לוגו בית המעשר
|

ערלה בהרכבה ע”ג כנה זכרית

א' שבט התשנ"ו | 22/01/1996

(פורסם ב’תנובות שדה’ גיליון 4 לצפייה בגיליון לחץ כאן)

לכבוד ידידי וחביבי

הרה”ג שניאור זלמן רווח שליט”א

הרב במושב בית עוזיאל ויו”ר המכון למצוות התלויות בארץ

החיים השלום וברכה!

בדבר שאלתו שאלת חכם, באחד מחברי המושב שנטע כרם גדול ולא הוציא פריו, ויקו לעשות ענבים ואין, והוברר לו שרימוהו ומכרו לו שתילים שאינם עושים פירות, והתקנה היא להרכיב אותם בעין רכב מסוג המתאים לזה ועי”ז יתנו פרים בעתו בעה”ו וכן עשו. ושאלתם היא לענין ערלה שכבר עברו ג’ שנים ויותר על הכנות  הנטועות מקדם שלא נתנו פירות, האם נחייב אותו למנות שנות ערלה מיום שהרכיבם או לא.

ואפתח בדברי הגמרא במסכת ראש השנה (דף ט’ ע”ב), דשם איתא, ת”ר אחד הנוטע ואחד המבריך ואחד המרכיב  ערב שביעית שלשים יום לפני ראש השנה עלתה לו שנה ומותר לקיימן בשביעית וכו’. ע”כ. (ופירש”י כיון שהגיע יום א’ בתשרי עלתה לו שנה למנין שני ערלה) והתוספות שם ד”ה מרכיב כתבו, בכאן משמע דמרכיב ומבריך חייב בערלה, וקשיא דבפרק קמא דערלה (משנה ה’) משמע דהרכבה פטור מן הערלה. ותניא  נמי בתורת כהנים, ונטעתם פרט למבריך ומרכיב, וכו’. וי”ל דהתם כשלא נפסקה מאביה ובאילן זקן (כלומר שעברו עליו שנות ערלה), והכא כשנפסקה מאביה וכו’. עכ”ל. נמצא דאם מרכיב ענף תלוש בעץ אחר חשובה נטיעה ומונים לו לערלה.

והא דמשמע מהמשנה דערלה ומהתוספתא בתורת כהנים דמרכיב ומבריך. אינם בכלל נטיעה ואין בהם דין ערלה, שם מיירי שלקח ענף מחובר באילן אחד והרכיבו באילן אחר, דכל זמן שהוא מחובר לעץ הראשון הוא חלק ממנו וכיון שהראשון  זקן גם בענף הזה אין בו חיוב ערלה,

ובאמת כן פסק הרמב”ם ז”ל (בפ”י מהלכות מעשר שני ונוטע רבעי ה”יד) וז”ל אחד הנוטע, ואחד המבריך, ואחד המרכיב חייב בד”א בשחתך בד אחד מן האילן והבריכו בארץ, או הרכיבו באילן אחר. אבל אם מתח בד אחד מן האילן הזקן והבריך בארץ, או הרכיבו באילן אחר ועיקר הבד  מעורה באילן הזקן הרי זה פטור . עכ”ל.  ומרן ז”ל בכסף משנה הביא הגמרא דראש השנה הנ”ל  דמשמע בברייתא שם דמבריך ומרכיב חייב בערלה, ובסיפרא תניא ונטעתם  פרט למבריך ומרכיב, ותירצו רבינו ורבינו שמשון בפירוש המשנה פ”ק דערלה (מ”ה)  דההיא דסיפרא מיירי בשלא נפסקה מן האם והיא יונקת ממנו, וההיא ברייתא דפ”ק דר”ת כשנפסקה, וכ”כ הר”ן בפ”ק דר”ה בהלכות ערלה. עכ”ל. ועיין בפירוש הרדב”ז ז”ל שם.

ומ”ש מרן ז”ל בכסף משנה שגם בר”ן ז”ל פירש כן, לכאורה אינו מובן. דמדברי הר”ן

ז”ל (בפ”ק דר”ה שם ) נראה דמחלק בין הרכבה להברכה, והוא כתב החילוק הזה גבי הברכה בלבד. אבל גבי הרכבה כתב חילוק אחר. וז”ל שם, י”ל דהברכה  והברכה לא קשיא דההיא דספרי בשלא נפסקה מן האב והיא יונקת ממנו. והא דהכא  בשנפסקה, א”נ לא נפסקת אלא שאינה יונקת ממנו. וכל כה”ג נוהגת בה ערלה ומונין לה משעה שיונקת מעצמה ולא מן האב, והכי מוכח בירושלמי וכו’. ומרכיב אמרכיב נמי לא קשיא דההיא במרכיב באילן הנטוע למאכל ומש”ה לא נהגא ערלה בהרכבה דק”יל. ילדה שסיבכה בזקנה בטלה, כדאיתא בפ’ משוח מלחמה (סוטה מ”ג ע”ב), ואפילו ילדה בילדה נמי לכי מטו שלש לילדה ראשונה שניה נמי שריא, והכי מוכח התם. והא דהכא כשנטעה לראשונה לסייג ולקורות לפי שאין בראשונה משום ערלה כלל, ומשו”ה אין זו בטלה לגבה, ומשכחת לה נמי בשהרכיב בתוך אילן סרק, ואע”פ שאינו רשאי משום כלאים (דסרק הוא מין אחר), והכי איתא בירושלמי דתני נכרי שהרכיב אילן מאכל ע”ג אילן סרק אע”פ שאין ישראל רשאי לעשות כן, יש בו משום ערלה, מאימתי מונין לה משעת נטיעתה. עכ”ל. (ועו”ש שכתב בשם הרמב”ן ז”ל, דבחו”ל לא נהגא ערלה בחו”ל בהברכה והרכבה כלל.)

הנה הר”ן  ז”ל חילק בין הרכבה ובין הברכה, ולא כתב החילוק דבין נפסק או לא נפסק אלא בהברכה, אבל במרכיב תירץ תירוץ אחר וכנ”ל, ואילו הרמב”ם ז”ל עירבם ביחד, ועל  שניהם כתב בד”א בשחתך בד א’ וכו’. אבל אם  מתח בד אחד וכו’ וכנ”ל. ומדברי הר”ן ז”ל נראה דבהרכבה אין חילוק בין מחובר לעץ הראשון או שנתלש ממנו, (וצ”ל דבהברכה דאין כוח של עץ אחר מעורב בו, הוא דאמרינן דכל זמן שהוא מחובר לעץ  הראשון  הוא נגרר אחריו שהרי הוא כאחד מענפיו, אבל כשנפסק מהראשון נחשבת ההברכה בארץ לנטיעה חדשה. אבל במרכיב הענף על עץ אחר שהוא עדיין חייב בערלה, אע”פ שהוא עדיין מחובר בראשון שכבר עברו עליו שנות הערלה, מ”מ הוא חייב מכוח היניקה של העץ החדש שעליו הורכב. וזה חידשו בברייתא דר”ה הנ”ל, שבהרכבה יש דין ערלה. (ולהלן נבאר גם שיטת הרמב”ם בעה”ו.)

ובאמת כן ראיתי למהר”י קורקוס ז”ל בביאורו להרמב”ם ז”ל שם הביא דברי הר”ן ז”ל הנז’, וכתב ע”ז, ורבינו סובר ששני מיני הברכות. שני מיני הרכבות הן ולא קשיא מידי וכו’, וכן דעת הר”ש, והרא”ש לחלק גם בהרכבה כמו בהברכה. עכ”ל.

וגם רבינו הטור (בסימןרצ”ד רל”ט ע”ב) כתב כלשון הרמב”ם ז”ל, וז”ל אחד הנוטע גרעין, או יחור, או שעקר כל האילן ונטעו במקום אחר ואחד המרכיב או המבריך וכו’. כולן חייבין בערלה, ודוקא שחתכו מצד זה מעיקר האילן אבל כל זמן שהוא מחובר חשוב כאחד  מענפי האילן ופטור וכו’. עכ”ל. ומרן ז”ל בב”י הביא הברייתא דראש השנה (ט’ ע”ב) הנ”ל, וכתב דגם  מהמשנה בפרק קמא דערלה (מ”ה) ג”כ משמע דהמבריך חייב בערלה, ומ”ש ודוקא שחתוכה מצד זה מעיקר האילן, אבל כל זמן שהוא מחובר חשוב כאחד מענפיו, ופטור, בספרי תניא דמבריך פטור. וכתב הר”ן בפ”ק דר”ה דההיא דספרי מיירי בשלא נפסקה מן האב והיא יונקת ממנו. והך ברייתא בשנפסק, א”נ לא נפסק אלא שאינה יונקת ממנו, וכל כה”ג נוהגת בה ערלה, ומונין לה משעה שהיא יונקת מעצמה ולא מן האב, והכי מוכח בירושלמי וכו’, וכ”כ הרמב”ם ור”ש בפ”ק דערלה והרא”ש בהלכות ערלה. עכ”ל. ובבדק הבית שם הוסיף בזה”ל, וכתב הרמב”ם שם ובחיבורו דה”ה למרכיב דמפליגי ביה בין נפסקה ללא נפסקה. עכ”ל.

הנה דבב”י עשה את דעת הר”ן כדעת הרמב”ם ז”ל ולא חילק ביניהם כלל, וא”ל שדיבר

רק על הברכה בלבד, וכדמשמע קצת מלשונו, דהרי הוא סידר דבריו ע”ד הטור, והטור דיבר במפורש גם על מרכיב, וע”ז הביא הב”י את דברי הר”ן ז”ל וכנ”ל. אלא שבדבריו שבב”ה הנז’, עמד על ענין זה שהר”ן באמת לא אמר החילוק בין נפסקה ללא נפסקה אלא בהברכה, וע”ז כתב שהרמב”ם כ’ דה”ה למרכיב וכו’.ועיין עוד בדברי מרן ז”ל בב”י שם (להלן דף ר”מ ע”ב) שהביא דברי הר”ן במלואם יע”ש, ועיין עוד בריטב”א (ר”ה ט’ ע”ב) שכתב החילוק דבין חתך הענף או לא חתכו לגבי הברכה, ואח”כ כ’ מיהו מרכיב אמרכיב קשיא, ואח”כ הביא החילוק כמ”ש הר”ן ז”ל, והרי להדיא דגם הוא ז”ל מחלק בין הברכה להרכבה וכמו שכתב  הר”ן ז”ל הנ”ל, ולהלן נביא עוד מדבריו.

והב”ח שם כתב ומה שכתב המרכיב ייחור באילן אחר, פירוש שחתך ייחור מן האילן הזקן והרכיבו באילן אחר, אבל אם לא חתכו, אלא מתח הייחור מן האילן הזקן והרכיבו באילן אחר ועיקר הייחור מעורה באילן הזקן הרי זה פטור, וכן מבואר ממה שכתב רבינו  בסמוך בדין המבריך, דכל זמן שהוא מחובר חשיב כאחד מענפיו. והוא הדין במרכיב דמאי שנא, וכן מבואר ברמב”ם שם. עכ”ל. נמצא דאינו מחלק כלל בין מבריך למרכיב, ופלא שהתעלם מדברי הר”ן ז”ל הנז’ שמחלק ביניהם להדיא.

ומ”ש שכן משמע מהטור גבי מבריך, הנה אין זה מוכרח כ”כ, דבדברי הטור אפ”ל דקאי גם על מרכיב, שהרי כתב ואחד המרכיב יחור באילן אחר, ואחד המבריך וכו’. כולן חייבין בערלה, ודוקא שחתכו  מצד זה מעיקר האילן, אבל כל זמן שהוא מחובר חשוב כאחד מענפיו ופטור,  הרי דאכולהו קאי, וכנראה שכוונת הב”ח, הוא ממה שהוסיף  הטור וכתב מיד אחרי זה וז”ל, ואם לאחר שגידל הענף שהבריך, הבריך עוד ממנו ענף אחר בארץ ועושה כן כמה פעמים זה אחר זה כל זמן שהראשון מחובר לעיקר האילן כולן פטורין, הפסיק הראשון מעיקר האילן חייבין וכו’. עכ”ל, שבזה המשיך לפרש דין ההברכה וגם בזה מבואר דדוקא שהוא מחובר לאילן הראשון הוא דלא מתחייב בערלה, אבל משנפסק חייב בערלה, ואולי מזה למד הב”ח שהטור אמר הדין הזה רק במבריך שבזה לא הזכיר מורכב, אך זה אינו דהנה הרמב”ם ז”ל דבודאי דמדמה הרכבה להברכה ובשניהם מחלק בין נפסקה ללא נפסקה, ועכ”ז כתב הדין הזה שם בהלכה י”ח בהברכה בלבד, והטעם פשוט דלא שייך לעשות כן כי אם בהברכה וע”כ לא הזכיר בזה הרכבה, ובפרט שגם בטור מפורש בראש דבריו שגם בהרכבה מחלק בין נפסקה לבין היכא דלא נפסקה.

והנה מרן ז”ל בש”ע (סימן רצ”ד סט”ז) פסק כהרמב”ם ז”ל והטור דבין מרכיב ובין מבריך לא מתחייבים בערלה אא”כ כשהבד המורכב או המוברך היה מוספק מהאילן הראשון, ולא הזכיר דעת הר”ן שסובר דבהרכבה אפילו מחובר לעץ הראשון יש לו דין ערלה משעת ההרכבה, ואולי הוא סובר שגם הר”ן ז”ל מודה בעצם הדין, דגם בהרכבה אם הענף היה מחובר עדיין לעץ הראשון דאינו חייב בערלה, ורק בא לומר עוד תירוץ דהברייתא דר”ה איירי בהרכיב על עץ שהיה נטוע לסייג ולקורות או על עץ סרק שאינן חייבים בערלה וע”י ההרכבה נמצא שקבען למאכל ומתחייבים בערלה. והתוספתא דתו”כ מדברת בהרכיב על עץ של מאכל שכבר עברו עליו שנות ערלה דשרי, וכמ”ש לעיל משמו. אבל כל זה מדובר בענף שתלשו מן העץ הראשון, אבל אם הוא עדיין מחובר לאילן הראשון הרי הוא כענף ממנו, יודה גם הר”ן שאין בו חיוב ערלה מחדש בשום פנים, וע”כ גם בב”י לא כתב שהר”ן חולק.

ובאמת יש הוכחה קצת מהר”ן ז”ל גופיה, שאינו חולק בזה על הרמב”ם ז”ל, שאם היה חולק עליו בודאי לא היה נמנע מלהזכירו ולבאר למה הוא חולק עליו.

ולפי מ”ש שמ”ש הר”ן דהברייתא דר”ה מיירי בהרכיב בעץ שהיה נטוע לסייג או לקורות, דאיירי ג”כ בשהיה הענף תלוש מהעץ הראשון, א”כ גם הרמב”ם ז”ל וסיעתו יודו בדין זה.

והנה בעצם כעין הקושיא הזו שהקשו התוס’ וכל הראשונים בר”ה (ט’ ע”ב) הקשתה הגמרא גופה במסכת סוטה (מ”ג ע”ב) שדנו שם על הנוטע כרם ולא חיללו ששומעים דברי כהן מערכי מלחמה וחוזרים, ואמרו שם. לא חלל ולא חללו, פרט למבריך ומרכיב, והא אנן תנן אחד הנוטע ואחד המבריך ואחד המרכיב, א”ר זירא א”ר חסדא ל”ק כאן בהרכבת איסור (מין בשאינו מינו ומיעטיה קרא, דאינו חוזר. עפ”י  רש”י שם), כאן בהרכבת היתר, האי הרכבת היתר היכי דמי, אילימא ילדה בילדה תיפוק ליה דבעי מיהדר משום ילדה ראשונה (ובלי הרכבה נמי בעי  למיהדר  מן המלחמה משום ילדה ראשונה שלא הגיעה עדיין לשנה רביעית – רש”י שם). אלא ילדה בזקנה, והאמר רבי אבהו ילדה שסיבכה בזקנה בטלה ילדה בזקנה ואין בה דין ערלה. א”ר ירמיה לעולם ילדה בילדה, וכגון דנטע להך קמייתא לסייג ולקורות, דתנן הנוטע לסייג ולקורות פטור מן הערלה, (כלומר דעל קמייתא לא בעי מיהדר דאין בה דין ערלה). ומאי שנא ילדה בזקנה דבטלה, ומ”ש ילדה בילדה דלא בטלה, (דגם בילדה  הראשונה אין בה דין ערלה. ותבטל הילדה השניה בראשונה כמו בזקנה. עפ”י רש”י שם), התם אי מימליך עלה לאו בת מיהדר היא, הכא אי מימליך עלה בת מיהדר היא, (פי’ אם נמלך  על זאת שנטעה לסייג. לקיימה לפירות חייבת בערלה, הילכך כשמרכיב עליה ילדה לאכילה חייבת בערלה ואע”ג דלא אימליך אקמייתא. הא מיהא לאכילה הוא. רש”י שם וע”ע שם מ”ש בזה). ע”כ.

ולפ”ז בודאי שגם הרמב”ם מודה במרכיב   בעץ שהיה נטוע לסייג ולקורות שהענף בזה חייב בערלה, דהא אמרו בגמ’ דאם הרכיבה ע”ג  אילן שהיה נטוע לסייג ולקורות חשיבה נטיעה וחוזר מהמלחמה עד שיחללנו.

ואמנם אע”ג דבודאי שהרמב”ם ז”ל מודה בדין זה דהר”ן ז”ל שהוא מפורש בגמרא דסוטה כאמור, מ”מ לא רצה לתרץ בזה את הסתירה שבין הברייתא דר”ה לתוספתא בתורת כהנים הנ”ל, משום דאין בזה כדי לחלק ביניהם וכמו שאבאר בעה”ו.

ותחילה יש להבהיר דמ”ש הרמב”ם ז”ל וכל הראשונים הנ”ל דאם חתך ענף מאילן והרכיבו באילן אחר חייב בערלה, פשוט וברור דאיירי בהרכיבו באילן צעיר שעדיין לא נתחלל, דאם כבר נתחלל אין שייך בזה עוד דין ערלה, וגם הענף המורכב בו פטור מערלה. וזוהי שאמרו בסוטה שם, ילדה שסיבכה בזקנה בטלה ילדה בזקנה, וכ”פ הרמב”ם ז”ל שם (פ”י מהל’ מעשר שני ורבעי הט”ז), אלא ודאי שהמדובר הוא שהרכיבה בילדה, ואפילו אם חתך ענף  זה מזקנה, כיון  שהרכיבו בילדה החייבת בערלה חייב, שהרי הוא כאחד מענפי הילדה.

ובאמת כן הוא מבואר בהראב”ד ז”ל שכתב על מ”ש הרמב”ם ז”ל או הרכיבו באילן אחר. א”א, פי’ באילן אחר החייב בערלה ע”כ, והביאו הרב מהר”י קורקוס ז”ל בפירושו שם, וכתב נראה שדעתו דאם הרכיב באילן שעברו עליו שני ערלה, אפילו נפסק מן האב בטל לגבי זה שהרכיבו בו, כמ”ש הר”ן מההיא דרבי אבהו (פרק משוח מלחמה) ילדה שסיבכה בזקנה דבטלה ע”ש,  ובודאי דהדין עמו, וכ”כ רבינו בסמוך ילדה שסיבכה בזקנה וכו’. מוכח דמה שגדל אחר שהורכב גידולי היתר הוא דבטל לגבי זקנה, וברור הוא זה, כ”ש בזה דהבד הוא מאילן זקן בודאי כשהרכיב באילן החייב בערלה מיירי, דהוי דומיא דהבריכו בארץ, ואע”פ שכתב רבינו סתם או הרכיבו באילן  אחר, כיון שהדבר מוכרח ופשוט, לא הוצרך לפרש. עכ”ל.

וכאמור הדבר כמו מפורש בגמ’ דסוטה הנז’,  ומפורש להדיא ברש”י ז”ל שם ד”ה בטלה לגבי זקנה, שאינה חייבת בערלה ואין בה דין רבעי וכי תנן במסכת ערלה דמרכיב חייב בערלה, בילדה תנן שאף אותו ענף חייב בערלה, ואע”ג שקצצו מזקנה נעשה עכשיו ילדה שזו היא נטיעתו עכ”ל. ועיין במקורות וציונים על הרמב”ם שם (הוצאת פרנקל)   בהלכה ט”ז שציינו לרש”י זה, ושכן פירש הרשב”א ז”ל בשו”ת ח”ד (סי’ אר”ץ) והר”ן בנדרים והרא”ש שם, וכעי”ז ברמב”ן בר”ה (י’ ע”א) ד”ה ופירוש מבריך, וע”ש במאירי ורבי אבא מרי ב”ר משה ב”ר יוסף בשו”ת חכמי פרובינציא ועוד,דמפרשים בדעת הרמב”ם דאיירי בענף מחובר, אבל בתלוש אינו בטל בעץ שהורכב בו וחייב בערלה, וע”ש מזה. מ”מ פשטות דברי הרמב”ם ז”ל ורוב הראשונים נראה כפשיטות הגמרא, וכמו שפירשו מהר”י קורקוס ז”ל, וגם בט”ז ביו”ד (סימן רצ”ד ס”ק כ”ד) הביא ד’ הר”ן ז”ל וכן מש”כ רש”י ז”ל בסוטה הנ”ל, וסיים בזה”ל, וא”כ גם דעת הטור וש”ע מתפרשים כן שהרכיב ענף היתר בנטיעה ילדה, שגם ענף ההיתר נתחייב בערלה, והיינו כל ימי משך האיסור של הנרכבת וכמ”ש הר”ן. עכ”ל.

ואחר שהבהרנו שלדעת הרמב”ם ז”ל וסיעתו מיירי בהרכיבו על אילן צעיר שהוא חייב בערלה, ובלא”ה אין שייך חיוב ערלה בהרכבה. נמצא דהענף המורכב בטל לאילן שבו  הרכיבהו לגמרי, ואם האילן הנרכב הוא בן שנה ויש לו עוד שתי שנות ערלה, כן הוא דינו של הענף המורכב, ואם הוא בן שנתיים גם לענף הזה הדין כן, והדבר מפורש בדברי הר”ן ז”ל הנז’. וכן מפורש בדברי הט”ז הנ”ל שפירש כן בד’ הרמב”ם והש”ע וכתב בסיום דבריו, והיינו כל ימי משך האיסור של הנרכבת . עכ”ל.

והנה גם במרכיב באילן שהיה נטוע לסייג או לקורות ג”כ הדין כן. דהרמב”ם ז”ל בהלכות מעשר שני ונטע רבעי (פ”י ה”ב) כתב הנוטע אילן מאכל ודעתו עליו שיהיה סייג לגינה, או שנטעו לקורות האילן ולא לפירותיו, הרי זה פטור מן הערלה. וכו’. נטעו שלש שנים לסייג ומכאן ואילך למאכל אין לו רבעי שכל שאין לו ערלה אין לו רבעי. עכ”ל. וכתב הרדב”ז ז”ל שם שזה מבואר בירושלמי וכו’, ומונין לו משעת הנטיעה, ולא משעושה פרי ולא משעה שחשב עליו למאכל. עכ”ל. (וח”א ר”ל בכוונת הרמב”ם ז”ל הוא רק בשחשב כן מראש משעת הנטיעה, שאחר ג’ שנים יהיה למאכל, ורצה לדקדק כן מלשונו של הר”מ ז”ל. ואמרתי לו שאין זה הפשט בד’ הרמב”ם ז”ל, דאם היה מתכון לזה לא היה שותק מלפרש הדבר להדיא, ולומר והוא שחשב כן משעת נטיעה, ויש עוד להאריך בדבר, אך אקצר בזה מאחר וראיתי בספר המפתח על הרמב”ם שם שכתבו משם החזו”א ע”ה בערלה (סימן ב’ סק”ט),  וז”ל לאו שחשב עליו כל זה מתחילה,  אלא שלאחר ג’ שנים יחשב למאכל. עכ”ל. שו”ר שהדבר מבואר בדברי רבינו הטור יע”ש רצ”ד. והן הן הדברים שכתבנו בעה”ו).

ומעתה דהתברר דבאילן הנטוע לסייג או לקורות ואח”כ חשב עליו למאכל מונים לו משעת נטיעה, ואם עברו עליו ג’ שנים בהיותו מיועד לסייג כבר נפטר לגמרי וגם רבעי אין לו, א”כ אם נמלך אחר שנה אחת וחשב עליו למאכל, מונים לו עוד שנתיים של ערלה, ואם נמלך אחר שנתיים מונים לו רק שנה אחת בערלה. ומעתה אם הרכיב עליו ענף מעץ זקן, הרי הוא מקבל אותם הדינים של העץ הזה, דהוא כאחד מענפיו, וימנו לו אותם שנים שימנו לעץ הזה שהיה מתחילתו לסייג או לקורות. וזה ברור בס”ד. והואיל וכן הוא אין שום נ”מ בין הרכיב ענף זה באילן רגיל שהוא נטעו למאכל, ובין אילן  שהיה מיועד לסייג ולקורות, אלא תלוי רק במספר השנים שהאילן הזה עדיין צריך

להשלים עד שיתחלל, כלומר הכל תלוי באיזה שנה נטוע אילן זה שבו מרכיב אותו הענף, דמשעת ההרכבה נעשה הענף הזה כאחד מענפי האילן שבו הורכב, ודין אחד להם.

ואשר ע”כ אין שייך לחלק בין הרכיבו באילן שעשוי למאכל, ובין אילן העשוי לסייג ולקורות דדינם שוה למנות להם לפי מנין שנות הערלה המוטלים על אותו עץ הנרכב. וע”כ הרמב”ם ז”ל לא תירץ תירוץ זה של הר”ן לחלק אילן שעשוי למאכל ובין אילן העשוי לסייג. אלא חילק בין נחתך הענף שהוא מרכיב מהעץ הראשון שבו גדל, ובין היכא דעדיין הוא מחובר לעץ הראשון, וכנ”ל. ודברי הר”ן בתירוצו בין מרכיב למרכיב שזה תלוי באיזה אילן הרכיב אם היה  האילן נטוע למאכל או שהיה נטוע לסייג וקורות צע”ג, דלהאמור לעיל אין  חילוק ביניהם כלל. ושניהם שוים בדין זה וכנ”ל.

ועתה ראיתי בצילומים ששלחת לי מכרם ציון על ערלה. שהגרצ”פ ז”ל בהר צבי (שם עמוד פ”ג סי’ ז’) שכתב הקושיא הנז’ בשם השאגת אריה, וחיפשתיה ומצאתיה בתשובות החדשות שם (בשאלה י”ד בה דן בחובת הקרקע, דף כ”ב ע”א, סי’ ב’) שם הביא דברי הר”ן בראש השנה הנ”ל, וכתב עליו בזה”ל, מ”מ לשונו ז”ל מגומגם קצת דמוקי להא דספרא דפטור מרכיב מין הערלה באילן הנטוע למאכל, ומש”ה לא נהגה ערלה בהרכבה דקי”ל ילדה שסיבכה בזקנה בטלה, וע”כ האילן הנטוע למאכל היינו שעברו עליו שני ערלה דהיינו זקנה שהילדה בטלה בה, והא דפ”ק דר”ה מוקי לה בשנטע הראשונה לסייג ולקורות משום דאין בה דין ערלה כלל, ומש”ה אין זו בטלה לגבה. ובע”כ מיירי בתוך שני ערלה, וכיון דאי מימליך עלה למאכל תורת ערלה נוהגת בראשונה גופה, אין השניה בטלה. ולא דמי לילדה שסיבכה בזקנה דלאו בת מיהדר היא, וכדאמרינן בסוטה (מ”ג ע”ב), וכיון דהיינו טעמא של דבר א”כ לא תלוי באם נטע הראשונה למאכל או לסייג ולקורות, ואיכא לאוקמי תרוויהו דר”ה ודספרא, בשנטע הראשונה לסייג ולקורות, והא דמחייב בערלה לשניה בתוך  ג’ שנים לנטיעת הראשונה דאכתי בת מימלך היא, והא דפטור מערלה בספרי, בלאחר ג’ שנים לנטיעת הראשונה דהשתא לאו בת מימלך היא. וכו’ עכ”ל. ונתתי שמחה בלבי שהתכוונתי בהערה זו לדעתו הגדולה של שאג”א ע”ה, ומ”ש דיכול לאוקמי תרוויהו בשנטע הראשונה לסייג וכו’, נראה דה”ה נמי דמצי לאוקמי לתרוויהו בשנטע הראשונה למאכל אלא דהספרא מיירי שכבר עברו ג’ שנים מיום נטיעתה דתו לא חייבת בערלה, וההיא דר”ה מיירי תוך ג’ שנים לנטיעת הראשונה דעדיין נוהג בה ערלה וע”כ יש דין ערלה גם לענף בזה שהרכיב בה, וכמ”ש לעיל.

ותירץ השאג”א שם, וז”ל וצ”ל דעיקר כונת הר”ן ז”ל כך הוא דההיא דפ”ק דר”ה א”א לאוקמי בשנטע הראשונה למאכל, אלא בנטעה לסייג ולקורות לחוד, דלא בטלה שניה בראשונה. והיינו נמי שכתב הר”ש ז”ל, וגבי הרכבה לא משכחת לה לחיובא אלא ילדה בילדה, ולדבריהם ז”ל הכא דנטע לקמייתא  לסייג ולקורות לא בטלה לה שניה בראשונה, משום דבת מיהדר היא ואימלוכי היא, ושניה חייבת בערלה, וכמ”ש בסוטה (מ”ג) וכו’. (כבר הבאתי כל הסוגיא לעיל). ושני רבי ירמיה לעולם ילדה בילדה וכגון שנטע לקמייתא לסייג ולקורות וכיון דקמייתא גופה בת מיהדר ואימלוכי היא, לא בטלה לה ילדה כמו שבטלה ילדה בזקנה, משום דזקנה לאו בת מיהדר ואמלוכי היא. עכ”ל.

ואני עני לא זכיתי להבין דברי גאון דכבר כתבתי לעיל דאפשר להעמיד גם ההיא דר”ה בהרכיב בעץ הנטוע למאכל שעדיין לא עברו עליו ג’ שנים, דחייב בערלה גם הענף

המורכב ואפילו שהוא לקוח מאילן זקן. ועתה ראיתי להגרצ”פ ז”ל שם שהקשה כעי”ז, וכתב. ואמנם י”ל דכוונתו דאי באילן הנטוע למאכל לא שייך לומר דהמרכיב יש לו דין ערלה, דהא בלא”ה הרי כל האילן מחוייב ועומד הוא בדיני ערלה ומה לנו לדבר על ענף  זה של הרכבה לחוד. עכ”ל. ואחר המחילה מהדר”ג ז”ל, י”ל דאע”פ שכל העץ חייב בערלה, מ”מ יש חידוש בענף זה שגם הוא מחוייב בערלה, דבעץ גופו אין חידוש שהרי

כל עץ חדש חייב בערלה, אבל בענף הזה יש מין החידוש דאע”ג שהוא חלק מאילן זקן שכבר עברו עליו שנות הערלה והותר, כשהרכיבוהו באילן שהוא חייב בערלה מתחייב גם הוא כמוהו. ויש עוד מה לשאת ולתת בדב”ק  של השאג”א והר צבי ועוד חזון למועד אי”ה.

ולעצם הקושיא על הר”ן הנה מצאתי חידוש בריטב”א ז”ל שגם הוא פירש החילוק בין מרכיב למרכיב כשיטת הר”ן ז”ל, וז”ל ויש שתירצו דהכא מיירי כשהיתה ראשונה לסייג ולקורות שאין ערלה נוהג בה, דהשתא כל היכא דהוה  ילדה בילדה מונין לשניה, ולא כראשונה שהיא לסייג ולקורות. ואח”כ  הביא הסוגיא דסוטה הנ”ל שהעמידו ההיא דחוזר ממלחמה  בכרם שהרכיב או הבריך, בשהרכיב ילדה בילדה שהיתה מורכבת לסייג ולקורות  דפטורה מהערלה ואינו חוזר עליה, אבל חוזר על הילדה השניה שהרכיב בה, וכתב ומונין לה משעת הרכבתה וחוזרין עליה, והראשונה עומדת כדינה שהיא פטורה מערלה, ואין חוזרין עליה, דהרכבה אינה בהמלכה למנות לראשונה, דא”כ אכתי תיקשי לן תיפוק ליה דבעי מיהדר משום ילדה ראשונה, אלא ודאי כדאמרן, וכו’. ועליה אמרו כאן דערלה נוהגת בהרכבה כהנ”ל. ומורי נר”ו היה מפרש מתניתא במרכיב אילן מאכל ע”ג אילן סרק, שמונין לשניה לעולם ואפילו ילדה בזקנה. עכ”ל.

והמעיין בדב”ק דהריטב”א ז”ל יראה שבזה מתיישב כל מה שהיה קשה לנו על הר”ן וסיעתיה, דאין נ”מ אם הרכיבו באילן שעשוי לסייג או אילן העומד למאכל, רק ההבדל הוא במספר השנים שעברו מאז שנטעו אותו עץ הנרכב, וכנ”ל. ולהריטב”א ז”ל לא קשה מידי, דכתב דהראשונה שהיתה נטועה לסייג נשארת בדינה שהיא פטורה מערלה דהרכבה זו לא הויא המלכה לחייב את הראשונה, אלא דלכאורה קשה דאפי’ לדבריו ז”ל דהראשונה נשארת בדינה שאינה חייבת בערלה, מ”מ אין השניה חייבת בערלה אלא כמספר השנים שנשארו לראשונה עד שתהיה בת שלש שנים, והואיל וכן הדרא קושיא לדוכתה דהוה מצי מימר נמי דהרכיבה בילדה רגילה, ובשלמא בסוטה א”א לומר כן דא”כ יחזור מהמלחמה בשביל הראשונה, (וכמו ששאלו קודם בגמ’, וכמ”ש הר”ן), אבל בסוגיא דידן הו”ל לחלק בין עץ מאכל זקן לילד וכמ”ש לעיל.

ואולם ממ”ש הר”ן ז”ל בשם מורו דבאילן סרק, שמונין לשניה לעולם ואפילו ילדה בזקנה. נמצא דס”ל דאפילו עברו ג’ שנים ויותר על אילן הסרק, מ”מ יש דין ערלה במה שמרכיבים עליו, וא”כ י”ל דה”ה נמי בנטעו באילן העומד לסייג אפילו עברו עליו כמה שנים, אם הרכיב בו מונים לשניה משעת ההרכבה, (והוא דלא כהרמב”ם (פ”י ממעשר שני ה”ב) הנ”ל.) ואפשר שגם הר”ן ז”ל הכי ס”ל, וממילא מובן מה שחילקו בין מרכיב למרכיב, דבמרכיב על אילן סרק או אילן הנטוע לסייג אפי’ היה זקן, יש דין ערלה בהרכבה זו, משא”כ במרכיב באילן מאכל דאם הוא זקן אין דין ערלה בהרכבה זו כלל. דילדה שסיבכה בזקנה בטלה בה.

והנה יש מקום להאריך בזה, (ועיין במקורות וציונים על הרמב”ם פ”י מהל’ מעשר שני ורבעי ה”י). אבל מפני הלחץ של הזמן נקצר עתה ונאמר דהעיקר הוא כהרמב”ם ז”ל

דכתב להדיא (שם ה”ב) באילן שנטעו לסייג או לקורות ועברו עליו ג’ שנים, ואח”כ חשב עליו למאכל אין לו ערלה ורבעי וכנ”ל, ונראה דה”ה נמי שאם הרכיב עליו ענף אחר, דיש לו ערלה לפי מספר השנים שנותרו לו עד שישלים שלש שנים, ודלא כהריטב”א שכתב שמונים לשניה לעולם, ואפי’ ילדה בזקנה, וכנראה שזו הסיבה שהרמב”ם בפי’ המשנה לא פירש  כהר”ן וסיעתיה  לחלק  בין  אילן  שעשוי  לסייג  וכו’. ועיין  במשנה

ראשונה שם מה שהקשה על הרמ’ ולהנ”ל אתי שפיר. וגם ביד החזקה חילק בין הרכיב ענף תלוש למחובר וכמבואר לעיל. וגם הטור כתב ואם חישב עליו אח”כ בשנה ראשונה או שניה לאכילה חייב בערלה ורבעי, ומונין לו משעת נטיעה, וכתב מרן  ז”ל בב”י שכ”כ הרא”ש, ופשוט. עכ”ל. וכ”פ מרן בש”ע (סי’ רצ”ד סכ”ג) יע”ש.

ונראה דה”ה נמי באילן מאכל שהרכיבו גוי (או ישראל שעבר והרכיבו), על אילן סרק שהובא בירושלמי במס’ ערלה (פ”א ה”ב)  [ ועיין בחידושי הרמב”ן ז”ל במס’  ר”ה (דף י’ ע”א) יע”ש].  והרמב”ם  ז”ל שם (הלכה י’) כתב וגוי שהרכיב אילן מאכל ע”ג אילן סרק חייב בערלה, ולא כתב  מאימתי מונין לו אם משעת הנטיעה או משעת ההרכבה,

דנחלקו בזה רבי יוחנן ור”ל בירושלמי הנז’. ונראה דגם בזה העיקר שמונים בו משעת נטיעה כדעת רבי יוחנן, וכמ”ש הרמב”ם ז”ל גבי אילן שנטעו  לסייג בהלכה ב’ שם, דאחר שפסק שם דהולכים אחר הנטיעה אע”ג דנטיעה זו היתה פטורה מדיני ערלה משום שהיתה עשויה לסייג, מ”מ עלו לה אותם שנים וא”צ עוד לנהוג בו שנות ערלה אפילו שנמלך לעשותו למאכל, א”כ מאותו הטעם ג”כ י”ל דגם בעץ סרק שעברו עליו ג’ שנים כבר אין שייך בו דין ערלה וכרבי יוחנן, וא”ל דשאני עץ סרק דלא היו לו בכלל פירות ואינו יכול לבא לידי חיוב ערלה בלא הרכבה, די”ל דזה מתרץ את זה דאם יביאוהו למצב שיתן פרי הרי יש שייכות לחייבו בערלה וכגון שהרכיבו עליו ענף אחר תוך שנה ראשונה או שניה, דחייב בערלה עד שיגמור ג’ שנים, ומ”מ כשלא הרכיבו עליו עד כלות ג’ שנים, נראה דדומה לאילן הנטוע לסייג דגם זה אין בו דיני ערלה אא”כ ימלך לעשותו למאכל, ומ”מ בתום ג”ש, סר ממנו דין ערלה לגמרי וה”נ לא שנא.

ועיין ברעק”א ז”ל בגליון הש”ע שם, ע”ד הט”ז ס”ק כ”ד, שכתב לדברי הר”ן דכאן הרכיב באילן הנטוע לסייג ולקורות דפטור מערלה, ע”כ חייבת הנטיעה המורכבת בערלה, ורעק”א ז”ל הביא על זה, את מחלוקת האמוראים בירושלמי אם מונים משעת נטיעת האילן סרק, או דהוי כנוטע בארץ ומונין משעת הרכבה. ע”כ. ומשמע מדבריו ז”ל דמדמה הדין דאילן סרק לדין דנטוע לסייג לענין זה דמאימתי מונין הערלה. ואחר שהר”מ פסק בפרוש בנטוע לסייג ונמלך עליו אחר ג”ש לעשותו למאכל, דפטור מערלה ורבעי וכנ”ל, א”כ ה”ה נמי בסרק שהרכיב עליו אחר ג”ש, דפטור. ועיין בביאור הגר”א ז”ל (שם אות מ”ח) שהביא דברי הירושלמי הנז’ בגוי שהרכיב אילן מאכל ע”ג אילן סרק, דיש בו משום ערלה וכתב בזה”ל, מאימתי מונין לו משעת נטיעתו, עכ”ל. הרי שלא הביא כלל את דעת ר”ל דמונים לו משעת ההרכבה, וש”מ דפשיטא ליה שכן עיקר לדינא, וכו’. ממ”ש עוד שם, ונ”ל שזה שאמרו בסוטה שם לא קשיא כאן בהרכבת היתר כאן בהרכבת איסור, האי הרכבת היתר ה”ד וכו’, דר”ל בל”ז ה”א באילן סרק, עכ”ל. וכונתו  באם לא שבאילן סרק הוי הרכבת איסור שאין חוזרין עליה מהמלחמה, היה יכול להעמידה באילן סרק במקום באילן העשוי לסייג, והמעיין בדבריו יראה שמשוה הדין בנטוע לסייג לדין אילן סרק, וכמ”ש לעיל.

ע”פ כל האמור נראה:

שגם בכנות הזכריים שהרכיבם ביחורים מגפנים אחרים, אם כבר עברו על הכנות ג’ שנים, אינם חייבים בערלה ולא ברבעי דבודאי דלא גריעי מאילן סרק ומעץ הנטוע לסייג ולקורות, שאין בהם דין ערלה כלל, ועכ”ז כשעברו ג’ שנים שוב לא שייך בהם דין ערלה, ה”נ באלו דאין בהם עוד חיוב ערלה.   וה’ יאיר עינינו בתורתו לעולם ועד אכי”ר. ע”ה שמ”ע.