לוגו בית המעשר
|

מהלכות ומנהגי חג השבועות

י"ז סיון התשנ"ט | 01/06/1999

(פורסם ב’תנובות שדה’ גיליון 24 לצפייה בגיליון לחץ כאן)

א. ביום נ’ לספירת העומר הוא חג השבועות. (מרן סימן תצ”ד ס”א). ומרן החיד”א ז”ל (במורה באצבע סימן ח’ אות רכ”ה) כתב: ישמח מאד בחג הקדוש הזה ויתעורר על אשר בחסדיו הגדולים נתן לנו את תורתו הקדושה, ויטבול בערב החג, ובעמוד השחר אחר התיקון על דרך האמת. עכ”ל.

והספר מועד לכל חי (סימן ח’ או’ ג’) כ’: לא היו ימים טובים לישראל כאלה להיותם מסוגלים לקנות בהם מידת הענוה ואחדות עם ישראל, ולהבין בתורה כל אחד לפי הדרגתו ולהטהר ולהתקדש עצמו כאשר באמנה במעמד הר סיני (החיד”א בלב דוד פ’ ל”א).

עו”כ המל”ח (שם אות ו’) טוב להפריש צ”א פרוטות בערב שבועות וישלים עד שיעור פעמים ב”ן ויתנם לת”ח עני ועניו והוא תיקון לעוון אדם הראשון ועון העגל ולפגם הברית והוא סגולה לחשוכי בנים, ומקרב הגאולה (סי’ מעשה הצדקה), וע”ש עוד באות שאח”ז כמה האריך ביקר ומעלת הצדקה בערב שבועות. ועוד שם (ח’ שם) בסדר הלימוד בערב שבועות יע”ש.

ולענין מספר הטבילות וכוונותיהם לכבוד הרגל וכמ”ש “חייב אדם לטהר עצמו ברגל” (ר”ה ט”ז ע”ב), יעויין בכף החיים הלכות פסח (סימן תס”ח אות ק”א) ותרוה נחת. וכ’ המועד לכל חי (שם או’ ט’) קודם הטבילה יגלח ראשו והגילוח ערב שבועות, והגילוח יהיה דוקא ביום זה ולא מקודם וע”ש. [וכבר כתבתי בהל’ העומר שיש נוהגים להסתפר בלילה הקודם כיע”ש].

ב. תפילת ערבית. מאחרים תפילת ערבית בכניסת שבועות כדי שיהיו ימי הספירה תמימות (ט”ז וח”י רי”ס תצ”ד ועוד) אמנם השל”ה (דף קע”ט ע”ב) כתב שא”צ ליזהר רק בקידוש, וע”כ מי שאי אפשר לו לאחר בתפילה מ”מ לא יקדש עד הלילה. וכמ”ש המשאת בנימין שממתינים לקדש עד הלילה ממש שלא יחסר מיום מ”ט לספירה דבעינן תמימות, (וכ”כ השכנה”ג ועו”ש ומ”א ופר”ח ועוד רבים מהאחרונים וכמ”ש הכה”ח שם או’ ב’). [ומרן הראש”ל (בקול סיני עמוד 90 אות ב’) כ’ שגם בקידוש פשט המנהג לקדש מבעוד יום וגם למחמירים א”צ להזהר אלא בקידוש, אבל ערבית אפשר להתפללל מבעוד יום וע”ש, והנה בענין הקידוש הרבה אחרונים מחמירים בזה. וכ”כ הבן איש חי שנה א’ (פרשת במדבר אות ב’) ומנהגינו היה פשוט גם בחו”ל וגם בארץ לאחר גם תפילת ערבית עד שיהיה לילה ממש וכמ”ש הט”ז והח”י הנז’, וזכורני שהייתי בביכ”נ של קהילות צפון אפריקה בשטראסבורג בצרפת ושם היום ארוך מאד כידוע, ועכ”ז לא התפללו ערבית עד שהיה לילה ממש מפני המנהג]. ועיין מעוד לכל חי (שם אות כ”ג).

ג. המדליק נר של יום טוב צריך לברך: אקב”ו להדליק נר של יום טוב. מרן (בשו”ע סי’ תקי”ד סי”א, וכ”כ בסימן רס”ג ס”ה) וכתב המשנה ברורה (בסי’ רס”ג אות כ”ג) שאין צריך לברך שהחיינו על ההדלקה, (שע”ת ובחידושי רע”א בשם שאילת יעב”ץ), מיהו במקום שנהגו אין למחות בידן עכ”ל, והבן איש חי (שם אות א’) כ’ שהמנהג בבגדאד שהנשים מברכות שהחיינו בהדלקת הנרות בכל יום טוב שיש בו ברכת שהחיינו בקידוש. ומרן הראש”ל (שם אות ג’) העלה דנכון שלא יברכו הנשים שהחיינו בעת הדלקת הנרות, אלא יסמכו על ברכת שהחיינו שמברכים בעליהם בקידוש. וכתב דמ”מ אין למחות בחזקה בנשים המברכות שהחיינו רק שיברכו אותה אחר שידליקו לפחות נר אחד וע”ש. וכן בקדש חזיתיה להגאון נתיבי עם ז”ל (בסימן תקי”ד סי”א) שהביא בשם קיצור השל”ה שכתב שהנשים מברכות שהחיינו בעת הדלקת הנרות, וכתב ע”ז, אמנם בירושלים לא נהגו כן (זולת הבבלים שאוחזים במנהג אבותיהם) שהרי מברכים זמן בקידוש ותרתי למה לי, עכ”ל.

ד. בנרות של יום טוב תברך לפני ההדלקה לכו”ע. [הנה ידועה ומפורסמת המחלוקת בהדלקת נר של שבת אם יש לברך לפני ההדלקה או לאחריה, וכמ”ש ברמ”א (סימן רס”ג ס”ה) וע”ש באחרונים, ועיין בשו”ת יבי”א (ח”ב סימן ט”ז) מ”ש בזה. והבה”ט (שם סק”י) כתב שהדרישה כתב בשם אמו שכיון שדעת האומרים לברך אחר ההדלקה בשבת הוא משום דאם תברך הוי כאילו קיבלה בפירוש ושוב אסורה להדליק, וביו”ט דלא שייך זה, לכו”ע תברך ואח”כ תדליק. והמ”א כ’ אין חכמה לאשה אלא בפלך, דלא חלקו חז”ל ע”ש. והמשנה ברורה (אות ז”ך) הכריע כדעה קמייתא שיברכו קודם ההדלקה, וכן ראיתי בברית כהונה (עמוד ע”ג אות י”א) שנהגו להדליק בערב יו”ט שתי נרות ומברכים קודם ההדלקה, שיו”ט מותר במלאכה. וכן היא מסקנת מרן הראש”ל (שם) וכתב ומכ”ש דאנן בדידן נהגינן כדעת מרן שקבלנו הוראותיו שגם בער”ש יש לברך קודם ההדלקה].

ה. צריך האדם שלא ישן בלילה הזאת כלל, ולהיות כל הלילה נעורים ועוסקים בתורה, כנזכר באורך בהקדמת ספר הזוהר פ’ בראשית, ופרשת אמור (דצ”ח ע”א), ודע כי כל מי שלא ישן בלילה הזאת כלל אפילו רגע אחד ויהיה עוסק בתורה כל הלילה, מובטח לו שישלים שנתו ולא יארע לו שום נזק בשנה ההיא וכו’, ולא עוד אלא שהוראת חיי האדם בשנה ההיא תלויה בענין זה, כי אם לא ישן כלל ודאי שלא ימות בשנה ההיא ודי בזה, ולכן פשט המנהג הזה בישראל לעסוק בתורה כל ליל חג השבועות (שער הכוונות דפ”ט ע”א, ופרע”ח שער כ”ג פ”א). [ומנהג זה הביאוהו האחרונים המ”א וח”י ופר”ח וא”ר וחק יוסף וברכ”י ומאמ”ר ועוד, כה”ח אות ו’) וע”ש.

והרב בן א”ח (שם אות ג’) ג”כ האריך במעלת הלמוד של הלילה הזה וכתב שרבינו האר”י ז”ל החמיר מאד בענין השינה בזאת הלילה יותר מליל הושענא רבה וכנז’ בשער הכוונות בדרוש הלילה הזאת עכ”ל.

וכ”כ הברכ”י שהמנהג פשוט דאחר סעודת הלילה הולכים כל הקהל לבית הכנסת וכו’ וכדי לנדד השינה שותים תה או קפה וכו’ כיע”ש, וכן המנהג פשוט בכל הקהילות וכמ”ש מרן הראש”ל נר”ו (שם אות ה’) שכן פשט המנהג בכל תפוצות ישראל להיות נעורים בליל חג השבועות ולעסוק בתורה עד עלות השחר וכו’, והחיד”א בלב דוד (פ’ ל”א) כ’ שהמנהג המפורסם מכמה מאות בשנים לקרות בחבורה הסדר המתוקן מרבינו האר”י והוא מנהג קבוע ברוב ישראל.

ואזהרה שמענו מפי קדוש הבן א”ח ע”ה (שם אות ג’) שלא לדבר שיחת חולין כל הלילה וצריך להם שמירה גדולה בזאת הלילה וכו’ ויזהרו ללמוד כל סדר הלימוד של זאת הלילה בחשק גדול ובשמחה רבה והתלהבות הלב כי הלימוד המתוקן לזאת הלילה עושה פרי גדול למעלה וממשיך לנפש האדם קדושה וטהרה וכו’ כיע”ש. וישמע חכם ויוסף לקח למשוך לעצמו שפע קדושה וטהרה וברכה וחיים עד העולם. וכן הזהיר בספר מועד לכל חי (שם או’ כ’) וכ’ דמצוה על החכם להזהיר שלא יעסקו בדברי בטלה ושחוק וקלות ראש כי אז נאה להם השינה וכו’ ע”ש. וכן בקדש ראיתי להגר”י משאש ז”ל באוצר המכתבים (ח”ב סי’ אלף מ’) שהשיב לחכם א’ שביקשו לדבר עם ראש הכפר שידבר על לב הקהל להקבץ יחדיו בביכ”נ ללמוד הסדר הנהוג בליל שבועות, ומפני שידע בהם שלא ילמדו אלא יעסקו בשיחה בטלה, ע”כ א”ל שהשינה טובה להם, והציע לו שיתכבד וישב בביתו וילמד הסדר לבדו וכיע”ש. עו”כ המל”ח (שם או’ כ”א בשם החיד”א בשמחת הרגל) דמי שאינו יכול לסבול ולהתפלל כראוי טוב שישן מעט. ומרן החיד”א (בכף אחת) הזהיר שלא ירבו שינה גם ביום כדי שיהיה שקוד על לימודו (הובא במל”ח שם אות ז”ך).

ו. סדר הלימוד בליל שבועות, כתוב בהקדמת הזוהר, למלעי באורייתא, מתורה לנביאים ומנביאים לכתובים ובמדרשות דקראי וברזי דחכמתא, בגין דאלין אינון תיקון דילה ותכשיטהא. ובשער הכוונות (שם) פירט כל סדר לימוד התנ”ך, והדברים מסודרים על נכון בקריאי מועד, וילמדו תרי”ג מצוות קודם המדרש (בן א”ח שם), וכתב הכה”ח (שם) שיכוין לקיים תרי”ג מצוות בדיבור, שהוא א’ משלש בחינות שצריך לקיים המצוות- מחשבה דיבור ומעשה ע”ש.

עו”כ שם וזהו הסדר המוכרח בענין המקרא, ואח”כ בשאר הלילה בסודות התורה ובס’ הזוהר כפי השגת שכלך, ובהגיע אשמורת הבוקר מעט קודם עלות השחר וכו’ אז צריך שתטבול במקוה ותכוין אל מקוה העליון וכו’. וע”ש בכוונת טבילה זו (והובא בכה”ח אות ז’ שם).

והשל”ה (במס’ שבועות דק”פ) כ’ שמנהג א”י לקרות מקרא ומשנה וכו’ והביא מעשה נורא שהיה בליל שבועות למרן ז”ל ומהר”ש אלקבץ ז”ל שנגלה להם אור השכינה ודברה עמהם יע”ש. מיהו הגאון חיד”א בלב דוד (פ’ ל”א) כ’ בשם טור ברקת שאין נכון ללמוד משנה בליל שבועות, וכן נתפשט המנהג בעה”ק ירושת”ו וחברון, ובספרו לדוד אמת כ’ שגם בצפת נהגו כן אחר מנהג ירושת”ו, וכן משמע מהזוהר והאר”י ז”ל הנ”ל וכ”כ הבן א”ח (שם, או’ ד’), (כה”ח אות ט’ שם) ועיין במל”ח (שם או’ י”ג שגם הוא האריך בכ”ז וע”שּ גם באו’ י”ד וט”ו).

[והכה”ח שם סיים בזה”ל: ומ”מ נראה מי שדרכו ללמוד משניות על השלחן כדי ללמוד ד”ת בתוך הסעודה אין לבטל משום זה כי יש לסמוך על המתירים עכ”ל, ואולם מדברי הבן א”ח הנז’ לא משמע כן, שכתב שם דמי שיש לו מנהג קבוע ללמוד ח”י פרקי משנה בכל יום, מותר לו ללומדם ביו”ט זה ביום דוקא ולא בלילה, ואין מניעה ללימוד המשנה אלא בליל שבועות דוקא, אבל בשאר לילות שבתות וי”ט יכול ללמוד משניות כאשר ירצה עכ”ל. ומאחר דגם הנוהג בח”י פרקי משנה בקביעות כתב הוא ז”ל דאין ללומדם כי אם ביום, נראה דגם על השלחן יאמר ד”ת ומדרשות וכדו’ ולא משניות, שמ”ע]. ומי שחשקה נפשו ללמוד גמרא והלכות וכיו”ב אין למחות בידו והעיקר לימנע משיחת חולין ומבטלה (מרן הראש”ל (שם אות ו’), ומיהו טוב ונכון ללמוד התיקון הנז’ ומנהג אבותינו בידינו.

ז. מעט לפני חצות הלילה יקראו ק”ש שעל המטה (והגם שבספר חמ”י כ’ שאין קוראים ק”שּ על המטה כיון שנעורים כל הלילה, הנה המל”ח (שם אות כ”ג) הביאו וכתב דמנהגינו לומר ק”ש כיע”ש).

ח. ואחר חצות יברכו ברכות השחר, אך ברכות התורה לא יברכו עד אחר עלות השחר. וברכת על נטילת ידים לא יברכו כלל, וברכת אשר יצר רק אם הוצרך לזה ואז יסמיכנה לברכת אלקי נשמה. [ומנהגינו פשוט שאין מברכים ברכות השחר בחצות, אלא ממתינים עד אחר עלות השחר, ואז מברכין אותם ביחד עם ברכות התורה. ונהרא נהרא ופשטיה].

[הנה מרן בשו”ע (סימן מ”ז סי”ב) כ’ שהלילה הולך אחר היום שעבר, וא”צ לחזור ולברך כל זמן שלא ישן, והבה”ט (אות יב)  כ’ בשם המ”א שאם נעור כל הלילה כשמאיר היום צריך לברך שלא היה דעתו לפטור רק יום אחד עכ”ל. וע”ש בשע”ת שהאריך בזה, והמשנה ברורה (אות כ”ח) כ’ י”א שא”צ לברך (ח”א בשם פר”ח והגר”א) וי”א שצריך לברך (דה”ח בשם מ”א וא”ר) כי קבעו חכמים ברכה זו בכל יום דומיא דשאר ברכות השחר, וספק ברכות להקל, אך אם אפשר לו ישמע ברה”ת מאחר שישן, או יכוין לצאת בברכת אהבה רבה וילמד תיכף אחר שיסיים תפילתו. אמנם הכה”ח (שם אות כ”ו) כ’ את הדעות הנז’ וכ’ שהרש”ש ז”ל כ’ לברך, וציין גם להברכ”י (או’ י”ב שם), וסיים שכן המנהג פשוט שהנעור כל הלילה מברך בבוקר ברכה”ת, ואחר המנהג לא אמרינן סב”ל כמש”ל (סימן טו”ב או’ ב’) עכ”ל.

ולענין ברכות השחר, הכה”ח (סי’ מ”ו או’ מ”ט) כ’ שדעת האר”י ז”ל שחייב אדם לברך כל ברכות השחר אעפ”י שלא נתחייב בהם (שלא כדעת מרן שם ס”ח אלא כד’ הרמ”א שם בהג”ה). ואפילו לא ישן בלילה וכו’ חוץ מאשר יצר ועל נט”י שאם לא נתחייב בהם לא מברך (שער הכונות ופע”ח שער הברכות פ”א). וזמנם מחצות הלילה ואילך, כמ”ש בשער הכוונות (דנ”ח ע”א ועוד) ושכ”כ הרש”ש בנה”ש, וע”ש שהאריך בכ”ז וסיים בזה”ל, ומנהגינו כהאר”י והרש”ש ז”ל שהקם בחצות מברך כל הברכות מן ענט”י עד סוף ברכות התורה בשם ומלכות ואעפ”י שדעתו לחזור לישון, ואח”כ אינו חוזר ומברך דהוי כמו ישן ביום וכו’, וכן מי שלא ישן כלל והוא לומד מתחילת הלילה והגיע חצות מברך כל הברכות, חוץ מברכות התורה שאינו מברך עד אחר עלות השחר, וחוץ מעל נט”י שאינו מברך שלא נתחייב בה. וברכת אשר יצר נהגו לחייב עצמם כדי לסומכה לברכת אלקי נשמה וכו’ עכ”ד.

וכ”כ הגרי”ח ז”ל  בבן א”ח (פ’ וזאת הברכה או’ ג’) בדיני הו”ר, וכ”כ הנתיבי עם (סי’ תצ”ד ס”א) שכן מנהג ירושלים שאחר חצות יאמרו ברכות השחר, וברכת התורה אחר עמוד השחר, וכן העלה מרן הראש”ל נר”ו (שם אות ז’) ע”ש]

ט. סדר התפילה כמו ביו”ט של פסח, אלא שאומרים את יום חג השבועות הזה זמן מתן תורתנו, וגומרים את ההלל, ומוציאין ב’ ס”ת (מרן תצ”ד ס”א). וכתב הרב בן א”ח (שם אות ה’) יתפלל בהתלהבות וזריזות כדי שלא תחטפנו שינה באמצע ויבוא לידי טעות, וידוע כי גמר הפרי של תיקון ספירת העומר ולימוד ליל חג השבועות יהיה בתפילת מוסף, לכן צריך להזדרז בו כי הכל הולך אחר החיתום. [ואותם שקשה להם להמתין עד הנץ החמה יכולים להתפלל קודם, וכמ”ש הא”א וז”ל ומתפללים מיד כשיאיר היום אע”ג דראוי אחר הנץ, מ”מ מקדימין מפני הטורח (הובא בכה”ח אות י”ב) וכן נהגו רבים ושלמים וכ”א לפי כוחו ובלבד שיכוין לבו לשמים].

י. כ’ הרב השומר אמת (עמוד קכ”ז או’ י”ט) שנהגו ללמוד בעת קריאת עשרת הדיברות בשבועות תרגום יונתן בן עוזיאל בכל דיבור, ואח”כ פירוש בלשון ערבי מלוקט מרז”ל ומדרשים והוא מרבינו סעדיה גאון ז”ל וכן נהגו בתונס ובאגאזייר, והביא מה שערער על כגון זה הט”ז כבר יישבו הרב שער אפרים (עיין כה”ח אות כ”ב מזה), אלא דבלא”ה כמעט נתבטל מנהג זה, כי ממהרים העם לצאת מכובד השינה של הלילה וקורים אותו בעתות אחרים, ואחר המוסף לומדים האזהרות של ר”ש ן’ גבירול הנדפס בסידורים וכו’, ובצהרים מתאספים אגודות אגודות ולומדים אזהרות להר”י בר ראובן, ואחר האזהרות לומדים ספר משלי ומחלקים אותו לשני ימים, ויש להקדים רות שכן סדרן של כתובין כמ”ש בב”ב (די”ד ע”ב) יעו”ש.

וכן ראיתי בברית כהונה (עמוד קע”א או’ י”ד) שגם הוא כתב שנוהגים כהנ”ל, אלא שנראה מדבריו שגם האזהרות של רשב”ג היו לומדים בצהרים, וע”ש.

וברוב הבתיכ”נ של יוצאי קהילות מרוקו נהגו לקרא הכתובה הנדפסת במחזורים בעת הוצאת הס”ת וקוראים אותה בנעימה ובניגון שבו קוראים הכתובה בחתונה, ואחר הצהרים מתאספים בבתיכ”נ ברוב עם הדרת מלך לקרא האזהרות הנ”ל ומגילת רות, ונאספו שמה כל הבקיאים בקריאת האזהרות של הר”י בר ראובן ז”ל בדקדוק ובניגון כראוי, וכשאחד טועה משיבין אותו כל הנאספין וצריך לחזור לראש אותו הקטע, וכן נהגו שמי שהגיע תורו בפיסקא אחרונה של האזהרות זורקים עליו מעט מים, ושמעתי באומרים לי שטעם זריקת המים הוא לסימנא טבא שנזכה לתורה שנמשלה למים, ומזה נשתרבב המנהג בכמה מקומות שזורקים מים זה על זה בשבועות, ומיעוטו יפה, ויש מפריזים על מדתם בזה עד שבאים לכמה מכשולות ח”ו, וכמו שכבר העיר בזה הגאון הוד יוסף משאש ז”ל במים חיים (סימן רט”ז) יע”ש.

יא. ובענין האזהרות כתב מרן החיד”א ז”ל במורה באצבע (סי’ ח’ או’ רכ”ז) וז”ל האזהרות שנוהגים ללמוד כפי דעת הגאון בעל הלכות גדולות, וידוע שהרמב”ם חולק עליו בהרבה מצוות, לכן נכון לקרות המצות הכתובות בקצרה על דעת הרמב”ם בח”א של היד החזקה, או פועל צדק להש”ך עכ”ל. (ונרמז בדברי השומר אמת וברי”כ הנ”ל).

יב. נכון ללמוד התהלים ביום חג השבועות, כי דוד המלך ע”ה היתה מנוחתו ביום הזה והיום הקדוש יומא דהלולא דיליה, עוד יעלו לרצון ביותר אמירת תהלותיו (החיד”א במורה באצבע אות רכ”ו).

יג. נוהגים לשטוח עשבים בשבועות בבתי הכנסת והבתים זכר לשמחת מתן תורה (הרמ”א בסי’ תצ”ד ס”ג) וכתב המל”ח (שם אות ל”ג) דהיינו עשבי בשמים שהן מיני שושנים, והטעם כמ”ש בשבת (דף פ”ח ע”ב) שעל כל דבור נתמלא העולם כולו בשמים וכו’ ורמז לדבר והד’ת נתנ’ה בשושן וע”ש. וידוע דיש מערערים על מנהג זה, ומרן הראש”ל (שם או’ ט’) כ’ הנח להם לישראל שמנהגם תורה וע”ש. [ובמקומנו לא נהגו בזה כלל ונהרא נהרא ופשיטה].

יד. ישתדל לחדש חידושי תורה בחג הקדוש הזה שהוא סימנא טבא לכל השנה ואם אינו בר הכי ילמד או ישמע איזה חידוש שלא ידעו מקודם (כף אחת סימן כ”ב או’ ח’, מל”ח שם או’ ל”ד).

טו. נוהגין בכמה מקומות לאכול מאכלי חלב ביום ראשון של שבועות וכו’ (הרמ”א שם) (וע”ש בטעם הדבר וכן יעויין במשנה ברורה וכה”ח, ועיין מל”ח שם אות מ’ ועיין עוד במים חיים להגר”י משאש (סימן רט”ו) שנתן עוד טעם חדש למנהג זה יע”ש), וכל הפוסקים הזהירו שיש ליזהר בכל ההרחקות שנזהרין בהם כל השנה, ולענ”ד הטוב ביותר לאכול עוגה של גבינה וכדו’ עם חלב בבקר אחר שבאים מן התפילה, ואחר השינה יאכלו הסעודה העיקרית של יו”ט בבשר בקר ויין לשמחת יו”ט, ויכוין לבו לשמים כי קדוש היום לה’.

טז. אסור חג דשבועות הוא יותר גדול משאר מועדות והיה ראוי להאסר במלאכה (עיין ברכ”י ועוד, מל”ח שם אות מ”ג).

הגאון רבי שלמה עמאר שליט”א

אב”ד פ”ת וחבר מועצת הרה”ר לישראל