דין תערובת קמח בקמח – איסור חדש – חלק ג’

(פורסם ב’תנובות שדה’ גיליון 8 לצפייה בגיליון לחץ כאן)

(לצפייה במאמר חלק א’ לחץ כאן)

שאלה: אשה שרגילה לאפות לחם מקמח מלא תוצרת חו”ל (מטעמים רפואיים ע”פ רפואה הטבעונית, שקמח זה משפר פעולת העיכול) והמוכר בעל החנות הטבעונית שלאחרונה זכה לחזור בתשובה, הודיע לאשה שהקמח מלא שמכר לה נתברר לו שהוא באיסור חדש (תבואה שלא עבר עליה ט”ז בניסן) ורק לאחרונה למד ענין חשוב זה, והשתדל להשיג קמח – מלא ללא חשש חדש, והאשה באה ונפשה בשאלתה כיון שחבילה אחת מן הקמח המלא ללא ההכשר ערבה כבר עם 4 חבילות של הקמח החדש עם ההכשר, ומהנ”ל אפתה את הלחם, מה דין הלחם אי שרי לאוכלו, כיון שרובו מקמח ישן או לא?

תשובה:

א. דין תערובת קמח בקמח:

הנה ראיתי בשו”ת תשובות והנהגות ח”א סי’ תרנ”ו שדן בזה, אם עירבבו קמח חדש בישן ורובו ישן אם יש לחוש לאיסור חדש, וכתב וז”ל: “דבהיות ויש פוסקים דס”ל דחדש בזה”ז בחו”ל מדרבנן (השאלה שם ע”פ המבואר הוא קמח תוצרת חו”ל,  וכמצוין לעיל גם בנדו”ד מיירי אף בקמח תוצרת חו”ל) והב”ח מיקל לגמרי בשל נכרי אף דבחשש איסור תורה, וודאי דיש לנו לאסור וכדעת השו”ע ורוב הפוסקים מ”מ בנדו”ד שאין חשש איסור תורה שמן התורה בטל ברוב, יש לצדד שאם אין להשיג מישן יש להקל שיתבטל ברוב, וכו’ ע”ש . עכ”ל.

ולענ”ד אחר המחי”ר יש לאסור התערובת אף אם היה בה תערובת קמח מתבואה חדשה פחות משישים בתערובת כיון דאיסור חדש הוי דבר שיש לו מתירין דהא אחר שיעבור עליו ט”ז בניסן יהיה מותר, ולכן אפילו באלף לא בטיל. אומנם לא אכחד דיש לברר דין זה בחדש. ואשתדל לבאר הדברים ממקורותיהם, וזה החלי בס”ד:

ב. מקור דין דבר שיש לו מתירין בדאורייתא ובדרבנן.

תחילה וראש נבאר מקור הדין דדבר שיש לו מתירין, דאינו בטל ילפינן מסוגיא דביצה דף ג:

מיתיבי אחד ביצה שנולדה בשבת ואחד ביצה שנולדה ביו”ט אין מטלטלים אותה לא לכסות – בה את הכלי ולא לסמוך בה כרעי המיטה אבל כופה עליה את הכלי בשביל שלא תשבר וספיקא אסורה ואם נתערבה באלף כולם אסורות.

ואקשינן בגמ’ לרב יוסף ולרב יצחק דאסרי ביצה שנולדה ביו”ט משום גזירה, אמאי ספיקא אסורה והא הוי ספיקא דרבנן לקולא? ותי’ הגמ’ ב’תרוצי – א. דתנא דידן כתנא דקציעות ס”ל. ומיירי בביצה דספק טריפה ולכן ספיקא אסורה, ואם נתערבה באלף כולם אסורות (מחמת דהוי דבר חשוב) ב. אמר רב אשי (דף ד.) לעולם מיירי בביצה שספק נולדה ביו”ט ספק נולדה בחול, כיון דהוי דבר שיש לו מתירין אפילו בדרבנן לא בטיל ע”כ.

ויוצא מדברי רב אשי, ב’ חידושים  א. כיון דהוי הביצה דשיל”מ אפילו באלף לא בטלה  אמרינן האי דינא גם במילי דרבנן  ב. גם בספיקא (שמא נולדה ביו”ט) מחמירנן לאיסור והכי נקטינן להלכה בטוש”ע יו”ד סי’ קב ע”ש.

ג. דשילמ”א שאינו בטל. אי הוי מדאורייתא או דרבנן.

בפרי חדש יו”ד ר”ס קב, כתב גבי דשיל”מ דאפילו באלף אינו בטיל זה אינו אלא מדרבנן דהא מדאוריתא בכל מילי חד בתרי בטיל  מדכתיב “אחרי רבים להטות” וכמ”ש רש”י בפ”ק דביצה דאחמור רבנן בהא הואיל ויש לו מתירין לאחר זמן. והרי מוכח להדיא בב”מ דף נג. וזה ברור. עכת”ד ע”ש. ודבריו לאפוקי מ”ש בס’ בנין שלמה לבעל חשק שלמה (הביאו בס’ או”ה עמ’ רלז להגר”י יוסף נר”ו) עפ”ד הר”ן בנדרים נב. דבמין במינו לרבי יהודה לא שייך ביטול שהוא מעמדו ומחזקו ולפ”ז יוצא דדין דשיל”מ דאפילו באלף לא בטיל הוא מן התורה. וכו’ ע”ש. ומ”מ נקטי הפוסקים כשי’ הפר”ח, וכן עיקר.

ד.  טעם שדבר שיש לו מתירין אינו בטל:

והנה בטעם דשיל”מ אינו בטל. פרש”י ד”ה שיש (ג:) וז”ל “שיכול לאוכלו אחר יו”ט בהיתר גמור” עכ”ל דהיינו שחז”ל לא רצו שיאכל ע”י ביטול אם אפשר שיאכל הדבר בהיתר בלא ביטול.

וכן משמע מד’ הרמב”ם ה’ יו”ט ה”כ דכתב וז”ל – ביצה שנולדה ביו”ט… אסורה … ואפילו נתערבה באלף כולן אסורות שהרי למחר יותרו הכל… וכן בהלכות מא”ס פט”ו ה”ט כתב וז”ל – חמץ בפסח.. שהרי אחר הפסח תהיה כל התערובת מותרת כמ”ש לפיכך אוסר בכל שהוא… עכ”ל

(והבאתי לשון הרמב”ם בארוכה לאפוקי ממ”ש הרה”ג י. שטרן שליט”א דס”ל להרמב”ם בד’ הר”ן בנדרים נב’. וע”ע בקובץ נר יצחק תשנ”ג מש”כ בזה  לדחות דבריו אחר המחי”ר).

לעומת זה הביא הר”ן בנדרים (נב’ ע”א)  טעם אחר והוא, משום דרבנן דפליגי עם רבי יהודה בדין מין במינו (דלרבי יהודה אינו בטל מדאורי’ ואפלו באלף, ולרבנן בטל מהת’, ומדרבנן הוא דהצריכו ס)ס”ל דאף מין במינו הדומים בעצם כיון דחלוקים בדינהם דהאחד אסור והשני מותר – בטלים ברוב מהת’ (ומדרבנן בס’) אבל דברים שדומים בדינהם חשיב מין במינו – שאינם בטלים אפילו באלף. דומיא דדם הפר ודם השעיר דחשיב דם השעיר, ולא בטלו דם הפר המרובה משום דדינהם שווים לענין דם קרבן. וכשהדינים שוים אין דין ביטול ברוב, ולהכי כל שיש לו מתירים חשיב כאילו הדינים שוים וכאילו היתר, והוה מין במינו בדינים ולא בטל מדרבנן. עכ”ד. וא”כ תרי טעמי איכא בטעם דאיסור שיל”מ – אינו בטל.

ה. דבר החוזר לאיסורו אי הוי דשיל”מ:

ועתה נבוא לנידו”ד אם חדש חשיב דשיל”מ או לא, דהנה לכאורה יש מקום לומר דלא חשיב איסור חדש דשיל”מ ע”פ מ”ש הרמ”א ביו”ד סי’ קב ס”ד וז”ל: “דבר שיש לו היתר וחוזר ונאסר כגון חמץ בפסח לא מקירי דשיל”מ ומקורו במרדכי פסחים פר”ש סי’ תקעג, משם רבנו חיים כ”צ (כהן צדק) דדבר החוזר לאיסורו מאליו כגון חמץ שחוזר לשנה הבאה לאיסור ל”ש לומר דשל”מ. עכ”ל. ע”ש.

ולפ”ז ה”ה באיסור חדש כיון שחוזר לאיסורו כל שנה, לא חשיב דשיל”מ, וכן מצינו להדיא במרדכי (רפ”ק דביצה) בשם רבנו יו”ט דלא מקרי דבר החוזר לאיסורו לשנה הבאה כגון חדש. עכ”ד ע”ש וע”ע בחידושי אנשי שם שם אות א’. וכלל זה הוא נפק”מ לעוד דינים כגון: איסור מוקצה בשבת ויו”ט דחוזר לאיסורו כל שבת ויו”ט.

ו. נפק”מ אם חשיב איסור דשיל”מ או לא:

ויש לברר אי נקטינן כלל זה להלכה, דלא רק לנדו”ד הוא נפק”מ אם בטלה התערובת בשישים או אפילו באלף אינה בטילה, אלא לכמה דינים נוספים איכא נפק”מ אי חשיב איסור דשיל”מ או לא

ואציין כמה נפק”מ:

א) לדין תערובת יבש ביבש, בדשיל”מ הוי במשהו (שאינו בטיל) אף ביבש ביבש. משא”כ אי הוי כשאר איסורים יבש ביבש בטל.

ב) בספק דרבנן. ספק דרבנן בדשיל”מ. מחמירים כדפי’ לעייל מד’ רב אשי ביצה (ג). ואילו בשאר איסורים בעלמא קימ”ל ספיקא דרבנן לקולא.

ג) נפל אחד מהן לים, ע”פ מש”כ הש”ך יו”ד סי’ ק’ ס”ק נז, דבאיסור שיל”מ. אין להתיר בתערובת בנפל אחד מהן לים או נאכל אחד מהן, וכ”מ במג”א סי’ תס”ז ס”ס קד שהקיל כנ”ל.

ד) להתיר בס”ס. לשיטת הרמ”א ביו”ד ס’ קי’ ס”ח דאין להתיר בדשיל”מ מכח ס”ס, ובארנו בזה (חוברת תנובות שדה גליון מס’ 7  בסימן ב’ אות א’ ע”ש), ומסקינן דלדעת מרן השו”ע. ליכא נפק”מ בדין זה. כיון דאף בדשיל”מ אמרינן ס”ס להקל, ודו”ק.

וע”ע בשו”ת תורת חסד מלובלין סי’ כ אות ב -ג  שהביא עוד נפק”מ בע”ז ע”ש. וד”ב. ולכן נתתי אל ליבי לברר בקצרה כלל זה בחמץ, מוקצה, וחדש, אי הווי דשיל”מ או לא.

ז. דין חמץ אי הוי דשיל”מ:

נקדים תחילה  דין חמץ שרבות דנו בו האחרונים אי חשיב דשיל”מ, ואני אבואה אחר הקוצרים לסכם בקצרה עקרי הדברים.

והנה אף שקימ”ל להלכה דחמץ בפסח אסור במשהו (כגירסת ג’ עמודי הוראה בסוגיא דפסחים דף ל. ודלא כהשאלתות והחולקים דגרסי’ גירסא אחרת בגמ’, וכן פסקו הטוש”ע או”ח סי’ תמז ע”ש). מ”מ נחלקו הראשונים בטעם הדבר.

שיטת התוספות בע”ז (דף סו), והרא”ש בפסחים (פ”ב סימן ה’), משום דחזינן שהתורה החמירה בחמץ, לכן גם חכמים החמירו בו לאסור אף במשהו (וע”ע ברא”ש ע”ז פ”ה סימן כט, שכתב טעם נוסף, וראה בס’ ערוה”ש סי’ תמז ס”ב מ”ש ע”ד ע”ש). לעומתם ברמב”ם (פט”ו מהמא”ס ה”ט) מבואר דטעמא הוי משום דהוי חמץ דשיל”מ, ולכן אפלו באלף לא בטיל.

ובהבנת הדבר בפשטות דהתוס’ והרא”ש לא ס”ל כהרמב”ם כיון דחמץ חוזר לאיסורו ולא חשיב דשיל”מ, וכמ”ש המרדכי פסחים פרק כל שעה ס’ תקע”ג, בשם רבנו חיים כ”ץ דדבר החוזר לאיסורו (כחמץ) לא חשיב דשיל”מ, ולכן ביארו איסורו מטעם אחר. ובעצם סברא זו פליג ארמב”ם וס”ל דכיון שאחר הפסח תהיה כל התערובת מותרת, אף שאחר שנה יאסר, מ”מ אית ליה זמן היתר, ולמה יאכלנו באיסור ימתין לזמן שהוא מותר ויאכלנו בהיתר.

ונראה דמחלוקת התוס’ והרא”ש (המרדכי ורבנו חיים), עם הרמב”ם, תליא בטעמא דדישל”מ. לא בטיל דפליגי בה רש”י והר”ן במבואר באות ד לעיל. דהרמב”ם אזיל בשיטת רש”י דעד שאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר והרא”ש אזיל בשיטת הר”ן, דכיון שאין המתיר חוזר לעולם להיות מותר אלא שכל שנה חוזר לאיסורו א”כ אין דינו שווה לתערובת ההיתר ואינו בגדר מין במינו, לכן לא חשיב דשיל”מ. וכן נקטי בביאור המחלוקת הגאון שאגת אריה, ובעל שו”ת תורת חסד הנ”ל שם, וכן בס’ מנחת כהן ח”ג פ”ב ועוד.

ואם תאמר, ומה נפק”מ לענין חמץ אי הוי דשיל”מ הוא בכל אופן קימ”ל דאסור במשהו, ומה איכפת לי הטעם? כתב הב”י בשם הרב המגיד (פ”א מהלכות חמץ ומצה הלכה ה’)  דנפק”מ בחמץ דערב פסח אחר חצות שאין איסורו בכרת, וממילא מצד חומר איסורו מהתורה, לא יהא אסור במשהו אלא בשישים בכל האיסורים שבתורה, אולם אם איסורו הוא משום חומרת דשיל”מ כשיטת הרמב”ם א”כ אף בעו”פ אחר חצות אפילו באלף לא בטיל. עכת”ד ע”ש. ועוד האריכו בזה הפוסקים. וראה מש”ב בתורת חסד שם, ואחר ביאור דעת הראשונים העלה, דרוב הראשונים ס”ל דחמץ בפסח לא הוי דשיל”מ. (וכד’ הרי”ף כמבואר שם באורך), רק דעת הרמב”ם והרמב”ן וסה”ת דחמץ הוי דשיל”מ, וכן נקטי הט”ז בשם רש”ל להלכה. נקטינן כדעת רוב הראשונים. עכת”ד ע”ש.

ח. דעת מרן השו”ע  והרמ”א:

ובדעת מרן השו”ע לא זכינו לגילוי דעתו להדיא בע”ז, אכתי יש לדקדק ממה שפסק באו”ח סי’ תמז ס”ג דחמץ בער”פ אחר שש שעות בטל בשישים, דאזיל בשיטת הרא”ש דס”ל דחמץ לא חשיב דשיל”מ. ופליג ארמב”ם דכתב להדיא בפט”ו מהמא”ס ה”ט, דחמץ חשיב דשיל”מ. והכי דייקי האחרונים בדעת מרן השו”ע, ראה מג”א שם סק’ מ’, וכן הוכיח בשו”ת דברי משה ח”א (סי’ ל’ דף כב ע”ג), ובזה נדחו דברי הש”ך יו”ד בנקודות הכסף סי’ צב ד”ה ועוד, דהא דס”ל למרן השו”ע דחמץ יבש ביבש אוסר במשהו הוא משום דשיל”מ ע”כ. והכי נקטי בשו”ת תורת חסד (מלובלין) חאו”ח סי’ כ’, והביא דדעת רוב הראשונים הכי. וכן נקט להלכה מרן הראש”ל הגרע”י נר”ו בשו”ת יבי”א ח”ז שם אות יג. וע”ע בחוברת אורייתא ח”ד (עמ’ קיד והלאה) ואף שהרמ”א הביא בזה ב’ דעות ולא הכריע בדבר ראה ביו”ד סי’ קב שם (ובתו”ח כלל עד סימן ט) העלה להדיא דחמץ לא חשיב דשיל”מ, וכן מוכח מזה שלא הגיה הרמ”א ע”ד השו”ע בסי’ תמז כלום מדין זה משמע דמודה לדעת מרן השו”ע דמשעה שישית ולמעלה בע”פ בטל בשישים משמע דס”ל דחמץ בפסח לא הוי דשיל”מ, וכ”כ בס’ מנחת יעקב (סי’ לט סק טז) ועוד הוכיח ממה שמבואר בשו”ע או”ח כמה פעמים להתיר בס”ס לענין חמץ בפסח משמע דס”ל דחמץ לא חשיב דשיל”מ, דאם איתא דחמץ הוי דשיל”מ הרי לשיטת הרמ”א יו”ד סי’ קי’ ס”ח  לא מהני ס”ס בדשיל”מ (עיין מש”כ בחוברת תנובות שדה שם  בסימן ב אות א)עכת”ד, הביאו בשו”ת יבי”א שם.

ט. דין מוקצה אי חשיב דשיל”מ:

ועתה נבואה לבאר בקצירת האומר דין מוקצה אי חשיב דשיל”מ או לא:

דהנה בתוד”ה ביצה דף יא: מוכח דס”ל (לתירוץ ב’) דמוקצה הוי דשיל”מ והמנחת כהן (שם) . כתב דלמ”ד חמץ לא מקרי דשיל”מ משום שחוזר לאיסורו לשנה הבאה, ה”ה מוקצה שחוזר לאיסורו לשבת ויו”ט הבאים. ולא דמי לביצה שנולדה ביו”ט דחשיב דשיל”מ כיון שאחר שעבר היו”ט הותרה לעולם.

וכ”כ שעה”מ (היו”ט פ”ב ה”ו ד”ה ועוד אפשר), ומדבריו משמע דאף ביוני שובך דסוגיא דביצה התם אמרי’ דהוו דשיל”מ, אולם עיין בחת”ס עמ”ס ביצה מש”ב לחלק. אכתי לסתם מוקצה חשיב שפיר דשיל”מ עפ”ז.

והרמב”ם דס”ל שמוקצה הוי דשלי”מ לטעמיה אזיל דגם חמץ הוי דשיל”מ אע”פ שחוזר לאיסורו. (וכמו שבאירנו לעיל טעמו ונימוקו בשיטת רש”י ע”ש).

וע”ע בצל”ח פסחים ט: ד”ה תשע. דכתב דאין להחשיב למוקצה דשיל”מ לטלטל לאחר השבת, שהרי אי נימא שהוא באמת בטל יהא לו היתר בין היום ובין למחר ולא דמי לשאר איסורים שכל הנאתו הוא לפעם אחת דאז אמרינן שעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר (ומסיק דכל מש”כ הוא שלא לטעם הר”ן דלשי’ הר”ן ליכא למימר הכי), ודו”ק.

וראיתי בשו”ת תורת חסד (מלובלין) ועוד בקהילות יעקב ביצה ס”ח, ושו”ת יבי”א בכמה דוכתי שמצדדים רבות להלכה מדברי הצל”ח הנ”ל.

ולסיכום: ע”פ האמור לשיטת המנחת כהן וסיעתו, כיון שדעת מרן השו”ע (וכן הרמ’) דחמץ לא הוי דשיל”מ א”כ גם במוקצה יש להקל דלא חשיב דשיל”מ ודוק’. כי קצרתי.

י. אי חדש חשיב דשיל”מ:

ולכאורה ע”פ המורם כיון דהעמדנו דעת מרן השו”ע והפוסקים דנקטי דחמץ ומוקצה לא חשיבי דשיל”מ א”כ ה”ה לחדש וכמ”ש לעיל בשם רבינו יו”ט בפתיחת דברינו.

1. אך הרואה יראה דגמ’ ערוכה היא בנדרים דף נח תניא רבי שמעון אומר כל דשיל”מ כגון טבל, ומעשר שני, והקדש וחדש, לא נתנו בהם חכמים שיעורים ופירש”י והר”ן שם דחדש כיון שהעומר מתירו להכי אפילו באלף לא בטיל, דהא אפשר להו בתקנתא. ובגמ’ במנחות סח: אמרינן דאמוראי דאכלי חדש באורתא דשיתסר נגהי שיבסר ס”ל דחדש בחו”ל דרבנן ולספק לא חיישינן.

2. והקשה המרדכי (פ”ק דביצה) מסוגיא דביצה דף ד. דא”ר אשי כל דשיל”מ אפילו באלף לא בטיל ואפלו בדרבנן (דומיא דספק ביצה שנולדה ביו”ט) והכי קי”ל להלכתא (ראה או”ח תקי”ג סעיף א ב) א”כ אמאי לא חיישי אמוראי התם במנחות ואכלי חדש, והא חדש הוי דשיל”מ ותירץ. בשם רבינו יו”ט דלא מיקרי דשיל”מ דבר החוזר לאיסורו לשנה הבאה, כגון חדש, וכ”כ רבנו חיים (בפרק כל שעה) דחמץ לא מיקרי דשיל”מ הואיל וחוזר לאיסורו לשנה הבאה, עכ”ד. עיין בחידושי אנשי שם שם אות א’ והביאם להלכה ביו”ד סי’ ק”ב ס”ד ברמ”א ע”ש. אומנם שם נקט חמץ, אולם לדבריהם ה”ה חדש.
3. והרואה יפלא דתירוצם לכאורה הוא נגד גמ’ מפורשת בנדרים דחדש הוי דשיל”מ? ועוד הקשה הפרי החדש (חיו”ד סי’ קב) דלא דמי חדש לחמץ, כיון דחמץ איהו גופיה נאסר לשנה הבאה, משא”כ בחדש דאותה תבואה אינה חוזרת ונאסרת לשנה הבאה אלא תבואה חדשה (וע”ע רמב”ם פט”ו המא”ס ס”י, ורשב”א ת”ה דף קג, ופרי תואר יו”ד שם) ועוד הקשה הפר”ח דא”כ גם בביצה ושאר מוקצה נימא דלא הוי דשיל”מ כיון שחוזר לאיסורו?
4. ולחומר הקושיות, לחפש יצאתי מאי ס”ל לרבותינו נ”ע בהאי קושיא אלימתא ותבט עיני באבני מלאוים סימן ה’ שתירץ דבביצה (דהיינו ספק אם נולדה בחול ספר נולדה ביו”ט) וכן ספק תערובת שפיר אמרינן עד שתאכלנה באיסור ע”י ביטל תאכלנה למחר בהיתר גמור דלמחר תשרי ביצה בו לעולם, אבל בחדש באורתא דשיתסר נגהי שיבסר אין הספר על התבואה אם היא חדש או לא, אלא הספק הוא ביומא אם הוא שיבסר או שתיסר, וזה הספר חוזר לשנה הבאה, (דהיינו הספק דיומא חוזר כל שנה) והוי גומיא דחמץ שחוזר לאיסורו לשנה הבאה אבל גבי ביצה זה הספק שנסתפקנו עתה לעיה למחר תצא מספיקא ושוב לא יהיה זה הספק חוזר. עכ”ד ע”ש שהאריך עוד בענין, אולם אין בזה לתרץ כל קושיות הפר”ח ודו”ק.                                                                                                                                                                                                                                        וראיתי בכרתי ופלתי שעמד ג”כ בזה (יו”ד סי’ קב סס”ק א) ותירץ דס”ל למהרי”ט ור”ח כדעת הירושלמי הביאו התוס’ (בר”ה) וכן הר”ש דמשעה שנכנסו ישראל לא”י כל התבואה אפילו היתה בעליה מימים קדמוניות חל איסור חדש עליו וא”כ למ”ד חדש בזה”ז דרבנן ובטלה מצות חדש כשיבנה בית המקדש בב”א וישוב איסור חדש לחו”ל יהיה כל התבואה אסורה, ולא יועיל מה שעברה עליו יום הנף בגלות כמו שהיה בשמן ביאה לא”י כיון דחדש קימ”ל דרבנן, ולפ”ז הא כל טעם דשל היום אסור, מהרה יבנה ביהמ”ק הרי חוזר לאיסורו ולא הוי ודאי דשיל”מ וזהו היה כוונתו באמת עכ”ל ואמנם תירוץ זה דחוק, כמו שכתב הגאון כרתי ופלתי בעצמו בהמשך, ע”ש. ועו”ע בגהות רעק”א על הרמב”ם ריש פ”י מהל’ מא”ס ובקה”י למרן הגר”י קניבסקי זצ”ל (ביצה ס”ח)  מש”כ בזה. ועד עתה לא באנו על סיפוקינו לביאור שיטה בו. ויתרה מזו היא התמיהה קמייתא דסוגיא ערוכה היא דחדש הוי דשל”מ בנדרים, כנ”ל. ובדאי דלא נעלם מעיני ראשונים כמלאכים גמ’ זו.

5. וחפשתי לישב דבריהם ולא עלתה בידי עד שמצאתי בספר פרי האדמה על הרמב”ם (המא”ס) דתירץ דהגמ’ בנדרים איירי במידי דלאו בר זריעה הוא, כגון: קמח, וזה ודאי מיקרי דשיל”מ כיון דאיהו גופיה אינו חוזר לאיסורו והו”ל כלל מילי דשיל”מ אולם הא דאיירי בהו המרדכי הוא במידי דקיימי לזריעה כגון חיטים שדעתו לזורעם ובכה”ג כיון דאינהו גופייהו חוזרים לאיסורם כשיגדלו ונצטרך להמתין שיעבור עליהם העומר. דמו לחמץ ולא הוו דשיל”מ. עכ”ד. ואם דגם בזה הקשה שם המהרש”ק דיש לחלק דחדש לא דמי לגמרי לחמץ, כיון דבחמץ הוא עצמו נאסר משא”כ בחדש דלאו מאליו חוזר לאיסור אלא דאם יזרעם ויגדלו. יחזור לאיסורו (וכן הקשה שם המרש”ק ע”ש הגאון פרי האדמה נדחק לקיים ולחזק פירושו. ע”ש) מ”מ צ”ע כיצד לישב סוגיית הגמ’ דנדרים עם שיטת ריו”ט וסייעתו.

ויוצא מכאן חידוש לדינא לדעת הגאון בעל פרי האדמה. דבחיטים דתבואה חדשה שחושב לזורעם, כיון דקיימי לזריעה, לא חשיבי דשיל”מ כיון דאינהו גופיהו חוזרים לאיסורם כשיגדלו ונצטרך להמתין שיעבור עליהם העומר ודמו לחמץ ולא דהוי דשיל”מ ואף שהדברים יוצאים מידי פשוטתם, כיון שלא הוזכר אפילו רמז לדבר בד’ המרדכי ורבנו יו”ט, וכן בגמ’ בנדרים. מ”מ כדאי תירוץ זה לסמוך עליו בשעה”ד לישב שלא יסתור רבנו יו”ט לדברי הגמ’ בנדרים. (אלא אם נימא דס”ל דלא קימ”ל להלכה כגמ’ זהו ועדיין צ”ע וישוב בדבר.

יא. שיטת הגר”ז בחדש:

ושו”ר בשו”ת תשובות והנהגות שם. שהיפך בדבר זה וז”ל: אך אכתי יש לדון בזה דהא דשיל”מ לא בטל כלל, וחדש הוי דשיל”מ כדאיתא בנדרים נט, אבל תשובות שבסוף שו”ע הגר”ז (כ) מסיק דבלחם שנאפה שוב לא מקרי דשיל”מ לגבי חדש לזמן ההיתר שהרי צריך לבער החמץ לפני הפסח.

ומצינו כאן דבר פלא, שהנזהרין באיסור חדש, כיון שאצלם כבר נאסר מקודם ממילא לא נתבטל האיסור כיון שיערבו במזיד, משא”כ אלו שאין נזהרין דינם כשוגג בהוראה דבטל (דביטול), וכן אין כאן דשיל”מ כיון שהוא חמץ וכנ”ל וא”כ אם נאפה אצל יהודי שלא יודע מחדש או ס”ל דמותר. עדיף . עכ”ל ע”ש. ונראה דשיטת הגר”ז הנ”ל הוי דוקא בדבר חדש העשוי מחמץ, וכן מוכח מלשונו שם שו”ת סי’ כ’ שכתב’ נשאל הרב אם יש לנהוג איסור חדש ביי”ש, והשיב דבר פשוט בקצרה כי יש להתירו מטעם תערובות, ואף דהוי דשיל”מ להשהותו עד אחר העומר, ז”א דהא מטעם חמץ א”א להשהותו כ”א עד הפסח והבן. עכ”ל. אולם בדבר שאינו חמץ אף דהוי מתבואה חדשה, לא שייך טעם הגר”ז להתיר והדרינן לכלל קמייתא דמשום דשיל”מ נגעו בה.

והגהמ”ח נר”ו לענ”ד היה לו לפרש חילוק זה, כפי שעוד נרחיב בס”ד לקמן. ובו יתבאר ג”כ אי קימ”ל לפוסקים חילוק זה להלכה. (וגם אציין דהמשך דבריו שם עמ’ תלג סי’ תרנו מתבססים על סמך מאי דנקיט הגהמ”ח נר”ו דתבואה חדשה בחו”ל אינה אסורה אלא מדרבנן, אולם ע”פ המבואר לעייל בדברינו, ובסימן א’, קימ”ל כמ”ד דהוי איסור דאוריתא, ולכן לענין הלכה הוא נפק”מ לחומרא, ודו”ק).

יב. שיטת האחרונים שמחלקים בין איסור חדש שיש בו חמץ לאיסור חדש שאינו מחמץ:

אכתי לעצם החילוק הנ”ל בין חדש שיש בו איסור חמץ דלא חשיב דשיל”מ, לחדש שאין בו איסור חמץ דחשיב דשיל”מ מצאתי באחרונים דקיימי בשיטה זו, וזה לשון הגאון תורת יקותיאל (שו”ת חיו”ד סי’ קב סק”ד) ולכאורה היה נראה לפענ”ד בחדש דהוי דשיל”מ דווקא היכי שאפשר להשהותו עד אחר העומר כגון שהוא דבר שאינו של חמץ, אבל אם הוא דבר של חמץ שא”א להשהותו עד אחר העומר משום איסור בל יראה לא הוי דשיל”מ… והראיה דאמרינן דאם המאכל נתקלקל דלא הוי דשיל”מ (וגם הר”ן ס”ל הכי כמ”ש הב”י בבדה”ב) והא התם ג”כ האיסור חוזר להיתר ואפ”ה אמרינן דלא הוי דשיל”מ כיון שא”א” לאוכלו אף שהוא מחמת דבר אחר, א”כ ה”ה היכא דא”א להשהותו מחמת איסור חמץ דלא מיקרי דשיל”מ, עכ”ל ע”ש וכן כתב בשו”ת התעוררות תשובה חיו”ד סיק קנט אות א – ב ע”ש. וכ”פ ג”כ ה”ג חכ”א (כלל נג סכ”ח) ובבינת אדם) (שם סי’ נד).

ודברתי בזה (אב -תשנ”ו) עם הגאון המפורסם כמוה”ר רבי חיים קרויזוירט שליט”א אב”ד ק”ק אנטוורפן בבלגיה והשבני דנקיט להלכתא דחדש לא הוי דשיל”מ עכ”ד. ולא הסביר טעמו ונימוקו, ואפשר דס”ל כדעת המרדכי ורבנו יו”ט דלעייל או דאזיל בשיטת האחרונים הנ”ל הגר”ז, תורת יקותיאל וסייעתו.

ולפי שיטה זו. אף אי קימ”ל גבי חמץ דהוי דשיל”מ (כשי’ הרמב”ם וסי’) אין ראיה לדין חדש, דאף שגם בחמץ מחייב לשרוף כשהגיע הפסח שאני חמץ שנתערב בהיתר ואין מחוייבים לשרוף מדינא וכ”כ בספר מנחת יעקב בת”ח כלל עד, וז”ל הת”ח שם, כ’ המרדכי דחמץ לא מקרי דשיל”מ הואיל ונאסר לשנה הבאה ודלא כהרמב”ם, וכתב המ”י ומשמע דאי לאו האי טעמא הוי דשיל”מ, וקשה כיון שאסור לקיים התערובת מה דשיל”מ שייך הכא בשלמא על הרמב”ם לא קשה דס”ל דתערובת חמץ מותר לקיימו אם אין בו כזית כדי אכילת פרס אכן לדעת שאר הפוסקים ובפרט לפי מה דקימ”ל דאפילו תערובת משהו אסור לקיימו קשה, וצ”ל כמ”ש הר”ן עכת”ד. ע”ש ובשו”ת תשואות חן סי’ כא. מש”ב.

ועוד יש להוסיף דלשיטתם אף אם ס”ל כדעת הפרי חדש, דאיסור חמץ שאני מאיסור חדש, כיון שאף את”ל גבי חמץ דחוזר לאיסורו ולכן לא חשיב דשיל”מ. הוא משום שהחמץ עצמו חוזר ונאסר כל שנה אבל ובאיסור חדש שאנו שאין הדבר עצמו חוזר להיתרו אלא מותר אחר העומר לעולם. אכתי בדבר שיש בו גם איסור חמץ כגון: בשמרים מתבואה חדשה, אף שמצד איסור חדש חשיב דשיל”מ, אכתי נאסר בשנה הבאה משום חמץ ולכן לא חשיב שהותר לעולם ופקע מיניה חומרת דשיל”מ. ודו”ק

יג. שיטת הט”ז:

אולם דבריהם היפך דברי הט”ז יו”ד סי’ רצ”ג ס”ק א. דעיסה שנלושה בשמירם של חדש אסור כל העיסה, ולא מהני ביטול מטעם דהוי דשיל”מ. עכ”ד.

ומקור דברי הט”ז הוא מתשובת הרא”ש (כלל ב ). וא”כ קשה טובה שהרי להדיא כתב שם הרא”ש דשיכר הוי דשיל”מ וראיתי לגאונים הנ”ל שתירצו בזה, שו”ת התעוררות בתשובה (שם אות ב’), תירץ א. שמיירי בשיכר של שעורים של גוי (שהגוי אינו מחוייב לבערו קודם הפסח, וכשיבוא העומר או במוצאי יו”ט שני של פסח הותר, ולאחר הפסח מותר לישראל לשתותו. וחמץ של נכרי שעבר עליו דפסח מותר באכילה וכמבו’ בשו”ע (תמח ס”א). ועי”ל . דמיירי שנכרי קנה שעורים של חדש מישראל ועשה מהם שיכר וכ”כ בשו”ת שאג”א ס’ יב ושני ע”ש.

ב. עוד יישב שם, דעל כורחך מיירי הרא”ש שיש במה שנתערב ששום כנגדו דאל”כ בלא”ה אסור משום חדש, (וא”כ כיון דלח בלח אינו חוזר וניעור) א”כ כשהגיע פסח מותר לשתותו משום איסור חמץ אבל אסור לשתותו מפני שיכר של חדש שנתערב דהוי דשיל”מ. עכ”ד וע”שּ שהאריך לבאר אופן זה. (כיצד הוי מין במינו).

ג. מיירי בשיכר שנתערב בס’ דלא הוי כזית בכדי אכילת פרס ואינו אסור לשתות בפסח אלא מדרבנן, וס”ל להרא”ש כשיטת בני הטור באו”ח (סי’ תמב) דמה שהוא רק מדרבנן א”צ לבער קודם הפסח, עכת”ד. וכן הגאון תורת יקותיאל עמד (שם) בע”ז לישב ד’ הרא”ש, וז”ל. ואין להביא ראיה ממ”ש הרא”ש בתשו’. היינו משום דהתם ממה נפשק הוי דשלי”מ אי ליכא ס’ בלא”ה אסור כמ”ש הרא”ש בתשו’, ואם יש ס’ א”כ מותר להשהות אליבא דכו”ע, ולהכי שפיר הוי דשיל”מ, אבל הכי שכל התערובות הוא דבר של חמץ נראה לפת”ד דלא הוי דשיל”מ. עכ”ד ע”ש. ומדבריו נראה דס”ל דבשו”ת הרא”ש לא מיירי באופן דהוי חמץ דא”כ לא היה דשיל”מ ע”פ המבואר.

יד. מתשובת הרא”ש מוכח כהט”ז:

ואחר הקידה וההשתחויה מול הדר”ג, ונשיקת עפרות רגליהם, לענ”ד חילוקים אלו קשה לרומזם אף ברמיזה בתשובת הרא”ש, והרי לך לשון הרא”ש, דחזינן היפך האמור. וז”ל, ומצאתי כתוב שם הר”מ מה שאנו נוהגים ששותים שכר י”א משום ס”ס ספק חדש ספק ישן ואת”ל חדש שמא השריש קודם העומר, ואני אומר דס”ס לא מהני בדשיל”מ אלא להכי שרי משום דיש ס’ במים והא דאמרינן דאפילו באלף לא בטיל ה”מ מין במינו וכו’ הוא דאמרינן גבי יו”ט שאלה מים ומלח לעיסתה אף בשא”מ לא בטיל ש”ה דלטעמא עבידי וטעמי לא בטיל ע”כ ואומר אני דהשומע טעה דמירושלמי ראיה לאסור דהדבר ידוע שהשעורים נותנים טעם במים והמים הם עיקר, ועדיפא טפי ממלח ושאור בעיסה שהם אינו עיקר אלא נותנים בה טעם ובלא מלח ושאור נאכל המצה ותפל ובפ”ק דפסחים הקשו התוס’ (תוס’ שאנף דף ב.) דאמאי לא מברכים בפ”ה על השיכר של שעורים כי השעורים עיקר ולכך לא נהירא כלל ועוד דמאן יימר דאיכא ס’ במים נגד השעורים ומה שכתבו בשם רבנו דדשיל”מ. עכ”ד.

הרי מסקנת דברי הרא”שּ דבשיכר יש טעם שעורים ממש (וזה בודאי חמץ בפסח כמבואר בשו”ע סי’ תמב ס”ה וכ”כ הרא”ש בפסקיו פרק אין עוברין בפסחים). וכל התירו מבוסס על הס”ס דבכה”ג מהני אף בדשיל”מ הלא”ה לא היה מתיר כיון שחדש הוי דשיל”מ, והרי מה בכך הא חדש זה שעשוי מחמץ לא חשיב דשיל”מ אלא ע”כ דאזיל בשיטת הט”ז שבכל גוונא חשיב חדש דשיל”מ, והדבר פשוט למעיין בתשובה שם. וכ”כ להוכיח כשיטת הט”ז הגאון בעל שו”ת תשואת חן סי’ כ”ז ע”ש.

ואין לומר דס”ל לתורת יקותיאל, והגאון התעוררות בתשובה כמ”ד דס”ל דחדש לא חשיב דשיל”מ (רבנו יו”ט) כיון דגם לדידהו אם הוי חדש שאין בו תערובת חמץ, שפיר חשיב דשיל”מ, ואילו לשיטת רבנו יו”ט וס’י לעולם כיון שחוזר איסור חדש כל שנה לא חשיב חדש איסור דשיל”מ ופשוט.  וללמד זכות על הגאו’ נראה דהגאון בעל התעוררות בתשובה לא היה בידו שו”ת הרא”ש, לראות דבריו בהדיא (וכמ”שּ להדיא שם אות א’ ע”שּ) ואפשר שאם ראה תשובת הרא”שּ להדיא לא העמיד הני אוקימתות.

טו. נפק”מ לדינא. בשמרים מתבואה חדשה שנתערבו בשמרים דתבואה ישנה:

ולפ”ז נפק”מ גדולה לדינא, אם נתערב שמרים של תבואה חדשה בשמרים הרבה של תבואה ישנה דלשיטת הט”ז וסיעתו, אין בטלים ואפילו במשהו אסיר כיון שהוי דשיל”מ, ולשיטת הת”י, וסי’. לא הוי דשיל”מ ובטלי בשישים, ואם היה בשמרים דתבואה ישנה פי שישים ממה שנתערב מתבואה חדשה. בטלי והכל מותר.

ט”ז. ישוב שיטת הט”ז מקושיית האחרונים:

ומ”מ קושית האחרונים קשיא. דהאיך חשיב חמץ דשיל”מ והא צריך לשורפו, ונמצא דלא שייך למימר ביה יש לו מתירין?

וראיתי בחק יעקב או”ח סי’ תמז (ס”ק מח) דעמד בזה וכתב וז”ל. אע”ג דפסח אפילו תערובת משהו צריך לשורפו כדלעיל ר”ס זה, מ”מ אם עבר ושהה אפילו במזיד כיון שאין עוברים עליה מדאורי’ בבל יראה, מותר לאחר הפסח בזה אפילו באכילה, ומה”ט מקרי לדעת פוסקים חמץ דשיל”מ אף שצריך לשורפו מ”מ כיון שאם עבר ושהה תערובתו מותר מקרי דשיל”מ, ובשו”ת תשואת חן הלך בדרך זו לישב שי’ הט”ז וסיעתו.

אמנם הוסיף שם, דמשמעות הרבה פוסקים דס”ל ג”כ דחמץ הוי דשיל”מ היינו מטעם התערובות כיון שהתערובות מותר, וכן הוא בלח”מ פ”ד מהלכות חמץ ומצה וכן בשו”ת חכם צבי סי’ פו שהוכיח שם דמשהו א”צ לבער בפסח דאל”כ לא הוי דשיל”מ כיון שצריך לשורפו ולפי שיטה זו משמע היכא דמחוייב לשורפו לא הוי דשיל”מ, דלא כשיטת הט”ז עכת”ד ע”ש.

והנה מדברי הגאונים הנ”ל בתשואת חן, תורת יקותיאל, התעוררות בתשובה, משמע דלכו”ע אם הוה אסור (גם בעבר ועשה) בפסח (תבואה דחדש) לא חשיב בכה”ג דשיל”מ דלא חשיב יש לו מתירין אם אף קודם העומר אסור משום חמץ.

יז. שיטת מרן השו”ע:

 ובדעת מרן השו”ע לכאורה בהשקפה ראשונה יש מקום לומר דכיון שגבי חמץ חזינן דס”ל דלא חשיב דשיל”מ וה”ה במוקצה ע”פ שי’ המנחת כהן ראה אות ו מש”ב. א”כ ה”ה לאיסור חדש כיון דאיסורו חוזר משנה לשנה לא חשיב דשיל”מ.

אולם חזינן לרא”ש שאיהו בעל שיטת הסוברים גבי חמץ דלא הוי דשיל”מ, בכ”ז ס”ל דחדש הוי דשיל”מ וכ”ד הט”ז דבכל גוונא חשיב חדש דשיל”מ. על כורחנו הוא משום דבחדש אף שאיסורו חזור משנה לשנה גוף הדבר התבואה או המוצר מזון שלפנינו. אינו חוזר לאיסורו לעולם, ומותר עולמית אחר שיעבור עליו ט”ז בניסן לכן שפיר חשיב דשיל”מ ויש לאסור תערבתו בכל שהוא. (וכן שמעתי ממרן הרשל”צ הגרע”י נר”ו. [תשנ”ד]  דהעיקר להלכה דחדש הוי דשיל”מ עכ”ד.

יח. קם דינא:

דאיסור חדש חשיב דבר שיש לו מתירין. וכן דעת הפוסקים בדעת מרן השו”ע והרמ”א זי”ע. ולכן בנידון השאלה כיון שנתערב באיסור חדש יש לאסור כל הקמח המעורב. גם אם יש בקמח הישן פי שישים מהקמח החדש, וגם בקמח תוצרת חו”ל לענ”ד אין להקל והנלע”ד כתבתי וד’ יאיר עינינו בתורתו אמן.