לוגו בית המעשר
|

ביאור נוסח ההפרשה על פי שיטת הראשונים ומרן השו"ע

י"ט אייר התשע"ט | 24/05/2019

על פי הספר "קצירת השדה" לרב שניאור ז. רווח שליט"א

כתב הגאון רש"ז אויערבך זצ"ל (שו"ת מנחת שלמה סי' נ"ג) וז"ל: "נראה שכל המפריש תרו"מ  צריך לדעת שתרומה ותרומת מעשר הן קודש וממון כהן, ומה שמאבדין אותן הוא רק  מפני שבזמן הזה אסור לאוכלן. וכן מעשר ראשון שייך ללוי ומעשר עני לעניים. ואז  אמרינן שפיר שאף אם מפריש שלא על מנת ליתן. מ"מ הפירות שפיר מתוקנים  מאיסור   טבל.  אבל  מי   שאומר  רק  נוסח ההפרשה מבלי לדעת כלל מכל הנ"ל אלא רק יודע  שצריכים להפריש מעט יותר מאחד ממאה ולומר איזה נוסח ולהפסידו כערלה וכלאי  הכרם וכל השאר נוטל לעצמו, נמצא שהלויים והעניים לא זכו כלל בהך קריאת שם, אם  ניכר הדבר שאינו מעלה כלל על דעתו שבאמירה זו מחלק חמישית מפרותיו לאחרים. וכיון שכן חושבני דאין זו הפרשה והפירות נשארין בטבלן.

ומה נענה אחרי דברי מרן הגרשז"א זצוק"ל ששפתיו ברור מללו. ולא נותר בידינו אלא  להשתדל ולבאר באופן הפשוט ביותר את נוסח ההפרשה, על מנת שכל איש ואשה שבאים לקיים מצוות הפרשת תרומות ומעשרות ידעו ויבינו את מוצא שפתם. והי"ת יהיה בעזרנו שלא נכשל.

כאשר אנו ניגשים לכתוב נוסח ברור ומובן לכל, עלינו להשתדל להצמד בכל מידת האפשר לנוסחאות הקודמים. ובפרט לנוסח הרמב"ם שהביאו להלכה מרן השו"ע  זיע"א שאנו הולכים בעקבותיו.

הנוסח המוצע

[בנוסח למנויים על בית המעשר יש מספר שינויים, ראה כ"א במקומו]

יטול מעט יותר מאחד ממאה מן הפירות, יזה עליהם מעט מים ויגע בפירות בידיו. אם ההפרשה היא מפירות שהם טבל ודאי – יברך קודם ההפרשה. ובספק טבל יאמר את הנוסח ללא ברכה. אם מעשר כמה מינים שונים בבת אחת יאמר "כל מין על מינו" וכמפורט לקמן. ויאמר:

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו להפריש תרומות ומעשרות:
אחד ממאה שמונח בצד ישאר טבל (בכל מין בנפרד). והיותר מאחד ממאה שמונח בצד, הריהו תרומה גדולה בצד צפונו על הכל (כל מין על מינו). אותו אחד ממאה שאמרתי שישאר טבל, עם שאר הכמות הראויה למעשר בצד צפונם של הפירות, יהיה מעשר ראשון (כל מין על מינו). אותו אחד ממאה שמונח בצד שעשיתיו מעשר ראשון, עשוי תרומת מעשר על הכל (כל מין על מינו).

  • אם הפירות שייכים ודאי לשנת מעשר עני דהיינו שנים ג.ו. לשמיטה יאמר: ומעשר עני בדרומם של הפירות (כל מין על מינו).
  • אם הפירות שייכים ודאי לשנת מעשר שני דהיינו שנים א.ב.ד.ה. לשמיטה יאמר: ומעשר שני בדרומם של הפירות (כל מין על מינו).
  • אם הפירות הם טבל ודאי יברך קודם החילול, ואם הם ספק טבל יאמר בלי ברכה: ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על פדיון מעשר שני: ומחולל הוא וחומשו על פרוטה ורבע במטבע שיחדתי לחילול מעשר שני.
  • אם ספק לאיזה שנת מעשר שייכים הפירות יאמר בלא ברכה: ומעשר שני יהיה בדרומם של הפירות (כל מין על מינו) ומחולל הוא וחומשו על פרוטה ורבע במטבע שיחדתי לחילול מעשר שני. ואם צריך מעשר עני, יהיה בדרומם של הפירות (כל מין על מינו).

ביאור מפורט לנוסח

א. קריאת שם חולין למאית בתחילת ההפרשה: 

דבר זה זהה בכל הנוסחאות בראשונים "הרי זה בצד זה  והרי הוא חולין" [ודבר זה נשמט מחלק מהנוסחאות המצויים].

שלשה טעמים עיקריים מצינו במפרשים מדוע יש לקרוא שם חולין למאית בתחילת ההפרשה:

א. להמשנה ראשונה, יש להקדים מטעם "ראשית" שנאמר בתרומת מעשר.
ב. טעם התפארת ישראל והמטה יוסף, יש להקדים ולומר הרי"ז חולין מחשש שמא יקדים.
ג. טעם הגר"א, יש להקדים ע"מ לפתור בעיית הפרשת תרומה גדולה באומד ותרומת מעשר במידה.

ב. קריאת שם לתרומה גדולה: 

דבר זה זהה בכל הנוסחאות. ובכולן נאמר  בלשון "והשאר / והנשאר" ללא  הגדרת כמות מסוימת. והטעם הוא, משום שתרומה גדולה בזמן הזה הוא בכל שהוא. עוד שווה בכל הנוסחאות שלאחר שקראו שם לתרומה גדולה, הוסיפו ואמרו "על הכל",  ופירוש הדברים: שכאשר הנחתנו חלק אחד בצד וקראנו לו שם "חולין".  עכשיו שאנו קוראים בשם "תרומה גדולה", עלינו להדגיש שגם על המונח בצד תחול התרומה  גדולה שהפרשנו. [ולבל נחשוב בטעות שהתרומה גדולה היא רק על הפירות עצמם, ולא על אותו חלק שהפריש הצידה שברצוננו הסופי לעשותו תרומת מעשר].

ג. קריאת שם למעשר ראשון:

לאחר שאמרנו במפורש שהיותר ממאה הוא תרומה גדולה, נמצא שבמה שהפרשנו בצד יש חולין עשירית ממעשר ראשון, [שהוא מאית מכלל הפירות], וכרוצה לקרוא לו שם מעשר ראשון, אומר "אותו אחד ממאה שאמרתי שישאר טבל, עם שאר הכמות הראויה למעשר בצד צפונם של הפירות, יהיה מעשר ראשון". [הגם שבנוסח המצוי, מופיע הנסח "אותו אחד ממאה ועוד תשעה חלקים כמותו" וכו'. נוסח הראשונים הוא כמו שהבאנו. ויש העדפה לנוסח זה, כמ"ש המעיין בקצירת השדה עמ' קכ"ח בשם התפארת ישראל].

המנויים על בית המעשר שחתמו חוזה הלוואה עם הלוי, בהפרישם מפירות שהם טבל וודאי יוסיפו כאן "וקנויים הפירות ללוי על פי ההסכם שנחתם עמו".

ד. קריאת שם לתרומת מעשר:

תרומת מעשר ניתנת במידה. ולכן הנחנו את המאית שבצד, והוא במדוייק כפי הצורך. וכאשר אומר המפריש וזה הנשאר, הוא עושה את התרומת מעשר עם הציון הכללי של הכמות שכבר אמרה בתחילת הנוסח "אחד ממאה וכו' הרי זה  חולין".

בכל הנוסחאות לאחר קריאת השם לתרומת מעשר כתבו על מה הוא חל. במשנה נאמר "תרומת מעשר עליו" ברמב"ם ובשו"ע נאמר "תרומת מעשר על הכל".

ה. קריאת שם וקביעת מקום למעשר שני:

בזה כל הנוסחאות שוות, שקוראים שם למעשר שני וקובעים לו מקום  בצפון או בדרום, כדי שלא יווצר מצב שבאותו מקום שעשינו מעשר ראשון נעשה גם את המעשר שני. שהלא במעשר ראשון בנוסח המשנה נאמר: ושאר מעשר סמוך לו. ומה אם אותו הסמוך הוא בצד צפון?

בע"כ צ"ל שכאשר אמר המפריש במעשר ראשון שהוא  יהיה "בצד זה שהפרשתי" בהכרח שהוא הצביע על מקום מסוים. והוא א"כ יודע היכן  עשה את המעשר, ושוב במעשר שני הוא כבר יודע היכן לא לעשותו וזהו שהמשנה נתנה לו  את שתי האפשריות, או צפון  – אם עשה מעשר בדרום, או דרום – אם עשה מעשר בצפון.

ו. חילול מעשר שני:

כידוע מעשר שני נאכל בטהרה בירושלים, ואם רוצה יכול לפדותו ולעלות הדמים  לירושלים. בזמן הזה שאין לנו דיני טהרה, לא נותר אלא לפדות את מעשר שני על כסף.  כאשר אדם פודה פירות שהם טבל ודאי והוא פודה את הפירות לעצמו, על מטבע שהוא שייך לו, חייב להוסיף חומש. ואם חסר אחד מהתנאים כגון שהפירות הם דמאי או שמעשר  לאחרים או שהמטבע שייך לאחרים, אינו מוסיף עליו חומש.

בזמן המקדש, כשהיה אדם מחלל מעשר שני והיה מוסיף עליו חומש. היה מוסיף בפועל, כגון,  אם היה שווה ד' היה נותן חמשה. בזמן הזה אין צורך להוסיף חומש בפועל, אלא אומר, ומחולל הוא וחומשו על פרוטה.

ואמנם הגרש"ז אויערבך זצ"ל בספרו מנחת שלמה (סי'  ס"ז אות יד) מעיר, שאין לומר "וחומשו" אלא אם ברור לו שפירות אלו חייבים בחומש. שאל"כ אם יחלל פירות מעשר שני השווים מנה, ויחד עם החומש מנה ורביע, ויחלל את זה  על שווה פרוטה, ולבסוף יתברר שאין פירות אלו חייבים בחומש, נמצא שלא קדשה  מהפרוטה אלא ארבע חומשין, כיון שחמישית מהפרוטה היתה עבור חומש שהוא למעשה אינו חייב. ונמצא שבעצם חילל עת המעשר שני על פחות מפרוטה, ונמצא שלא עשה כלום, שהרי אי אפשר לחלל על פחות משוה פרוטה. ולכן יש להקפיד לא לומר וחומשו אלא אם יודע בודאי שהפירות חייבים  בתוספת חומש. אך אם מסופק נכון יותר לא לומר כלל וחומשו, כיון דחומש אינו מעכב או  יאמר שיהא הוא וחומשו מחולל על פרוטה ורביע עכ"ד. וכ"כ מו"ר הגרב"צ אבא שאול זצ"ל בשו"ת אור לציון (ח"א סי' כ"ה).

משום החשש הנ"ל, הצענו בנוסח המוצע לומר, שיהיה מחולל על הפרוטה ורבע, ע"מ לא  להיכנס לחששות הנ"ל ובפרט שהרבה לא יודעים ברור האם הפירות חייבים בחומש או  לא. וכך אמר לי מרן הראש"ל שליט"א שמשום החשש הנ"ל, טוב לומר שיחול על פרוטה ורבע.

המנויים על בית המעשר שמנויים על המטבע לחילול מעשר שני, אינם צריכים לומר וחומשו כיון שאין המטבעות בבעלותם. ולכן הם אומרים: "ומחולל הוא על פרוטה במטבע שייחד הממונה על בית המעשר".

ז. קריאת שם למעשר עני: 

בשנת ג. ו. לשמיטה מעשרין מעשר עני. ואם הוא טבל ודאי חייב ליתנו לעניים. (ויש להדר ולתת גם בספק טבל וכמבואר בקצירת השדה פרק ט"ו סעי' י"ז) אמנם על  התורם לדעת שפירות אלו שייכים ודאי לשנה השלישית או השישית, וכידוע אין השנה  נקבעת למעשרות לפי א' תשרי אלא תלוי בכל מין ומין, ולפי עונת המעשרות של כל אחד.  (כמבואר בשו"ע סי' של"א סעי' קכה -קכו וכפי שפורט בקצירת השדה בהרחבה), ועל כן אם יודע בוודאות את השנה שלה  שייכים הפירות, יעשר כפי אותו שנה. ואם אינו יודע או שהוא מסופק יאמר בלשון תנאי  "ואם צריך מעשר עני יהא בדרומם של הפירות".  [וראוי מאד היכא שבידו, שיברר ע"מ שינהג כדין, ואין זה דרך להסתמך לעולם על לשון ספק].

המנויים על בית המעשר שחתמו חוזה הלוואה עם העני, בהפרישם מפירות שהם טבל וודאי יוסיפו כאן "וקנויים הפירות ללוי על פי ההסכם שנחתם עמו".