לוגו בית המעשר
|

פסיפלורה

צמח הפסיפלורה (שעונית) אם נידון כעץ או ירק (סקירה הלכתית)

ל' תשרי התשנ"ט | 20/10/1998

(פורסם ב’תנובות שדה’ גיליון 20 לצפייה בגיליון לחץ כאן)

[על מסקנת הדברים ממאמר פסיפלורה סקירה מדעית – (לצפייה במאמר) הסכמת מרן הראש”ל שליט”א]

לכבוד

ידידי ורעי כב’ הרה”ג

רבי אליהו ב. עמאר שליט”א

רב היישובים עולש -באורתיים

שלום רב!

 לנידון שאלתו של כת”ר על גידול צמח הפסיפלורא [שעונית סגולה], האם יש לחוש שמא צמח זה דינו כעץ, וממילא יש להקפיד עליו ולא לאוכלו בטרם מלאו לו ג’ שנים שכן הפירות הם ערלה, או שצמח זה דינו כשאר ירקות שאין נוהג בהם איסור ערלה.

וראוי לציין, ששאלה זו היא נ”מ גם לחומרא לכיון ההפוך, שכן אם דין צמח זה הוא כשאר ירקות, יש לחוש לו משום כלאי הכרם, וצריך להרחיקו ממטע כרם כנצרך בהל’ כלאים. וכמו”כ חשיבות לידע הלכה זו, ע”מ לקבוע את שנת המעשר שלו, אם לפי הלקיטה כשאר ירקות, או חנטה – הבאת שליש בישול – כשאר פירות.

הנה ראשית אקדים ואומר שבמכתבי זה אכתוב את תמצית הדינים, שכן כבר פירטתי בארוכה את ההגדרות ומקורתיהם במאמרים אחרים, ראה מש”כ בדין הפלפלין (תנובות שדה מס’ 5), הפאפיה (תנובות שדה מס’ 15) והאננס (תנובות שדה מס’ 17).

ואלו הם הסימנים השונים שהובאו בפוסקים להגדרת צמחים:

 א. צמח שגזעו כלה, אף שחוזר ונותן משרשיו, דינו כירק ולא עץ, וכדוגמת הבננות והתות שדה. וכלל זה הוא אך ורק אם הצמח בטבעו כך, שכלה גזעו ועולה חדש משרשיו, אך כל שגוזמים אותו בידים, אפי’ שיש הכרח לגוזמו, עדיין מין אילן הוא [ולכן קנה סוכר נידון כעץ], וכן העלתי להלכה בתשובתי שנדפסה בגליון מס’ 5. ודלא כמי שחולק בזה. ולסימן זה הסכימו להלכה הפוסקים ובראשם מרן השו”ע (או”ח סי’ כ”ג ס”ב).

ב. סימן נוסף הובא בפוסקים, והוא האם הצמח נותן את פריו בתוך שנה מזריעתו ע”י גרעין [ולא על ידי יחור], סימן שהוא ירק ולא עץ, וטעם זה כתבו הרדב”ז (ח”ג סי’ תקל”א), אודות החצילים. וכ”כ בס’ קול אליהו (קונטרס מחנה ישראל סי’ נ”ד) בשם המהר”ש גרמיזאן, ועל טעם זה סמך ג”כ בכל כוחו רבינו הבן איש חי (או”ח סי’ ל’), ועפי”ז העלה להתיר את הפאפיה שאין בה ערלה, שכן צמח זה נותן פריו בתוך שנה מזריעתו בגרעין [ודבר זה בדוק גם בזמנינו בשטח פתוח, מנסיון שנעשה בחוות המכון – עי’ תנובות שדה מס’ 15].

אמנם הגאון החזון איש בספרו (ערלה סי’ י”ב) לא הסכים להלכה להסתמך על טעם זה בלבד אלא בצירוף סימנים נוספים ויבואר להלן. אמנם כנ”ל הגאון הבן איש חי סמך על טעם זה להלכה בכל כוחו, וכן כתב להלכה הראש”ל הגר”י ניסים זצ”ל בספרו יין הטוב (יו”ד סי’ י”ד) בהיתר העגבניות החצילים והבמיה, וכ”כ להלכה לסמוך על טעם זה לבדו, מרן מופה”ד הראש”ל הגר”ע יוסף שליט”א בספרו יחוו”ד (ח”ד סי’ נ”ב), וכן הורה להלכה למעשה מו”ר הגר”ש משאש שליט”א (במכתב שנדפס בגליון תנובות שדה מס’ 5). וכן הסכים להלכה הגאון רבי מרדכי אליהו שליט”א (במאמרו שנדפס בתחילת הספר איש מצליח).

ג. סימן נוסף הביא הברכ”י (יו”ד סי’ רצ”ד) בשם המהר”ם אלשיך, שצמח שפירותיו הולכין ונעשים גרועים משנה לשנה, אינו אילן אלא ירק. ובשו”ת משפטי עוזיאל (יו”ד סי’ פ’) הביא סמך לטעם זה, מהנאמר בכתוב: “ובשנה החמישית תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתו”, מכאן שאינו נקרא פרי אילן אא”כ מוסיף ומשביח משנה לשנה. אלא שהמהר”ם אלשיך כפי שהב”ד הברכ”י כתב דבריו על ירידה  באיכות היבול, ולא על ירידה בכמות בלבד, אלא שלענ”ד יש לומר שסוכ”ס, גם ירידה בכמות היבול ואפילו שבאיכות לא נפגע, י”ל שזה סימן שזה ירק, שהרי כל עץ מוסיף ונותן את פירותיו שנים רבות, ובכל הזמן הוא שווה באיכות ובכמות, אלא שבחצילים שבולט ביותר הירידה באיכות אע”ג שכידוע ישנה ירידה גם בכמות, התייחס המהר”ם אלשיך לאיכות, אך אה”נ גם ירידה דרסטית בכמות, מהוה סימן שהצמח הוא ירק ולא נידון כאילן. אלא שבאמת לא מצאתי מי שדיבר על פחיתה בכמות היבול, אלא באיכות היבול, אך לכאורה אותה אסמכתא שהביא במשפטי עוזיאל, תקפה גם בירידה בכמות. [ועי’ בשו”ת יין הטוב הנז’ לעיל, שלענין העגבניות צירף שניהם יחד, היינו שכתב ששיח העגבניות בשנה הראשונה נותן פירות הרבה יותר וטובים יותר מבשנה השניה, הרי שהזכיר שניהם], ולענין הלכה צ”ע.

ומכל הפוסקים ובראשם הברכ”י שהביאו טעמו ולא העירו עליו, משמע שקיבלו טעם זה להלכה, אלא שמדברי הרדב”ז שם נראה שלא סמך על טעם זה להלכה, שהרי בתחילת תשובתו שם, הביא את תיאור גידולם של החצילים שהם יורדים באיכות, ומ”מ לא הסתמך על כך בתשובתו להתיר, וכן החזו”א (ערלה שם), הביא טעם זה של המהר”ם אלשיך, ולא נראה שהסכים לסמוך על כך, אלא רק בצירוף שני טעמים של נותן תוך שנתו ואינו מתקיים יותר מג’ שנים, ואזי אפילו אם אינו יורד באיכות בשנה השניה, הריהו ירק. ואם חי יותר מג’ שנים אפילו יש פחיתה ביבול, דינו כאילן. ומ”מ כנ”ל דעת המהר”ם אלשיך, וכ”נ דעת הברכ”י שהביא דבריו בסתמא, וכ”ד המשפטי עוזיאל, ויין הטוב, שסימן זה הוא להלכה.

ד. בשו”ת הלק”ט (ח”א סי’ פ”ג ד”ה אמר המני”ח) לאחר שהביא את טעמו של הרדב”ז שכל שנותן פרי תוך שנתו נקרא ירק, וכתב עליו שטעם זה קלוש הוא, כתב מדנפשיה טעם אחר, והוא שכל צמח שגזעו חלול אינו עץ אלא ירק, ובשו”ת רב פעלים (הנ”ל) הביא טעם זה, וכתב שהוא מסתבר שאין לך עץ שגזעו חלול. ואמנם במאמרי שנדפס בתנובות שדה 5 (עמ’ 35), כתבתי שיש להקשות על טעם זה, מדין מפורש שהוזכר בר”מ להלכה והוא שהקנים מין אילן הן ואינן כלאים בכרם (ר”מ הלכות כלאים פ”ה הי”ט), והרי קנים חלולים הם ומ”מ כתב הר”מ שהם מין אילן. [ואין לומר שאיירי דווקא בכגון קני סוכר שמלאים הם – עי’ מאמרי שם], ועל כן הסקתי במאמרי שם, שסימן זה הוא בצירוף סימנים נוספים ובפרט בצמחים מסופקים, אך על סימן זה בלבד, אין נלענ”ד שאפשר לסמוך על זה בלבד.

ה. הרדב”ז בתשובתו שם, אודות החצילים העלה שיש להעיר שלכאורה, החציל הזה אינו מגיע מעבר לשלש שנים, וא”כ הוא אינו ברבעי, וא”כ לא ינהג בו ערלה, אלא שהרדב”ז דחה טעם זה, משום שהתלמוד לא דרש טעם זה, ואף אנו לא נדרוש טעם זה. אמנם בספר שערי צדק (בבינ”א על הל’ ערלה פ”ו ס”ק ב’) כתב, שלדעתו כיו”ב כן מצינו דרשה כעין זו עיי”ש, ונראה שהוא מסכים לטעם זה להלכה, שכל עץ שאינו עובר את ג’ השנים, אין בו ערלה. ועוד עיין בשו”ת רב פעלים (שם בד”ה ואם תאמר), שהקשה שאם נאמר שעץ הפאפיה אינו נותן אלא ג’ שנים, ואם נאמר שנוהג בו ערלה, א”כ פירותיו לעולם אסורים, והיכא משכחת לה’ פירות היתר כדי שיברך עליהם? ועי”ש שהאריך לומר שמ”מ קיי”ל ספק ערלה בחו”ל מותר, ואע”ג דהכא לכאורה זה וודאי ערלה, שהרי כל הפירות בתוך ג’ שנים, מ”מ קיי”ל שכל שראו שלוקט מהערלה מותר בחו”ל, אלא שהוסיף שדעת הב”ח שמותר רק במקום שיש צד היתר ואפילו רחוק, וכתב הב”ח שכן משמעות דעת מרן בשו”ע, [וברדב”ז שם כתב, שאפי’ בודאי ערלה כל שלא ראהו לוקט מותר ע”יש], אלא שכתב שאיכא למיתלי שאין זה ערלה כיון שפעמים שדי בשנתים ומ”ד יום למנין שנות ערלה, ואי”צ ג’ שנים שלימות, עיי”ש. והגאון החזון איש (בספרו הנ”ל), הסכים שבצירוף שתי הסימנים, היינו שאם הצמח נותן פרי תוך שנתו, וכמו”כ אינו חי יותר מג’ שנים (ומשמע ג”ש מיום ליום, ול”ד ג”ש למניין שנות ערלה), בכה”ג אנו אומרים שלצמח יש דין ירק ולא עץ.

אלא שבדברי מרן החזו”א צריך לברר דעתו להלכה, שבד”ה ונראה (שם) כתב: “…כל שאין מתקיים עד אחר ערלה ואחר רבעי ודאי לאו אילן הוא”, משמע א”כ שאילן נקרא כל שהצמח מגיעו לכה”פ לשנתו החמישית – שיצא משנת רבעי. ומאידך בהמשך כתב (בד”ה ונראה לדינא): “שכל שהגרעין מגדל פרי בשנה הראשונה, וגם הגזע אינו מתקיים יותר משלש שנים, אין בו משום ערלה”. עכ”ד. משמע א”כ שכל שהצמח עובר שנות ערלה, אע”ג שלא עובר את שנתו הרביעית, נקרא אילן, וצריך בירור, שהרי בתחילה כתב בלשון “ודאי” שאם אינו מגיע עד אחר השנה הרביעית שזה ירק, ולא נמצא באף מקום שחזר בו, ואולי צ”ל שמה שכתב בסו”ד שלש שנים ל”ד, אלא כונתו שהגזע עומד בחוזקו שלש שנים, ובשנה הרביעית הוא כלה אט אט (שהרי הגזע אינו כלה ביום אחד), אך לשנה החמישית אינו מגיע, בהא ודאי שדינו כירק, אע”ג שבשנה הרביעית הגזע עדיין קיים ונותן פירות, וכך אפשר לדייק מדבריו הראשונים שם (בד”ה ונראה דגזע) שכתב: ונראה דגזע המתקיים שנתיים או שלש שנים, ואח”כ הגזע כלה והשרש קיים וכו’, כל שאין מתקיים אחר ערלה ואחר רבעי, ודאי לאו אילן הוא, עכ”ד. הרי שפתח בשלש שנים וסיים ברבעי, וע”כ הכוונה כנ”ל, ששלש שנים לאו דוקא, אלא העיקר כל שאינו מגיע לשנה החמישית.

ויש להעיר שעפי”ז יובן הפסוק שאומר “ובשנה החמישית תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתו”, שעל מנת שיקרא אילן צריך שיגיע לשנתו החמישית, שאז סיים את הערלה והרבעי, אך אם לעולם לא יגיע לשנתו החמישית אינו אילן. (והוא כעין דברי המשפטי עוזיאל (הנ”ל) לענין הירידה באיכות הפרי). ודברים אלו מתאימים לדבריו הראשונים של מרן החזו”א שם.

ו. עוד סימנים הוזכרו בפוסקים, אלא שאינם סימנים שמכריעים לבדם את הגדרת הצמח. האחד, אם הפירות גדלים על עיקרו של הצמח ולא על ענפים [כדוגמת הפאפיה והאננס], עי’ מש”כ ע”ז לענין ברכה בשו”ע הגר”ז (או”ח סי’ ר”ג בהערה שם]. ועוד נזכר שעץ שפל שאינו גבוה מן הארץ, אין דינו כאילן, ועמש”כ רש”י עמ”ס סוכה (דף ל”ה ע”א בד”ה חייבין בערלה), ועי’ בריטב”א שם על הסוגיא. ועו”ע ע”ז מש”כ בלקט הקמח (על גליון השו”ע יו”ד סו”ס רצ”ד).

הנה עד כאן כתבתי בתמצית את הסימנים השונים כפי שהובאו בספרות הפוסקים.

בנידון צמח השעונית:

 והנה לנידון שאלתך על השעונית אם נוהג בה ערלה, עלינו לבחון את אופי הגידול של צמח זה, והנה לאחר בירור ובחינה וניסיונות שנערכו בצמח זה נתקבלו התוצאות הבאות:

צמח השעונית (פסיפלורה), יש בו כמה זנים, הזן היחיד שמגדלים בארץ ישראל בצורה מסחרית הוא הזן: “פשין דרים”, יש זן נוסף הקרוי “צו’לופה” וזן זה הפריחות שלו יפות מאד ומרהיבות עין, להבדיל מהזן המסחרי, [שם השעונית ניתן לצמח זה, כיו שפריחותיו הם כצורת שעון].  בשנת 1997 במהלך עבודה על בירור זנים שנעשתה ע”י פרופ’ עמוס בלומנפלד (מהמכון למטעים וצמחי נוי במכון וולקני, וכאן הזדמנות להודות לו על עזרתו הרבה) נזרעו זרעים מגרעין בחודש מרץ, והפירות כבר הבשילו סופית בינואר לאחמ”כ, הרי שנתברר לנו שצמח זה נותן פרי תוך שנתו, אלא שבדיקה זו נעשתה בזן הנפוץ והמסחרי הקרוי “פשין דרים”, ואמנם בבדיקה שנעשתה גם בזן השני “צו’לופה” ביישוב בארותיים אצל החקלאי שמואל כץ, נתברר שגם בזן זה נותן הצמח את פריו בתוך שנה לזריעתו מגרעין. צמח זה גזעו וענפיו חלולים הם. שנות חייו של צמח זה במטעיים המסחריים אינו עולה בדרך כלל על שלש שנים, וזאת מהטעם שבצמח זה כבר מהשנה השניה ואילך ישנה ירידה בכמות היבול ומהשנה הרביעית ואילך הוא פוחת כבר בצורה דרסטית עד שאין כדאות להמשיך ולגדלו. וראוי להדגיש שתכונה זו בצמח, היא בין בארץ ישראל [במטע בבארותיים וביישוב בן עמי] ובין בברזיל שהוא עיקר מקום גידולו, שגם שם בתום ארבע שנים מחדשים את המטע, [הנתונים לגבי אופי הגידול בברזיל קיבלתי מד”ר ישראל לדרמן נ”י מברזיל, שבין היתר מתמחה שם בגידול השעונית (ושם בעיקר גדל השעונית הצהובה יותר מהסגולה)]. אמנם כל הירידה מתבטאת בירידה בכמות הפרי ולא באיכותו. בנוסף להנ”ל חשוב מאד לציין שגם בארץ וגם בברזיל במטעים המסחריים בנוסף לפחיתה בכמות היבול, הגזע עצמו עקב מחלות שתוקפות את הצמח לקראת סוף השנה הרביעית, אינו חי יותר, וכפי שנמסר לי ע”י ד”ר לדרמן הנ”ל עדיין לא מצאו פתרון לכך, ואמנם ישנם עצים במקומות מסוימים (לא מסחרי) שהגיעו לשנה החמישית ולמרות הפחיתה ביבול ולמרות המחלות עדיין נותנים את פריים.

נמצינו למדים שהגם שצמח זה אינו כלה בכל שנה, וגדל שוב משרשיו, מכל מקום סימן אחר יש לו שהוא שיח ולא עץ ואין נוהג בו ערלה, שכן הוא נותן פריו תוך שנתו, וכהוראתם של רבותינו הרדב”ז, המהר”ש גרמיזאן הבן איש חי, היין טוב, וכן פסק להלכה מרן הראש”ל שליט”א וכנ”ל, ודי בטעם זה לכתחילה להחשיבו כדין ירקות שאין נוהג בהם ערלה. ולרווחא דמילתא אמינא, שבנידו”ד יש סימן נוסף להחשיבו כירק, והוא מטעמו של שו”ת הלק”ט שנז’ לעיל, שכל שגזעו חלול, סימן שהוא אינו אילן, וצמח השעונית, יש בו חלילות בגזע ובענפים בין המפרקים, וא”כ סימן נוסף הוא שצמח זה אינו נידון כאילן, ואע”ג שכתבנו שעל טעם זה בלבד לענ”ד א”א לסמוך לקבוע ההגדרה של צמח, מ”מ כסניף נוסף וודאי שזה ראוי להצטרף. ועוד יש להוסיף, שאם נאמר כנ”ל שאפשר שירידה בכמות הפרי סימן הוא להחשיבו כירק, כמו ירידה באיכות הפרי שכתב המהר”ם אלשיך שזה סימן להגדרת אילן, א”כ בצמח זה יש לנו סימן נוסף, שהוא ירק שהרי יש לו ירידה בכמות הפרי.

ואמנם כל הנ”ל הוא על פי פסיקת רבותינו וכנ”ל, וכן אנו נוהגים הלכה למעשה, אלא שאליבא דמרן החזו”א זצ”ל, שלא סמך על הסימן שאם נותן פרי תוך שנתו הגדרתו שאינו אילן, אלא בצירוף סימן נוסף והוא שהצמח אינו נותן פרי יותר מג’ שנים, [ןהסימן של ירידה באיכות או בכמות הפרי, לא נראה שס”ל להחזו”א לצרף סימן זה להלכה], א”כ בנידו”ד, על פי הנתונים הנ”ל, שבגידולים המסחרים [בבארותיים ובישוב בן עמי] אינו מחזיק בדרך כלל יותר משלש שנים, וזו המציאות הקיימת, אלא שבארצות גידולו המקוריים של צמח זה (ברזיל), המטע חי וקיים גם בשנה הרביעית במטעים המסחריים, אך בתום השנה הרביעית, מחדשים את המטע, היינו שלא מגיע לשנתו החמישית. [וגם בארץ ישראל אצל החקלאים נותרים עצים בני חמש שנים שעדיין מניבים פרי, ועיני ראו לא זר, אלא שזה מעט מאד אך בודאי לא בגידול מסחרי]. ומה שכולם מחדשים את המטע, הוא משתי סיבות, האחת היא משום הפחיתה הדרסטית ביבול, והסיבה השניה היא, המחלות שתוקפות את הגזע ברוב ככל הצמחים, כבר בסוף שנתו הרביעית, ודבר זה מורגש מאד בין בברזיל ובין בארץ ישראל.

וא”כ להלכה יש לבחון, שאע”ג שבפועל הצמח אינו מצליח להגיע לגידול מסחרי, בשנה הרביעית בא”י, ובשנה הרביעית בד”כ כבר מחדשים את המטע, מ”מ בברזיל הוא חי וקיים גם בשנה הרביעית באופן מסחרי, והרי העיקר להלכה שהולכים אחר עיקר מקום גידול הצמחים, על מנת לקבוע את הגדרתם ההילכתית, וכן הכריע להלכה מרן הראש”ל בשו”ת יחוה דעת (ח”ד או”ח סח’ נ”ב בהערה שם), ועפי”ז א”כ לדעת החזו”א זצ”ל כיון שחסר כאן השני, שכן הצמח חי יותר מג’ שנים, א”א לדעתו ז”ל להתסמך רק על הסימן הראשון שנותן תוך שנתו,  ואמנם לפי מ”ש לעיל שבמקום אחר כתב החזו”א בלשון ודאי, שעל מנת שיקרא אילן, צריך שהצמח יחיה עד אחר הרבעי, היינו שיגיע גם לשנה החמישית, וזה גם בברזיל אינו מתקיים, שהרי בתום השנה הרביעית מחדשים שם את המטע, א”כ גם לדעת מרן החזו”א יש כאן את שני הסימנים, שיחשב כירק. אלא שמ”מ אני מסופק מאד בדבר, שהרי סוכ”ס צמחים בודדים כן נותרים גם בשנה החמישית, וא”כ אפשר שאין זה בגדר שכתב החזו”א שהגזע כלה, משמע שאין כל אפשרות שיחיה עד אחר הרבעי, ואפילו בעצים בודדים, וכ”ז צל”ע.

אלא שלדידן שאזלינן בתר רבותינו הספרדים, ובפרט שכן הכרעתו המוחלטת של מרן הראש”ל שליט”א, להסתמך לכתחילה על הסימן של הרדב”ז שצמח הנותן פרי תוך שנתו, דינו כירק ולא כאילן, א”כ ה”ה בנידו”ד. ובפרט שהכא גם גזעו וענפיו חלולים, וכמו”כ ישנה ירידה משמעותית בכמות היבול (אם כי לא באיכות).

וטרם  אכלה, אזכיר מה שראיתי כתוב בכמה ספרים ומאמרים של רבני זמנינו אודות צמח  זה, והראשון שבהם הוא הרב אברהם לייב בונימוביץ במאמרו שנדפס בספר כרם ציון (אוצר פרי הילולים עמ’ ע”ב) ושם תיאר את השעונית (ע”פ ספרו של ד”ר אופנהיימר) כצמח שנותן פרי רק בשנתו השניה, ודרכה של השעונית להפחית את יבולה משנה לשנה, ועוד הוסיף בתיאורים שונים של צמח זה אך להלכה לא כתב הכרעה כיצד נידון צמח זה.

ובאמת שלאחר שנבדק ונעשה נסיון שהראה מפורשות שבכל הזנים המצויים בינינו נותן צמח זה פריו תוך שנתו אין דבריו שם נכונים עובדתית. וכמו”כ כנראה שעקב חוסר מידע, לא ציין שגזעו של צמח זה הוא חלול.

ועוד ראיתי בספר נוסף שהזכיר צמח זה, והוא בספר “תבואת יוסף” להרב יוסף שלמה סטפנסקי (עמ’ קס”ז), שהביא דברי הכרם ציון שם, והסיק שעל פי כל התיאורים, השוענית נחשב לעץ גמור, שהרי הוא מתקיים משנה לשנה, אין מוציא פירות תוך שנתו, אין גזעו חלול, והעץ קיים טפי מג’ שנים. ובהמשך הוסיף: שאחר הבירור צריך לבדוק אם הפרטים הנ”ל נכונים, שכן הוא מצא בספר עצי פרי (עמ’ 437) שצמח זה נותן פריו בתוך שנתו, וא”כ יוצא שלדעת הרדב”ז, דין צמח זה כדין ירק, ועל כך הוסיף בזה”ל: אלא שאף אי נימא כן לא יהיה בזה נפ”מ להלכה, דכבר חזינן לעיל בענין הפאפיה שדעת פוסקי זמנינו כי אין לסמוך על סימנו של הרדב”ז לקולא, וגם הפוסקים הספרדים שהקלו בענין הפאפיה, היינו משום שישנם עוד סימנים להקל משא”כ בענין הזה. עכת”ד.

והנה מלבד זה שאין אנו צריכים בירור נוסף, שכן הדבר ברור מתוך בדיקה, שצמח זה נותן תוך שנתו,  וכמו”כ יש בצמח זה סימן נוסף והוא שגזעו חלול לחלוטין, ודלא כמ”ש המחבר שם, וממילא לדעת רבותינו הספרדים גם אם כדעתו שצריך ב’ סימנים, א”כ יש כאן ב’ סימנים, ואין דינו כעץ [אם כי דעת הרדב”ז ובעיון היטב כן דעתו של הבא”ח, וכן אמר לי מרן הראש”ל שליט”א שלכתחילה די בסימן של נותן תוך שנתו, להחשיבו כירק].

אלא שמלבד זה יש להעיר על הלשון שם שכתב, “שאף אי נימא כן לא יהיה בזה נ”מ להלכה שכבר חזינן וכו’ שדעת פוסקי זמיננו שאין לסמוך על סימנו של הרדב”ז” , ואחהמ”ר פוסקי זמנינו אחרים, מרן הראש”ל שליט”א, הגאון רבי שלום משאש שליט”א, הגאון רבי מרדכי אליהו שליט”א, דעתם לכתחילה לסמוך על סימן זה, ובודאי שאף גאוני עולם אלו נחשבים מפוסקי זמנינו.

ועוד ראיתי לידידי הרב יואל פרידמן במאמרו שנדפס בספר התורה והארץ (חלק ג’ עמ’ 426) שצמח הפאסיפלורה, מניב רק בשנה השניה, אין גזעה חלול, ואין ירידה בכמות ובאיכות הפרי, לכן לדעתו יש להחמיר ולנהוג בו איסור ערלה. עכ”ד.

ואחהמ”ר בג’ דברים טעה הרב הכותב שם, שכן צמח זה נותן תוך שנתו את פריו, וגזעה חלול, וירידה ניכרת מאד יש בכמות הפרי [וכל הסימנים הנ”ל הן בארץ והן בברזיל -ארץ  המוצא], וע”כ מסקנתו שם אינה נכונה, אלא שדין צמח זה כירק ואין בו דין ערלה. [ויותר נפלאתי, שקיבלתי לידי מכתב מאחד החקלאים, שקיבל תשובה בשנת תשנ”ב מידידי הרב יואל פרידמן שכתב לו שצמח זה גזעו חלול, ואינו מתקיים יותר מג’ שנים, וע”כ לדעתו של הראש”ל רבי מרדכי אליהו, זה מותר משום ערלה, עכ”ד שם. הרי שמלבד שיש להעיר שצמח זה בארץ המוצא מתקיים 4 שנים, וגם בא”י כך, [ופעמים אף יותר וכנ”ל], מלבד זה הרי שידע שגזעו חלול, א”כ במאמרו הנ”ל שנכתב אחר המכתב הזה, לא שם לבו לכך כאשר כתב שאין גזעו חלול].

מסקנת הדברים:

מקצועית:

א. צמח השעונית, גזעו קיים ואינו מחליף כל שנה.

ב. הצמח נותן את פריו בתוך שנה מזריעתו בגרעין, בכל הזנים ובכל המקומות.

ג. גזע הצמח וענפיו חלולים.

ד. בכל הזנים ובכל המקומות, ישנה ירידה משמעותית בכמות [ולא באיכות] היבול משנה לשנה.

ה. עקב סיבות שונות של מחלות התוקפות את הגזע, מחדשים את המטעים המסחריים, בתום השנה השלישית, ובברזיל בתום השנה הרביעית. אם כי ישנם צמחים בודדים (לא מסחרי) שממשיכית לחיות גם בשנה החמישית.

הלכתית:

א. לדעת הרדב”ז, מהר”ש גרמיזאן, הבן איש חי, יין הטוב, מרן הראש”ל שליט”א, הגר”ש משאש שליט”א, הגר”מ אליהו שליט”א, שס”ל שצמח הנותן תוך שנתו אינו אילן, א”כ ה”ה בצמח השעונית שהוא ירק, וגם לאותם שרוצים ב’ סיבות, גם הכא יש טעם נוסף שהרי הגזע וענפיו חלולים.

ב. לדעת המהר”ם אלשיך, וכ”נ דעת הברכ”י (שהב”ד בסתמא), כל שיורד באיכות הפרי משנה לשנה אינו אילן אלא ירק, יש לומר שה”ה אם ישנה ירידה משמעותית בכמות הפרי שאינו אילן, וזה מסתבר שאין לך אילן שיורד בכמות היבול משמעותית משנה לשנה, א”כ גם בצמח השעונית שיורד מאד בכמות היבול אינו אילן אלא ירק.

ג. לדעת החזו”א שמחייב שני סימנים, גם שנותן תוך שנתו, וגם שאינו יכול לחיות ג’ שנים, יש לדון, שאולי מה שכתב בסוף דבריו ג’ שנים לאו דוקא, שהרי לעיל שם כתב בלשון ודאי, שכל שאינו חי עד אחר הרבעי אינו אילן, וא”כ צמח השעונית שגם בברזיל [שהוא מקום המוצא של הפרי – והקובע הוא מקום המוצא] מחדשים את המטע לאחר ארבע שנים [מלבד הירידה בכמות הפרי, גם משום שמחלות תוקפות את הגזע וממיתות אותו בד”כ], וא”כ השעונית אינו חי אחרי הרבעי, וא”כ יש סימן נוסף שהוא ירק, אלא שעדיין יש מקום גדול להסתפק לדעתו, שהרי מ”מ עצים בודדים שחיים יותר מארבע שנים כן קיים, ולי הקטן צריך הכרעה לדעת החזו”א, כיצד הוא להלכה.

העולה לדינא:

צמח השעונית דינו כירק ואין נוהג בו ערלה, והולכים בו אחר לקיטה, ויש להרחיקו מהכרם כדין ירקות. וכ”ז לדעת הרדב”ז ורבותינו הספרדים גם בדורנו ובראשם מרן הראש”ל שליט”א. [ולדעת החזו”א שמחמיר בסימן נוסף יש לעי’ אם ע”פ הנתונים הנ”ל, קיים בצמח זה הסימן הנוסף].

בברכת שנה טובה

שניאור ז. רווח

תשובה זו היתה למראה עיניו

של מרן הראש”ל שליט”א, וכתב בכתי”ק  בזה”ל:

                                                            אני מסכים לכל הנ”ל

עובדיה יוסף