לוגו בית המעשר
|
[flexy_breadcrumb]

רבי שמעון דיין – ה’ ניסן התשל”ה מעלון שש משזר ויקרא תשפ”א

ה' ניסן התשפ"א | 18/03/2021

מַעֲשֵׂה אָבוֹת

 

רבי שמעון דיין – ה’ ניסן התשל”ה

רבי שמעון דיין נולד לאביו כה”ר אליהו ולאמו הרבנית פריחא, בשנת תרע”ז בכפר בני צביח ליד דמנאת, שבדרום מרוקו.

מקטנותו נראו בו סימני טהרה יראה וחכמה, עיקר תורתו למד מפי רבו המובהק החכם יעקב בן חמו. בשנת תרפ”ה , והוא בן 8, יצא עם רבו ללמוד בישיבת רבינו ישראל אבוחצירא בעיר ארפוד במחוז תפילאלת. זכה, רבי שמעון דיין, שהיה הבאבא סאלי מכנה אותו שמעון בני. כשחזרו לכפרם בני צביח, נשא לאישה את אחותו של רבו.

רבינו קיים בעצמו ‘לא ימוש מתוך האהל’ וגם אחרי שגדל והיה לאיש בשני המובנים בשנים ובמעלות התורה והחוכמה לא נפרד מרבו עשו ביניהם שותפות של מו”מ שממנו יתפרנסו בכבוד ובנחת, וחפץ ה’ בידם הצליח ה’ השפיע להם טובה נתן להם מציאות חן וחסד בעיני הבריות בני ברית ואינם בני ברית והיו רבים דופקים על דלתותיהם לשאת ולתת עמהם, כי היה משאם ומתנם באמת ובאמונה כיאות לבני תורה, ובזה זכו לשני שולחנות גם תורה וגם עושר וכבוד. וגם עם המו”מ ההוא לא פסקה תורה מהם היו עוסקים בזמן העסק ובימי הפנאי יושבים ולומדים מלבד הקביעות שהיתה להם בוקר ערב שלא ויתרו עליה מפני כל סבה שהיא.

רבינו המשיך בלימודיו בישיבת רבי יעקב דהן ממראכש, וקיבל סמיכת חכמים מהחכם מסעוד כהן בעל ה’פרחי כהונה’, הבאבא סאלי עצמו, ומהחכם מכלוף אבוחצירא. בשנת תרצ”ט נסמך לשו”ב על ידי החכם יצחק אביחצירא, הבאבא חאקי, ובשנת תש”א על ידי ראב”ד העיר מראכש, החכם חיים סרירו.

בשנת תשט”ו הוסמך כדיין על ידי הרב הראשי למרוקו החכם שאול אבן דנאן, והחל לשמש בדיינות בתחילה בעיר דמנאת, בשנת תש”ך עבר למראכש ובשנת תשכ”ז  עבר לקזבלנקה, שם שימש אב בית הדין.

חשקו בתורה היה מאד עז שמלבד עשה לך רב שקיים בעצמו גם קנה לך חבר קיים במלוא המובן כשהיה רואה ת”ח שאפשר ללמוד אתו היה מקרבו מכבדו ואפי’ מהנהו מנכסיו והיה מביאו לביתו לקבוע אתו עתים לתורה, ביתו היתה בית אכסניא לרבנים ות”ח ומכבדם בסעודות מלכים, והיו אלה שישבו בביתו שבועות שלמים. לת”ח אחד החזיק בביתו תקופה ממושכת גם דאג להשיאו אשה ולהקים בית וכל זה הוא רק למען אהבת התורה וכבודה כל חפצו ורצונו היה להטיב לזולת ולכל מי שפנה אליו הושיט לו עזרתו אם בכספו ואם בגופו.

 מגיל צעיר היתה לו לרבינו נטיה לחדש חידושים על התורה, והנם בכתובים, התכתב עם גדולי הרבנים עם הרה”ג כמוהר”ר שלמה הכהן זלה”ה המחבר ספר ‘לך שלמה’ ‘ויאסוף שלמה’. ועם הרה”ג כמוהר”ר מסעוד הכהן זלה”ה המחבר ספר ‘פרחי כהונה’. וגם אחרי שהוסמך לדיין ומורה צדק לא סמך על דעתו האישית לבד והיה פונה לחבריו ואל עמיתיו לקבל את חוו”ד ואיך רגילים לפסוק הלל”מ. לא נשא פנים בהלכה אפילו למי שגדול ראה התכתבותו עם הרב הגאון כמוהר”ר מכלוף אבוחצירא. גם בדברים שאי’ רק להלכה ולא למעשה או אפי’ רק לשם פלפול בעלמא לא הניח ידו מלכתוב ולשתף דעה עם רבנים. כמו”כ רואים בספרו התכתבות שו”ת ענפה עם הרבנים כמוהר”ר יהודה שטרית וכן עם הרה”ג כמוהר”ר יעקב חמו רבו והרה”ג כמוהר”ר יאיר סבאג.

בשנת תשל”ג זכה ועלה לארץ ישראל, לאחר מפח נפש בקליטתו לארץ והמחלה שאחזה בו, מונה לרב היישוב כפר יונה, אך בשל מחלתו נאלץ לצאת לבית חולים בצרפת, ושם נפטר.

חכם שמעון דיין נפטר ביום ה’ ניסן תשל”ה, ונטמן בהר הזיתים. הותיר אחריו בנים תלמידי חכמים.

ספרו ‘זהב שבא’ – שו”ת נערך לדפוס לאחר מותו ע”י ידידו החכם יצחק חזן ז”ל, אב”ד העיר חיפה. הספר כולל שו”ת במגוון נושאים ובפרט בענייני אישות ומשא ומתן. כמו”כ ישנם חידושים ודרוש ממנו.

מִילֵי דְּחֲסִידוּת

הטעם הפנימי בכלל ‘אין מעבירין על המצוות’ בדין תפילין ש”י וש”ר

 

איתא במסכת יומא ד’ ל”ב ‘ודשון מזבח הפנימי קודם להטבת חמש נרות, מאי טעמא, אמר אביי גמרא גמירנא סברא לא ידענא, ורבא אמר כדריש לקיש, דאמר ריש לקיש אין מעבירין על המצוות, אמר רבא ש”מ מדריש לקיש עבורי דרעא אטוטפתא אסור, והיכי עביד, מאדרעא אטוטפתא, ופירש רש”י ז”ל לאחר תפילין שבזרוע בשביל תפילין של ראש אסור דהא בזרוע פגע תחילה עכ”ל. והתוספות הקשו לפירוש רש”י ז”ל דמאי אירייא מדר”ל תיפוק ליה מדאמר בפרק הקומץ רבה כשהוא מניח מניח של ידו אחר כך מניח של ראש דכתיב ‘וקשרתם לאות על ידך’ והדר ‘ולטוטפות בין עיניך’, ותירצו ומפרש רבינו תם בשם רב האי גאון ז”ל דאיירי בשעה שחולץ תפילין ומניחן בתיק שלא יעביר אותן של יד ויתנם בתיק תחילה ואחר כן של ראש למעלה דאם כן כשיבוא להניח יפגע בשל ראש תחילה ויצטרך להעביר על המצוות משום דשל יד יש להניח תחילה כדפירשנו, לפיכך צריך להניח בתיק של ראש תחילה ואחר כך של יד למעלה עכ”ל.

ונראה לתרץ קושיית התוספות ז”ל אם אפשר בעיני רבותי, והוא שרבותינו בעלי התוספות הבינו בדברי רש”י ז”ל שכתב לאחר תפילין של יד בשביל התפילין של ראש היינו לענין שיאחד אותה לגמרי דהיינו להקדים של ראש והיא תהיה באחרונה, ובה הקשו מה שהקשו. אבל נראה לי שאין זה כוונת רש”י ז”ל, רק פירושו על פי מה שכתב רבינו הטור באורח חיים בהלכות תפילין סימן כ”ה וזה לשונו ‘וראיתי לאדוני אבי הרא”ש ז”ל שמיד שקשר של יד על הזרוע היה מניח של ראש קודם שהיה כורך הרצועה סביב, והכריכה אינה מן המצוה’ עכ”ל. וכתב הרב ב”י ‘יש נוהגים לתקן תפלין של יד, וקודם שיניחוהו לוקחים של ראש ומתקנים אותו, כדי שלא יצטרכו להפסיק בין הנחה של יד להנחה של ראש, וכתבו רבינו מהרי”א ז”ל’.

והרב מהר”י בן חביב ז”ל כתב ‘דטעות הוא בידם, לפי שהם מעבירים על המצוות, וצריך למחות בידם וללמדם שאחר שיניחו של יד יקחו של ראש ויתקנוה ויניחוה, דאותו תיקון כיון שהוא צורך הנחה לא הוי הפסק’ עכ”ל. הרי לך שגם אם איחר המצוה בשביל לתקן הענין למצוה אחרת נקרא מעביר על המצוות. ואפשר שרש”י ז”ל לזה נתכון לפרש דברי רבא דאמר דמדר”ל ‘עבורי דרעא אטוטפתא אסור’, דהיינו בלא דברי ריש לקיש, אם התקין תפילין של יד, וקודם שהגיהו רוצה לתקן גם של ראש ואז יניח של יד מותר, דהא רוצה ללבוש של יד תחילה. אבל מדר”ל זה אסור דלאחר התפילין של יד בשביל של ראש עד שיתקן של ראשי זה אסור דהא פגע בזרוע תחילה ואסור לאחר.

אי נמי אפשר לפרש דברי רש”י ז”ל בענין אחר על פי מ”ש רבינו הטור באורח חיים בהלכות תפלין סימן כ”ו וזה לשונו: ‘אם אין לו אלא אחת מניחה, ואפילו יש לו שתיהם ויש לו שום אונס שאינו יכול להתעכב, יכול להניח אחת מהן’ עכ”ל. וכתב הרב”י ז”ל ‘ומ”ש רבינו ואפי’ הוא הפר הש”ס וכו’ אבל לדידן דלא גזרינן שמא יפשע כי לית ליה אלא חדא פשוט שיניח אותה והיכי שי”ל שתיהן דכמצוה אחת חשיבי, נימא שכל שהניה אחת בלי חברתה אפילו יש לו אונס נימא דאסור, קא משמע לן דיצא.

והשתא אתי שפיר לשון רש”י ז”ל שבא לפרש דבר רבא שאמר דמדר”ל אעבורי דרעא אטוטפתא אסור. לומר דבלא דברי ר”ל אם יש לו שתיהן וי”ל שום אונס שאינו יכול להתעכב אסור להניח של יד עד שיניח שתיהן, דהא אפשר אחר כן להניחן בשתיהן ולקיים ‘וקשרתם לאות על ידך’, והדר ‘ולטוטפות’. אבל מדברי ריש לקיש שאמר אין מעבירין על המצוות אם יש לו שום אונס אין לו לאחר תפילין של יד בשביל של ראש, אלא יניח של יד ואחר כך של ראש, משום דפגע בזרוע תחילה, ר”ל דהא במצוה של יד י”ל להניח תחילה, ואם לא הניחה הוי מעביר על המצוות. ובזה אתי שפיר מה שפירש רש”י ז”ל בהא דקאמר רבא ‘והיכי עביד מדרעא אטוטפתא’ כתב וז”ל ‘מן הזרוע יבוא על הראש. יניח שבזרוע תחילה ואחר כך של ראש, דהיינו יניח שבזרוע תחילה ואחר כך, דהיינו בשעה שיעבור האונס, יניח של ראש’.

ובאגב ראיתי להרב ריח ליצחק שהקשה לדעת התוספות שכתבו דהיכא שהניח של יד למטה בתיק ושל ראש למעלה שילבש של יד תחילה, הגם שעובר על המצוה, כדי לקיים ‘וקשרתם לאות’ וכו’, דמאי אולמיה האי מהאי דגם אין מעבירין על המצוות הוי דאורייתא.

ונראה לי לתרץ קושיית התוספות אם אפשר בעיני רבותי עפ”י מה דאיתא בש”ס בקדושין דף מ’ וז”ל: וכבר היה רבי טרפון וזקנים מסובין בעליית בית נתזה בלוד ונשאלה שאלה זו בפניהם תלמוד גדול או מעשה גדול, נענה ר’ טרפון ואמר מעשה גדול, נענה ר”ש תלמוד גדול, נענו כלם ואמרו תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה עכ”ל הש”ס. ופי’ רש”י ז”ל וז”ל: נמצאו שניהם בידו עכ”ל. ובש”ס דב”ק פי’ רש”י ‘מי נתלה במי, קטן נתלה בגדול’ עכ”ל. זה לך שהמעשה הוא העיקר. עוד אמרו בש”ס דיבמות ‘ולמדתם – ועשיתם’ כל שישנו בעשיה ישנו בלמידה. והנה מצות תפילין של יד היא רומזת למעשה יען שהיד הוא שעושה המעשה, ומצות תפילין של ראש לענין התלמוד יען שהלמוד תלוי במוח.

לזה באו התוספות ז”ל לומר מוטב שיעבור על מצות ‘אין מעבירין על המצוות’ מלעבור על ‘וקשרתם לאות על ידך’, יען שעיקר אצלנו הוא המעשה לא הלמוד, יען שהמעשה הוא כמי הלחם, הגם שיש דברים שהם טובים מלחם כמו יין וכו’ מ”מ על פת לחם יפשע גבר, שהיות האדם הוא הלחם כן אנחנו עם בני ישראל, המצוות הם חיותינו. [מהספר ‘זהב שבא’ לרבי שמעון דיין זצוק”ל]