב כן בסוף דבריו שם (סי’ כ”א סקט”ו) דאפשר דבגפן הכל בכלל זימור וצ”ע בזה. ע”ש. ולא זכיתי להבין דב”ק דכתב דהמלאכות משתנות בשינוי קל וכו’, וא”כ היה לו לחלק בין המלאכות לסוגיהן, והוא ז”ל חילק בין כרם לשאר אילנות, ואע”ג דיש הבדלים בין זמירת כרם לשאר אילנות, מ”מ יש הבדל גדול בין זמירה וזירוד גם הגפן גופיה. ואולי משום זה נשאר בצ”ע.

והנה האגלי טל במלאכת זורע (סק”ד) הובא בספר המפתח שם, כתב דקציצת ענף חי כדי שיתחזק האילן מיקרי זומר, אבל סילוק ענף יבש הוא קירסום, ובזה אתי שפיר דזומר שייך גם בשאר אילנות, ומ”ש הרמב”ם ז”ל בהלכה ה’ דמפרק בדין ועלין יבשים הוא דרבנן, משום שאין זה זומר. והדברים שכתבתי לעיל הם כדברי האגלי טל ע”ה. ובודאי שכן יפרש התוי”ט דפשיטא ליה בדעת הר”מ והר”ב ז”ל דגם בשאר אילנות הזמירה מדאורייתא, ובודאי דיחלקו בין זמירה, ובין פירוק ענפים יבשים שהם מדרבנן. 

והנה מרן החזו”א בשביעית (סימן כ”ו סק”א) הביא דברי האגלי טל הנז’, וכתב שעיין בדבריו ולא נתיישבו דברי הרמב”ם ז”ל בדבריו. וע”ש שכתב דלא קשה על הר”מ מקירסום, לא שייך באילן אלא בתבואה (כמבוא בדבריו פ”ב מ”ג) [והבאתיו לעיל]. אבל הקושיא היא מזירוד דחשיב ליה במ”ק (ג’ ע”א) תולדה, וזירוד הוא כריתת ענפים להצמיח ולא כריתת יבשים, וכמבואר בר”מ בפי’ המשנה שם, (ובשבת ק”ג ע”א), וקשה אי כל האילנות בכלל זימור, מהו זירוד דהוי תולדה. ע”ש. והנה אי משום הא לא קשיא, דכבר כתבתי לעיל, דהרמ’ אמנם מפרש בזירוד דהוי בענפים לחים אך דקדק וכתב, שכורת הענפים המתפשטים מן האילן, ובזה שונה מזמירה, דשם כורת לא רק המתפשטים מן האילן. ובשינוי קל משתנים המלאכות כטוהר לשונו של החזו”א שם. ובאמת מצאנו להר”מ בפי’ המשנה שביעית (פ”ד מ”ה) דתנן אין קוצצין בתולת שקמה בשביעית מפני שהיא עבודה. וכתב הר”מ ז”ל שם כורתין האילן במקום ידוע ממנו, כדי שיתחזק כוחו ויתן פריו בעתו לרוב, כמו הזמיר לכרמים, עכ”ל, והוא סיוע גדול למה שכתבתי דזמירה היא מיוחדת ובמקום ידוע, ואילו זירוד הוא בענפים המתפשטים, ואפשר דאין עיקרו לחיזוק האילן אלא כדי שיהיו האילנות מסודרים ואפשר לעבור ולעבוד מסביבם באין מפריע. ומרן החזו”א ע”ה הרגיש בדברי הר”מ הללו, וכתב דהוא תיאור כללי לזימור של תועלת הצמיחה דצריך דקדוק מקום כפי מפקד טבע האילן. 

ואולם החזו”א שם הוסיף וכתב דבלשון הר”מ בשבת שם מבואר דזירוד בשאר אילנות הוא זימור בגפנים, ולא הועילו דברי הא”ט כלום. וזה קשה, דזה כלשון הר”ש ז”ל בשביעית שם שהזכרתי לעיל משם המלאכת שלמה, דמזה נראה דמחלק בין כרם לשאר אילנות.

ועיינתי בדברי הר”מ במשנה דשבת הנז’ (פי”ב מ”ב) שכתב דמזרד הוא הכורת ענפי אילנות ומקרסם כורת מהירקות מה שעלה מעל פני הארץ, וכתב דשתי מלאכות אלו כשמתכוין לתועלתו במה שכרת הוא מאבות מלאכות קוצר. ואם נתכוין לתקן הצמח כדי שירבו ויגדלו כאשר יעשו בזמורות הגפנים הוא זורע, עכ”ל. והנה אם היה כותב את זה גבי שביעית היה מקום לדייק כמ”ש החזו”א, אך בשבת שאני דשם כל התולדות אסורות מהתורה כאבות עצמם, וע”כ גם כל צורות כריתת ענפים באופן שמועיל להצמיח העץ אע”פ שתהיה שונה לגמרי ממלאכת הזמירה, מ”מ היא ג”כ תולדות זורע וחייבין עליה בשבת דעל כל התולדות חייבין. וזהו שכתב הרמ’ ז”ל שם ואם נתכוין לתקן הצמח וכו’ הוא זורע, כלומר תולדות זורע, אבל בשביעית שאין אסור מה”ת אלא אותם ב’ אבות ושתי תולדות בלבד, אבל שאר התולדות כולם אינן דאורייתא אלא דרבנן, ואפינו נוטע דדמי לזורע יותר מזומר, לא נאסר מן התורה להרבה פוסקים, וגם החזו”א דסובר שנוטע אסור מה”ת, מודה שאין לוקים עליו משום שלא נכלל באותם מלאכות, ורק נלמד בק”ו מזומר, ואין עונשין מן הדין, וק”ו שאין בזירוד וקרסום וכל מפרק איסור תורה, דאפילו שהם מצמיחים והן תולדת זורע, כמו שזמירה תולדה זורע, מ”מ זימור אסרה תורה וזירוד ומפרק לא אסרה תורה בשביעית. ולא זכיתי להבין ראית מרן ע”ה משבת לשביעית. ואע”ג דכונתו להוכיח שהן דומים זל”ז ורק השמות מוחלפים מכרם לשאר אילנות, אבל באותה מלאכה עסקינן, מ”מ לא לזה התכוין הר”מ ז”ל, אלא בא לומר דאע”פ שהיא תולדה אחרת מ”מ כל שהתכוין לתקן הצמח שירבה ויתגדל הויא מאבות זורע, דומיא לזומר בגפן שגם הוא תולדת זורע. תדע שכן הוא, שהרי אמר את זה על זירוד וגם על קירסום, ובחדא מחתא מחתיניהו, ועל שניהם אמר שאם מתכוין להגדיל הצמח הוא זורע. והרי בקירסום פירש שם בזה”ל, מקרסם הוא הקוטע ירקות וכורת מהם מה שעלה על פני הארץ, עכ”ל. ואח”כ כתב וזה המקרסם והמזרד כשהוא מתכוין וכו’, והאם יעלה בדעת לומר שמקרסם בזה הוא זומר של כרם. ועם כל זה אמר שאם לגדל הצמח הוא מכוין, כאשר יעשה בזמורות הגפנים הוא זורע. ובע”כ דכונתו לומר, שגם זה הוא תולדה כמו שזומר הוא תולדה, ולא רצה לומר שזירוד הוא הזומר שבכרם וזה נלע”ד ברור בעה”ו. וממילא יצדקו דברי התוי”ט וכן דברי האגלי טל.

עו”כ בחזו”א שם אבל כל זה גרם לאחרונים ז”ל מפני שפירשו דהר”מ בא לאשמעין דזימור של שאר אילנות הוא נמי זימור, אבל הוא תמוה שהרי כל דברי הר”מ יש להם מקור בדברי חז”ל, ודבריו אחד בכרם ואחד שאר האילנות הוא ממכילתא הנשנה ע”ד שאמרו (ב”מ פ”ז ע”ב) אשכחן כרם וכו’, והן דברי הר”מ, דמצד מיעוט כרם אין כל מילי לא, אתרבי כל אילנות, ושם (על) כל דיני שביעית לחייב נוטע ובוצר כדרך הבוצרים, אבל זימור בשאר אילנות ליכא אלא זירוד, ונצולו דברי הר”מ שלא יוסתרו מן הגמ’, ושלא יהיו סותרים דברי זימור חתיכת זמורות הגפנים ור”ל דבשאר אילנות אינו עיקר הזימור, עכ”ל החזו”א.

והנה כל זה הוא לשיטתו ז”ל, דאין זימור בשאר אילנות כי אם זירוד בלבד, אך לפי מ”ש דיש זימור באילנות, ויש גם זירוד בכרם, א”כ א’ כרם וא’ שאר אילנות, פירושו כפשוטו, דעל כל אותם מלאכות קאי, כולל זימור שישנו גם בשאר אילנות. וגם בהם אסור הזימור מן התורה. ומ”ש בגמ’ בקירסום וזירוד הם מדרבנן לא קאי רק על שאר אילנות בלבד, אלא גם בכרם אינו אסור מן התורה אלא זימור, אבל זירוד וכל שאר מפרקין אפי’ מכוין להצמיח ולהגדיל האילן או הכרם, ובאמת הוא תולדה של זורע, ובשבת חייב על כל אלה בין בכרם ובין שאר אילנות, מ”מ בשביעית פטור בכל אלה, וגם מותר מן התורה, דאע”ג דהם תולדות, מ”מ אין לך אלא אותם מלאכות שאסרה תורה בפירוש ותו לא מידי.

ומצאנו דוגמא לזה מהא דאין קוצצין בתולת השקמה בשביעית (במשנה שביעית פ”ד מ”ה) ור”י אומר כדרכה אסור אלא או מגביה וכו’. וכ”פ הרמב”ם ז”ל (פ”א הכ”א) כדרכה אסור וכלא שדרכה מותר. ופירש הרב ז”ל כדרכה אסור שהיא מתגדלת ומתעבה בכך והוי כעין זומר בגפנים, עכ”ל. הרי דאפילו שכדרכה הוא דומה לזומר בגפנים ואסור בשביעית, מ”מ כשמשנה מותר. והדבר יותר מבואר בפי’ הר”מ ז”ל שם וז”ל, והשקמה מין מן התאנים, כורתים האילן במקום ידוע ממנו כדי שיתחזק כוחו ויתן פריו בעתו לרוב, כמו הזמור לכרמים. א”ר יהודה אסור לכרות ממקום ידוע, ומותר לכרות על פני הארץ אפי’ למעלה מעשרה, מפני שדרכה להקצץ תוך עשרה, והלכה כר’ יהודה. עכ”ל.

הנה מבואר ומפורש דגם בשקמה שייך איסור זימור והוא כריתתו במקום הידוע לזה, ועכ”ז כשמשנה מדרך הזימור וכורת למעלה מעשרה, או למטה ע”פ הארץ מותר. נמצא דע”י השינוי מדרך הזמירה משתנה שמו ומשתנה גם הדין, דמעתה לא נקרא שמו זומר ומותר הוא, ואע”ג דגם עתה הוא תולדת זורע, מ”מ לא אסרה תורה אלא התולדות המפורשות בתורה, וזאת לא מפורשת שם. אלא דקשה למה התירו לגמרי בשביעית, והרי כל התולדות שלא פורשו בתורה אסרום חכמינו ז”ל, וכדשנינו בברייתא דבמו”ק (ג’ ע”א).

ואולם הרמב”ם ז”ל בלשונו הזהב יישב לנו גם קושיא זו בצורה נפלאה, שכתב שם (פ”א הכ”א) אין קוצצין בתות שקמה בשביעית כדרך שקוצצין בשאר שנים, שקציצתה עבודת אילן, שבקציצה זו תגדל ותוסיף. ואם צריך לעציה, קוצץ אותה שלא כדרך עבודתה, עכ”ל. נמצא דגם שלא כדרך עבודתה לא התירו אלא כשהוא צריך לעציה דוקא, אבל אם אינו צריך לעציה אע”פ ששינה מדרך עבודתה אסור, וה”ט דהויא כשאר תולדות דאסורות מדרבנן.

וע”ש במהר”י קורקוס ז”ל שכ’, ורבי’ פי’ במשנה כדי שיתחזק ויתן פריו לרוב כמו הזמור לגפנים. וע”ש שכתב עוד דשלא כדרכה לא מקריא עבודה.

ואם כנים דברים אלו יוצא דאיסור קציצתה כדרכה ולצורך האילן, הוא מן התורה ות”ל יתברך שמו שכאשר דימיתי מצאתי ראיתי לכמה גדולי עולם, והובאו בספר המפתח שם, והם המשנה ראשונה (שביעית פ”ד מ”ה), ופאת השלחן בית רידב”ז (סס”י א’) וכתבו ועיין פי’ המשנה.

וע”ש עוד שכתבו משם החזו”א בשביעית (סימן י”ט סקי”ד ד”ה ויש) שכתב דקציצת בתולת שקמה הוי תולדה ואסורה מדרבנן, ועוד כשיתכוון לעצים מותר מה”ת, עכ”ל. והוא פשוט וברור לפי דרכו הנ”ל. אך כאמור יש מקום לפרש כמ”ש בעניותי, ונתתי שמחה בלבי על חסד ה’ עלי. שלפי זה, יש לנו מזה סיוע לכל האמור לעיל.

וז”ל המשנה ראשונה שם מפני שהיא עבודה, וגם לא יחפה בעפר דרישא לא תני הכי, דהתם תיקון עפר אינו אלא מדרבנן, והכא מפני שהיא עבודה, מדאורייתא, דהוי כזימור בגפנים כמ”ש הרמב”ם, עכ”ל. ומלבד מה שנסתייעתי ממנו כאמור, עוד מצאנו עוד חבר להתוי”ט והגא”ט דלהרמב”ם ז”ל זימור דשאר אילנות נמי מדאורייתא הוא.

והמלאכת שלמה הביא דברי רשב”ם ז”ל בב”ב (פ”י ע”ב ד”ה הלכך) ע”ש דמשמע ממנו שאיסור מן התורה. ועוד נשוב לזה בעהי”ת.

עוד נראה להוכיח כן מהמשנה בשביעית (פ”ד מ”ו) דתנן, המזנב בגפנים והקוצץ קנים ר’ יוסי אומר וכו’, ר”ע אומר קוצץ כדרכו בקרדום וכו’. ופסק הרמב”ם ז”ל כר”ע (פ”א ה”כ) ע”ש. והר”מ שם פירש המזנב, לכרות קצת מן הענפים, עכ”ל. ונראה דלא בכדי כתב לשון זה, אלא ר”ל דזה כורת רק מעט ולא זומר הוא. עו”כ שם בסוף ד”ה ירחיק, וז”ל והענין שאין צריך שנוי בכרתו וזה כשלא נתכוין לזמור עכ”ל. ונמצא לפ”ז דע”י שנוי כל שהוא יצא מכלל זומר, והואיל ולא מכוין לזמור, אלא צריך לעצים, וגם שונה שכורת רק קצת מן הענפים, ע”כ מותר בשביעית. וכנראה שיש דרך לזנב שמוכיחה שאינו מכוין לזמור, דדרך הזימור ודרך המזנב שונים באופן ביצוע העבודה, ואולי גם כלי העבודה מתחלפים, וע”כ אמר ר”ע קוצץ כדרכו בקרדום או במגל ובמגירה ובכל מה שירצה. ושו”ר שגם הר”ש ז”ל שם כתב בשם הערוך דהמזנב, קוצץ מקצת הענפים מלו ויזנב, ע”ש. והנה כאן מיירי בגפנים דלית מאן דפליג דזמירתן היא איסור תורה. ועכ”ז כיון שמשנה בדרך העבודה כבר אין בהם איסור תורה ומכיון שגם לא מכוין לזמור וכמ”ש הר”מ ז”ל, התירו לגמרי וכנ”ל.

 והנה הרא”ש ז”ל שם (או’ ח’) פי’ המזנב, שחותכים זנבות הגפנים כדי שיעלה הגזע ויגביר וכו’. וכעי”ז כתב בפי’ מהר”י בן מלכי צדק ז”ל שם, ע”ש. ואפשר דלמדו שע”י חיתוך הזנבות הוא שינוי גמור ממלאכת הזמירה, וע”כ אין בזה איסור דאורייתא, ואפי’ שזה מגביר את הצמחתו והוי תולדה דזורע, מ”מ לא אסרה תורה אלא התולדות המפורשות ועדיין צ”ל לדבריו למה לא אסרו את זה מדרבנן כשאר התולדות, ובשלמא להר”מ לא קשה דכתב, דלא מתכוין לזמור, אבל להרא”ש והר”י במ”צ ז”ל שכתבו, כדי שיעלה הגזע ויגביר וכו’, למה לא אסרוהו מדרבנן, וצ”ע בזה.

והרב ז”ל בפירושו נטה בזה מפי’ הר”מ ז”ל ופי’ כהרא”ש ז”ל הנז’. ואולם התוי”ט שם כתב וז”ל ופי’ הרמב”ם בדברי ר”ע כשלא נתכוין לזמר וכו’. עכ”ל, ובמלאכת שלמה הביא דברי הר”ב ז”ל וכתב דהרב יהוסף ז”ל כתב עליו, פירוש זה אינו נראה דזה ודאי אסור, אלא ה”פ שמזנב הגפנים כדי לשורפם או לדבר אחר ע”כ.

עוד ראיתי בתפארת ישראל (יכין אות לי) שכתב, נ”ל דמזנב אינו כמו מזמר, דאת”ה היכי שרי ר”ע, הגם שכוונתו לעצים, עכ”פ איכא משום מראית העין, ועוד הרי דבר שאינו מתכוין אם הוא פסוק רישא אסור לכ”ע (כשבת דק”ג ע”א) והרי ע”כ ישביח הגפן ע”י מלאכה דאורייתא, ולא דמי למסקל שהוא מד”ס. אלא זומר הוא שחותך ראש הגזע, ומזנב קוצץ הענפים מהצד, לעצים שצריך, עכ”ל. ושמחתי שת”ל הוא תתא דמסייען בכל מ”ש בזה.

עוד ראיתי במשנה ראשונה שם שגם הוא הביא פי’ הר”ב וכתב שכ”כ הרא”ש, והקשה עליהם דהיינו זומר דאסור מדאורייתא והיכי שרי ר”ע, והרי אסור לקצוץ בתולת שקמה אפי’ מתכוין לעצים דמ”מ מתקן הואי וכתב בהאי לישנא, ואילולי דבריהם נראה דמזנב לאו היינו זומר, דזומר היינו שקוצץ כל הזמורות, והכא אינו אלא מזנב שחותך קצה הזמורות, וכ”כ הערוך והרמב”ם [צ”ע אם הוא גורס בדבריהם קצה במקום קצת, או שט”ס נפלה נפלה בדבריו וצריך לגרוס בדבריו קצת במקום קצה. הכותב.] ובזה אינו מתקן האילן אלא מיקל עליו שלא יתיבש מתוך כובד ורבוי הזמורות, והוי דומיא דסיפא אילן שנפשח וכו’ לא שיעלה אלא שלא יוסיף. והיינו דתני לה בהדי קוצץ קנים, דקנים לאו אילן נינהו ולא שייך בהו זמירה. אלא דר”י הגלילי מחמיר דדמי לזמירה ואיכא משום מראית העין, ומצריך הרחקת טפח להיכרא, ור”ע לא חייש דמזנב לא דמי כלל לזומר, זה נ”ל ברור, ודברי הרא”ש והר”ב צ”ע, עכ”ל. וע”ע בתוס’ אנשי שם בזה.

והנה אנו רואים דכל שינוי באופן החיתוך של הזמורות, או שינוי בכמות שחותך כל הזמורות או רק קצתן, משנים את הדין אם לאיסור תורה וחיוב חטאת, או לאיסור דרבנן בלבד, או להתירן לגמרי מצד שהוא אוקומי אילנא, או מפני סיבות אחרות, וכן ראינו שגם התפא”י וגם המשנה ראשונה מיפשט פשיטא להו דאין חילוק בין כרם ובין שאר אילנות לענין זמירה, וכמ”ש התוי”ט והא”ט וכנ”ל.

וע”כ גם מ”ש הרמב”ם בהלכה ה’ דמפרק בדים ועלים יבשים הוא מדרבנן, נראה שמדבר גם בכרם דזו מלאכה אחרת, ואע”פ שגם הוא תולדה דזורע, מ”מ לא נאסרו כל התולדות, אלא רק אלה המפורשות בתורה בלבד, ונשארים דברי הרמב”ם ז”ל ברורים כפשוטם במ”ש בהלכה ב’, א’ הכרם וא’ שאר האילנות דקאי על כל הארבע מלאכות דכולהו שוים בכל האילנות בלא חילוק, וגם דבריו שבהלכה ה’, מכוונים על כל סוגי אילנות וכרם, שאל”כ נצטרך לידחק ביותר ולומר דמ”ש בהלכה ה’ לפני דין המפרק, שלא יאבק ולא יעשן ג”כ שייכים בין בכרם ובין בשאר אילנות, והמפרק עלים ובדים יבשים שעומדת בתווך נוציא מהכלל ונאמר דזה הולך רק על שאר אילנות בלבד, אבל בכרם אינו רק מדרבנן אלא הוא ממש זומר ואסור מן התורה, והוא דבר שקשה להולמו בדברי הרמב”ם ז”ל, אבל לפי מ”ש כל דברי הרמב”ם ז”ל, שוים ושקולים גם בהלכה ב’ וגם בה”ה, ובכול מדובר בין בכרם ובין בשאר אילנות בלא יוצא מן הכלל. ובאמת שגם מרן החזו”א גופיה כך הבין בדברי הרמב”ם ז”ל דאינו מחלק בין כרם לשאר אילנות בענין זומר, וכמ”ש בדבריו בשביעית סימן י”ט סקי”ד ד”ה ויש, שכתב וז”ל ואף לדעת הר”מ דכל אילנות אסירי בזימור מה”ת , מ”מ נראה דקציצת בתולת שקמה תולדה, ועוד דבאינו מתכוין אלא לעצים מותר מה”ת למש”כ לעיל, עכ”ל.

הנה כאן כתב בפשיטות דלהר”מ ז”ל כל האילנות אסורות בזימור מן התורה. ומיהו כבר כתבתי לעיל שמפירוש הר”ש ז”ל בשביעית (פ”ב מ”ג) והובא במלאכת שלמה שם, נראה דמוכרחים לפרש כדברי החזו”א, דפירש שם דמקרסמין היינו זימור, אלא שלשון קירסום באילן וזימור בכרם. וכיע”ש. ובע”כ צ”ל דלא אסרה תורה זימור אלא בכרם בלבד, אבל בשאר אילנות איסורו דרבנן, וכ”נ מהתפא”י שם (או’ י”ט) וכמש”ש. (וזה דלא כמ”ש משם התפא”י בפ”ד מ”ו (אות ל”ו) וצריך להתיישב בדבריו ז”ל.)

ולכאורה כן נראה גם מפירש”י ז”ל במועד קטן (ג’ ע”א) שכתב בד”ה זימור, מחתך ענפים יבשים של גפן, עכ”ל. עו”כ שם בד”ה מקרסמין היינו זימור, אלא שקירסום שייך באילנות: מזרדין, מחתך ענפים יבשים ולחים, לפי שיש לאילן יותר מדאי. עכ”ל. ומקרסמין היא אחת מהתולדות הנלמדות בברייתא שם, מדרשה דשדך לא כרמך לא. שע”ז אמר רבא שם, כולהו דרבנן וקרא אסמכתא בעלמא, ואם מקרסמין הוא הזימור דשאר אילנות ואינו אלא מדרבנן. הרי מפורש כאן כדברי מרן החזו”א ע”ה, דלא נאסר הזימור דשאר אילנות ואינו אלא מדרבנן. הרי מפורש כאן כדברי מרן החזו”א ע”ה, דלא נאסר הזימור מן התורה אלא בכרם לבדו. ועיי”ל במ”ש מהחזו”א סימן כ”א ס”ק ט”ו, שעל זה בזה יסוד דבריו ז”ל. וראיתי בתורת השביעית להגרי”צ הלוי ז”ל (עמ’ מ’ ד”ה והבדים) שהאריך בדברי רש”י הנ”ל ובמ”ש בשבת, יע”ש.

עוד כ’ בתורת השביעית שם (עמוד מ”ב ד”ה ראיתי באה”ד) להוכיח דזימור דשאר אילנות אינו אלא מדרבנן, ממ”ר בע”ז (נ’ ע”ב) ואלא זיהום אגוזים קשיא מ”ש זיהום דשרי, ומ”ש גיזום דאסור, ורש”י שם (ד”ה כאן וכאן) פי’ דגיזום, שקוטף את הענף כדי שיוציא נופות הרבה סביבות הגיזום, וכן מפרש ר”ח שם, ולפ”ז הו”ל זימור, ואם זימור גם בשאר אילנות הוא מן התורה, א”כ מאי פריך מגיזום דאסור מה”ת על זיהום דרבנן, עכת”ד. ולא ידעתי למה הביא ממרחק לחמו, ולא הוכיח מרש”י דמו”ק הנז’ שכתב שמקרסם הוא זימור בשאר אילנות, והוא מאותם מלאכות המנויות בברייתא שכולם דרבנן, וכנ”ל. ואדרבא מרש”י דמו”ק מוכח שפיר דפי’ להדיא שקירסום הוא זימור בשאר אילנות, אבל מההיא דע”ז יש מקום לדחות, ולומר דאע”פ שפי’ שמגזם הוא שקוטף את הענף וכו’, מ”מ אפ”ל דיש הבדל בין זה ובין זומר באופן החיתוך וכן בכמות וכו’, והן ב’ סוגי מלאכות, ואע”פ שגם זה תולדה דזורע, מ”מ אין לנו שיהיה אסור מן התורה אלא רק המלאכות המפורשות בתורה בלבד. וצ”ע.

עוד ראיתי לו שם שהביא דברי רשב”ם ז”ל בב”ב (פ’ ע”ב) ד”ה מפני שמשמע ממנו שגם בשאר אילנות הזימור אסור מה”ת, וכן הביא דברי התוי”ט בשביעית (פ”ד מ”ד) הנ”ל, וכתב עליו בזוה”ל, מה שהביא ראיה ממ”ש רבינו (הרמב”ם) בריש הל’ שמיטה בין בכרם בין בשאר אילנות, אינו ראיה לפמ”ש לעיל כוונתו בזה ע”ש. עכ”ל.

וחזרתי לעיין בדבריו על דברי הרמב”ם  בהל’ ב’ אחד הכרם וא’ שאר אילנות, והוא בעמוד ט”ז או’ ג’, וראיתי שהאריך בזה וכתב שהרדב”ז ז”ל שם הביא מקור לדברי רבינו ממכילתא. ע”ש. ולהלן כ’ שהרדב”ז משמע דס”ל דמלאו דבצירה ילפינן לכל שאר לאוין דאחד כרם ואחד שאר האילנות משמע, וכן ס”ל החיי אדם דהבין דמ”ש רבינו א’ הכרם וא’ שאר אילנות, לענין העשה דשביתה וכל הלאוין, שכתב בשער מצות הארץ (פט”ו או’ ג’) אין חילוק בין כרם לשאר אילנות. וע”ש עוד שהאריך בזה. ולהלן כתב שכן הבין גם התוי”ט פ”ד מ”ד, דאחד כרם וכו’ קאי גם על זמירה דאסורה מה”ת גם בשאר אילנות. וכתב דמרש”י ז”ל בשבת (ע”ג ע”ב) משמע דזומר שייך רק בכרם, וע”ש שהוכיח כן גם מרש”י דמו”ק (ג’ עא’) וכמ”ש לעיל. (אלא שכתבתי דמומ”ק מוכח טפי מאשר מרשי’ דע”ז, ואותו דבר י”ל גם ארש”י ז”ל בשבת הנז’.) וע”ש ששוב הביא דברי רשב”ם ז”ל דב”ב (פ’ ע”ב), וסיים בזה”ל אלמא דס”ל (לרשב”ם ז”ל) דזמירה אסורה מן התורה בכל אילן, עכ”ל, וקשה לעמוד על דעתו בזה, אם הכריע הדין בזה אם לאו.

וחזות קשה הוגד לי שיש שרוצים לחדש בפרי הקיווי שזמירתו דמה דומה לזמירת הגפן, שיהיה דינו כדין הגפן, ותהיא זמירתו אסורה מן התורה, גם לשיטת מרן החזו”א ע”ה. ובודאי סמכו ע”ד החזו”א שכתב שיש חילוק בין זמירת הגפן לזמירת שאר האילנות, וכתב עוד דכל שינוי קל באופן עשיית המלאכה, מביא לשינוי בהלכה וכמ”ש לעיל משמו. ור”ל דלפי זה תהיה זמירת הקיווי אסורה מן התורה, הואיל וזמירתו דומה מאד לזמירת הגפן. ובמחילת כבוד תורתם אינו כן, דהחזו”א כתב דברים אלו כדי לפרש שזמירת שאר האילנות לא מיקריא זמירה אלא זירוד או מפרק וכיו”ב, ואין זו תולדת זומר דכתיבא באורייתא להדיא, ומכוח זה מסיק דהא דכתבה תורה כרמך לא תזמור, כרמך דוקא ולא שאר אילנות. ואע”ג דהרמב”ם ז”ל (בפ”א ה”ב) כתב ואחד הכרם ואחד שאר האילנות, וכתב כן על כל המלאכות המפורשות בתורה, כתב הוא ז”ל דבעל כרחינו צריכים לומר דלא קאי אלא אשאר מלאכות, ולא על הזמירה, דהא כתב בפירוש בהלכה ג’ שם, דאין אסור מה”ת זימור דשאר אילנות דהוא נקרא בשם אחר, ולא פורש בתורה לאסור. ונמצא דעיקר המיעוט הוא משום דמפשט פשיטא ליה למרן החזו”א ע”ה דכרמך דוקא ולא שאר האילנות, וחילוק המלאכות הוא כדי להסביר דברי הרמב”ם ע”ה, וכנ”ל. אבל יסוד הענין הוא משום דכתיב כרמך, ואיך נוכל לומר שזמירת הקיווי תהיה מדאורייתא, וכי משום שמלאכת זמירתו דומה לכרם יצא מכלל שאר האילנות ונהיה לכרם, או האם יש לנו כאן כלל ופרט וכלל לרבות כעין הפרט, והרי בתורה כתבה כרמך, ולא ריבתה שום דבר אחר וגם אם הוא דומה לו, אין בכך כלום, וזה נראה ברור בעהית”ש. אך לפי מ”ש בדעת הרמב”ם בודאי שגם זמירת הקיווי דאורייתא דלא גרע משאר אילנות.