לוגו בית המעשר
|

צמחים טרנסגניים לאור ההלכה

א' ניסן התשנ"ט | 18/03/1999

(פורסם ב’תנובות שדה’ גיליון 23 לצפייה בגיליון לחץ כאן)

מבוא:

נתבקשתי ע”י “המכון למצוות התלויות בארץ”, והעומד בראשו כב’ ידידי כמוה”ר שז”ר שליט”א, לכתוב חוו”ד הדלה, בענין ההנדסה הגנטית של הצמחים, אשר מערבים גֶנים מזן אל זן בתאי הצמחים, ולמעשה זהו מדע חדש יחסית, העוסק בגנים של בני אדם וחיות ובהמות, וגם בצמחים. ומטרותיו הם שונים ומגוונים מאד, הן בתחום הרפואה, בעיקר במחלות תורשתיות למיניהם,  הקשורים בגנים מסוימים, ושאם יחליפו אותם בגֶנים בריאים, יכולים לשרש מהם אותם מחלות. ועוד כהנה וכהנה דברים רבים כלים מכלים שונים, וגם בצמחים חוקרים בזה חקירות רבות, לשנות את המבנה הגֶנטי של איזה צמחים כדי לרפאתם, או לחזקם, שיוכלו לעמוד נגד פגעי הזמן וקורותיו הרבים, או לגדל את התוצרת ולהעשירה ולהטעימה יותר, ועוד יש להם תוכניות רבות, שבחלקם כבר נמצאים בשלבים מתקדמים ביותר.

ודברים אלו מעוררים שאלות חמורות בהלכה, ונדון כאן בעהית”ש בשאלת הכלאים, שכן פעמים רבות שהם מחליפים את הגֶן המבוקש, בגן אחר ממין אחר לגמרי, שהם כלאים זב”ז, והשאלה היא אם בתערובת כזו חל עליה דין כלאים או לא. והנה שלחו לי חומר מאנשי מדע, שבא לתאר את הפעולות הנ”ל כדי להבין את הענין. וכן עיינתי בספרים שונים העוסקים במחקר הצמחים, ואנסה לכתוב סקירה קצרה שממנה נוכל להבין את הנושא המדובר.

הקדמה על אופי ההנדסה הגנטית:

ראשית דבר יש לדעת שכל דבר חי בעולם, גופו מורכב מחלקים זעירים מאד מאד, והם רבים לאין מספר, ונקראים “תאים”. וגם כל הצמחים למיניהם מורכבים מתאים רבים, כדוגמת הבעלי חיים. התאים משתנים מבעל חי אחד לבע”ח אחר, וכן מצמח א’ למשנהו, בתכונתם והרכבם, לפי עניניהם המיוחדים להם, וגם בחיצוניותם הם שונים זמ”ז בגודל ובצורה.

התא הוא יחידת חיים הקטנה ביותר וגודלה הממוצע הוא בין 0.01 מ”מ לבין 0.1 מ”מ, ורובם אינם נראים אלא במיקרוסקופ. יש בע”ח שהם “חד תאיים” כגון החידקים, אך רוב הצמחים ובע”ח עשויים מתאים רבים מאד. למשל גוף האדם מורכב מכמאה טריליון תאים (כל טריליון הוא מיליון כפול מיליון). וכל התאים של גוף או צמח מסויים, הם זהים.

התא מכיל חלקים שונים: דופן התא (כעין נרתיק, כמו קרום של ביצה) ועשוי מחומר עמיד נגד חומצות. והחלק החי שבתוכו עשוי מפלאסמה (ציטו פלאסמה), ובו נמצא  גרעין התא, וכן ואקולות (כעין כיסים מלאים נוזלים). והחלקים הנ”ל עשויים מחומר הנקרא “פרוטו פלאסמה” שכעשרים אחוז ממנו מורכב מחלבונים פחמימות ושומנים, וכו’, והשאר מים. והחלבונים הם החשובים ביותר והם בסיס ויסוד לכל החיים שבתוך התא. וכן יש בציטופלסמה “אברונים” (גופים שונים) ולהם תפקידים שונים. בתוך התא מתחוללים שינויים כימיים בתמידות וכן בגוף כולו, וזה הוא חילוף החומרים, ונעשה ע”י תנועה מתמדת של הפלסמה סביב הדופן של התא.

הגרעין: עיקר חיות התא הוא מהגרעין של התא. ואם ינטל הגרעין התא מתנוון ומת. והוא כמין ביצה או כדור קטן ויש בתוכו “מיץ הגרעין”, ועוד חומר סמיך יותר שנקרא “כרומאטין”. בתוך הגרעין יש גרעינון (א’ או יותר, והם גופיפים קטנים). עוד נמצא בהם גופים זעירים דמויי מקלות, ושמם “מיטכונדריה”, שמכילים “אנזימים” ותפקידם לזרז תגובות כימיות המתחוללות בתא.

בפלאסמה (של הצמחים) יש “פלאסטידות” כמו בצים מחולקים לצבעים שונים, ויש להם שמות לפי ציבעם, ומשפיעים על טיב המזון וצבעו.

כל המידע לתכונות התורשתיות השונות נמצאים בגופים זעירים  שבתוך הגרעין של התא, גופים אלו נקראים “כרומוזומים”. והם צרים וארוכים. ואפשר להבחין בהם ע”י מיקרוסקופ אור, רק בזמן שהוא מתחלק לשני תאים חדשים, וגם זאת רק לאחר שמשרים את התאים בתמיסת צבע, והכרומוזומים קולטים איזה צבעים שלא נקלטים ע”י השאר. (והסיבה משום שבהיותם בתא הם ארוכים ודקים כ”כ  שא”א להבחין בהם כלל, אבל בעת התחלקותם מתקצרים ומתעבים).

הכרומוזומים מסודרים בזוגות, וכל זוג שונה מחבירו, אך באותו זוג הם דומים. וכל התאים הרבים שיש בכל פרט, יש בהם תמונת כרומוזומים זהה. וכן יש זהות בזה לכל בני אותו המין, גם במספר הכרומוזומים וגם בצורתם. לדוגמא באדם יש 46 כרומוזומים (23 זוגות) בכל תא. (שבכל אדם ואדם). בתרנגולת 78, ובקוף 48 וכן בנמלה, ביתוש 6, בתפוח אדמה 48, תירס 20 ואפונה 14. כל שינוי במספר הכרומוזומים, עלול לגרום לשינויים ניכרים בתכונות התורשתיות של אותו פרט. ודוגמא לזה היא, שאצל אלה שלקו בתסמונת דאון נמצא שבזוג מס’ 21 יש שלושה כרומוזומים, באופן שיש להם 47 כרומוזומים במקום 46. ואידך זיל גמור.

כל כרומוזום מורכב מסליל של חומר ((DNA דנ”א, העשויה כשני גדילים השזורים לאורך הכרומוזו’ וכן מחלבונים שונים. והתכונות התורשתיות נמצאות בדנ”א שבכרומוזום. [גילוי מבנהו המדוייק של הדנ”א נחשבת אצל המדענים לא’ ההישגים הגדולים שלהם בכל הדורות.) הדנ”א הוא חומצת גרעין. עובי החוט של הדנ”א הוא שני חלקי מיליון המ”מ. עוד גילו שבכל חלק מהדנ”א (באיזה חומרים שהוא מורכב מהם)  נקבע אלו חלבונים יבנו, וזה קובע את התכונות. בתהליך זה משתתפת עוד חומצת גרעין נוספת בשם (RNA) רנ”א. שמסייעת לדנ”א ביצירת החלבונים השונים. (וקיצרתי בזה מאד, משום שאין נ”מ בפרטים הרבים בזה לענינינו).

ובכן אחר הדברים הנ”ל, ננסה לתאר את התהליך של ההנדסה הגנטית, שבאמצעותה מנסים לגרום לשינויים תורשתיים בצמחים, וזה מביא ליצירת צמחים “טרנס – גֶניים”. דהיינו שעברו שינוי בגֶנים. ראשית דבר מזהים את המידע הגנטי האחראי לתכונה אותה רוצים לשנות. ואז מבודדים את זה  בחלק הדנ”א, לגן שבו מעונינים, מתא של צמח או חיידק, ומשתמשים באינזמים מיוחדים שקוטעים את הדנ”א באופן מכוון. ומסמנים את ההתחלה והסיום של אותם מקטעים ע”י אינזמים מיוחדים, אח”כ משכפלים מקטעים אלו, באלפי ומיליוני פעמים, כדי להעבירם לתאי הצמח המקבל. והגן המוחדר לתא, גורם ליצירת חלבון חדש, שהוא גורם ליצירת התכונה הרצויה.

החדרת קטעי הדנ”א הרצויים, מתבצעת ע”י חידק מיוחד, שחי כטפיל על הצמחים, והדנ”א שלו מתלכד עם הדנ”א של הצמח, ומעניק לו תכונות גנטיות חדשות, ועוד יש דרך אחרת להחדרת הגנים ע”י “תותח גנים” היורה כדורי מתכת מיקרוסקופים, המעבירים עמם אותם מקטעי דנ”א, שרוצים להחדיר לתאי הצמח המקבל. ומתקבלים צמחים בעלי תכונות גנטיות חדשות. כיום מתבצעים מחקרים לשיפור תכולת החלבונים, בחיטה ותפוחי אדמה, כדי להביא לשיפורים הרצויים, וכן מתבצעים מחקרים לשיפור הרכב השומנים, וליצירת שומנים בלתי מזיקים בגידולי שמן. יש דוגמא בעגבניות שהחליפו לה חלק מדנ”א האחראי לחלבון שמייצר אתילן (הורמון ההבשלה) ובכך הפרי המתוקן מאריך ימים יותר לפני הבשלתו הסופית.

ודעת לנבון נקל, דכשמחליפים אותו גֶן בגן אחר מאותו מין, אין בו בעיה הלכתית, אך כשלוקחים גן משקד ומחדירים אותו לתפוח וכיו”ב, באנו לשאלה אם אין בזה איסור כלאים, שהרי הפירות שיצאו מעץ זה יהיו מעורבים משני המינים הנ”ל, כמו שיוצא מהרכבה רגילה של ב’ המינים הנז’, וגם יותר מזה. וע”ז נדון בתשובה זו בס”ד.

הנדסה גנטית לאור ההלכה:

ומעתה נבא לראות את הצדדים ההלכתיים הנובעים מבעיה זו, שעדיין לא נכתב ע”ז לע”ע. וראיתי שמזכירים בהקשר לבעיות אלו, את שיטת הרמב”ן ז”ל ובעל החינוך, ששני הנביאים התנבאו בסגנון אחד בטעם של איסור כלאים וכדלהלן.

בפרשת קדושים (ויקרא י”ט, י”ט) נאמר, את חֻקתי תשמרו, בהמתך לא תרביע כלאים, שדך לא תזרע כלאים, ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך. וע”ש ברש”י ז”ל שכתב, חוקים אלו גזירת המלך שאין טעם לדבר. [וצ”ע בדברי רשב”ם ז”ל שם]. והרמב”ן ז”ל כתב ע”ד רש”י ז”ל, ולא הזכירו רבותינו ז”ל שיהיה הטעם נעלם, ושיהו היצה”ר ואומות העולם משיבים עליהם, אלא בשענטז, לא בכלאי הבהמה. ואין הכונה בהם שתהיה גזרת מלך מה”מ בשום מקום בלא טעם, כי כל אמרת אלוה צרופה, רק החוקים הם גזירות המלך, אשר יחוק במלכותו בלי שיגלה תועלתם לעם הארץ, ואין העם נהנין בהם, אבל מהרהרין אחריהן בלבן, ומקבלים אותם ליראת מלכות. וכן חוקי הקב”ה הם הסודות אשר לו בתורה וכו’. והטעם בכלאים, כי השם ברא המינים בעולם בכל בעלי הנפשות, בצמחים ובבעלי נפש התנועה, ונתן בהם כוח התולדה שיתקיימו המינים בהם לעד, כל זמן שירצה הוא יתברך בקיום העולם, וציוה בכוחם שיוציאו למיניהם, ולא ישתנו לעד לעולם שנאמר בכולם “למינהו”, וכו’, והמרכיב שני מינים משנה ומכחיש במעשה בראשית, כאילו יחשוב שהקב”ה לא השלים בעולמו כל הצורך. ויחפוץ הוא לעזור בבריאתו של עולם, להוסיף בו בריות. והמינים בבעלי חיים לא יולידו מין משאינו מינו, וגם הקרובים בטבע שיולדו מהם כגון הפרדים, יכרת זרעם, כי הם לא יולידו.

והנה מצד הדברים האלה פעולת ההרכבה במינים, מעשה נמאס ובטל. וגם הצמחים שיתרכבו מין בשאינו מינו, אין פִרְיָם צומח אחרי כן, [הדגיש פִרְיָם, כי יחור מן העץ המורכב ודאי צומח הוא, וכמ”ש להלן מהירושלמי. הכותב] ויהיו באיסור שני טעמים הנזכרים. וזהו טעם “שדך לא תזרע כלאים” שהוא בהרכבה על דעת רבותינו. [כונתו דאפי’ שבפשטות נר’ דהיינו כלאי זרעים, חז”ל בקידושין ל”ט ע”א, פי’ שהוא הרכבת האילנות מין בשא”מ], ואסר גם כלאי זרעים מפני שישתנו בטבעם וגם בצורתם, בהיותם יונקים זמ”ז. ויהיה כל גרעין ממנו כאילו הורכב משני מינים. ואסור לחרוש בשור ובחמור, מפני שדרך כל עובד אדמתו, להביא צמדו ברפת אחת, ויבואו לידי הרכבה. ומחבירנו מי שמוסיף בטעם הכלאים, כי הוא שלא לערבב הכוחות המגדלים הצמחים, להיות יונקים זמ”ז, שאמרו בב”ר א”ר סימון, אין לך כל עשב ועשב למטה שאין לו מזל ברקיע, ומכה אותו ואומר לו גדל. הה”ד הידעת חקות שמים, אם תשים משטרו בארץ. והנה המרכיב כלאים או זורען בכדי שינקו זמ”ז מבטל חוקות שמים. ולכך אמר בהם, את חקתי תשמרו. כי הם חוקות שמים, וכך אמר בהם, א”ר חנינא משום רבי פינחס משום חוקים שחקקתי בהם את עולמי. וכבר כתבתי בסדר בראשית, שהצומחים כולם יסודותם בעליונים, ושם ציוה להם ה’ את הברכה, חיים עד העולם. והנה המערב כלאים, מכחיש ומערבב במעשה בראשית, עכל”ה.

ומתוך הדברים, עולה להדיא שהוא ז”ל מפרש את דרשת חז”ל שדרשו בקידושין (ל”ט ע”א ובסנהדרין ס’ ע”א) על הפסוק הנז’, את חקתי תשמרו, חוקים שחקקתי לך כבר. דכונתם היא לחוקות שמים וארץ, שחקק הקב”ה בעת הבריאה במעשה בראשית, ונתן חוק וגבול לכל מין ומין, מן החי ומן הצומח כדכתיב “למינהו”, וכמבואר בלשונו, שבתחילה הקדים שה’ ברא מינים בעולם וכו’, ונתן בהם כוח התולדה שיתקיימו המינים בהם לעד וכו’, שנאמר בכולם “למינהו”. וכתב כל זה על הפסוק הזה שנאמר בו ‘את חקתי תשמרו’, שמזה דרשו את החוקים שחקקתי כבר, וכפי שכתב בסוף דבריו, שהביא הדרשה הנזכרת משם רבי חנינא בשם רבי פינחס. (כפי הנראה כן הוא בב”ר שהזכיר.) ואתי שפיר עם הטעמים שכתב הוא ז”ל בלשונו הטהור, דכיון דדרשינן בריש פסוק זה, שיש לשמור על חוקי הבריאה, כפי שחוקקם בורא העולם ברוך הוא, וע”כ ציוה שדך לא תזרע וגו’. דהיינו שלא לערבב ולא להכחיש במעשה בראשית, ולא לבטל חוקות שמים. וכמו שהאריך העמיק בדברות קדשו.

אלא דצריך להבין למה הביא ממרחק לחמו מהמדרש, והרי דרשה זו נדרשה בתלמודין בכמה מקומות ובשמו של שמואל נדרשה. ובאמת ראיתי להרב תורה תמימה על פסוק זה שהביא הדרשה הזו ממס’ קידושין (ל”ט ע”א) דאמר שמואל חוקים שחקקתי לך כבר, בהמתך וכו’. ובאות ק”ל ביאר, דלא מצאנו כלשון זה הפסוק באמצע המצות, ודריש דקאי על החוקים שחקק הקב”ה בבריאת הטבע, שיגדלו כל הגידולים כ”א לעצמו בלא עירוב וכו’. ע”ש.

ואולם רש”י ז”ל שם בקידושין רוח אחרת עמו, והוא פירש, שחקקתי כבר, היינו שהזהיר את בני נח עליהם, וכתב דמזה למדו בסנהדרין (ס’ ע”א) דבני נח הוזהרו על הכלאים. ובאמת הדבר מפורש היטב במסכת סנהדרין דאיתא שם (נ”ו סע”א) ת”ר שבע מצות נצטוו בני נח, דינין, וברכת ה’, וע”ז, ג”ע, ושפיכות דמים, וגזל, ואבר מן החי, וכו’, רבי אלעזר אומר אף על הכלאים, מותרין ב”נ ללבוש כלאים ולזרוע כלאים, ואין אסורין אלא בהרבעת בהמה, ובהרכבת האילן. ובגמ’ שם (ס’ ע”א) שאלו מנא הני מילי, אמר שמואל דאמר קרא ‘את חקתי תשמרו’ חוקים שחקקתי לך כבר, בהמתך לא תרביע כלאים ושדך לא תזרע כלאים. מה בהמתך בהרבעה אף שדך בהרכבה. וכו’. [וגם שם פירש”י ז”ל וז”ל, כשהזהיר ישראל בסיני בהמתך לא תרביע וגו’, פתח בהאי קרא את חקתי תשמרו, מה שלא פתח כן בשאר מקומות, ש”מ הכי קאמר את חקתי שחקקתי כבר לבני נח תשמרו. ואלו הן בהמתך לא תרביע כלאים וגו’. אבל על חרישת שור וחמור לא הזהרתים. עכ”ל.] והדבר נראה ברור מהגמ’ כשיטתו של רש”י ז”ל, דמ”ש חוקים שחקקתי כבר, היינו שהזהרתי וחוקקתי לבני נח, דדברי שמואל נאמרו על דברי ר”א שאמר שבני נח מוזהרים על הכלאים ושאלו מנה”מ, וע”ז הביא שמואל דרשה זו ללמד שבני נח הוזהרו על הכלאים, ואם נאמר שמ”ש חוקים שחוקקתי כבר היינו על מעשה בראשית, הדרא קושיא לדוכתה מנא הני מילי דאמר רבי אלעזר שבני נח נצטוו על הכלאים.

ואולי זו הסיבה שהרמב”ן ע”ה שיכל ידיו, ובחכמה דילג על הדרשה של התלמוד שלנו, דשמואל אמר דרשה זו ללמד שבני נח הוזהרו, וא”כ אין לנו לימוד שלא לשנות ממעשה בראשית, רק הביא דברי רבי חנינא משום רבי פינחס שגם הוא הזכיר דרשה זו, אך דרש אותה בסתם ולא קשר את זה עם בני נח, ומזה למד דגם החולקים על ר’ אלעזר, וס”ל דבני נח לא הוזהרו על הכלאים, גם הם דורשים דרשה זו, ומשמעותה הוא, שחקקתי כבר במעשה בראשית.

ובאמת שהתוס’ בסנהדרין (ס’ ע”א) ד”ה חקים שחקקתי וכו’ כתבו דבעי’ “בחוקותי” וגם “למינהו”, וע”ש מה שהקשו על זה, ותירצו דנהי דלא דרשו רבנן למינהו גבי בני נח, גבי ישראל דרשינן, כיון דנצטוו על הכלאים, ועפי”ז כתבו דמילתא דשמואל דחוקותי שחקקתי לך כבר, מייתי לה גם בקידושין (ל”ט ע”א), ואתי אפי’ כרבנן ע”כ. וע”ש שעולה מדבריהם דגם רבנן דפליגי על ר”א וס”ל דאין ב”נ מצווים על כלאים, מ”מ דרשי הך דרשה דשמואל, ומפרשים שחוקקתי לך כבר במעשה בראשית דכתיב בהו למינהו.

שו”ר שכן כתב הריטב”א ז”ל בקידושין שם להדיא. וז”ל שם (בד”ה אמר ר’ יוחנן) חקים שחקקתי כבר, פירוש בני נח נצטוו על הכלאים כדמוכח בסנהדרין מהכא, איהו (ונ”ל שצ”ל מיהו) היינו לר”א דא”ל (נ”ל שצ”ל דס”ל) הכי בסנהדרין, אבל לרבנן דקי”ל כותייהו פירושו, שחקקתי כבר במעשה בראשית, שנאמר בהם למינהו, וכן פירשו בתוס’. וכו’. עכ”ל.

ולפ”ז צ”ל דגם הרמב”ן ז”ל הכי ס”ל, אלא דהוא ז”ל הביא אותה דרשה ממקור אחר בשם רב חנינא בשם ר”פ וכנ”ל, כי נראה לו דלא שייך לפרש כן בדברי שמואל, שהביא דרשה זו לבאר מנא ליה לר”א דבני נח חייבים גם במצות כלאים.

והנה לפי הטעמים שכתב הרמב”ן ז”ל יוצא, דגם להרכיב גֶן ממין אחד עם גֶנים של מין אחר גם הוא אסור, דסו”ס יש כאן מעורבות ועירבוב במעשה בראשית, וגם מבטל בזה חוקות שמים. ואע”פ שאין זו הדרך המקובלת מדור דור בהרכבה, ויש מקום לומר דבכה”ג לא אסרה תורה, דאין זו הפעולה המקובלת של הרכבה, מ”מ יש מקום לאסור משום דהתוצאה היא אותה תוצאה. ולמעשה יש התערבות והכחשה, ויש גם ביטול חוקות שמים וכנ”ל. שהרי ע”י החלפת גֶן אחד ממין זה בגֶן ממין אחר, גדל פרי חדש המורכב משני המינים הנ”ל, והוא משנה מחוקות הבורא ברוך הוא.

וגם בספר החינוך (מצוה רמ”ד) כתב שלא להרביע בהמה כלאים, כלומר וכו’, ובביאור אמרו חז”ל שאין החיוב עד שיכניס כמכחול בשפופרת ואז ילקה. משרשי המצוה, כי הקב”ה ברא עולמו בחכמה ובתבונה ובדעת, וצייר כל הצורות לפי מה שהיה צורך ענינם, וכו’, וזהו שנאמר במעשה בראשית: וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, וכו’, ובהיות היודע אלקים כי כל אשר עשה הוא מכוון השלימות לענינו שהוא צריך בעולמו, צוה לכל מין ומין להיות עושה פירותיו למינהו, כמו שכתוב בסדר בראשית, ולא יתערבו המינים,  פן יחסר שלימותן ולא יצוה עליהן ברכתו, זה השרש לפי הנראה במחשבתינו נמנעו מלהרביע הבהמות כלאים. וכן הוזהרנו בכך מזה הטעם אחר שכתבנו כבר על מין הזרעים והאילנות, וע”ש באורך. וגם במצוה (רמ”ה) כתב בזה וחזר ורמז למה שכתב שם.

ובמצוה (ס”ב) כתב שלא נחיה מכשפה, וענין הכישוף הוא לפי דעתי, כי הקב”ה שם בתחילת הבריאה לכל דבר ודבר בדברי העולם טבע לפעול פעלו למינהו, כמ”ש בפרשת בראשית “למינהו” על הנבראים, ועל כל אחד ואחד ממונה כוח מלמעלה להכריחו על מעשהו, כמו”ש ז”ל: אין לך עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה שאומר לו גדל, ומלבד הפעולה שעושה כל אחד ואחד בטבעו, יש להם פעולה אחרת מהתערבות מין עם מין אחר, ובמלאכת התערובות יש צדדים שלא הורשו בני אדם להשתמש בהם. כי יודע אלקים שסוף מעשה היוצא לב”א באותם צדדים רע להם. ומפני זה מנעם מהם. וזהו שאמרו ז”ל: כל שהוא משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי. כלומר אין לאוסרו מצד כישוף, אחר שיש בו תועלת מצוי בנסיון באמת, וכו’. ועוד יש באותן הצדדים תערובות ותחבולות האסורות משום ענין אחר. שכוח אותו התערבות עולה כ”כ שמבטל מפעולתו לפי שעה כוח המזל הממונה על שני מינים, והמשל בזה כמו שממין בשאינו מינו יוצא מזה מין שלישי. נמצא שביטלה ההרכבה כח שניהם, ע”כ נמנענו להעלות על רוחנו אף (ק”ו) שנעשה בידינו דבר שמראה בו רצון להחליף דבר ממעשה האל בשלימות. ואפשר שעלה בידינו בזה רמז משרשי כלאי זרעים ובהמה ושעטנז. (וע”ש עוד במ”ש בענין הכישוף) וכו’. עכ”ל. ועינינו הרואות שגם הוא ז”ל כתב הטעמים לכלאים כמ”ש הרמב”ן ז”ל.

ולכאורה יש מקום לומר שלפי הטעמים הללו אין לחלק בדין הכלאים, בין המרכיב אילן על אילן ממש, ובין המרכיב שני מינים בתחילת היווצרותם, ע”י החדרת גנים שונים ממין אחד למין אחר, כי התוצאה היא בסופו של דבר, שמערבבים מעשה בראשית.

ולפני שנברר ד’ הרמב”ן והחינוך הנזכרים, נקדים דנלע”ד להוכיח במישור דדעת הרמב”ם ברורה דס”ל כהא דשמואל, דחוקותי שחקקתי כבר היינו שחקקתי לבני נח, דהרמב”ם ז”ל בהל’ מלכים (פ”י ה”ו) פסק דבני נח נאסרו בכלאים של אילן ובהמה, ומאחר דפסק דבני נח נצטוו על הכלאים, בע”כ דמפרש שחקקתי כבר היינו לבני נח, דאם יפרשה על מעשה בראשית, א”כ אין לנו שום מקור שבני נח נצטוו על הכלאים. וממילא עולה דאין הכונה על מה שחוקק הבורא במעשה בראשית. וא”כ גם אם נימא שהרמב”ן והחינוך סברי שהטעמים האמורים בדוקא, ועל פיהם יש לקבוע את ההלכה בדיני כלאים, ויש לאסור גם כלאים בדרך הנדסה גנטית, וכנ”ל, מ”מ לדעתו של הרמב”ם ז”ל עדיין יש מקום להתיר בזה, דלא אסרה תורה הכלאים בגלל השינוי במעשה בראשית, אלא מטעמים אחרים הגלויים לפניו יתברך וכמו כל החוקים, ומצינו למימר דאין איסור אלא בהרכבת מין עץ בעץ במין אחר וכיוצ”ב דוקא. אבל בהנדסה גנטית לא חשוב מעשה של הרכבת מין בשאינו מינו, ולא איכפת לן בתוצאה אלא במעשה שהוא עושה. ובפרט שגם רש”י ז”ל ס”ל כהרמב”ם ויש עוד ראשונים רבים, והרוצה להקל יש לו על מי לסמוך, ובפרט שאנו פוסקים כהרמב”ם ז”ל ובפרט בענינים אלו.

והנה הראוני את תשובת הגאון הגדול רבינו שלמה זלמן אוירבאך ז”ל שהובאה בספר “כשרות ארבעת המינים”, ואע”ג שהוא לא דיבר בהחלפת הגנים, מ”מ יש לנו ללמוד מדבריו שם לנ”ד. דשם (עמוד קפ”ב) דן המחבר נר”ו באתרוג שמעורב בו לימון, אך לא בהרכבה רגילה, אלא שהועברה אבקה מפרחי הלימון לפרחי האתרוג ע”י דבורים שבאים למצוץ את הצוף שבפרחי האילנות, ורגליהם מתמלאות בגרגירי אבקה של פרחי הלימון, ובבואם למצוץ את צוף פרחי האתרוג מניחות שם מבין רגליהן, את אבק הלימון, ועי”ז מתפתח פרי האתרוג כשבתוכו אחוז ניכר של הלימון. (וע”ש שכתב שבבדיקות מעבדה לא נמצא אתרוג שאין בו לימון, והוא מהסיבה האמורה, ועוד כתב, ששמע שיש פרדסני אתרוגים שמשלמים לבעלי כוורות בכדי שיניחו את כוורותיהם ליד העצים שלהם, למטרה הנזכרת.) והוא נסתפק בדינו של אתרוג זה אם לא נחשב מורכב, ושאל לדודו הגדול הגרשז”א ז”ל, והשיבו דלא חשיב מורכב, דלא אסרו אלא המרכיב שני יחורים מעצים שונים, שכל אחד מהם יש בכוחו לצמוח בפני עצמו אם ישתלוהו, והוא מרכיב את שני המינים זע”ז, אבל כשמין מסויים אינו ראוי לצמוח בפני עצמו אין כאן איסור ומושג הרכבה, שהרי אין אלו שני מינים, ולכן אותה אבקה שדבורה מעבירה מעץ לעץ כיון שאין בה כוח להצמיח בפני עצמה בשום פנים, לא נקרא שמה מין פלוני, ואין כאן מין בשאינו מינו, והרכבתה עם האתרוג לא נחשבת הרכבת שני מינים. עו”כ שם בשמו, שגם אם נזריק לפרח האתרוג או לאילן מיץ לימון, או תרכובת הורמונלית מתכונת הלימון, (באופן שישפיע באתרוג ויהיה ניכר שיש בו מן הלימון), לא יקרא זה אתרוג מורכב, מאחר ואין בכוח הזריקה או התרכובת ההיא, להצמיח מצד עצמם.

עו”כ המחבר שם, שיש לזה יסוד מדברי מרן החזו”א בכלאים (סימן ב’ אות ט”ז) שכתב, למדנו ג’ חלוקות, אם מרכיב דבר שאינו צומח אלא שהוא נבלע באילן ומטיב צמיחת האילן מותר. והיינו דאמרו בפסחים (נ”ו ע”א) וכו’. ועוד נשוב לדברי החזו”א בעה”ו.

והנה אע”ג דסברא גדולה אמר הגרשז”א ז”ל, מ”מ עדיין צריך לעיין בזה, דמאחר וגם בהתערבות האבקה, נוצר פרי מעורב משני המינים, כמו התוצאה של הרכבה רגילה, וא”כ למה נתיר לעשות כן לכתחילה, ובפרט לאור דברי הרמב”ן והחינוך הנ”ל, וגם לפי מ”ש לעיל דהרמב”ם ורש”י ז”ל וסיעתם, אינם הולכים בדרכם של הרמב”ן ז”ל והחינוך, מ”מ גם להרמב”ם ז”ל וסיעתו, מנ”ל לחלק בין סוגי ההרכבה. והרי יש מקום לומר שהרכבת הגֶנים ע”י הנדסה גנטית כאמור, היא עמוקה ויסודית יותר.

ואחר העיון בענין זה נלע”ד דהעיקר להתיר, ואפילו לפי הטעמים שכתבו הרמב”ן ז”ל והחינוך, דאפילו נאמר שזהו כל הטעם של הכלאים, שלא לערבב ולשנות סדרי בראשית, מ”מ לא בכל גונא שמשנים עוברים ע”ז, אלא בדרך שהתורה אסרה דוקא, דהיינו כשמערבים עץ שיכול להצמיח עם עץ שיכול להצמיח. אבל אם מערב אבקה או מחדיר גֶן זר בתוך התא של מין אחר, אע”פ שמשנה מעשה בראשית ומערבבם, מ”מ זה לא מה שהתורה אסרה, ובס”ד מצאתי ד’ ראיות לדבר זה, שלשה מדיני כלאים, והרביעית מענין אחר.

ראשית בירושלמי (פ”א דכלאים הלכה ד’) אמרו, דמותר ליטול יחור מעץ המורכב משני מינים, ונוטע אותו במקום אחר. ואע”ג דבירושלמי שם איירי שהגוי עשה את הכלאים, והתירו לישראל לקחת מאותו עץ יחור לנוטעו, נראה דלאו דוקא, דזה דומה לפרי הגדל מעץ מורכב, דמותר באכילה ובהנאה, (פרט לכלאי הכרם). ואורחא דמילתא נקט בירושלמי, דמי נוטע כלאים?רק הגויים. וכ”פ הרמב”ם בפ”א מהלכות כלאים ה”ז, וכן הוא בשו”ע יו”ד (סי’ רצה ס”ז). וע”ש ברדב”ז שכתב דמלשון רבינו נר’ דאפילו, ישראל הרכיב את העץ מותר ליקח ממנו יחור. והירושלמי אורחא דמילתא נקט. עו”כ שם וז”ל: ונראה דטעמו כיון שהפירות היוצאים מן הכלאים, מותרים אפילו לישראל עצמו שעבר, כ”ש שיהיה מותר ליטול ממנו יחור וליטעם במקום אחר, עכ”ל.

ואם נימא שכל פעולה שעושה ויש עמה עירבוב מעשה בראשית אסורה, איך התירו ליטע יחור מעץ המורכב כלאים, והרי בזה הוא ממשיך לגדל גידולים שהם מנוגדים לחוקים שחקק הקב”ה במעשה בראשית וכתב שכל מין יהיה לבדו, ואפילו שזה לא חידש את הכלאים, מ”מ הרי בנטיעת יחורים אלו הוא ממשיך לגדל מין פרי, שהוא גדל מעירוב של שני מינים, ושהוא מנוגד להפרדת המינים שעשה והפריד הבורא ב”ה במעשה בראשית. וכל הטעמי’ שמנה הרמב”ן ז”ל בכלאים, ישנם גם בזה. ודין זה מוסכם גם על הרמב”ן ז”ל והחינוך, דאין בו מחלוקת.

ובע”כ צ”ל דגם הרמב”ן ז”ל וסיעתיה מודים, דלא כל עירבוב במעשה בראשית הוא בכלל איסור כלאים, ולא נאסרו הכלאים אלא בצורה ובאופן שאסרתם תורה דוקא.

וכן יש להוכיח עוד ממה שפסק הרמב”ם ז”ל בכלאים (פ”א ה”ד), וז”ל: אין אסורים משום כלאי זרעים, אלא זרעים הראויים למאכל אדם, אבל עשבים המרים, וכיוצא בהן מן העיקרים שאינן ראויים אלא לרפואה וכיוצ”ב, אין בהן משום כלאי זרעים, עכ”ל. וכתב הרדב”ז ז”ל שם, שהוא מהמשנה פ”ה דכלאים, ותוספתא (פ”ג הי”ג) ע”ש. ומרן ז”ל בכסף משנה שם, העלה שכל שרוצה בקיומו אסור אפילו הוא למאכל בהמה. ולא מפיק אלא עשבים המרים, ועיקרים העשויין לשם רפואה. והרי גם אלו נבראו נפרדים זה מזה כל מין ומין לבדו, ואיך נערבם ונבלבל ונכחיש מעשה בראשית, ואיך נשבית כוחות שמים, וחז”ל אמרו שאין לך כל עשב שאין לו מזל למעלה שמכהו ואומר לו גדל וכו’, וזה גם לעשבים המרים. ואיך מותר לנו לערב את הזרעים שלהם בידים, אלא ודאי שאין איסור בעירבוב מעשה בראשית אלא בצורה שאסרה התורה ותו לא.

ועוד ראיה שלישית, ממ”ש חז”ל בקידושין (ל”ט ע”א) דאמר שמואל: את חקתי תשמרו וכו’, מה בהמתך בהרבעה אף שדך בהרכבה, ומה בהמתך בין בארץ ובין בח”ל, אף שדך נוהג בין בארץ בין בח”ל, ע”כ. נמצא דאין איסור כלאי אילן אלא דומיא דהרבעת בהמה, דהיינו שמרכיב יחור מעץ זה על עץ אחר, אבל אם יערבב זרעים של תפוח עם זרעים של אתרוג, ויזרע אותם יחד אין בו איסור כלאים. וכ”פ הרמב”ם ז”ל בהלכות כלאים (פ”א ה”ו) וז”ל ומותר לזרוע זרעים וזרע אילן כאחד. וכן מותר לערב זרעי אילנות ולזורען כאחד, שאין לך כלאים באילנות אלא הרכבה בלבד, עכ”ל.

ואי ס”ד דכל עירבוב במעשה בראשית אסור, איך התירו לערבב זרעי אילן וזרעי ירקות יחד, וכן זרעי אילנות ממינים שונים ולזורעם, ויצמיחו גידולים מעורבים מין בשאינו מינו. אלא על כרחין לומר דאפילו להרמב”ן ז”ל וסיעתיה, אין האיסור נמדד רק בעירבוב, אלא יש טעמים גלויים לפניו יתברך שבגללם אסר את הכלאים, ולא נאסרו אלא בדרך שאסרתם תורה כלאי אילן בהרכבה, וכלאי זרעים בעירבוב הזרעים. ואם משנה ומערבם באופן אחר, לא נאסר כלל, ומה שאמרו מפני שמערב  ומכחיש במעשה בראשית, האיסור הזה הוא באופן שהתורה אסרה הכלאים דוקא. אבל כשהעירבוב נעשה באופן אחר, לא חל עליו האיסור של כלאים. ולפי עניות דעתי היא ראיה טובה ונכוחה. [ובאמת שבס’ החינוך שם כתב, ובמלאכת התערובות יש צדדים שלא הורשו בני אדם להשתמש בהם וכו’, עכ”ל. הרי שגם הוא ז”ל מבאר דלא כל תערובת אסורה.]

ועוד יש לנו ללמוד דין זה ממה שדנו הפוסקים באשה שנתנו במעיה זרע של איש אחר מבלעדי בעלה, שנחלקו גדולי דורנו בזה, שהגר”מ פיינשטיין ע”ה באגרות משה חאה”ע (סימן י’) העלה להתיר. ודעת מרן הראש”ל שליט”א ביבי”א ח”ב (אהע”ז סי’ א’) לאסור להזריק זרע של איש אחר, ולא תהא כזאת בישראל ע”ש. וכן החמירו בחלקת יעקב ח”א (סי’ כ”ד), וציץ אליעזר חלק ט”ו (סי’ מ”ה), וכמ”ש בתשו’ ‘בשמע שלמה’ (ח”ב חאהע”ז סי’ ב’). ושם כתבתי דכל הדיון הוא אם מותר לעשות כן לכתחילה, אך היכא שכבר עשו, נראה דלכו”ע האשה מותרת, וגם הולד כשר. (רק אם מכירים את בעל הזרע, נאסר הולד הזה בזרעו, כי אחים הם מאב). ודבר זה נלמד ממעשה דבן סירא שנולד מבתו של ירמיהו, שרחץ באמבטי, ורחצה אחריו שם וקלטה זרע מאביה, וכמ”ש בחלקת מחוקק אה”ע (סימן א’ סק”ח) בשם ליקוטי מהרי”ל. וע”ש עוד מ”ש מס’ עבודת הקדש להרב איש אלקים קדוש מוהר”ר משה קורדווירו ע”ה. והב”ח ביו”ד (סימן קצ”ה) ד”ה ולא ישב, כתב משם הגהת סמ”ק ישן בשם מוהר”ר פרץ שאשה נדה יכולה לשכב על סדין של בעלה, ונזהרת מסדינים ששכב עליהם איש אחר, פן תתעבר מש”ז של אחר.

וכתב שם שכיון שאין כאן ביאת איסור הולד כשר לגמרי, אפי’ תתעבר מש”ז של אחר, כי הלא בן סירא כשר היה. אלא דמש”ז של אחר קפדינן אהבחנה, גזירה שמא ישא אחותו מאביו, כדאיתא ביבמות. עכ”ל. והעתיקו הט”ז שם (סק”ז). וע”ש בח”מ שעלה ונסתפק בבן הנולד מאמבטי אם קיים מצות פו”ר. והב”ש שם פשט ספק זה מדברי הגהת הסמ”ק הנז’ דהוי בנו לכל דבר, שעל כן חששו שמא ישא אחותו מאביו, כיעו”ש, ועיין ‘בשמע שלמה’ שם שהארכתי בכל זה.

והנה מדובר בזה בחשש ממזרות שהוא חמור מאד, וגם באיסור אשת איש שהוא מחייבי מיתות ב”ד, וגם בזה קי”ל דלא נאסרה האשה לבעלה, אע”ג דיש זרע זר במעיה ונתעברה ממנו, ויש ולד השייך לאיש זר בתוך מעיה, ואפ”ה הולד מותר וגם היא מותרת לבעלה, וכל זה משום שהתורה אסרה כשזה נעשה באופן מסויים, דהיינו בביאת איסור, ומאחר ולא נעשה בדרך זו, אע”ג דיש זרעו של אחר תוך מעיה של א”א, הבן כשר והאשה מותרת לבעלה.

ויש לנו לימוד מזה גם לנ”ד, דאפי’ שהתורה אסרה עירבוב המינים בעצים ובזרעים, מ”מ אין איסור זה חל אלא באופן ובצורה שבהם אסרתם התורה. אבל כשהעירוב נעשה באופן אחר, אין כאן איסור כלאים כלל. ואפילו לדעת מרן שליט”א ביבי”א שם, כאן מותר גם לכתחילה.

[וע”ש באגרו”מ הנז’, שהעלה להתיר בת שנולדה בדרך הנז’ לכהן אפילו, שהזרע הוא של גוי, והגם שנחלקו הראשונים בעכו”ם הבא על בת ישראל אם בתם מותרת לכהונה. ובש”ע אהע”ז (סי’ ד’ סי”ט) נפסק שאסרה לכהונה, וע”ש מ”ש בזה, והוסיף דגם איסור דבת עכו”ם מישראלית, הוא דוקא דרך ביאה, ולא בכה”ג, ולכן אין לפוסלה גם לכהונה. וע”ש.]

והנה בספר “כשרות ארבעת המינים” הנז’, אחר שהביא דברי הגרשז”א ז”ל, שהתיר להעביר אבקה מפרח של פרי פלו’ לפרח של מין אחר וכנ”ל. כתב שיש יסוד לזה גם מהחזו”א בכלאים (סימן ב’ אות ט”ז) שכתב, למדנו ג’ חלוקות, אם מרכיב דבר שאינו צומח אלא שהוא נבלע באילן ומטיב צמיחת האילן מותר. וכו’. וע”ש.

והן עתה ראיתי להגאון מנחת יצחק ז”ל ח”ז (סי’ י”ב אות ב’) שנשאל על דבר דומה לנידון דהספר הנז’, וז”ל השאלה, מגדלים היום מין חדש של דגן ע”י שמכניסים אבקה של פרח ממין א’ לתוך הפרח של מין אחר. היש בזה דין מרכיב, זוהי כעין הפריה מלאכותית של מין בשאינו מינו, ולא ברור לי אם הדבר נפתר ע”י האמור בחזו”א (כלאים סי’ ב’ ס”ק ט”ז) עכ”ל. והשיב, נראה כונתו לפי מה שמבואר שם, דאם אינו צומח, אלא נבלע באילן ומטיב צמיחת האילן, מותר. ע”ש, ויש בזה ספק במציאות אם כן הוא, בודאי יש לילך לחומרא. עכ”ל. נמצא דספוקי מספק”ל להגאון מנח”י ז”ל בדברי החזו”א אם יש בהם להתיר בזה שמכניס אבקה של פרח ממין אחד למין אחר, וע”כ העלה להחמיר מספק. ובספר “כשרות ד’ המינים” כתב ללמוד היתר בזה מדברי החזו”א הנ”ל, ולא התברר אם מעצמו אמר כן, או שגם זה מהגרשז”א ז”ל.

ואני עני שבתי לעיין בכל דברי החזו”א במ”ש בכלאים (סי’ ב’ סט”ז) הנז’, ובמה שכתב עוד במקומות אחרים בענין זה. ודקדקתי בהם עד היכן שידי יד כהה מגעת, ונלע”ד דגם הוא מתיר בזה כדעתו של הגרשז”א ז”ל.

והנה דברי החזו”א הולכים סביב המשנה דכלאים (פ”א מ”ז), דתנן אין מביאין אילן באילן, ירק בירק, ולא אילן בירק ולא ירק באילן, רבי יהודה מתיר ירק באילן. והרמב”ם והר”ב ז”ל כתבו דאין הלכה כר’ יהודה. וע”ש בתוי”ט שהביא דברי הירושלמי שהקשו בדברי רבי יהודה ותירצו, ולמד מזה  לפרש דברי רבי יהודה, דרק אילן באילן או ירק בירק, דמתאחין ועל ידן נעשה פרי אחר משונה ע”י הרכבתן הוא שאסרה תורה משום כלאים, אבל ירק באילן  שאין מתאחין להשתנות ולעשות ירק או פרי אחר, אע”פ שיונקים זה מזה, לא אסרה תורה. עכ”ד. [וע”ש בתוס’ אנשי שם, שכתב דלאו דוקא אילן באילן, רק ר”ל פרי עם פרי, ואפי’ שזה מין אילן וזה מין אדמה, מתאחין להירושלמי, וכמ”ש שם באבטיח ותפוח. אבל פרי עם ירק, או איפכא אין מתאחין].

והחזו”א שם דן בזה ע”פ מה שכתב לעיל דר’ יהודה מודה שאין נוטעין ע”ג זמורה שהבריכה בארץ, שהשרשים נוקבים את הזמורה (ע”ל סק”ו), והוי אילן באילן אע”ג שאין מתאחין לעשות פרי משונה וכו’, אלא בירק תוך אילן אין כאן התמזגות חשובה לר’ יהודה למחשב כלאים, וכן באילן בירק לריב”ג במסכת סוטה (מ”ג ע”ב), עכ”ל. [וע”ש בתחילת דברי התוי”ט שכתב להדיא דר’ יהודה מתיר אילן בירק ג”כ, ומ”ש ירק באילן לאו דוקא אלא ה”ה איפכא. וכתב כן מסברא כיע”ש. ואחרי זה הזכיר תוספתא מפורשת דנאמר בה שר”י מתיר בירק באילן ובאילן בירק וע”ש.]

עו”כ החזו”א שם וז”ל, והנה למדנו ג’ חלוקות, אם מרכיב דבר שאינו צומח, אלא שהוא נבלע באילן ומטיב צמיחת האילן, מותר. והיינו מ”ש בפסחים (נ”ו ע”א) דנותנים בלב הדקל, אסא דרא ושכרא דדפנא וקמחא דשערי ולא אסרי’ משום אילן באילן, וירק באילן, אלא שאין כל אלו מקבלים כח הצמיחה, אלא הוא השקאה לדקל. וכן אמרו בירושלמי בזית ע”ג תמרה אי לאו דממתיקו הוי מותר הרכבתו, וממתיקו היינו ע”י כח ההזדווגות וצמיחת שניהן. וכן ירק באילן לר’ יהודה, ואילן בירק לריב”ג, עכ”ל.

ותחילה צריכים להבהיר בדין זה דדבר שנבלע באילן וכו’ מותר, שכתב החזו”א ע”ה הוא בין לרבנן ובין לרבי יהודה. שהרי כתב בסוף וכן ירק באילן לר’ יהודה וכו’. כלומר דהדין הראשון מוסכם לכ”ע .

ומחלוקת ר”י ורבנן היא, אם ירק באילן דומה לדין זה או לא, וס”ל לר”י דגם בירק באילן או להיפך (כמ”ש לעיל בשם התוי”ט), גם הן לא מתאחין ורק מבליע טעמו באילן ומטיב צמיחת האילן, וע”כ הוא מתיר בזה, ורבנן פליגי עליו בזה. אבל דבר שהוא ברור שאינו צומח רק נבלע באילן ומטיב צמיחתו של האילן גם לרבנן שרי, וכההיא דפסחים שהזכיר, וכן ההיא דהירושלמי. [ובע”כ צ”ל כן, דהא אין הלכה כר’ יהודה וכמ”ש הרמב”ם והר”ב ז”ל, ורבים הביאו דברי החזו”א אלו ללמוד מהם הלכה.] והמעיין בדבריו ז”ל יראה דלא נאסר משום הרכבת אילן, אלא דבר שהוא עצמו צומח, ונהיה לאילן או לחלק ממנו, אבל כשאינו צומח אלא נבלע באילן,

אע”פ שמטיב ומוסיף בצמיחת האילן שרי, וכ”נ ממ”ש גבי זית ע”ג תמרה דאמרו אי לאו דממתיקו מותר, וכתב דממתיקו היינו ע”י כח הזדווגות “וצמיחת שניהם”. וש”מ דכל שאין שניהם צומחים, מותר. וכ”נ עוד מהמשך דבריו שם, שכתב וז”ל, ויש מרכיב שמתאחין ומולידין מין חדש, ויש מתאחין והפרי לא משתנה, ושתי הרכבות אלו אסורים.

עו”כ החזו”א שם: נראה דאין חילוק בין מרכיב גוף, למרכיב שרף. שאם נוטל שרף ונותנו בסדק, והוא חוזר ועושה ענף מאותו השרף, הר”ז מרכיב גמור. שאין בדומם חילוק בין העב ובין הנוזל. וכיון שיש בשרף כוח ההולדה חשוב הרכבה. [ולא דמי להרבעה, שאין איסור בנתינת זרע של מין זה למין אחר. דהתם גם באבר תלוש אין בו משום הרבעה, שאין הרבעה אלא בחי. אבל ביחור כל קורט וקורט הוא בריה, כל שראוי להרכיב ולהצמיח הלכך גם השרף הוא בריה שלמה] עכ”ל.

והנראה בהבנת דברי החזו”א הללו הוא, שהשרף הוא עץ שניתך ונהיה לנוזל, ע”י תהליך פנימי שמתחולל בקרב האילן. וסופו לחזור לקדמותו ולהיות עץ כבתחילה, ודן דינא דגרמי דשייך בו הרכבה. ולא דמי לשיקוי האילן הנזכר בפסחים (נ”ו ע”א) הנז’. ומ”ש וכיון שיש בשרף כוח ההולדה חשוב הרכבה, ר”ל שהוא עצמו מוליד אחר שחוזר להיות ענף. ובזה יובן החילוק בין זה ובין הרבעה, שכתב דאין איסור בנתינת זרע של מין זה וכו’. כלומר דשם אע”ג שיש כוח הולדה בזרע ההוא, מ”מ אינו מוליד מעצמו, אלא מתערב בדברים אחרים, ומבין שניהם הוא יוצא מן הכוח אל הפועל, אבל הוא בפני עצמו אינו יכול להוליד בשום פנים שבעולם. אבל השרף כיון שסופו להתקשות ולהיות כאחד הענפים, יכול לצמוח הוא עצמו, והו”ל כאחד הענפים הרגילים,דאע”ג דע”י שמרכיבים שני ענפים משני מינים זע”ז, נוצר דבר חדש המושפע משניהם, ופעמים נותן פרי שלישי שהוא דומה לשניהם, או פרי הדומה יותר לאחד מהם, או שאינו דומה לשום אחד מהם, וכאשר תעיד המציאות. מ”מ גם בלי התערובת יש בכל אחד מהם כוח ההולדה שיכול להוליד מצד עצמו, וזה הוא כלאי אילן, אבל בנתינת זרע של מין אחד למין אחר אע”פ שזה גורם להולדה, מ”מ אין באחד מהם כוח הולדה בפני עצמו. וזהו ג”כ החילוק שבין השיקוי הנזכר בפסחים, ובין נתינת שרף בסדק האילן. שאפילו שהשיקוי ההוא יכול לחזק את צמיחת האילן ולהרבות גידוליו, מ”מ אין בו כוח להוליד בפני עצמו. ואם כנים דברינו נמצא דגם בעירוב האבקות מפרח לפרח משני מינים שונים, מותר גמור, וכהוראת הגרשז”א ז”ל, וה”ה והוא הטעם נמי, שיש להתיר להעביר גֶנים מפרי לפרי ע”י הנדסה גנטית, דאע”ג דזה משפיע על לידת הפרי, מ”מ אין לשום גֶן (או אפי’ קבוצת גנים) כוח להוליד בפני עצמו, ועל כן אין בו איסור הרכבה.

וראיתי בדרך אמונה כלאים (פ”א ה”ה ס”ק כ”ז) שהביא לדברי החזו”א הללו בשינוי לשון קצת, וז”ל: ואין חילוק בהרכבה בין מרכיב גוף למרכיב שרף, שאם נוטל שרף של מין אחר ונותנו תוך סדק, והוא חוזר ומתהוה ענף מאותו שרף של מין השני, הרי זה מרכיב גמור. ולא דמי להרבעה וכו’. אבל אם מרכיב דבר שאינו צומח אלא שהוא נבלע באילן ומטיב צמיחת האילן מותר. ולכן מותר לתת בלב הדקל וכו’, שאין כל אלו מקבלין כוח צמיחה, אלא הוא השקאה לדקל, וכ”ש שמותר להשקות אילן אפרסקים ביין מבושל להמתיק את הפרי עי”ז, עכ”ל.

והנה במקום שכתב החזו”א שם, שהשרף חוזר ועושה ענף, כתב בדרך אמונה, והוא חוזר ומתהוה ענף, ומלשון זה נראה דהבין בדב”ק של החזו”א ע”ה, שהשרף עצמו מתקשה ונהיה ענף. והוא כמ”ש בעוניי לעיל. ובזה הוא שונה מהרבעה, דאין הזרע מתהוה לבריה, אלא זה תהליך שחלו בו שינויים בהתחברותו עם דברים אחרים, ומשניהם נוצר ולד. וכמו שמותר להשקות האילן במשקה הדסים ושעורים וכו’, אע”פ שזה מטיב את צמיחתו, ובודאי משפיע באילן מכוחם ומטעמם של מרכיבי המשקה ההוא, דלא עבדי ליה בכדי, ה”נ מותר בזה דלא צומח איהו גופיה ממש. משא”כ בשרף שהוא עצמו מתקשה ומתהוה לענף.

ומ”ש החזו”א בתחילת דבריו, אם מרכיב דבר שאינו צומח אלא נבלע וכו’. ר”ל אם הדבר שהרכיב הוא אינו צומח בעצמו, אע”פ שמועיל לצמיחת האילן שעליו הרכיבו, מותר. ומשו”כ כתב “דבר שאינו צומח”, ולא כתב שאינו מצמיח. ועו”כ שהוא נבלע ומטיב צמיחת האילן. דהוא באמת מצמיח האילן ביתר עוז וביתר שאת, ממה שהיה צומח תחילה, ואפ”ה מותר, כיון שהוא לא צומח. וכנ”ל.

עו”כ שם שאין כל אלו מקבלים כוח צמיחה, ולא אמר שאינם מצמיחים, כי באמת אותם משקים מצמיחים ע”י שנכנסים ומתערבים באבקה של הפרי, ואולי מגיעים בדרכים שונות גם לתוך התאים שבפרי ומשפיעים בהם ממינים אחרים שמהם עשו את המשקה. ובזה מצמיחים את האילן, ואפ”ה מותר, משום שאין הם עצמם מקבלים כוח הצמיחה. וכ”נ מדקדוק דברי הרב דרך אמונה נר”ו.

עוד ראיתי בספר תשובות וכתבים (הנד”מ והוא ליקוט גדול מכתבי מרן החזו”א ע”ה) (סימן כ”ב אות ל”ג) וז”ל: איסור הרכבה מין בשאינו מינו וכו’, ואין חילוק אם מרכיב יחור או ששופך שרף של מין אחר, והשרף הזה מתהוה לענף של מין השני עכ”ל. הנה נקט כאן לשון שונה ממ”ש בחזו”א על כלאים הנ”ל. והוא כלשון שנקט בדרך אמונה הנ”ל. שו”ר שכן הוא הלשון בדיני כלאים שבסוף חזו”א כלאים, (אות ל”ג) ע”ש.

עוד ראיתי בספר תשובות וכתבים הנז’ שאחר הסעיף הנ”ל (עמוד מ”ב) העתיקו מכתב של החזו”א וז”ל, דוקא שהנוזל מתהוה אח”כ ליחור, אבל אם מדשן את העץ, ואינו מתהוה ליחור בפני עצמו, אין בו משום הרכבה, עכ”ל, [ונדפס בספר ‘חוקת שדה’. וכבר נרמז בדברי ‘דרך אמונה’ שם בציון ההלכה (אות פ”ב), וז”ל: ועיין במכתב מרן שהעתיק בספר חקות שדה עמוד י”ז.]

ונראה דבזה הוסרו הספיקות, דכאן ביאר להדיא דלא חשיב הרכבה ע”י ששפך בו השרף, אלא כשהנוזל (השרף) מתהוה אח”כ ליחור. אבל אם לא מתהוה ליחור בפני עצמו אין בו משום הרכבה. והיינו שאע”פ שהוא מתערב עם העץ שעליו הרכיבו, ונעשה מזה יחור אין בו משום הרכבה, אלא בעי’ שהנוזל יתהוה יחור בפני עצמו דוקא, וזה חיזוק גדול ומכריח לע”ד, שדעת החזו”א ע”ה שאין איסור הרכבה חל אלא כשמרכיב דבר שיש לו כוח צמיחה מצד עצמו. אבל דבר שאין לו כוח צמיחה עצמי, אע”פ שמחזק ומרבה את כוח הצמיחה של העץ, אין בו איסור הרכבה. וע”כ שפיר יש לומר שגם לדעתו של מרן החזו”א ע”ה אין איסור בהחדרת גֶנים תוך תא אפי’ שהם מין בשאינו מינו. וכמו שהעלתי בעניותי. והדברים ק”ו ממערב זרעים של מינים שונים שמותר לזורעם ביחד.

ומכאן תשובה מוצאת למ”ר הגאון המפורסם כמוהר”ש וואזנר שליט”א בשו”ת שבט הלוי ח”ט (חיו”ד סימן רכ”ד) שבסוף התשובה כתב, ממילא קשה לי להסכים גם למ”ש כב’, דלמ”ש החת”ס (כונתו, לחת”ס ח”ו סי’ כ”ה דנטיעה שהיא מורכבת משני מינים ונתאחה החיבור אין בו משום איסור הרכבה.) דאיסור כלאי אילן היא פעולה מאוד מסויימת של חיבור ענף של מין אחד ע”ג עץ של המין השני, ורק בכה”ג עובר על איסור כלאי אילן, דלדעתי נראה שההכלאה, שלוקחים תאים זכריים של מין אחד ומאביקים אותם על התאים הנקביים של מין השני, ונוצר ממנו פרי חדש, דלהחת”ס יהיה זה מותר. וכתב המחבר נר”ו, לפי דעתי אין מקום כלל להקל בזה, דאין חילוק כלל בין מרכיב ענף או מרכיב שרף, כאשר כתב כב’ מהחזון איש כלאים (ב – ט”ז) אלא שכב’ כתב דהתם יוצא ע”י השרף ענף, משא”כ בהכלאה הנזכרת, שהיא פעולה שונה לחלוטין ויוצא ממנה רק פרי. ולפי דעתי צ”ע לדינא, דגם בזה הלא יש לזרע מין הזכר כוח ההולדה, ואנו עושים פעולה שיוליד ממין השני וכמו שרף שכתב החזו”א. ובזה אינו דומה כלאי אילן להרבעת בהמה. כמ”ש החזו”א שם בהג’ה. עכ”ל. (וע”ש עוד מ”ש בזה).

והנה הרב השואל כתב לחלק בין שרף שיוצא ממנו ענף וע”כ החמיר בו החזו”א, ובין ההכלאה הנזכרת שיוצא ממנה רק פרי. וע”ז השיבו הגאון המחבר נר”ו בצדק דמ”ש, והלא גם בהכלאה הנ”ל מביא מיני אבקה זכריים ומאבק אותם על תאים נקביים, ועושה בזה פעולה שהמין השני יוליד, וכמו שעושה ע”י נתינת השרף מעץ זה לעץ אחר, ומה בכך שהשרף גורם לעץ להוציא ענף, וזה מוציא רק פרי.

ואולם לפי מה שכתבתי לעיל דלא מיקרי הרכבה באילן, אלא כשמרכיב דבר שיש לו כוח לצמוח בעצמו על אילן, אבל דבר שאינו יכול לצמוח מצד עצמו, ורק יש לו כוח להטיב ולשפר את האילן, ולגרום לו להוליד, לא מיקרי כלאי אילן. אלא הוא בכלל שיקוי לאילן דהתירוהו בפסחי’ (נ”ו ע”א) וכנ”ל, והשרף שאסר החזו”א, הוא משום שהוא עצמו מתקשה והופך להיות ענף, וממילא זה נחשב להרכבה ממש, שהרי כתב שם דבדומם אין הבדל בין נוזל לקשה, וע”כ נחשב כמו שהרכיב ענף על ענף או על עץ, שהוא הרכבה מלאה דומיא דהרבעת בהמה, וכמו שדרשו בקידושין (ל”ט ע”א) שהזכרתי שם.

וזה מתאים עם סברתו של הגאון הגדול מוהרשז”א ע”ה, דלא חשיב הרכבה אלא בשני מינים, שכל אחד מהם יכול לצמוח בפני עצמו. וכבר דקדקתי דברים אלו מלשונות החזו”א וכנ”ל, ובפרט מתשובתו הרמת’ה במכתבו, שכתב במפורש, דדוקא כשהנוזל (השרף) מתהוה אח”כ ליחור (אז יש בו איסור הרכבה), אבל אם מדשן את העץ ואינו מתהוה ליחור בפני עצמו, אין בו משום הרכבה. עכ”ל.

ובזה נפתר ספיקו של הגאון בעל שבט הלוי נר”ו, שכתב שגם בהכלאה של האבקנים יש לזרע מין הזכר כוח ההולדה, ואנו עושים פעולה שיוליד ממין השני. וכמו שרף שכתב החזו”א, ואולם להאמור אינו דומה לשרף כלל, דשם אמנם יש לו כוח הולדה כשהוא מחובר עם המין השני, או כשהוא בתוך העץ, אבל כשמסירים אותו מן העץ אינו ראוי להוליד, ולא לצמוח כלל, אבל השרף שבו דיבר החזו”א דינו כענף לכל דבר דבפירוש דיבר בשרף שסופו להתקשות ולהיות בעצמו ענף רגיל, דעי”ז ראוי הוא לצמוח וגם להניב פירות בבא היום, גם בלי התערבות באילן אחר, אלא הוא בפני עצמו יכול לצמוח, כמו כל ענף אחר, ושרף שאינו מתהוה לענף מצד עצמו, אין בו משום הרכבה. וכמבואר במכתבו של החזו”א להדיא, ומדוקדק היטב בדבריו שבהלכות כלאים (סימן ב’ א”ו ט”ז) ובדיני כלאים (ס”ק ל”ד) וכנ”ל. והחידוש של החזו”א בדין השרף הוא רק בזה דמרכיב אותו בעץ בעודנו רך ונוזל, דאפ”ה חשיב הרכבה גמורה, כי סופו להתקשות ולהיות ענף בעצמו, וזהו שכתב דאין הבדל בדומם בין עב לנוזל.

וגם מ”ש  בעל שבט הלוי שם, ובזה אינו דומה כלאי אילן להרבעת בהמה כמ”ש החזון איש שם בהג’ה. עכ”ל. וכבר פירשתי לעיל הגהה זו של החזו”א על נכון, דבודאי אין ר”ל שלא ידמה הרכבת אילן להרבעת בהמה, דהתורה הקישה אותם זל”ז, בהמתך לא תרביע כלאים ושדך לא תזרע כלאים (ויקרא י”ט י”ט), וכמו שדרשו ע”ז בקידושין (ל”ט ע”א) מה בהמתך בהרבעה אף שדך בהרכבה. וכנ”ל. אלא כונת החזו”א פשוטה, דהרכבת שרף כשהוא נוזל לא דומה להרבעה, ולא להרבעה רגילה קאמר דזה ודאי דומה. שהרי החזו”א אומר שהרכבת שרף חשיבא הרכבה מעליא, כמו הרכבת ענף, והרכבה דומה להרבעת בהמה. אלא ר”ל, דלא דמי לנתינת זרע של מין זה למין אחר בבהמות, דס”ד אמינא, כמו שנתינת זרע ממין א’ של בהמה תוך מעיה של בהמה אחרת ממין אחר, אין בה איסור הרבעה. ה”נ בנתינת שרף ממין א’ לאילן ממין אחר לא יהיה בו דין הרכבה, דהם דומים זל”ז שזה נוזל וזה נוזל, קמ”ל דלא דמו. דזרע הבהמה אינו ראוי להוליד בפני עצמו, אבל השרף ראוי לצמוח מצד עצמו, כשיתהוה לענף בפני עצמו.

וכ”ז מבואר להדיא בדברי החזו”א שם בהגה’, וז”ל: ולא דמי להרבעה שאין איסור בנתינת זרע של מין זה למין אחר, דהתם וכו’ שאין הרבעה אלא בחי, אבל יחור כל קורט וקורט הוא בריה, כל שראוי להרכיב ולהצמיח, והלכך גם השרף הוא בריה שלמה. עכ”ל. ובהצטרף דבריו שבמכתבו הנ”ל הוסר כל ספק בכונתו ז”ל. וכמ”ש לעיל.

והנה כל זה הוא להוכיח שגם דעתו של החזו”א היא שאין איסור הרכבה אלא כשמרכיבים דבר שראוי לצמוח בפני עצמו ושהוא יחור ממש. רק שחידש שגם אם הרכיבהו כשהוא נוזלי נמי דינו כן, דסופו להתהוות ענף רגיל, ושייכת בו הרכבה.

וכבר כתבתי לעיל להוכיח דין זה בכמה ראיות כאמור לעיל, ובפרט ממה שדרשו מההיקש של כלאי אילן להרבעת בהמה, דאין איסור בכלאי אילן אלא בהרכבה בלבד. ואשר מזה יוצא דאם זרעו זרעים ממיני פירות שונים ביחד אין בו איסור הרכבת אילן. וכמו שפסק הרמב”ם (פ”א מהלכות כלאים ה”ו) וז”ל: ומותר לזרוע זרעים וזרע אילן כאחד. וכן מותר לערב זרעי אילנות ולזורען כאחד, שאין לך כלאים באילנות אלא בהרכבה בלבד. עכ”ל.

ואם לזרוע גרעינים של תפוחים עם שקדים ושאר פירות מותר, ק”ו שמותר לערב אבקה ממין זה למין אחר, וממילא דה”ה נמי דמותר להחדיר גֶנים ממין אחד, לתאים של מין אחר. ואין בו משום כלאים. דזרעים ראויים לצמוח כל א’ לבדו, ולא התירו באילן אלא משום דבעינן דומיא דהרבעת בהמה וליכא. וה”נ לא דמי להרבעת בהמה כלל. ודי בזה.

והלום ראיתי להגאון מוהר”ש ישראלי ז”ל בתשו’ הרמת’ה שנדפסה בקובץ “התורה והארץ” כרך ג’ (עמ’ 121) שכתב כעין שכתבנו ובדבריו התיר הכלאה בפרחים, וז”ל: שלא מצאנו איסור הרכבה אלא בדומה ובהיקש מהרבעה… וזהו רק כשעושה החיבור בגוף העץ… מ”מ אין לנו אלא מה שאסרה תורה” עכ”ל.

וגם בירקות ופרי האדמה, נמי מותר להחדיר גנים מתאים שלי מין א’ למין אחר. דבכל דיני כלאים האיסור הוא כמו שאסרה תורה באופן ובצורה. ובזרעים האיסור הוא עירבוב הזרעים מין בשאינו מינו. אבל עירוב האבקה או הגנים מותר, דאינו ראוי להצמיח לבדו בשום פנים ואופן. ולא דמו לזרעים שהם ראויים לצמוח כל אחד לבדו, משא”כ באבקנים ובגֶנים שאינם ראויים לצמוח לבדם.

זה הנראה לעניות דעתי בדין זה. והמקום ברוך הוא ישמחנו כימות עיניתינו וגו’. יראה אל עבדיך פעליך והדרך על בניהם, ולא נבוש ולא נכלם ולא נכשל לעולם ועד.

המצפה לישועת ה’ ורחמיו, בשובה ונחת.

ע”ה שלמה משה עמאר

(לצפייה במאמר צמחים טרנסגניים סקירה מדעית לחץ כאן)