לוגו בית המעשר
|

איסור חדש – פ”ז (חדש במשקין – ח”ג)

א' אב התשנ"ז | 04/08/1997

(פורסם ב’תנובות שדה’ גיליון 13 לצפייה בגיליון לחץ כאן)

א. עמדתי ואתבונן בשאלת הגאון מח”ס “תורה לשמה” (סי’ קכט) 1*  שנשאל, אודות כפר אחד, בו אדם נכרי שעושה שכר שעורים, אך בשנה ההיא יש בכפר ההוא כמה שדות של שעורים שלא השרישו קודם טז’ בניסן, שהדין הוא דאין מותרים לאכול אלא עד שיבא עומר הבא, אך ברוב השדות ורוב השעורים הנמצאים שם הם השרישו קודם ט”ז בניסן שהם מותרים, ורק הואיל ובעל המלאכה הנז’ הוא נכרי, יש לחוש אולי לקח מאלו השעורים שלא השרישו קודם ט”ז בניסן דאסורים, ומאותם השעורים של איסור נעשה השיכר הזה, וא”כ אסור לקנות ממנו, או דלמא כיון דרובא דשעורים דהיתר נינהו אמרי’ כל דפריש מרובא פריש, והותר השיכר לשתותו, דאמרי’ נעשה מן השעורים דהיתר שהוא רובא? והשיבם הרב וז”ל: דאיתא בבכורות (כ’) רבינא אמר אפילו תימא רבנן, כי אזלי רבנן בתר רובא ברובא דלא תלי במעשה, אבל ברובא דתלי במעשה לא. ופרש”י רובא דתלי במעשה כגון, עיבור הבהמה דתלוי בהרבעה ואיכא למיחש שמא לא עלה עליה זכר, הלכך אע”ג דרוב בהמות מתעברות ויולדות תוך שנתן ה”ז ספק הוא, ע”ש. ועיין בתוד”ה רבינא אמר. ע”ש. וע”כ השתא בנידון השאלה, הגם דרוב השעורים ורוב החנויות המוכרים שעורים, הם של היתר עכ”ז מאחר שאנו באים לדון על השכר להתירו, ולא על השעורים עצמם לא אזלינן בתר רובא דשעורים, משום שהוא רובא דתלי במעשה של מלאכת השכר, שצריך לתלות ולומר דמאלו השעורים של ההיתר נעשה השיכר, וזה אינו, כי אע”פ שבאמת רוב השעורים הנמצאים בכפר ההוא הם של היתר יש לחוש אולי מאותם השעורים לא נעשה שיכר כלל. וכמ”ש רבינא בטעמא דרבנן ולהכי אין להתיר שכר של החנות ההוא מכח רובא. עכ”ל.

ב. ונבאר תחילה מקור דין רוב התלוי במעשה דלא אזלינן  בתריה:

גרסינן בבכורות (ט:) מתני’, הלוקח בהמה מן הנכרי ואינו יודע אם בכרה, רי”א עז בן שנתה ודאי לכהן, מכאן ואילך ספק. ופריך בגמ’ ואמאי מכאן ואילך ספק, הלך אחר רוב בהמות ורוב בהמות מתעברות ויולדות, ומתרץ רבא ר”י ס”ל כר”מ דחושש למיעוטא, ורבינא אמר אפילו תימא רבנן כי אזלי רבנן בתר רובא, ברובא דלא תלי במעשה. רובא דתלי במעשה לא אזלנין בתר רובא. ע”כ.

ב. דעת הראשונים דהכי נקטינן להלכה:

כתב הרא”ש שם. וקימ”ל בהא כר”י דלא אשכחן לרבנן דפליגי עליה בהא עכ”ל.  וכ”כ הרמב”ן במלחמות בקידושין (פ”ב) בסוגיא דסבלונות וז”ל: ועוד דהאי דאמרי’ דלמא קדיש, רובא גריע הוא דהא תלי במעשה ולא אזלינן בתר רובא דתלי במעשה, כדמסיק רבינא בבכורות. וכ”כ הרשב”א והר”ן בחולין, בתר דמסקינן דאזלינן בתר רובא וז”ל: ומיהו הנ”מ כשהרוב והמיעוט שניהם תלויין במעשה, או שניהם הם ממילא. אבל אם הרוב הוא ע”י מעשה והמיעוט ממילא לא אזלינן בתר רובא דלא עדיף רובא דע”י מעשה ממיעוט דהוי ממילא כדמסיק רבינא בבכורות עכ”ל. וע”ע בשו”ת זב”צ (ס”ס ק”י אות קעג), ובבינת אדם שבס’ חכמת אדם (שער רו”ח אות ד) מש”ב.

ביאור אמאי לא אזלינן בתר רוב התלוי במעשה:

ועוד ביאור ראיתי במחצית השקל (או”ח סי’ ח, אות יא) דביאר דרוב התלוי במעשה הוי כעין ספק ספיקא כיון דמספקינן אם בא עליה זכר או לא, ואפילו את”ל שבא עליה זכר שמא לא נתעברה. ע”ש. (אמנם לטעם זה יקשה מעט דהיכא דתליא במעשה וליכא ס”ס מאי איכא למימר, וזה אינו ראה מש”ב א”א שם אות יא, וקחנו משם).

שיש לחלק  בין אם נעשה המעשה כבר או לא:

ומצינו ברא”ש (סוף הל’ ציצית) דכתב, גבי בדיקת חוטי הציצית שנהגו שלא לבדקן דאוקי אחזקתייהו אלא שהחרד על דבר ה’ יש לו לבדוק עכ”ל, וכתב הב”ח (או”ח סי’ ח’ בד”ה ויעיין הציצית) דלא אוקמי’ אחזקתיה כיון שאין חזקה בטבע ממילא, אלא מכח אדם שתיקן הציצית (ואם גבי רוב לא אזלינן בתריה אם תלוי במעשה, כ”ש גבי חזקה דלא ניזיל בתריה דרובא וחזקה רובא עדיף) עכ”ד.

והמג”א או”ח סימן ח’ ס”ק יא, הקשה ע”ד הב”ח, דהכא גבי ציצית שאין אנו יודעים אם בדוקים הם, אף דתלוי במעשה כיון דידעינן שנעשה המעשה ותיקן בו ציצית אזלינן מן הדין בתר חזקה עכת”ד. (ועי’ בספר חכמת אדם, בבינת אדם שער רו”ח  מ”ש ליישב דעת הב”ח ע”ש), וכמו גבי מקוה שהמשיכו לתוכה מ’ סאה שאין צריך לבודקה בכל עת שטובל בה, או גבי בכורות דאם היה ברור לנו שעלה עליה זכר סוף שתלוי במעשה, הוה אזלינן בתר רוב מתעברות, וא”כ ה”ה הכא בציצית, ודו”ק.  ועוד ראיתי בלבושי שרד שם, דכתב לחלק גבי ציצית שא”צ לבדוק חוטי הציצית ויש לילך אחר חזקת בדוק אף דתלי במעשה, כיון דמ”מ אחר שנעשה מעשה הראשון עומד תמיד בחזקתו כמו.. עכ”ל ע”ש. ונמצאנו למדים דכלל היוצא מן האמור הוא, דהא דאמרינן דרובא (וה”ה לחזקה) דע”י מעשה לא אזלינן בתרה, היינו דוקא אם עדיין לא נעשה המעשה אבל אחר שנעשה המעשה שפיר אזלינן, ולכן בבכורות שאין ידוע אם נעשה המעשה (ועלה עליה זכר) אין הולכים אחר הרוב.

ג. והנה על פי הנ”ל, אחר המחילה לא זכיתי להבין דברי הרב תורה לשמה, דאמאי חשיב מעשה עשיית שיכר רוב התלוי במעשה, כיון דהם השעורים המסופקים קודם מעשה השיכר, הם השעורים שנעשה מהם שיכר, ואמאי לא נימא כל דפריש מרובא פריש.  ובפרט שאין המעשה דעשית השיכר מונע מלילך ע”פ הרוב, ולא דמי להא דבכורות דהתם אלמלא עלה עליה זכר ליכא רוב, דרוב בהמות מתעברות ויולדות.

והנה ידי”ן  גיסי היקר הרה”ג גדעון עטי’ה  שליט”א  (בעמח”ס עצי הגפן) שלח לי בזה הענין וז”ל:

לכבוד גיסי היקר והחביב

רבי אליהו אלחרר שליט”א

השלום וברכה אתו!

בדבר מ”ש הבא”ח בספרו תורה לשמה (סי’ קכט) והקשה כת”ר דגבי שכר אמאי חשיב רוב התלוי במעשה, כיון שעכ”פ הם הם השעורים, וכל דפריש מרובא פריש, ולא דמי למס’ בכורות (דף כ) דהתם יש מעשה חיצוני, והוא הזכר שצריך להרביעו על הנקבה, כדי שיהיה רוב ולכן שפיר לא חשיב רוב משא”כ הכא. וצ”ע.

ולענ”ד נראה דהגדרת רוב התלוי במעשה, היינו שהספק מתעורר בדבר התלוי במעשה, ובלא מעשה לא יווצר ספק, וגבי לוקח בהמה מן עכו”ם כיון שהספק מתעורר בבהמה זו אם נעשה בה מעשה כמו הרוב, בכה”ג הוי ספק במקומו ותרעה מאכל במומה לבעלים, דאפשר דבבהמה זו לא נעשה בה מעשה ואיתרע לה רובא, וה”נ בנידון דידן הרי אם ישאר הכל שעורין הרי לא מתחיל הספק, דהא אינן ראויין כך למאכל אדם, ורק מעשה עשיית השכר גורם הספק, וא”כ א”א לטעון שעכ”פ הם הם השעורים. שהרי על השעורין איני דן כמות שהן, ולהכי א”א להתירו מצד רובא. דבשלמא אם היה ברור לנו שהכל מעשה שכר, אה”נ אפשר דיש להקל כיון שכולה ע”י מעשה, ולא דמי ללוקח בהמה שהתם הספק במיעוט אם נעשה מעשה והכא ברור שהכל נעשה בו מעשה ונימא כל דפריש מרובא פריש. אבל כשנעשו מקצת השעורין שכר. מה נאמר דאזלינן בתר רובא, הא ליכא רובא של היתר. דאפשר שכולה איסור, והרוב ליכא, דהא חסר בהו מעשה. ודבריו ברורים. ובתוספת ביאור, דכמו בלוקח בהמה ברוב אין ספק אלא במיעוט הוי  כספק שקול, ה”נ במיעוט אע”ג דאיכא מעשה, מ”מ ברוב אכתי ספק אם נעשה מעשה, נהפך כספק שקול ואין להתירו.

ומ”ש כת”ר (אות ב) עיין בתוס’ (שם) ד”ה כדינא וכו’. הנה המעיין בתוס’ יראה דאפי’ בתשמיש דאדם לא חשיב תלוי במעשה, כיון שדרכו וכו’, א”כ גם מעשה פורתא דעשיית השכר אמאי חשיב מעשה וצ”ע.  לענ”ד נראה דלא דמי, וכמ”ש התוס’ ביבמות ביתר ביאור דלא חשיב תלוי במעשה אלא ממילא הוא בא שאדם נזקק לאשתו עכ”ל. אבל הכא לא שייכא ה”ט דממילא הוא עושה שכר, דהא שעורין קיימי נמי לדברים אחרים כגון מאכל בהמה וכדו’. א”כ אפי’ במעשה פורתא חשיב מעשה, דאין מתייחסים כמה טירחא איכא בהאי מעשה. וכיון שהמעשה גורם ספק, להכי חשיב מעשה ואין להתיר משום כן. וה’ יאיר עינינו בתורה אמן.

ממני גיסו המוקירו והאוהבו

ע”ה גדעון עטי’ה ס”ט.

והנה אף כי דבריו נעמו, בפרט שבא לישב לכף זכות, דעת הגאון תורה לשמה אולם לא אכחד שיסוד דברי כת”ר במ”ש, שאין השעורין ראויין כך למאכל אדם, ולכן אין דיון עליהם אלא עד שיעשה מעשה השיכר בהם. עכת”ד.  ואחהמ”ר, דבריו מחודשים, שהרי גם גבי השעורין דנים אנו במה דנפק”מ לגבייהו אם ישתמש בהם לקלייה וכיוצ”ב, – ולא חשיבי אינם ראויים לאכילת אדם כיון שיש שאוכלים שעורים קלויים כמות שהן. ואמאי פשיטא ליה למימר דאין לדון עליהם, ופוק חזי בספרי דבי רב שו”ת זרע יעקב בכללי הספיקות סי’ קיג ס”ב דכתב: ומכאן סמך למה שאוכלים הישראלים אצל העכו”ם קמח שעורים קלוים שקורין בערבי זממיא’… ע”ש שדן המחבר זצ”ל אי הוו בהו משום בישולי גויים וכו’. וע”ע בשו”ת איש מצליח ח”ג חיו”ד ס’ כו, וע”ע בשו”ת שואל ונשאל ח”ג ס’ רס”ד, בשעורים שאוכלים אותם כמות שהן שקורין קלייה. שהובא שם. וה”ה לנדו”ד דאפשר לומר שיש לדון גם על השעורין וממילא זיל בתר רובא.

ומ”ש כת”ר לישב, אמאי מעשה פורתא דעשית השיכר חשיב מעשה כיון שאינו בא ממילא, לאפוקי תשמיש אדם שממילא אדם נזקק לאשתו, ורוב מתעברות עכת”ד.  הנה בתחילה היה קשה לי ממ”ש הגאון בינת אדם בס’ חכמת אדם (סימן ו’) מהא דקימ”ל רוב מצויים אצל שחיטה מומחים הם, והקשה שם, דלכאורה הו”ל רוב התלוי במעשה, ותירץ דשאני התם שכן הוא דבר טבעי שאין אדם מתעסק בשחיטה אא”כ הוא מומחה ודמי לרוב תינוקות מטפחים שאינו תלוי במעשה כיון שהוא דבר טבעי עכת”ד ע”ש. ולכאורה אין הדבר בא ממילא שהעוסק בשחיטה או הלומד שחיטה מומחה? אולם בלא”ה לא קשיא, שהרי רוב שוחטים מומחים קאי על השוחט, ולא על מעשה השחיטה אם נשחט כהלכה או לא, וממילא אין כאן רוב התלוי במעשה, וכיון שאנו רואים שרוב השוחטים הם מומחים אמרינן מסתמא גם בשר זה נשחט ע”י מומחה, ואין ברוב זה ענין של מעשה. וכ”כ בס’ יוסף דעת (ס”ז ס”א ד’) ע”ש.  ואכן כת”ר יפה תירץ, לחלק בין דבר הבא ממילא לדבר שאינו בא ממילא.

אולם בעיקר הדבר, אחר המחי”ר מהגאון תורה לשמה, מה שהעלה שאין להתיר שיכר של החנות ההוא מכח רובא. נראה דיש מקום להקל ובפרט לדעת הסוברים, דחדש במשקין אינו איסור תורה (ראה חוברת תנובת שדה 11 מש”ב באורך ומשם בארה) ואם באיסור דרבנן נגעו בה. הרי שלדעת כמה ראשונים, התוס’, הרא”ש והרשב”א (חולין ט’) רוב התלוי במעשה מועיל מן התורה אלא שחכמים החמירו שלא לסמוך עליו להקל כשהמיעוט אינו תלוי במעשה. (אמנם דעת הרמב”ן והרמב”ם שרוב התלוי במעשה לא חשיב רוב מה”ת) ועכ”פ לשיטת התוס’ וסיעתו, בדבר דרבנן מהני אפילו רוב התלוי במעשה וכן החזקה.

וכ”כ המהרי”ט בפתיחה, בביאור דברי הג”מ ערובין לא: א”ר נחמן בשל תורה אין חזקה דשליח עושה שליחותו, בשל סופרים חזקה שליח עושה שליחותו. (וכן הלכה, תוס’ בשם ר”ת) והקשה בס’ שושנת העמקים (לפרמ”ג – כלל י”ב דף כ”ב ע”ב) והא הוי רוב התלוי במעשה וקימ”ל בבכורות דלא אזלינן בתר רוב אלא שאינו תלוי במעשה, ותירץ ע”פ הנ”ל, דבשל סופרים הלך אחר הרוב אף שתלוי במעשה. וכ”מ במהרי”ט אלגזי בס’ הלכות יו”ט (פ”ג דבכורות ס’ כ”ט בד”ה והנה התוס’) ועיין בספר מאור ישראל (למרן הראש”ל שליט”א הנד”מ – ערובין לא:) שהביא עוד פוסקים העומדים בשיטה זו, ועפי”ז יישב את קושית החכמת אדם ע”ד הט”ז יו”ד (ס’ ס”ט ס”ק נ”ד) באשה ששכחה אם מלחה הבשר לקדירה קודם בישולו, שיש להקל משום שאזלינן בתר רובא, שרוב הפעמים מולחת הבשר קודם הבישול. ואיך יועיל רוב התלוי במעשה, ולפ”ד הפרמ”ג והפוסקים הנ”ל, לא קשה מידי דהרי בדרבנן שפיר מהני רוב התלוי במעשה, ודם שבישלו דרבנן, וממילא מהני רוב פעמים שמולחת הבשר, להחזיק הבשר שנמלח כהלכה. עכ”ד.  וע”ע בשו”ת יבי”א  ח”ח (חיו”ד סי’ ס’ אות ז).

ודין מינה ואוקי באתרין דלדעת הסוברים דחדש במשקין אינו אלא איסור דרבנן, הרי שאף את”ל שבמעשה עשיית השיכר תליא מילתא, מ”מ הו”ל איסור דרבנן ואזלינן בתר רובא דשעורים כשרים שהשרישו קודם ט”ז בניסן, וליכא לגבייהו איסור חדש, אף שהוא תלוי במעשה.

ואף שמדברי הגאון פנ”י יהושע בכתובות (כ”ג ד”ה מאן דמתני לה ארישא), משמע דהא דרוב התלוי במעשה לא חשיב רוב, הוי מן התורה, שכתב בדין שבויה שאע”פ שרוב גויים פרוצים בעריות, מ”מ לא חשיב רוב גמור מה”ת, דהוי רוב התלוי במעשה דלא חשיב רובא, אלא מדרבנן עשאוהו רוב לחוש שנאנסה ולכן הם אמרו להקל לענין עדות כל דהו, ע”כ.  והוא כשיטת רש”י והרמב”ן.

מ”מ הכא איכא כמה ספיקות וספקי ספיקות,  ראשית שנתלה ששיכר זה הבא לפנינו בא משעורים דתבואה כשרה (ישנה) שהם ברוב, ואת”ל שהוא משעורים דתבואה חדשה ולא אזלינן בתר רוב בדבר התלוי במעשה, שמא הלכה כאותם פוסקים דבמילתא דרבנן אזלינן בתר רוב אף שתלוי במעשה (כפרמ”ג וסיעתיה), ואת”ל שהלכה כמ”ד שאין הולכים אחר רוב התלוי במעשה אף באיסורי דרבנן,  שמא אין נדו”ד חשיב תלוי במעשה וכנ”ל.

עכ”פ כתב מרן הראש”ל נר”ו בשו”ת יבי”א (ח”ח חיו”ד סי’ ה’ אות ז’) דהאחרונים תפסו עיקר כשיטת הראשונים דס”ל דהוי מדרבנן, (דלא אזלינן בתר רוב התלוי במעשה),  [וע”ע בשו”ת אוהל משה צוויג ח”ג (בקונטרס מי באר פסחים דף קל”ג ע”ב) שכתב ליישב ד’ הט”ז בענין אחר, ע”ש]. וע”ע בשו”ת תועפות ראם (חיו”ד סו”ס ט”ו). ובספר מלא הרועים (ערך רוב התלוי במעשה). ובשו”ת טוב טעם ודעת תליתאה ע”ש.

ולכן לענ”ד המיקל יש לו על מה שיסמוך, ויהי רצון שלא נכשל בדבר הלכה, והשי”ת יאיר עיננו בתורתו אמן.


1) בדבר זיהוי מחבר ספר “תורה לשמה” דשו גדולי התורה, ורבים נוטים ליחסו לריש גלותא דבבל רבנו יוסף חיים במח”ס בן איש חי, כ”כ הגר”ד יהודיוף זצ”ל שעסק רבות בכ”י דהגרי”ח. ראה ס’ “ידי חיים” הוצ’ סאלם (תשמ”ח). והנאמ”ן ס”ט בירחון אור תורה אלול – תשל”ה סי’ לח, והגרי”ח סופר שליט”א, ועוד. לעומתם שאלתי למרן הראש”ל הגר”ע יוסף שליט”א (סיון – תשנ”ו) אם ספר “תורה לשמה” חברו הגרי”ח זצ”ל, ותשובתו: מסופקני מאד אם הגרי”ח חיברו, בפרט שנמצאו בו דברים תמוהים וסתירות לשאר ספריו, “וליבי אומר לי שאין זה ספרו של הגרי”ח (אולי יתכן שחברו הגרי”ח בצערותו ומש”ה נמצאו בו…) בפרט לאור לשונו “בדבר המעתיק” – ע”כ. וכן השיבנו הגאון הגדול ראב”ד דעיה”ק ירושלים הגר”ש משאש שליט”א, והעלה דעתו בספרו שו”ת שמש ומגן (ח”א יו”ד סוס”י ט) ע”ש. וכבר דיבר בזאת נכבדות ידי”ן הרה”ג י. בן דוד נר”ו בקונטרס  שבט מיהודה סי’ ח’  ע”ש באורך.