לוגו בית המעשר
|

בדין מיכלים שאינם נקובים ואינם מיטלטלים לרוב גודלם אם דינם כעציץ שאינו נקוב או לא לענין שמיטה (תגובה)

ט' חשון התש"ס | 19/10/1999

(תגובה על דברי השגה שנכתבו בגליון מס’ 26 לצפייה במאמר לחץ כאן)

(פורסם ב’תנובות שדה’ גיליון 27 לצפייה בגיליון לחץ כאן)


אל

מעלת הרה”ג יואל פרידמן שליט”א.

ממכון התורה והארץ כפר דרום.

שלום שלום ורוב ברכה, חיים עד העולם.

קיבלתי מכתבו מיום י”ב אב הרחמן התשנ”ט. ובו הערות רבות ונכבדות על מה שכתבתי בתשו’ בענין עציצים גדולים שאינם מיטלטלים דלא חשיבי מחוברים לארץ משום כך, כשאינם נקובים, והיא נדפס’ה בתנובות שדה גליון 25 ונהנתי מיגיעתו ומבקיאותו, יישר חיליה לאורייתא. ועתה שעיינתי בדבריו כראוי אני רואה שחלק נכבד מהערותיו, מתיישבים למעיין בתשובתי שבשמע שלמה ח”א (סימן ז’ ח’ ט’), שם באו הדברים בהרחבה, להוכיח שדעת הרמב”ם ומרן ז”ל דלא כהרא”ש ז”ל, בענין גידולי גג ועלייה.

ואפתח במאי דסיים הרב הכותב נר”ו, שזהו בעצם תכלית מטרתו לקיים דברי האגלי טל, וז”ל, מכל הנ”ל נמצאנו למדים שדעת הרמב”ם שגג נחשב שדה, וכו’, וכיון דאתינא להכי אין יסוד לחלוק על סברת האגלי טל, ולומר שדעת הרמב”ם והשו”ע עציץ שאינו מיטלטל נחשב מנותק. עכ”ל. וכדי להגיע לתכלית זו טרח ודחק עצמו בכמה מקומות, להוכיח שגם הרמב”ם ומרן ז”ל סברי שהגג חייב בתרו”מ ושביעית ואין דינו כדין בית. אלא כמ”ש הרא”ש ז”ל בתשובתו הרמת’ה (כלל ב’ סימן ד’), שפסקה מרן ז”ל בשולחנו הטהור בהלכות ערלה (סימן רצ”ד סעיף כ”ו). ובמחכ”ת לא שת לבו למה שכתבתי שם כמה פעמים (יראה בתשו’ ההיא, בד”ה ולכאורה לפי הדרך וכו’. וכן בד”ה ואחר שהתברר בודאות שהגג הוא כבית ממש, אין לנו הוכחה וכו’) שלפי מה שהסקתי שהעיקר בדעת הרמב”ם ומרן ז”ל שהם מדמים גג לבית, אין מקום לדחות דברי האגלי טל, שלמד מתשובת הרא”ש ז”ל שכלים גדולים שא”א לטלטלם לרוב גודלם, אפילו שאינם נקובים חשובים מחוברים לארץ. דלפי זה גם להרמב”ם ומרן ז”ל הגג נחשב מחובר לארץ לגמרי, וע”כ חייב בערלה גם לשיטתם, אלא דס”ל דפטור מתרו”מ ושביעית, משום דיצא מכלל שדה. ודינו כדין בית דבודאי שהנוטע בבית הוא מחובר לארץ כמו הנוטע בשדה, רק דבית ארץ מיקרי שדה לא מיקרי, וה”ה לגג. דחשיב נמי מחובר ומיקרי ארץ. וע”כ גם למ”ש בעניותי בדעת הרמב”ם ומרן ז”ל עדיין ראיתו של בעל האג”ט ז”ל יפה ובריאה. ולא היינו צריכים לסתור בנין זה כדי לקיים דברי האגלי טל, שהם שרירים וקיימים גם בהיות בנין זה קיים.

אלא שכתבתי שם (בד”ה ואולם אחר) דהרא”ש ז”ל שחידש לחלק בין כלי שמיטלטל ובין גג שהוא מחובר, למד כן על סמך המשנה דהשרישו טהרו, שפירשה הוא ז”ל שחשובים מחוברים לארץ, וחייבים גם בתרו”מ. והקשה איך חייבים והרי זה כעציץ שאינו נקוב, והוצרך לחלק כהנ”ל. אבל הרמב”ם ז”ל ושאר מפרשי המשנה, שפירשו דרק לטהרה חשיבי כמחוברים, אבל לתרו”מ חשיבי תלושים, וכמו שפירש הגר”א ז”ל ג”כ, לא הוצרכו לחלק בין עציץ שא”נ המיטלטל לבין גג, דגם בעלייה פטור כמו עציץ שאינו נקוב, ומאחר שאין הכרח לחלק, ולא מצאנו חילוק בין עציץ גדול לקטן לענין חיוב תרו”מ וכו’, בשום מקום, ע”כ מסתבר דלא מחלקים בזה, וגם הרא”ש ז”ל חילק כן רק מסברא דיליה, מכוח ההכרח ההוא. ומה שמצאנו חילוק בין כלים רגילים העשויים לנחת לענין טומאה וטהרה, וכמ”ש במשניות כלים פט”ו מ”א וברמב”ם ז”ל הל’ כלים (פ”ג ה”א) ועוד, לא נוכל ללמוד מזה לענינינו, דשם נלמד מהסמיכות שהסמיכה תורה כלים לשק, ודרשו מה שק מיטלטל מלא וריקן וכו’. וכתב הרמב”ם ז”ל שדברים אלו הם דברי קבלה מפי השמועה, ועיי”ש שהארכתי בזה, עכ”פ מה שדחיתי לסברת האג”ט אינו תלוי בדין זה דגג הוא כבית דוקא, ובפרט שהוספתי לכתוב שם שגם להרא”ש ז”ל אין הכרח לסברת האגלי טל, דאפשר דלא חילק אלא בגג ועלייה שהוא מחוברים לארץ ממש וחלק ממנה, בזה הוא דהעלה שאינו דומה לעציץ שאינו נקוב. אבל כלי גדול שאינו מיטלטל לא שמענו, ע”ש, ועוד כתבתי שם דיש להוכיח קצת מדבריו להיפך מסברת האג”ט, שכתב שם, וז”ל ולא פטרו בגמרא אלא בזרוע בדבר המיטלטל כגון עציץ וספינה וכו’, הרי שגם ספינה חשיבא כעציץ שאינו נקוב אע”פ שנראה שאין ספינה שאינה מחזקת מ’ סאה ויותר, שהוא אמה על אמה ברום ג’ אמות, ועיין ברמב”ם (הל’  כלים פ”ג ה”ב) דמחלק בין בור ספינה גדולה לבור ספינה קטנה, הרי שאע”פ שהספינה מיטלטלת כולה בלב ים רצוא ושוב, אם הכלי גדול שלא מיטלטל בפני עצמו מלא וריקן נחשב עם הכלים העשויים לנחת שאינם מקבלים טומאה, וק”ו אם זורע בגוף הספינה או בכלי גדול שבספינה, והרא”ש השוה ספינה סתם לכלי שאינו נקוב, ומשמע דבכל ספינה איירי, וע”ש בזה.

עו”כ שם מדברי הרא”ש ז”ל בתשובה הנז’, נראה דהחילוק שלו אינו תלוי רק במיטלטל או לאו, אלא עיקר חילוקו הוא, אם דרך לזרוע בכך או אין דרך לזרוע כך, וכתב דגג עדיף אפילו מעציץ נקוב, שאפילו ר”ש דמחשיב גם עציץ נקוב כתלוש, יודה בגג שהוא כארץ ודרך זריעה בכך, וע”ש בדברות קדשו, והארכתי שם בכל זה באופן שגם בדברי הרא”ש ז”ל גופיה אין הכרח לסברת האגלי טל, וק”ו לסברת הרמב”ם ושאר פוסקים. ואין הדבר תלוי בהא דגג דינו כבית או אין דינו כבית. ולא כמו שהבין כת”ר הי”ו.

ומעתה אבא לדון במה שהרבה כב’ להקשות על מה שהעליתי בתשובה ההיא, שהרמב”ם ומרן ז”ל סברי כהרא”ש ז”ל בדין ערלה לבד שהגג חשוב מחובר וחייב בערלה, אך בתרו”מ ושביעית ס”ל דפטור בגג, וכב’ כתב שם שהעליתי שבתרו”מ נחשב הגג מנותק, ואולם לא כך כתבתי, רק כתבתי דדינו כבית, דודאי חשיב מחובר רק שאינו בכלל שדה, לחייבו בתרו”מ, אלא הרי הוא כארץ שחייב בערלה בלבד. וכתב שם, דקשה לומר שהש”ע פסק כהרא”ש רק לענין ערלה, והביא כמה הוכחות, ותחילה כתב דהש”ע הביא דברי הרא”ש ז”ל רק בדיני ערלה, כי עיקר השאלה שנשאל הרא”ש ז”ל היא לדין ערלה, וכו’. עכת”ד. ודברים אלו הם טובים כשמדובר בתשובה של הלכה, בזה שייך לומר שהזכיר דינים אלו ולא אחרים, משום שהשאלה התייחסה בעיקרה בדינים הללו, אבל בש”ע הם הלכות פסוקות בכל הענינים, ואם באמת הוא פוסק בזה כהרא”ש לכל הדינים, היה לו לכתוב דין זה בכל המצוות התלויות בארץ. ואם רצה לנקוט בקצירי, היה לו לכותבו בדיני תרומות ומעשרות, והיינו לומדים דין ערלה בק”ו, דכל החייב בתרו”מ חייב בערלה, ולא היה לו לכותבו רק  בדיני ערלה ולתת מקום לטעות ולומר דרק בערלה חייב אבל בתרו”מ פטור, מידי דהוי בבית.

עו”כ להוכיח דבריו מהב”י (סס”י רצ”ד), שאחר שהזכיר ד’ הרמב”ם בהל’ מעשר שני ורבעי (פ”י ה”ט), דהנוטע בתוך בית חייב בערלה, ושהוא מהירושלמי, ר’ יוחנן בשם רבי ינאי אילן שנטעו תוך בית חייב בערלה ופטור מן המעשר, ואחרי זה כתב דין גג שמילאו עפר שחייב בערלה, המבואר בטור, וכתב הב”י וז”ל, כ”כ הרא”ש בתשובה כלל ב’, וכתב דאע”ג דגרסינן במנחות (פ”ד ע”ב) תני חדא שבגג ושבחורבה וכו’ מביא וקורא, ותניא אידך מביא ואינו קורא, בשלמא לר”ל וכו’. אלמא בגג דבית מביא ואינו קורא, היינו דוקא לענין ביכורים דבעינן משבח ארצך וכו’, אבל לכל מילי חשיב מחובר גמור. עכ”ל. והרב נר”ו כתב, דאילו הב”י היה סובר שהרמב”ם ז”ל חולק לא היה סותם דבריו שלכל מילי נחשב מחובר. עכ”ד. ותחילה יש לציין שאין דברים אלו דברי מרן ז”ל אלא דברי הרא”ש שהוא מקור הדין הזה שהובא בטור. שהרא”ש ז”ל כ’ שם, וכ”ש המכוין ליטע בגג דחשיב מחובר גמור לכל מילי לערלה ולתרומה ולהכשר טומאה, והתולש בשבת ממנו חייב. (אלא שהרא”ש כ’ לשון זה קודם שהקשה מהא דמנחות.) ומרן ז”ל קיצר ולא כתב לערלה ולתרומה וכו’. ואפשר דבכוונה עשה כן, דלא פסק כן אלא במאי דעסיק בו שם שהם הלכות ערלה בלבד. ומ”ש מלשון הרא”ש ז”ל, שהוא מחובר גמור לכל מילי, אין בו לסתור סברא זו, דפשיטא דחשיב מחובר גמור לכל מילי אלא שאינו נכלל בשדה אלא הרי הוא כמו בית, דאטו גידולי בית אינו מחובר גמור לכל מילי, ומזה לא קשה מאומה.

ואולי בזה יונח לנו מה שיש לדקדק בדברי הב”י הנז’, שהביא לתשובת הרא”ש ז”ל ושיכל ידיו ודילג הראיה שהביא הרא”ש ז”ל מב”מ (קי”ז ע”ב) במי שיש לו גינה על בית הבד וכו’, שמוכיח מזה שדרך לזרוע על הגג ולא דמי לעציץ שאינו נקוב כיע”ש. וכן דילג גם את ראייתו של הרא”ש ז”ל מהמשנה דמעשרות (פ”ה מ”ב) דהגדל בעליה הוי כגדל בשדה, ומזה למד כ”ש למכוין ליטע בגג דחשיב מחובר וכו’. ולא הביא אלא מאי דקשיא ליה להרא”ש ז”ל מההיא דביכורים במסכת מנחות הנז’. ואדרבה היה לו להביא את ראיותיו של הרא”ש ז”ל ובפרט מהמשנה דמעשרות, והקושיא תתיישב  בדרכים שונות דהדוחה בקל הוא דוחה, ומיהו לפי מ”ש בעניותי דמרן ז”ל לא פוסק בזה ככל דברי הרא”ש ז”ל אלא רק בערלה בלבד, ואם כן עיקר מה שמביא תשו’ הרא”ש ז”ל הוא ללמד שאין זה כדין עציץ שאינו נקוב, אלא הוא מחובר גמור לכל מילי וכמ”ש שם משמו. ואעפ”כ הוא סובר דהגג פטור מתרו”מ וכו’ משום דדינו כדין בית, וע”כ לא הביא ההיא דמתני’ כי הוא מפרשה דלא כהרא”ש אלא כהרמב”ם בפיה”מ וכר”ע מברטנורה ושאר מפרשי המשנה, ובחר להביא רק מאי דקשיא ליה מביכורים, כי ביכורים דינם כערלה דלא בעינן שדה דוקא, וכמ”ש בגמ’ דמנחות (פ”ד ע”ב)אין לי אלא בשדה מנין לרבות שבגג ושבחורבה וכו’, ת”ל ביכורי כל אשר בארצם. (ועיין במ”ש בש”ש ח”א סי’ ח’ או’ ט”ז בזה.) וע”ז היה קשה כשאמרו בגידולי גג מביא ואינו קורא, היה נראה דגג לא חשיב גם ארץ, והוא פחות מבית, וא”כ אפשר שיהיה פטור גם מערלה, ואפשר דהסיבה היא משום דלא חשיב מחובר לארץ, ותירץ דשאני ביכורים דבעינן ממשובח שבארצך, אבל לעולם הגג חשיב מחובר לכל מילי, וממילא חייב בערלה. ולעולם דינו כבית דוקא, ופטור מתרו”מ ושביעית.

עו”כ שם דלדעת הרמב”ם בהלכות מעשר (פ”א ה”י) דבית חייב במעשר מדרבנן, גם גג ועלייה נחשבים מחובר עכ”פ מדרבנן. ובמחילה, גג ועלייה חשיבי מחוברים גמורים לא רק מדרבנן, אלא דדינם כבית דנפקי מכלל שדה. ואה”נ דכשם שבית חיב במעשרות מדרבנן ה”ה נמי גג ועלייה. ומה שהוסיף וכתב שם, יתר על כן הרמב”ם שם התייחס לדין חיוב מעשר בבית, ולאחר מיכן (בהלכה י”א) כתב דין עלייה, שאפי’ השרישו הבצלים בקרקע עלייה פטורים וכו’. ואם דין עלייה כדין בית, היה הרמב”ם מצרף דין עלייה בהלכה י’ ולאחר מיכן יכתוב ויראה לי שחייבים במעשרות מדבריהם. ע”כ. ובאמת אין שם הכרח מזה שדרכו של הרמב”ם ז”ל לנקוט את המבואר בגמרא, ודין בית מבואר בגמ’ דירושלמי והוא חידוש דין בפני עצמו דבעינן שדה במעשר ובית אינו בכלל שדה, וכתבו בהלכה מיוחדת. ומשהביא מה שמבואר בגמ’, הוסיף וכתב מה שנראה לו לחדש בו, דמ”מ חייב מדבריהם שהרי תאנה העומדת בחצר וכו’. וגם הדין המבואר בהלכה י”א הוא מבואר במשנה דמעשרו’ (פ”ה מ”ב) וכתבו בפני עצמו שיש בו חידושים וחילוקים משלו, ומה שכב’ אומר שגם בעלייה יהיה חייב מדבריהם, י”ל דאה”נ דלא גרע מבית, אלא שהסמיכו לדין בית וסמך עליו שילמד זמ”ז. ועוד יש מקום לומר שהחייב דרבנן שייך רק בההיא דהלכה י’ שהוא נטע בבית בכונה, אבל בצלים אלו שהשרישו מאליהם, אפשר דגם מדבריהם פטורים, וכן כתבתי בתשו’ שבשמע שלמה ח”א (חיו”ד סי’ ח’ אות ט”ז ד”ה ומה שראינו) דביארתי בזה הטעם שאמרו בירושלמי שאינו רוצה בהשרשתן דנותן טעם למה לא יתחייב מדרבנן,דכשרוצה בהשרשתן חייב מדבריהם דבהכי מיירי הרמב”ם ז”ל שם ה”י, ע”ש, ובזמן אחרון יצא הרמב”ם בהוצאת הרב פרנקל נר”ו וראיתי שרמזו ע”ד האור שמח שכתב כן ונתתי שמחה בלבי. וראיתי שגם כב’ הביא דברי האור שמח. וז”ל האור שמח בהל’ מעשר (פ”א הי”א) ומה שכתב רבינו וכו’, ומדברי רבינו נראה דפטורים ממעשר משום דהא הם בעליה והוי כנטועים בבית.  ובזה דמן התורה פטור ורק מדבריהם חייבין, לכן לא חייבו חכמים כאן כיון דאינו רוצה בהשרשתן, ולכן בנפלה מפולת אפילו בעליה והן מגולין הרי הן כנטועין בשדה וחייבים ופשוט. ועיין ביאור הגר”א סי’ רצ”ד ואכמ”ל ודוק’. עכ”ל.

והוא תנא דמסייע לן במ”ש דהרמב”ם ז”ל משוה דין עליה לבית, ושפתיו ברור מיללו. ומ”ש, מדברי רבינו נראה וכו’. נלע”ד דהוא כמו שכתבתי בעוניי, שהוא מזה שהסמיך הרמב”ם ז”ל דין העליה לדין בית שפטור מדאורייתא, ש”מ שבא ללמדנו שזהו הטעם שהגדל בעליה פטור ממעשר, משום שדינה של עליה כדין בית. והוקשה לו להאו”ש כמו מה שכב’ מקשה עלי, ותירץ דהואיל ואינו רוצה בהשרשתן לא חייבו חכמים.

ומ”ש בסוף דבריו, ולכן בנפלה מפולת אפילו בעליה וכו’. נראה לכאורה דמפרש והן מגולין שהתקרה של העליה היא שנפלה במפולת ונשארו הבצלים מגולים בלא תקרה מעליהם, וס”ל להאו”ש דבכה”ג תו לא דמי לבית, וע”כ חייבים במעשר, ואם כנים דברים אלו נמצא דבגידולי גג אין לפוטרם ממעשר דאין עליהם תקרה ואין דינם כבית. והנה מלבד דזה היפך גמור ממ”ש הגר”א ז”ל בביאורו שם (סי’ רצ”ד אות ס”ג בליקוט) וז”ל בסוף דבריו שם, ומ”ש נפל וכו’ וכן במתניתין שם לא קאי אעליה אלא בארץ ממש. עכ”ל. הרי מפורש בדב”ק שמפרש לסיפא דמתניתין ולסיפא דתוספתא בנפלה עליהן מפולת וכו’, דלא מיירי בעליה, כי אם בארץ ממש. וע”כ חייבים, אבל בעליה אפי’ אם אין לה תקרה עדיין דינה כמו דין הבית ופטורים. ומגולים דקתני היינו שהעלים מגולים וכן מפורש ברע”ב שם, וכן הוא במהר”י קורקוס ז”ל על הרמב”ם שם. [ועיין עוד במקורות וציונים שבגליון הרמב”ם שם הי”א מ”ש בשם האו”ש].

וכבר כתבתי בתשובה ההיא דדין הגג והעליה שוים כאחד בפי כל הפוסקים, ועיין להלן מזה, ודי להזכיר שגם הרא”ש ז”ל הכי ס”ל שהרי הוכיח דין הגג שבנידונו, מדין העליה שבמשנה דמעשרות הנ”ל, ובע”כ צ”ל דדמיון העליה לבית אינו משום התקרה, אלא דהיא תפילה לבית וגם היא מוצאת מכלל שדה, וה”ה והוא הטעם לגג נמי. וע”כ העיקר בזה כביאורו של הגר”א ז”ל דבסיפא דמתני’ ותוספתא מיירי בארץ ולא בעליה.

ומ”ש כב’ שם, בנוסף לשון הרמב”ם לגבי עליה היא, בצלים שהשרישו וכו’, ומשמע מהלשון “אפילו השרישו” שאין כונת הרמב”ם בסעיף זה לחדש דין עליה, אלא דין של אינו רוצה בהשרשתן עכ”ד. ולא הבנתי איך משמע ליה למור האי משמעותא, ואם כדבריו למה נקט דין זה בעליה דוקא, זאת ועוד אטו בכדי נקטו במשנה ותוספתא וגמרא דירושלמי דין זה דעליה כמה פעמים, אלא דעיקר החידוש הוא דין דעליה שאין בה חיובי תרו”מ דדינה כבית, אבל בשדה דביה איירי בסיפא וכנ”ל, אפי’ באינו רוצה בהשרשתן חייבים.

עו”כ הרב נר”ו, וכיון דאתינא להכי יתכן שגם בשדה פטור ממעשר וכו’ אם אינו רוצה בהשרשתן. וכו’. עכ”ל. ועיין מ”ש בתשובה בשמע שלמה ח”א הנ”ל (אות ד’) דבירולשמי מעשרות פ”ה (דף כ”ב ע”א) פליגי רבי יוחנן וריש לקיש אם טעם האיסור הוא משום שאינו רוצה בהשרשתן, או משום דדין עליה כדין בית וכמ”ש הרידב”ז ז”ל שם. ולהלן (שם ד”ה ואולם) שיניתי מדברי הרידב”ז ז”ל יעו”ש היטב. ואנן קי”ל דהטעם הוא משום דעליה דומה לבית, ודין זה הובא בכה”ג דאינו רוצה בהשרשתן ללמדנו דבכה”ג גם מדבריהם פטור, וכמ”ש לעיל בשם האו”ש וע”ש כי קיצרתי מאד.

עוד תמה שם על דברי בזוה”ל, ובכלל יש לתמוה על היסוד שהגג והעליה יחשבו כבית, שכן בית מבואר בירושלמי שהוא מחמת הסיכוך וכו’, עכ”ל. וכבר עמדתי ע”ז בשמע שלמה שם (אות ב’ ד”ה וזו) ורמזתי ע”ד הירושלמי שהזכיר.ועיין עוד (אות ט”ז) שכתבתי בזוה”ל, ואולי כוונתם לכלול בזה גם גידולי גג, ואע”ג שאין עליו תקרה ויש מקום לחלק בין גג לעליה, וכמ”ש הב”ד הנז’ וכו’, מ”מ י”ל דגם גג פטור כמו עליה דסו”ס בעינן היוצא השדה וליכא, דגג אינו שדה, וכו’. וע”ש עוד שהבאתי ראיה לזה מהרמב”ם ומגמ’ ע”ש.

וזה מקרוב כתבתי תשובה בענין החממות, והיא נדפס’ה בתנובות שדה (גליון 26), ושם חזרתי על מקרא זה בראיות רבות שגג דינו כבית אע”פ שאין עליו תקרה, משום דלא נאמר בתורה פטור בבית אלא נתמעט משדה, וגם הגג נתמעט משדה. ועו”כ להלן שהגג טפל לבית, דאחר דיש בית שלם שיצא מכלל שדה כל הטפל אליו ג”כ נפיק מכל ללא דשדה. ונעשה דינו כדין בית ופטור מתרו”מ. וע”ש אריכות גדולה בזה. ונתיישבה תמיהתו.

וכב’ בעצמו כתב, ואמנם בחצר הגם שאין לו גג כתב הרמב”ם ז”ל שהוא חייב מדרבנן כדין בית, אך הכסף משנה מסביר דזה דוקא לא זרועה רובה וכו’, וביאר רש”ס ירושלמי מעשרות (פ”ג ה”י) שהוא מפני שהחצר בטלה אגב הבית, ולכן אם נטען לנויה של הבית וכו’, אבל מי שנטע כרם על הגג, ודאי לא יחשב גג זה כדין בית אלא כדין שדה, אא”כ יטע רק כמה עצים לנוי, ואז לא גריעא מדין חצר שלענין מעשר חייב מדרבנן ולענין ערלה חייב. עכ”ל, ותהלות לה’ שכאשר דימיתי כן כתב רש”ס הנז’. אך מה שהוסיף דאם נטע כרם על הגג ודאי שלא דומה לבית, לא מוכרח כלל דרק בחצר שהוא סביב הבית בזה חלקו בין זרעת רובה וכו’, דאם זרע רובה כבר היא שדה ממש, אבל הגג הוא חלק מהבית ממש, והוא עצמו בנין ולא קרקע עולם, וע”כ ס”ל להרמב”ם וסיעתיה, דאפילו נטע כל הגג ועשאו כרם, אפ”ה לא נכלל בכלל שדה אלא הוא בית.

והנה הה”כ הי”ו הוסיף לציין את ראיותיו של הרא”ש ז”ל, הראיה הראשונה מב”מ (קי”ז ע”ב) בגינה שעל בית הבד, דמוכיח מזה שדרך לזרוע על הגג. המעיין בדברי הרא”ש ז”ל יראה דבזה מוכיח שיש לחלק בין עציץ שאין דרך לזרוע בו, ובין גג שצריך לזרוע בו, אך אם נאמר שדעת הרמב”ם ומרן ז”ל שדין הגג כדין הבית, לא יועיל לנו זה שדרך לזרוע בגג, דסו”ס אינו בכלל שדה ופטור מתרו”מ, אלא שהרא”ש ז”ל לא חשיב לגג ועליה כבית, רק דן אם לדונו כעציץ שא”נ, וחילק דשאני עציץ שהוא מיטלטל, וגם שאין דרך לזרוע בו, משא”כ בגג.

עוד ציין לראית הרא”ש ז”ל ממתניתין דמעשרות הנ”ל, שבסיפא תנן נפלה עליהן מפולת והן מגולין הרי אלו כנטועין בשדה וחייבין במעשרות. ומכאן שיש לעליה דין שדה, וכו’ עכ”ל. וכבר כתבתי בתחילת התשובה שבשמע שלמה הנ”ל, שהרא”ש ז”ל מפרש לסיפא דמתניתין דנפלה עליהן מפולת וכו’ דמיירי בעליה, ומוכיח מזה דדין העליה כדין שדה, אך הגר”א ז”ל שם בהשגתו (בסוף הליקוט) כתב דהסיפא דנפלה עליהן וכו’ לא קאי אעליה אלא בארץ ממש, עכ”ל. ולפי פירוש זה אין שום ראיה מהמשנה. וחיזק לזה במה שהקדים והביא את התוספתא דתני בסיפא, השרישו זב”ז בקרקע עליה הרי הן בחזקתן למעשר ולשביעית, ואם היו טמאים עלו מטומאתן ואסור לתלוש מהן בשבת, הרי מפורש דאע”ג דהם בקרקע עליה וחשיבי מחוברים לענין שבת, מ”מ פטורים ממעשר ושביעית, ובע”כ שאין דינה כשדה, וע”ש שכתבתי דלפי הפירוש של הרמב”ם במשנה הנ”ל וכן הרע”ב ז”ל ופי’ הר”ש ז”ל והר”י מלכי צדק ז”ל, מוכרחים לפרש דבסיפא מיירי שנפלה עליהם מפולת בארץ ולא בעליה, ע”ש.

והדבר מבואר להדיא  ברמב”ם הל’ מעשר (פ”א הי”א) וז”ל בצלים שהשרישו זה בצד זה אפילו השרישו בקרקע עליה פטורים מן המעשרות. וכו’. ועוד ציינתי שם מ”ש הרמב”ם ז”ל בהל’ טומאת אוכלין (פ”ב הי”ט) וז”ל זרעים טמאים שזרעם הרי הצומח מהן טהור וכו’. והכסף משנה שם כ’ שמקורו מהמשנה הנז’, הרי שגם הוא ז”ל העלה דמתניתין הנז’ דיברה ברישא רק לענין טומאה, אבל לתרו”מ גידולי עליה חשיבי כתלושים וע”ש.

ואם כי לא לנו להכנס במחלוקת הראשונים ז”ל שאין לנו השגה בהבנת דבריהם לעומקם, אשר בדעתם תהומות נבקעו, ורק אנו מנסים להבין שינוי השיטות בביאור הענין, כדי שנשיג אפס קצות דרכם בקדש. ולבאר שיטת כל ראשון ע”פ דרכו. וה’ יאיר עינינו בתורתו. ולא נצרכה אלא לומר דאע”ג דהביא הוא ז”ל ראיות גדולות, מ”מ אין בזה לשלול דעות החולקים עליו. ועכ”פ כאן  מדובר בפירושים שונים של המשנה מבוארים להדיא בדבריהם, ומהם יוצאות השיטות השונות להלכה.

עו”כ הרב נר”ו, אחר שהביא ראיית הרא”ש מהסיפא שבמשנה כהנ”ל, כתב והקשה הגר”א על ראיה זו מהתוספתא ומהירושלמי, שם מוכח שזה דין מיוחד לטהרה, כיון שריבתה  התורה טהרה אצל זרעים וכו’, ויש לישב שאה”נ בנפלה מפולת, נחשבים הבצלים כנטועים בשדה רק לענין טהרה וכו’. עכ”ל. ובמחכ”ת נפלה כאן טעות, דמה שהקשה הגר”א ז”ל שזה דין מיוחד לענין טהרה לא על מה שפירש הרא”ש ז”ל בסיפא, אלא על הרישא דמתניתין, דתנן בצלים שהשרישו בעליה טהרו מלטמא, והרא”ש ז”ל פי’ דטהרו משום דחשיבי מחוברים לארץ ממש, ועל כן הן חייבים בתרו”מ, וע”ז כתב הגר”א ז”ל שהוא תמוה, דדוקא לענין טומאה אמרו ולא לתרו”מ, והוכיח כן מהתוספתא פ”ג דמעשרות, דתני בצלים שהשרישו זב”ז בקופות הרי הן  בחזקתן למעשרות ולשביעית, וכו’, השרישו בקרקע עליה הרי הן בחזקת למעשרות ולשביעית, ואם היו טמאים עלו מטומאתם וכו’. הנה מפורש דע”י השרשה בקרקע עליה נטהרו, ואעפ”כ הם פטורים מתרו”מ,  דתני הרי הן בחזקתן למעשרות ושביעית. וכתבתי שם בשמע שלמה בתחילת התשובה (ח”א סי’ ז’) שכן מפורש בר”ע מברטנורה ז”ל וז”ל טיהרו מליטמא דכזרועין דמו והתורה רבתה בטהרה וכו’, אבל לכל שאר מילי כתלושין דמו ובחזקתן הן למעשר ולשביעית וכו’. וע”ש, וכן הוא בפירוש הר”ש ז”ל שם, וגם בפי’ הר”י בן מלכי צדק ז”ל כתב, פירוש לענין טומאה כזרועין דמו וכו’, הא לשאר מילי כתלושין דמו, ובחזקתן הן למעשר ולשביעית דלא חייב לעשר על הנהו ספיחין, ולא נאסרו משום ספיחי שביעית וכו’ עכ”ל. וע”ש עוד שכן הוכחתי מהרמב”ם ז”ל בפיה”מ וגם בהלכותיו יע”ש.

אך בסיפא דמתניתין דנפלה עליהן מפולת וכו’ בזה פירש הרא”ש ז”ל דמיירי בעליה, ואילו הגר”א ז”ל כתב בסוף דבריו בזוה”ל, ומ”ש נפלה וכו’ וכן במתניתין שם, לא קאי אעליה אלא בארץ ממש, עכ”ל. עכ”פ יש כאן שתי שיטות שונות שמקורן בפירוש שונה במשנה ובתוספתא הנ”ל, ויש מזה נפקא מיניה לדין.

ומ”ש לישב, שהרא”ש ז”ל סובר שהריבוי בטהרות אינו לענין הגדרת שדה, אלא לענין הכונה בזריעה, וגם כשלא התכוין לזרוע את הבצלים נחשבים זרועים לענין טהרות, אך בודאי לשאר דינים אם מתכוין לזרוע פשיטא שנחשב כזורע בשדה, עכ”ד. הנה אלו הם דברי החזו”א כמ”ש כב’, אך הוא פירשם בדעת הגר”א החולק בזה על הרא”ש ז”ל בענין זה, והחזו”א צמצם את השגתו  של  הגר”א ז”ל, וכתב דכשהוא מכוין לזרוע מודה הגר”א ז”ל להרא”ש ז”ל דחייב בתרו”מ ג”כ אפילו בעליה, אך בדעת הרא”ש ז”ל ברור דס”ל דגם באינו מתכוין לזרוע חשיבי מחוברים לגמרי ולא לטהרה בלבד אלא גם לחיוב תרו”מ, דאי לא”ה למה כתב החזו”א ז”ל שם, שהגר”א כתב לחלוק על הרא”ש באין רצונו שישריש וכו’, אבל בזרע ונטע בכונה מודה הגר”א להרא”ש וכו’. עכ”ל. והרי לפי מה שכב’ פירש אין מחלוקת כלל, שגם הרא”ש ז”ל מודה שבנזרעו בלא כונה דבזה דיברה המשנה, לא חשיבי מחוברים אלא לענין טהרה. ורק בא ללמוד מזה, דכשיש כונה לזריעה דחשיבי מחוברים וחייבים גם בתרו”מ, הגם שכל זה נעשה בעליה. ובדברי הגר”א הדברים מפורשים לא כן, וז”ל שם, ראיתו של הרא”ש ממ”ש בפ”ה דמעשרות בצלים שהשרישו וכו’, ולמד דגם בתרו”מ חייב וכו’. עכ”ל, הרי הוא ז”ל כותב שהרא”ש למד ממ”ש במשנה טהרו מלטמא, דה”ה שחייבים בתרו”מ, וע”ז תמה הגר”א ז”ל כיע”ש. הנה מפורש בדברי הגר”א וגם בדברי החזו”א ז”ל שהבינו בפשיטות בדברי הרא”ש ז”ל דהוא ז”ל מדמה דין תרו”מ לדין טהרה. וכן למדו כל גדולי האחרונים הב”ד והרידב”ז והר צבי ועוד.

גם הירושלמי שהביא במעשרות (פ”ה ה”ב) רבי יוחנן בשם רבי ינאי ערימה של בצלים וכו’. פטור ואינו רוצה בהשרשתן, א”ל ר”ש בן לקיש מאי איכפלה שבת גבי מעשרות, וכב’ כתב ע”ז, משמע שכל הדיון הוא מה הדין אם אינו רוצה בהשרשתן וכו’. ובמחילה יש מקום לומר להיפך דר’ יוחנן פוטר התולש מהן בשבת משום שאינו רוצה בהשרשתן, ור”ש בן לקיש א”ל מה איכפלה שבת גבי מעשרות, כלומר שאין הטעם משום שאינו רוצה בהשרשתן אלא הפטור הוא משום דדין העליה כדין בית ואין ללמוד מזה  לענין שבת, וגם גירסת הגר”א שהזכיר כב’, מאי איכפלה שבת גבי טהרות, והסיק כב’ מזה, דמסקנת הגמ’ היא שרק בטהרות נחשבים הבצלים מחוברים אפי’ שאינו רוצה בהשתרשות. עכ”ד, וכל זה אינו מוכרח דנראה שר”ש בן לקיש בא לחלוק על רבי יוחנן שתלה את זה בכך שאינו רוצה בהשרשתן, ובתשובה ההיא שבשמע שלמה העליתי דהלכה בזה כר”ש בן לקיש, וגם מה שהוסיף והביא המשך הירושלמי שם, רבי יוסי בשם רבי לא התורה ריבתה בטהרן זרעים וכו’, ועין בפירוש ר”ש על המשנה שם וכן בפי’ מהר”י בן מלכי צדק שהביאו דברים אלו, ולמדו מהם דבא ללמד על הרישא דמתני’ דאם השרישו טהרו מטומאתן, אע”פ שלשאר דברים חשובים עדיין תלושים, מ”מ התורה ריבתה בטהרתן, וכן הוא ברע”ב ובפיה”מ להרמב”ם ז”ל. ועיין בכל זה בתוס’ רי”ד (להרידב”ז ז”ל) שם על הירושלמי, וכבר דשו בזה גדולי עולם, ואין בכוחנו להכריע מכוח ראיות, אלא חובתנו לברר דעת רבותינו ז”ל, לדעת הדרך אשר בה נלך.

עוד הזכיר ראיתו השלישית של הרא”ש ז”ל מדין ביכורים בגידולי גג, וכבר כתבתי שם (בש”ש ח”א סי’ ח’ או’ ט”ז) דהרמב”ם בהל’ ביכורים (פ”ב ה”ט) כתב הגדל בעציץ אע”פ שהוא נקוב והגדל בספינה אינו מביא ממנו כל עיקר שנאמר בארצם, אבל מביא מן הגדל בגג או בחורבה. עכ”ל. והוכחתי מזה דס”ל שהגג הוא בכלל ארץ ולא שדה ע”ש. וכן נר’ ממ”ש במנחות (פ”ד ע”ב) ואין לי אלא בשדה מנין לרבות שבגג ושבחורבה וכו’, ת”ל ביכורי כל אשר בארצם. הנה מפורש דהגג מוצא מכלל שדה ונכלל בארצם, ועיין עוד מ”ש שם אות טו”ב בענין זה.

ומ”ש עוד שם, בנוסף יש לציין וכו’, יראה שהשואל הסתפק בדין עציץ עשוי עץ וכו’. ולא הבנתי מה התכוין לומד בזה. ומ”ש עוד שם, יש להוסיף עוד את קושית הבית דוד (סי’ א’) שאילו מוכח בתוספתא וכו’ מדוע לא פשטו הספק דשביעית בבית. עכ”ד. וגם בזה עמדתי שם בש”ש הנז’, (באות ה’ ד”ה אלא) וכתבתי דרבי יוחנן שהסתפק בשביעית בבית, סובר שהטעם שפטרו בתוספתא משביעית ומעשר הוא משום שאינו רוצה בהשרשתן, והרמב”ם וסיעתיה פסקו בזה כר”ל דטעם הפטור משום דדין עליה כדין בית. ולשיטה זו באמת אין מקום לבעיא זו, דהוא כמפורש בתוספתא דבית פטור גם משביעית. וכתבתי שם דאולי זו הסיבה שהרמב”ם ז”ל לא הזכיר הבעיא דהירושלמי בגידולי בית לענין שביעית. וע”ש.

עוד הוסיף כב’ הרב נר”ו בסוף דבריו, דיש להביא ראיה מדברי הרמב”ם ז”ל בהל’ שמטה ויובל (פ”א ה”ו) ומקיימין את האלויי בראש הגג אבל אין משקין אותו, וכו’ עכ”ד. הנה המפרשים התחבטו בביאור ענין זה כידוע, וכתב הרדב”ז ז”ל שם, ושמעתי שהוא עשב הנקרא קיקיון, והוא עולה על ראשי הגגות והשמש מיבש אותו, ומותר לו לעשות מחיצה להגן עליו כדי שיתקיים וכו’, קיצורו של דבר יהיה מה שיהיה, כיון שהוא בראש הגג מותר להגן עליו שיתקיים. עכ”ל. ומשמע דאם היה בשדה אסור להגן עליו כדי שיתקיים, ואדרבה משמע מזה דאין דין הגג כדין השדה, אלא איסורו רק מדרבנן כמו בית (וכמ”ש הר”מ בהל’ מעשר (פ”א ה”י) הנ”ל, וע”כ הקלו להגן עליו שיתקיים, ודמי למ”ש הרמב”ם ז”ל (בהל’ שמטה פ”א ה”י) ומפני מה התירו כל אלו שאם לא ישקה תעשה הארץ מלחה וימות כל עץ שבה, והואיל ואיסור הדברים האלו וכיוצא בהם מדבריהם לא גזרו על אלו. וכו’, עכ”ל, וה”נ דכוותה דכיון דגג הוא מדבריהם, הקילו גם להגן עליהם שיתקיימו, והיא עבודה שלא התירו בגידולי שדה. ועיין במ”ש מרן ז”ל בכסף משנה שם, שכתב ויותר נכון לומר אע”ג שירקות רכין אין מקיימין וכו’, אבל העולים בגג מותר לקיימם וכו’. ע”ש דגם לפירוש זה יש היתר מיוחד בגג. ומ”מ בודאי שאין מזה הוכחה דהרמב”ם מחשיב גג כשדה.

ומעתה אשובה לתחילת דברי כת”ר, שהביא מחלוקת החזו”א והר צבי, בהבנת דעת הגר”א ז”ל שהשיג ע”ד הרא”ש ז”ל בתשובה הנ”ל כיע”ש. והנה בהר צבי זרעים ח”ב (סימן ל”ו אות ה’) הזכיר דברי החזו”א שביעית (סימן כ’ אות ו’) שכתב דהגר”א ז”ל חולק על הרא”ש ז”ל רק באינו רוצה בהשרשתן, אבל בזורע ונוטע בכונה אפי’ על הגג מודה להרא”ש דחייב בתרו”מ וכו’, דכל החסרון של השריש בעליה הוא משום שאינו רוצה בהשרשתן. וכתב עליו שאין רמז לכל זה בדברי הגר”א ז”ל, ואם נדקדק בציונו של הגר”א על דינו של הרא”ש, נראה שהוא משיג על עיקר דינו של הרא”ש, וגם בזורע בכונה פטור מערלה, דאל”כ אין שום שייכות בכל דברי ביאור הגר”א לדינו של הרא”ש שמדבר בזורע בכונה. וע”ש שדוחה גם מה שהשיג החזו”א ע”ה ע”ד הגר”א ז”ל דמעמיד הסיפא דמתני’ בנפלה מפולת כשהם בארץ ממש, וע”ש שסיים דדברי הגר”א ברורים. עכ”ד.

ובשמע שלמה (ח”א סי’ ז’ אות ג’) העליתי שהגר”א ז”ל מודה להרא”ש ז”ל בדין ערלה, דגם גג ועליה חייבים בערלה דלא עדיף מבית שחייב בערלה, וכמ”ש הגאון כ”ד טעביל ז”ל ממינסק בבי”ד, אך לענין תרו”מ פליג לגמרי וס”ל דגג ועליה פטורים מתרו”מ ושביעית, גם ברוצה בהשרשתן. וכן יש לדקדק מלשונו של הגר”א ז”ל (בליקוט) וז”ל ראיתו של הרא”ש ממ”ש בפ”ה דמעשרות וכו’ למד דגם בתרו”מ חייב כמ”ש בתשובה. עכ”ל, ומריהטת לשונו נר’ להדיא דבא להשיג רק על תרו”מ ולא אדין ערלה. עו”כ שם ע”ד הרא”ש ז”ל דהוא תמוה דלטומאה אמרו ולא לתו”מ. ע”ש, ולא אמר ולא לערלה. והמעיין בלשונו במ”ש בהמשך יראה דאינו מחלק בין רוצה בהשרשתן או לאו, דאי הכי למה הוצרך להעמיד הסיפא דנפלה עליהן מפולת בארץ ממש ולא בעליה (ע”ש בלשונו במפורש), הו”ל להעמיד הכל בעליה, ולימא דהסיפא מיירי ברוצה בהשרשתן. ואע”ג דאפשר לדחות ולומר דלא רצה להעמידה ברוצה בהשרשתן, משום דלשון נפלה עליהן מפולת משמע שלא רוצה בהשרשתן. מ”מ מתניתין גופא תיקשי לן, למה חילקה בין השרישו בעליה ובין השרישו בארץ, ליפלוג וליתני בגוף עליה, בין רוצה בהשרשתן לבין שאינו רוצה בהשרשתן. אלא ע”כ דבעליה אין חילוק ואפילו רוצה בהשרשתן פטורים. וע”כ העמיד הסיפא דחייבין בתרו”מ בנפלה עליהן מפולת והשרישו בארץ ממש. ורוב האחרונים מבארים בד’ הגר”א ז”ל דפוטר בעליה מתרו”מ גם ברוצה בהשרשתן ודי בזה.

וכעת ראיתי בפירוש מהר”י בן מלכי צדק ז”ל על המשנה שם, נפלה עליהן מפולת והן מגולין. פירוש כגון שנפלה עליהן הבית והעלין שלהן מגולין, הרי הן כנוטעין בשדה וכו’ עכ”ל. ומשמע דמפרש לה כפירושו של הגר”א ז”ל, דאי לא”ה למה הוצרך לומר כגון שנפלה עליהם הבית, והלא אפשר לומר שנפלה עליה התקרה של העליה, אלא ע”כ בא לומר דעתה שנפלה עליהם הבית כבר נהיה דינם כשדה רגילה, וכמ”ש בירושלמי דאם העביר הגג חייבים וכנ”ל. והוא כביאור הגר”א ז”ל.

שו”ר בתוספתא (פ”ג מ”י) בצלים שהשרישו זב”ז בקופות וכו’. השרישו זב”ז בקרקע עליה וכו’. נפלה עליהן מפולת וכו’. ונראה מחלוקה זו דג’ דינים חלוקים יש כאן, א’ השרישו בקופות, ב’ השרישו בקרקע עליה, ושלישית, נפלה עליהם מפולת וכאן לא הזכירו עליה, ומשמע דבבית מיירי והם מושרשים בארץ ממש, וכמ”ש הגר”א ז”ל, ובמנחת ביכורים שם כתב וז”ל עליה שע”ג בית לענין מעשרות ושביעית הוי כתלוש, רק לענין טהרת זרעים דהתורה רבתה וכו’, קרקע עליה דטהור, והן מגולין שהעלין מגולין וכו’, ונראה מלשונו שגם הוא הולך בשיטת כל המפרשים שעל המשנה הנ”ל.

ועיין מגן אברהם (סי’ של”ו ס”ק י”ד) שהביא תשו’ הרא”ש הנז’, וכתב, וראיתו ממשנה ב’ פ”ה דמעשרות. וצ”ע דהר”ש מביא ירושלמי דהיינו דוקא לענין טומאה אבל לכל מילי כתלושין דמי. מיהו בתוי”ט מביא ירושלמי, הואיל ואינו רוצה בהשרשתן, אבל כשרוצה בהשרשתן הוי מחובר גמור. ומסיים אח”כ נפלה עליהן וכו’ עכ”ל. ובמחצית השקל שם וז”ל נפלה עליהם מפולת וכו’ והיינו שהבצלים מונחים על הארץ ונפלה עליהן מפולת. וכו’. עכ”ל. הרי שגם מחצה”ש פירשה כמ”ש הגר”א ז”ל שהסיפא מיירי בארץ ממש. ומ”ש המ”א דברוצה בהשרשתן הוי מחובר גמור, לק”מ, שלכו”ע הוא מחובר גמור וגם בית חשיב בודאי מחובר גמור, אלא דפטור מתרו”מ דיצא מכלל שדה וה”ה בזה ג”כ. וע”ש במשנה ברורה וכה”ח.

וכל זה כתבתי בדעתו של הגר”א ז”ל, ושיש עוד רבים העומדים בשיטה זו וכמבואר. ועכ”פ בדעת הרמב”ם ז”ל כבר ביררתי הענין בתשובה ההיא שבשמע שלמה הנז’, וכן חיזקתי את זה עוד בתשובה על חממות אם הם חשובים כבית, שבתנובות שדה (גליון 26) יע”ש היטב, וכן היא דעת מרן ז”ל ג”כ ההולך בדרכו של הרמב”ם ז”ל ובפרט בענינים אלו, ולשיטה זו בודאי שאין שום הכרח לחידושו של בעל האגלי טל ע”ה, מלבד מ”ש כבר שם דגם בשיטת הרא”ש ז”ל אינו מוכרח. וע”כ נלע”ד שאין לחלק בין כלי גדול לכלי קטן, אלא כל שהכלי שלם ואינו נקוב אינו יונק ולא חשיב כארץ. מלבד כשהנוף יוצא החוצה מחוץ לעציץ דיונק דרך נופו מן הארץ וחשיב מחובר גמור, וכפי שכבר הערתי ע”ז כמה פעמים בתשובות אחרות, והדבר מפורש במשנה למלך הלכות ביכורים (פ”ב ה”ט). זה הנלע”ד קלה כמות שהיא. והמאיר לאישון בת עין הוא יאיר חשכינו, ובתורתו יאיר עינינו, וישועתו ברחמים יראנו, בב”א.

בבה”ת ובהוקרה

ע”ה שלמה משה עמאר