לוגו בית המעשר
|

לקט דינים ומנהגים לארבעת המינים

א' חשון התשנ"ט | 21/10/1998

(פורסם ב’תנובות שדה’ גיליון 20 לצפייה בגיליון לחץ כאן)

[משנת תשנ”ב בתוספת מעט בזמן ההדפסה]

דיני האתרוג

שיעור האתרוג:

א. אתרוג שהוא פחות מכביצה פסול, אבל אם הוא כביצה, אפילו אם הוא בוסר שעדיין לא נגמר פריו, כשר. ואם היה גדול כל שהוא כשר. (מרן בש”ע סי’ תרח”ם סעי’ כ”ב).

במשנה דסוכה (ל”ג ע”ב) נחלקו בו התנאים ר”מ אומר כאגוז ור’ יהודה אומר כביצה, והגדול כדי שיאחוז שנים בידו אחת, דברי ר’ יהודה, ר’ יוסי אומר אפי’ אחת בשתי ידיו. ופסקו הרי”ף והרא”ש כר’ יהודה דהקטן מכביצה פסול וכר’ יוסי בגדול, וכ”פ הרמב”ם וכ”פ מרן כאן.

והטוב ביותר שיקח בינוני וכמ”ש הרב צל”ד (במאמר ד’ כלל ו’): המהודר, לא קטן קטן ממש, ולא גדול גדול ממש, וזה פרי עץ הדר כי יפה הוא לעינים איש הבינים (יפ”ל ח”ב אות ב’. כה”ח אות קכ”ז).

ב. שיעור הביצה: החת”ס (סימן קפ”א) כ’ דדי בביצה של זמנינו ואעפ”י שהביצים נתקטנו כפי שהעיד הצל”ח בפ’ ערבי פסחים, מ”מ הכל לפי הזמן שגם גידול האתרוגים נשתנו. וכ”כ הבית שלמה (חא”ח סי’ ק”ז). אבל הבכורי יעקב כ’ דנכון לבעל נפש להדר לקחת אתרוג בגודל ב’ ביצים. והכה”ח (אות קכ”ח) כתב שבסימן קכ”ח או מ”ו כבר כ’ בשם כמה פוסקים שעכשיו נוהגים לשער במשקל לפי חשבון הביצה י”ח דרה”ם ע”פ חשבון שעשה הרמב”ם יעו”ש, וע”כ על אתרוג שיש בו ספק אם הוא כביצה ישקול אותו ע”כ. וידוע דשיעורו הוא חמשים ושמנה גרם. [ולפמש”כ מרן הראש”ל שליט”א בספה”ק “הליכות עולם” (ח”א פר’ צו סוף אות י”א) נמצא ששיעורו 54 גרם בלבד].

וד’ מרן החזו”א ז”ל להחמיר בזה, ואציין דברי מרן בעל קה”י ז”ל בשיעורין של תורה (עמוד ס”ו אות כ”ה) וז”ל שיעור אתרוג הוא לא פחות מכביצה וצריך שיהיה בו כשני ביצים שלנו, וכשהוא גדול מכביצה בכמו חומש כל סביביו, כבר יש בו כשני ביצים (והחת”ס מכשיר בכביצה שלנו) ולענין אם ארכו משלים לרחבו בי”צ מחמיר (הובא בשד”ח דיני לולב סימן ס”ו) ובשם מרן זצללה”ה שמעתי שהיקל בזה עכ”ל.

ואנו תופסים לעיקר כמ”ש הכה”ח וכן פסק מרן הראש”ל שליט”א בספריו. ומ”מ טוב שיהיה אתרוג גדול ויפה להידור מצוה וכמ”ש בשם הרב צדה לדרך הנ”ל.

ג. אתרוג שיש בו כביצה בצמצום והוא כמוש, ובודאי שיתמעט בימי החג מהשיעור אם יוצא בו כל זמן שיש בו שיעור, נחלקו האחרונים בזה כמ”ש הברכ”י (או’ ד’) והשע”ת הביאו וכתב דכשיש שיעור שפיר יוצא בו אלא שחיישינן שמא לא שיערו טוב אחר שהוא מצומצם, והכה”ח כ’ דלפי”ז אם ישקלוהו יוכל לברך עליו דבמשקל אפשר לצמצם. ובית השואבה כ’ דכיון שיש בו שיעור גם כשיתמעט יכול לצאת בו. והח”א מחמיר בזה, וכתב הכה”ח שכיון שנחלקו בזה וקי”ל סב”ל לא יקחנו, וכשא”א באחר יטלו בלא ברכה וכ”כ הבכורי יעקב. והביאו המ”ב בב”ה וגם בזכרי כהונה  (מע’ א’ אות כ”ח) האריך לדחות ד’ הרב בית השואבה יע”ש.

אתרוג המורכב

ד. ד’ רוב הפוסקים לאסור אתרוג המורכב, כ”פ בשו”ת הרמ”א  סי’ קי”ז לאסור, ובסי’ קכ”ו כ’ בשם מהר”ש דגם בשעת הדחק אין יוצאין בו, שכנה”ג בהגה”ט אות ב’, והכנה”ג בשם מוהר”ם אלשיך (סי’ ק”י) דמורכב פסול בין שהורכב יחור של לימון באילן אתרוג ובין שהורכב יחור של אתרוג בלימון, וכ”כ הלבוש (סי’ תרמ”ט ס”ד) וכ”ד הט”ז שם ומ”א (בסי’ תרמ”ח אות כ”ג) וכ”כ הא”ר (סי’ תרמ”ט או’ ח’) וברכ”י (בסי’ תרח”ם או’ ה’) ובמחב”ר (אות ח’) ובית השואבה (או’ ע”ט) וא”א ור”ז וח”א. והמ”ב (אות ס”ה) כ’ שהפוסקים הסכימו שהמורכב פסול דלא מקרי אתרוג כלל.

והרמ”א בתשובה הנז’ סיים וכתב, ולא תוציא לעז על הראשונים שנהגו לברך על אתרוג כזה במקום הדחק, ומ”מ לא שבקינן היתרא לברך על אלו שלא בדוחק הגדול, וכ”כ הב”ח בתשובה (סס”י קל”ו) דכשאין אחר אין למחות באותן שמברכין עליהם וכ’ שכן נהגו בכל מקום, גם הפ”מ השיג על הלבוש שכתב שהם אסורים מה”ת משום כלאים ודעתו שיוצאים בשיעבד, וכ”ש הובא בכה”ח (או’ קל”ג).

וידוע דגדול האחרונים מהרש”א אלפנדרי ז”ל בשו”ת מהרש”א (חאו”ח סימן י”ג וי”ד), יש לו תשובה ארוכה ורחבה שבה יצא בכוחא דהיתרא בענין, ובתחילת דבריו כ’ דדעת כל הגדולים שלמים וכן רבים רבו מספר דמורכבים פסולים מכמה טעמים ובסוף התשובה כ’ בזה”ל: ובכן אעפ”י שלכתחילה הטוב והישר היכא דאפשר לחזור אחר אתרוג שאינו מורכב וכו’ יע”ש.

וכבר נהגו כל יראי ה’ ליטול רק את האתרוגים הלא מורכבים, וכן בקדש חזיתיו להברית כהונה (עמוד ו’ אות י”ב) שכתב דמנהגם פשוט לפסול המורכב שלא ליטלו אפילו בלא ברכה, ואם בא ממקום שיש חשש מורכב מצריכים להביא תעודה מרבני המקום המעידים שהם לא מורכבים, וכ”פ הגאונים המפורסמים  מהר”י טייב ז”ל (בסוף ערה”ש בקונטרס ספר הזכרון אות ס”ג) ומהר”י בסיס ז”ל (בסוף ספרו אבני צדק א”ח) דאין להתיר אפילו ספק מורכב משום ס”ס שמא אינו מורכב ושמא הלכה כהמתירים דלא חשיב ס”ס עש”ב, (ובאות י”ג שם כ’ דנשמע שבא”י סומכים על הגאון אלפנדרי ז”ל שמיקל אפי’ במורכב ממש ואנו אין לנו אלא דברי גאוני דורנו הנ”ל. ושם כ’ דרוב ככל אתרוגי א”י מורכבים כיע”ש.)

ה. לדעת הפוסלים אתרוג המורכב פוסלים אותו כל השבעה ימים. (עו”ש אות ט”ז מ”א בית השואבה (שם) ר”ז, מ”ב (סי’ תרמ”ט אות מ”ו) כה”ח סי’ תרח”מ אות קל”ד).

ו. אם הרכיבו שני מיני אילנות של אתרוגים יחד, כגון א’ שפירותיו דקין עם א’ שפירותיו גסין והכל ממין אתרוג, ודאי דכשר.1* (שו”ת הב”ח סי’ קל”ה, א”ר מ”ב סי’ תרח”ם או’ ס”ה ועיין יו”ד סי’ רצ”ה ס”ו בהג”ה, כה”ח או’ קל”ה.)

ז.  סימני האתרוג המורכב: א) המורכב חלק, והאתרוג יש בו בליטות בכולו, ב) העוקץ של המורכב בולט ובאתרוג הוא שקוע. ג) תוך המורכב רחב והמוהל שלו רב, וקליפתו האמצעית (הלבנה) דקה, ובאתרוג קלפיתו עבה ותוכו צר והוא כמעט יבש. (תשו’ הרמ”א סי’ קכ”ו).  ד) ויש עוד סימן שהגרעין של האתרוג זקוף לאורך האתרוג, ושל המורכב מושכב לרוחב האתרוג. (שכנה”ג, עו”ש, מ”א, א”ר, א”א, ר”ז). והבכורי יעקב כ’ שבדק באתרוגים הרגילים אצלנו ושיש להם כל הסימנים הכשרים, והגרעינים לפעמים שוכבים באורך ולפעמים ברוחב, וע”כ א”א להבחין ע”פ סימנים אלו, והוב”ד במ”ב (או’ ס”ה), ובכה”ח (אות ק”ל) ועיין עוד בכה”ח שם עד אות קמ”ג שהאריך בכל זה. וגם המ”ב האריך בזה וכ’ דהחת”ס (בסימן ר”ז) מפקפק מאד בענין הסימנים אחרי שלא נזכרו בש”פ ודעתו שאין לסמוך ע”ז כלל להקל אלא דינם כמו עוף טהור שנאכל ע”פ מסורת שבאותו מקום מוחזק מימים קדמונים שאתרוגיהם לא מורכבים, וע”כ אין ליקח ממקום שאינו מוחזק בכשרות בלי כתב הכשר ואין לסמוך על הסימנים ע”כ. וכ”כ השנות חיים. ועיין עוד שם במ”ב, שהאריך להזהיר בכמה אזהרות על כתב ההכשר יע”ש היטב וישמע חכם ויוסף לקח.

והן היום תהילות לא-ל ב”ה מצויים אתרוגים כשרים ומהודרים בלי חשש של מורכב, ובמחירים נוחים, ובודאי דאין לסמוך על הסימנים בימינו, דמלבד מ”ש החת”ס הנז’, עוד נתחדש בימינו שהתפתחה חכמת החקלאות במאד עד שיודעים לגדל כל מיני גידולים לפי בחירתם ויכולים לעשות הרכבה באופן שיגדלו אתרוגים עם כל הסימנים הנ”ל בלא דופי, וע”כ אין לסמוך כי אם על החזקה בלבד. שו”ר שכבר קדם וכתב כן הגאון המופלא הנז’ וכתב, והגם שנתנו בהם סימנים כבר כ’ רבני קושטא בס’ שמן המשחה ובס’ משנת ר”א שנתברר להם מפי מגידי אמת, דהשתא הכא נתחכמו הגננים שגם במורכב יהיו כל הסימנים מבחוץ וגם מבפנים, ושלכן אין להכשיר כ”א רק עפ”י עדות ברורה וכו’ וכ”ש הוא לזמנינו זה וכנ”ל.

ח. ויש זנים ידועים ומוחזקים לכשרים כמו האתרוגים התימניים, ובזמן האחרון התחילו להביא מעט מאתרוגי מרוקו שידועים לכשרים והם יפים ומהודרים במאד מאד, וידוע דגדולי הדור היו מברכים עליהם והן העיד בגדלו הגרמ”ך הכהן ז”ל בברית כהונה (עמוד ה’ או’ י”ג) שהאתרוגים של המערב הפנימי (מרוקו) נחקרו משלשה רבני המערב ע”י הראש”ל ז”ל, והוברר שאין בהם חשש מורכב וכן הסכים הראש”ל ז”ל כמו שכתב השדי חמד (מערכת א’ אות ד’) ע”ש. וע”ש שמטעם זה התיר בשנת הת”ש את האתרוגים שבאו משם בלא תעודת הרב, דשם בחזקתם הראשונה קיימי כל שלא נודע לנו שנשתנו בימים אלה. עכ”ל.

חשיבות אתרוגי ארץ ישראל

ט. ואמר לי הגה”צ הרי”ח הטוב הי”ו שמעדיף אתרוג תימני שגדל בארץ, ושיש עדות של כשרים שמוחזק ללא מורכב, אעפ”י שהאתרוג של מרוקו מהודר ויפה יותר, משום שבח ארץ ישראל שזה גדל בארץ. ושו”ר שכן הורה גבר הראש”ל הגאון יש”א ברכה ז”ל במעשה האיש (חאו”ח סימן ד’) ושם בד”ה איך שיהיה וכו’ כ’ בזה”ל: אנא נפשאי איש ירושלים שלי”ת וזכורני מזה למעלה מששים שנה ויותר שלא היו אתרוגים ביפו כו”ע רק בעיה”ק שכם ת”ו בכפר אם אלפאחים היו אתרוגים בלי חשש הרכבה כלל והיינו לוקחים משם לכל אה”ק תוב”ב. ועתה מקרוב נתרבו האתרוגים הן ביפו הן בשכם הן בטבריה הן בצפת ת”ו רבוי עצום לאלפים ולרבבות עד למכביר, ורבוי כזה לא סגי בלא הרכבה, ואולי הרוב אינם מורכבים והמיעוט מורכבים, וכל הקונה אתרוג יכול לברך לכתחלה מטעם כל דפריש מרובא פריש, כמ”ש בש”ע יו”ד סימן ס”ג וסימן ק”י יע”ש, וכו’, והסוחרים שולחים לחו”ל עם תעודה מהרבנים שהם מעידים בגדלן שהם כשרים בלתי חשש הרכבה, הא ודאי מי הוא זה אשר יערב לבו ולא יכריז בכל בכ”נ קורא בגרון, שחייבים כל אשר נגע יראת ה’ בלבו לברך דוקא על אתרוגי ארץ ישראל, אפילו אם יש בהם שאינם מהודרים כ”כ, וכל אשר ישמע ח”ו ולא יטה אזן קשבת לדברי הכרוז לא יצא י”ח כלל וכו’ וע”ש בדבריו הנעימים ותרווה נחת. והרי מפורש בדבריו ז”ל שחייבים להעדיף פרי ארץ אעפ”י שהפרי דחו”ל מהודר ממנו, ומהו היינו דוקא כשברור לו שאתרוג זה אין בו חשש הרכבה אבל בלא”ה בודאי יעדיף של חו”ל וכמו שמבואר בדבריו.

הוספת דמים על אתרוג מהודר

י. קנה אתרוג שראוי לצאת בצמצום, כגון שהוא כביצה מצומצמת, ואח”כ מצא גדול ממנו, מצוה להוסיף עד שליש מלגיו בדמי הראשון, כדי להחליפו ביותר נאה. ויש מי שאומר שאם מוצא ב’ אתרוגים לקנות, והא’ הדור יותר מחבירו יקח ההדר, אם אין מייקרים אותו יותר משליש מלגיו בדמי חבירו (מרן בסי’ תרנ”ו ס”א). ונראה להחמיר כשניהם (א”ר או’ ו’) ור”ל דאפילו כבר קנה ואינו שיעור מצומצם ואח”כ מצא הדור יותר יש להחליפו בתוספת שליש. (כה”ח אות ט’).

ואעפ”י שחייב לתת כל ממונו ולא יעבור על א’ ממצות השי”ת, דכתיב ואהבת את ה’ וכו’ ובכל מאדך, הני מילי שלא לעבור על מצות ל”ת בקום ועשה, אבל מצות עשה טוב לו לישב בשב ואל תעשה אפילו היא מצוה עוברת, משיביא עצמו לעוני דחשיב כמת. (ב”י, הרמ”א ז”ל בהג”ה שם, לבוש, ור”ג שקנה אתרוג באלף זוז, חומרא היא שהחמיר על עצמו מפני חביבות המצוה (ב”י בשם סמ”ג) ואם אינו מוכן להחליפו, אלא רק למכור לו אחר אינו חייב לקנות אחר (מ”א מט”י א”א מאמ”ר). ומספר חסידים משמע דיכול לקנות אחר אפילו אם יצטרך לגנוז הראשון. (יפ”ל ח”ב אות א’, כה”ח אות ט”ו).

יא. אם ע”י שמוסיף יהיה סיבה שגם שאר האתרוגים יתייקרו לא יוסיף, ודוקא ביותר משליש, אבל שליש מוסיף (המבי”ט ח”ג סי’ מ”ט, כנה”ג, מ”א, א”ר בשם הסמ”ק, בית השואבה אות י”א, שע”ת אות ה’, כה”ח אות ב’). ומי שחייו דחוקים א”צ להוסיף שליש (יש”ש), ואפשר שא”צ לקנות המצוה עצמה אם בשבילו הוי הון רב זולת נר חנוכה וד’ כוסות (מ”א, אא”ר, כה”ח או’ כ’).

אתרוג מהודר שפסלו אחר

יב. מי שקנה אתרוג גדול להידור מצוה בדמים יקרים, ובא אחר ופסלו, ד’ מהר”מ מינץ (סי’ קי”ג) שא”צ לשלם אלא אתרוג קטן שיוצא בו י”ח, אבל ההפרש שיש ביניהם לאחר החג חייב לשלם לו, אבל החכם צבי (סי’ ק”כ) כ’ דחייב לשלם לו דמי האתרוג ההוא, וכן עיקר, (שבו”י ח”ב סי’ כ”ט, י”א בהגב”י, וברכ”י או’ ב’, וגם ד’ המל”מ ה’ מעשה הקרבנות פי”ז כהח”צ הובא בשע”ת, וכן הסכים המט”י, והרב יקהיל שלמה, והנחפה בכסף, והשו”מ, וכן הסכים בית השואבה הובאו בשד”ח – מע’ ד’ מינים סי’ ג’ אות כ”ה, כה”ח אות ג’, ועיין להגאון מהרח”ק ז”ל בזכרי כהונה מער’ א’ אותיות כ”ד וכ”ה, שהאריך הרחיב בזה יע”ש.)

ואם פסלו בשוגג, ד’ המש”ז דגם להחכם צבי ישלם רק דמי אתרוג קטן, ובית השואבה כ’ דגם בשוגג חייב לשלם דמי כולו, דאדם מועד לעולם בין מזיד בין שוגג (כה”ח אות ד’, ועיין מל”ח סימן כ”ג אות ל’).

גזל אתרוג והביאו אחר החג

יג. גזל אתרוג שווה הרבה והביאו אחר החג, נסתפק המש”ז אם יכול לומר לו הרי שלך לפניך, ובית השואבה (או’ כ”ח) פשיטא ליה דיכול לומר לו הרי שלך לפניך (כה”ח אות ז’, ועיין מל”ח שם אות ז’)

ואעתיק כאן חידוש נפלא, של הגאון רבי משה שלמה זלמן אב”ד קראקר, הובא בב”ש אחרון והביאו הרב פ”ת (בחו”מ סימן שס”ג סק”א), דפשוט לו לחייבו בדמי האתרוג כמו שהיה שוה בזמנו, דדמי למטבע שנפסל בכל המדינות שאינו יכול לומר לו הרי שלך לפניך, דשאני חמץ שעבר עליו הפסח דאין זה ניכר בו כלל, משא”כ אתרוג דכ”ע ידעי שאחר הסוכות אינו עומד אלא לאכילה. ור”ל שאם רואה אדם חבילת עוגיות וכיו”ב א”א להכיר בה אם נעשתה לפני או אחרי הפסח, אם לא שיודיעוהו, וע”כ חשיב היזק שאינו ניכר, אבל אתרוג אחר הסוכות כל רואה יודע שעתה אינו ראוי אלא לאכילה בלבד וע”כ נחשב להיזק ניכר שניכר בו הנזק. ואחיו הגר”צ הירש מהאמבורג הסכים עמו לדינא דכ”ע ידעי שאינו שוה כמו שהיה בחג וכו’ וזה ברור ונכון עכ”ד. והפ”ת שם הניח זה בצ”ע דהניחא לשיטת הר”מ ומרן שפסקו כרב יהודה בב”ק (צ”ז ע”א), אבל להרא”ש ומור”ם שפסקו כרב הונא (שם) דאפילו פסלתו המלכות בכל המדינות אומר לו הרי שלך לפניך ליתא להאי סברא וע”ש.

ומ”מ לדידן דאזלינן בתר מרן מלכא ואין אומרים קים לי נגד מרן, י”ל בנדון זה דהוי היזק ניכר וחייב לשלמו כשעת היוקר, ואפשר שאם הרב בית השואבה היה רואה סברא זו היה מודה שיש לחייבו במושלם.

אתרוג ופדיון הבן מה עדיף

יד. אם אין לו רק ה’ סלעים וצריך לפדות בנו ולקנות אתרוג, יקנה אתרוג שהיא מצוה עוברת (קידושין כ”ט, מ”א סק”ח). ודוקא שהיה גר באיזה כפר יחידי, אבל אם יכול לקיים המצוה באתרוג של חבירו יפדה בנו בה’ סלעים (בית השואבה או’ ה’ מל”ח סי’ כ”ג או כ”ט, כה”ח או’ כ”א).

אתרוג של הקהל, ושעדיף לברך על אתרוג שלו

טו. מה שנוהגים במקום שאין אתרוג מצוי, שכל הקהל קונים אתרוג בשותפות, אע”ג דקי”ל דשותפים אין אף אחד מהם יוצא י”ח ביום א’ עד שיתן לו חלקו במתנה, והטעם מפני שכיון שקנאוהו לצאת בו, מסתמא הוי כאילו פירשו שכל הקהל נותנים חלקים לכל מי שנוטלו לצאת בו ע”מ שיחזירהו להם, (מרן בש”ע שם ס”ט, וכמ”ש הטור בשם רשב”ם שהובא ברא”ש).

טז. הגרי”ח ז”ל ברב פעלים (ח”ב חאו”ח סימן ס”ד) העלה שעדיף לצאת י”ח באתרוג של חבירו במתנה ע”מ להחזיר, ולא באתרוג של הקהל דלאו כ”ע דינא גמירי, ואולי יש כאלה שנתנו כסף למצוה זו ע”מ שישאר להם חלקם לבדם, וכמו שכן הגיד הא”ר ע”ד השל”ה וכ”כ הכה”ח (אות פ’) בשם הח”א (אות ט’). וכן הסכים מרן הראש”ל נר”ו בקול סיני שם אות ח’, ודלא כמ”ש הגאון יש”א ברכה בעולת איש (חאו”ח סימן י”א).

בברית כהונה (עמוד ה’ אות י’) כתב, דהיה מנהג פשוט אצלם בכל בתיה”כ, שהגבאי או השמש קונה אתרוג ולולב והדס וערבה מכיס הביכ”נ, ונותנו על התיבה שבאותה ביכ”נ לשם הצבור, וכל מי שאין לו לולב ואתרוג לעצמו, מברך עליו ויוצא בו ידי חובתו, ואח”כ גובה הגבאי מבני ביהכ”נ שיצאו י”ח בו מכל א’ איזה סך נגד מה ששילם הגבאי אם מעט ואם הרבה איש איש כפי מדתו, וסמך את זה ע”ד מרן שהז’ כאן כי ע”ש. וכן הוא המנהג בכל המקומות והוא מנהג טוב ותקנה גדולה לרבים שאינם שמים על לב לקנות להם משלהם, ועתה ת”ל הולך ומתפשט בכל הארץ שכל א’ וא’ קונה לעצמו ולבניו וה’ לא ימנע טוב להולכים בתמים.

יז. טוב לצאת באתרוג שלו אפילו שאינו מהודר כ”כ כמו האתרוג של הקהל. (עולת שמואל סי’ ק”א, כה”ח אות פ’). וכן מוטב לברך על האתרוג שלו כשהוא כשר אעפ”י שהאתרוג של חבירו מהודר יותר (מבי”ט ח”א סי’ מ”ט ועיין בכור”י סי’ תרמ”ה, מל”ח סי’ כ”ג אות ז”ך).

שאין ליקח אתרוג בחינם

יח. לפי הזוהר הקדוש (פ’ תרומה) אין לברך אל אתרוג שלוקחו בחנם דהקלי’ יונקים מהמצות הבאות בחנם (מל”ח שם אות ע”ט).

שליח ששינה

יט. מינה שליח לקנות לו אתרוג, וקנה לו אתרוג שהוא תלוי בפלוגתא, מיקרי שליח ששינה. (בי”ע סי’ תרנ”ו, מל”ח שם או’ כ”ח).

פסולי אתרוג

כ. חסר כשר בשאר הימים חוץ מיום ראשון (הרמ”א בהג”ה לס”ה שם, ומוסכם לכ”ע, מ”ב או’ ל”ה, כה”ח אות ס”ו).

כא. ניטלה פיטמתו או עוקצו, נחלקו בו הפוסקים וע”כ לא יטול גם בשאר ימים. (מהר”א מפראג כ’ דנטלה פטמתו או עוקצו פסול כל ז’, והרמ”א בד”מ חלק עלו וכ”פ בהג”ה להתיר בשאר ימים, והמ”א כ’ דבמ”מ משמע דפסול וכ”מ בסי’ תרמ”ה ס”ו וכ’ דאין להקל בניטלה הפיטמה. וכ”פ הר”ז), וטעמם דס”ל דניטלה הפיטמה הוא משום הדר שיש בזה מחלוקת אם שייך גם בשאר ימים, שדעת הרמב”ם וסייעתו דמה שאסרו משום הדר הוא רק ביו”ט א’, אבל בשאר ימים מכשיר כמו חסר ושאול, וד’ והרא”ש וסייעתו להחמיר בזה, דבעינן הדר כל שבעה משום הידור מצוה והרמ”א סתם כותייהו בהג”ה שם.  וכשאין לו אחר יסמוך על המקילין, דבלא”ה רוב הפוסקים סברי כהר”מ דגם הפסולים משום הדר כשר בשאר יומי (א”ר). ומשמע מדבריו שיכול גם לברך ע”ז, ויש מפקפקין לענין ברכה משום סב”ל אכן כשיש עוד ספק אם ניטלה פיטמתו בודאי יכול לברך בשאר ימים (ביכורי יעקב. מ”ב אות ל”ו, כה”ח אות ס”ז. ועיין עוד בזכרי כהונה (מע’ א’ אות כ”ז) שהאריך בזה.)

כב. אתרוג שהניחו תחת המטה שרוח רעה שורה עליו (כמ”ש ביו”ד סי’ קט”ז) לא יטלנו, ואם אין לו אחר יטלנו בלא ברכה. (הבנין עולם בסי’ ל”ג הניח בצ”ע אם יכול לברך עליו בשעת הדחק. כה”ח אות פ’).

הכונה בלקיחת האתרוג

כג. ביום א’ של סוכות, צריך לכוין בלקיחת האתרוג, לתקן עוון אדם הראשון שהיה אתרוג, וזהו ראשון לחשבון עונות (מל”ח שם אות ע”ט).

דיני הדס וערבה

שיעור ההדס והערבה

א. שיעור הדס וערבה שלשה טפחים, ושדרו של לולב ד’ טפחים כדי שיהיה שדרו של לולב יוצא מן ההדס טפח (מרן בש”ע סי’ תר”ן ס”א).

ב. מרן שם הזכיר מחלוקת הפוסקים אם צריך טפחים שלמים של ד’ גודלים כל טפח, או שאינם טפחים גמורים אלא שבכל טפח יש ג’ גודלים ושליש, וכ’ הב”ח דלהלכה נקטינן לחומרא דבעינן ג’ טפחים שלמים לבדם שהם י”ב גודלים, ובלולב ד’ טפחים שלמים שהם ט”ז גודלים, (שכנה”ג, בגדי יעש, כה”ח אות ז’). וגם הרמ”א בהג”ה שם כתב וכן נוהגים לכתחילה עכ”ל. ולענין דיעבד די בלולב של י”ג גודלים ושליש והדס וערבה בעשרה גודלים, (ר”ז אות א’, מ”ב אות ח’ ופחות מזה פסול כל שבעת הימים גם בדיעבד (מ”ב שם, כה”ח אות ו’, ועיין מל”ח סי’ כ”ג או’ קי”ג).

ג. בעינן שהשיעור הנ”ל יהיה בשדרה לבד מהעלין העולים למעלה מהשדרה (טור וב”י ושאר אחרונים) וגם בהדס וערבה בעינן שיעור בעצם העץ, (הריטב”א, מ”ב אות א’, כה”ח אות א’, ועיין מל”ח סי’ כ”ג אות גי”ד).

ד. אין להם שיעור למעלה, ויש מי שאומר, שאפילו הוסיף באורך ההדס והערבה, צריך שיצא שדרו של לולב למעלה מהם טפח (מרן שם ס”ב). ונחלקו הפוסקים בענין זה, אם היש מי שאומר שהביא מרן חולק על הסתמא, ודעת רוה”פ דבעינן תמיד שהלולב יצא למעלה טפח, ואין זה מחלוקת, ואפילו מין א’ גבוה מהלולב מעכב. (בית השואבה או’ ד’. כה”ח או’ ט’, וכן העלה ה’ זכרי כהונה מע’ ל’ או’ ו’).

אם אין ברשותו אלא הדס שוטה

ה. אם לא נמצא אלא הדס שוטה אין נוטלין הלולב בברכה דחשיב כאילו נוטל ג’ מינים, ואם יש הדס שיש לו ב’ עלין זה על זה אפשר לסמוך על הרמ”א ולברך עליו, וכן אם נמצא רק הדס א’ שאינו קטום אפשר לברך עליו בשעת הדחק. (רב פעלים ח”ד או’ כ”ז הביאו באזני יהושע עמוד נ”א או’ י”ג).

ו. נטל לולב, ואחר הברכה נמצא דיש בו הדס א’ או שנים או ערבה אחת, יחזור ויטול בלא ברכה, כיון דלדעת הרבה גדולים יצא ידי חובתו (יוסף אומץ אות ב’, אזני יהושע שם או’ י”ז).

החלפת הערבות בכל יום מימי חוה”מ

ז. כ’ הרמ”א ז”ל: נוהגים ליקח כל יום חה”מ ערבה חדשה ולקשרה בלולב והוא הדור מצוה (סימן תרנ”ד ס”א בהג”ה), ויש ליזהר להחליף את הערבה בשובה ובנחת שיפתח הקשר ויוציא את הערבה הישנה ואח”כ ישים החדשה ויקשור כראוי. וכבר תמה הא”ז (סי’ תרנ”א) על מנהג העולם, שלוקחים בכל יום ערבה חדשה ותוחבין באגודה, ומתוך שמושכין למטה כדי שתהיה למטה מן ההדס, נושרין עלי הערבה, ולפעמים הוי רוב העלים, וכ’ דלדעתו טוב יותר שיתן הלולב במים ולא יקח בכל יום חדשה, ועוד קרא ע”ז תגר בספרו א”ר (סי’ תרנ”א אות ה’) דנושרין רוב העלים, וגם י”ל דלא מקרי אגד כהלכתו שאין זה קשר ממש כיון שמכניס ומוציא, לכן יתיר הקשר לגמרי ויחזור ויקשור, וזה דוקא בחוה”מ אבל ביו”ט אסור לקשור, (ביכורי יעקב, מ”ב אות ה’, כה”ח אות י”ב וי”ג.)

קטיף ערבה ביו”ט ע”י עכו”ם

ח. אסור ליקח ערבה ביו”ט מן האילן ע”י עכו”ם, אבל אם היתה מונחת במים מערב יו”ט מותר, (א”א או’ ב’, ולמד זה ממ”ש הרמ”א, נוהגין ליקח כל יום חה”מ ערבה וכו’. משמע ביו”ט אסור בכל גוונא כה”ח שם או’ י”א, והדבר מפורש בתשו’ הרשב”א (סי’ רס”ז) דאם תלשה הגוי ביו”ט שני, והישראל חשב שמותר ונתנה בלולב, אסור לטלטלו ואפילו אין לו ערבה אחרת, דשבות אסור אפילו במקום מצוה, אמנם מהרשד”ם (חא”ח סי’ כ”ב) התיר, וכ”כ הבשמים ראש (סי’ צ”ב) באתרוג שקצצו גוי ביו”ט דמותר לטלטלו דבעשה של תורה לא אסרו רבנן, ומיהו הפר”ח בסי’ תקפ”ו ומהר”ח אבולעפיא בעץ החיים (דקמ”א ע”ג) דחו ראיות מהרשד”ם בזה, וקיימו ד’ הרשב”א שאוסר, מחב”ר (סי תרנ”ה או’ ב’) וכ”כ השע”ת בשם תשו’ פ”י כ”י וכ”פ הח”א, מ”ב אות ג’, כה”ח (סי’ תרנ”ה או’ י”ב).

קטיף ערבה ביו”ט של גלויות  ע”י בן א”י

ט. בן חו”ל הנמצא בא”י אינו יכול לבקש  מבן א”י לקצוץ לו ערבות ביום א’ בחול המועד סוכות שהוא יו”ט שני דגלויות. (כן העליתי בע”ה בתשובה להרה”ג ר”א גרינבלט שליט”א, דאסור לו לבקש ממנו לקצוץ עבורו ביו”ט שני, ושכן ד’ רוה”פ שלא כד’ מהריק”ש, וע”ש באורך. עו”כ דלא דמי למ”ש מרן באו”ח (סימן רס”ג סי”ז, י”א שמי שקבל עליו שבת קודם שחשכה מותר לומר לישראל חברו לעשות לו מלאכה וע”ע בהגה’ שם ובמ”ש הכה”ח שם (אות ק’), דשאני יו”ט שני לבן חו”ל שהוא מחוייב בו, ואין הדבר תלוי בקבלתו כמו שבת קודם שחשיכה, דתלוי ברצונו, ועי”ש). ואם נקצצה הערבה בהיתר לצורך בני א”י, בעניותי העליתי להתיר בשופי לבן חו”ל להשתמש בהם, ואין בזה לא משום מוקצה ולא חשש דשמא יתלוש, (ודלא כדברי  הרב הנז’ דאין בן חו”ל יכול להשתמש בהם ביו”ט שני, דכיון שהיו מחוברים ביו”ט הם מוקצה בשבילו), ואם עבר בן חו”ל וביקש מבן א”י שיקצוץ לו ערבות והוא קצץ בשבילו נר’ דיכול להשתמש בהם. (וע”ש בטעם הדבר באורך.)

להריח מהדס  של מצוה

י. הדס של מצוה אסור להריח בו, אבל אתרוג של מצוה מותר להריח בו מן הדין, אלא לפי שנחלקו אם מברכים עליו אם לאו, יש למנוע מלהריח בו. (שו”ע סימן תרנ”ג ס”א עפ”י הגמ’ בסוכה ל”ז). והטעם, שההדס עשוי רק להריח בו וכשהקצהו למצוה הרי הקצהו מזה וכמו עצי סוכה, אבל האתרוג עיקרו לאכילה ומזה לבד הקצהו ולא מלהריח בו, (ט”ז עפ”י הטור שם).

יא. גם בשבת שאין נוטלין לולב אסור להריח ההדס דהוקצה לכל ז’. וכן לא יריח גם האתרוג אפילו בשבת, וכן לא יטלנו אפילו באמצע היום להריח בו. (ואעפ”י שדעת המ”א וא”ר ועוד הרבה אחרונים שמותר לברך על אתרוג של מצוה בשבת דבשבת אינו עומד למצוה וכ”פ המשנה ברורה אות ב’, מ”מ ד’ המט”י והמאמ”ר דגם בשבת אין לברך על האתרוג, וע”כ אין להריח בו גם בשבת דסב”ל ואינו יכול לברך, וכ”נ מהכה”ח שם אות ג’ וד’.) ואם יש לו פרי אחר, מברך עליו ומריח בו, ואח”כ מריח גם באתרוג של מצוה ואפילו בחול. (ט”ז סי’ תרנ”ח סק”ד וכ’פ הא”ר שם ועוד, כה”ח שם אות ה’ וסימן תרנ”ג אות ד’).

יב. עשה הדס בלולב לצורך המצוה ולא נטלו לצאת בו, מותר בהנאה (שם ס”ב), והטעם דהזמנה לאו מילתא היא. (ב”י בשם הג”א והובא באחרונים), וגם האתרוג אם עדיין לא יצא בו, מותר בהנאה. (והא”א כ’ דזה רק בחול המועד, אבל ביו”ט אסור דאע”ג שהזמנה לאו מילתא היא מ”מ הקצהו מדעתו והו”ל מוקצה, כה”ח אות ז’).

יג. מותר להחזיר הלולב למים ביו”ט, וכן להוסיף עליו מים אם צריך, אבל לא להחליף המים, ובחול המועד מצוה להחליפם כדי שישאר לח והדור (מרן בש”ע סי’ תרנ”ד ס”א). ואמנם אם יש בהדס פרחים שנפתחים ע”י המים אין מחזירין ההדס למים (הברכ”י אות ד’ בשם כפות תמרים, כה”ח אות ה’).

אגד ההדס והערבה עם הלולב

יד. מצות ד’ מינים שיטול כל אחד לולב א’ וב’ ערבות וג’ הדסים, ומצוה לאגדם בקשר גמור דהיינו שני קשרים זה על זה משום נוי (מרן בשו”ע סי תרנ”א. ואע”ג דקי”ל כרבנן דלולב א”צ אגד מ”מ מצוה לאגדם משום זה א -לי ואנוהו טור וב”י מהגמ’ בסוכה ל”ג ע”א).

טו. טוב לומר קודם הקשירה, לשם יחוד קוב”ה וכו’ הריני בא לקשור הדס וערבה עם הלולב לתקן את שורש מצוה זו וכל המצות הכלולים בה במקום עליון ויהי נועם וכו’ (כה”ח שם או’ א’, ועיין במחזורים).

טז. מנהג ירושלים לאגדם עפ”י האר”י ז”ל באופן זה, שדרת הלולב מול פני הלוקח, ושלשה הדסים א’ בצד ימין וא’ בצד שמאל וא’ באמצע וההדס שבאמצע תטהו לצד ימין, ושני ערבות א’ בימין וא’ בשמאל. (ויש בזה שיטות אחרות כמ”ש בבה”ט שם אות ד’, ובמ”ב אות י”ב, וכה”ח אות י”ד וט”ו, והנתיבי עם כ’ שמנהג ירושלים כהנ”ל. וכן נתפשט המנהג היום אצל כל הספרדים ד’ בכל אתר).

יז. ההדס יהיה יותר גבוה מהערבה. (רמ”א שם). ויש ליזהר שלא להגביה הערבה על ההדס, ולא לחפותו דעובר על דברי סופרים ומסתכן בעצמו (ס’ הפרדס לרש”י, יפ”ל, כה”ח אות כ”ה, ועי’ מגן דוד די”ג ע”ד וכנה”ג סי’ תרנ”א בשם מהרי”ו, מל”ח שם אות קי”ד).

יח. כתב היד אהרן (סי תר”ן הגב”י): שמעתי משם האר”י ז”ל שצריך לקשור ח”י קשרים כנגד ח”י חוליות שבשדרה, ויעשה ט”ו קשרים בלולב וג’ קשרים באגד הערבה וההדס. והכה”ח (או’ ט”ז) הביאו וכתב: ומיהו יש נוהגים לעשות כל הי”ח קשרים בלולב משום שהוא רמז לשדרה, חוץ ממה שקושרים ההדס והערבה עם הלולב שזו בחינה אחרת.

יט. ויכול לאגדם במין אחר (מרן שם), ולית ביה משום בל תוסיף, דכיון דאין חובה לאגדו האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי (ב”ח), וגם משום חציצה אין בו דכל לנאותו אינו חוצץ (טור, לבוש, מ”א סק”ב, ר”ז אות ג’, מ”ב אות ט, כה”ח אות טו”ב, ועיין עוד במ”ב או’ י’ ובכה”ח אות ח”י ודי בזה.) ובס’ מועד לכל חי ( שם אות קי”ב) כתב בשם השל”ה, דיקשור הלולב במיניו.

כ. כשאוגד ההדס והערבה עם הלולב, יהיו ראשיהן למעלה (כמ”ש מרן שם ס”ב) דאמר רבי ירמיה משום רשב”י, כל המצוות כולן אין אדם יוצא בהן, אלא דרך גדילתן, שנאמר: “עצי שטים עומדים” שעומדים דרך גדילתן (סוכה מ”ה ע”ב). ואם הפך אותם אפילו בדיעבד לא יצא י”ח (ט”ז סק”ב, א”א אות ז’, ר”ז אות י”ב, ח”א כלל קמ”ח אות ט’, מ”ב או’ ט”ז, כה”ח אות ל”ד).

מצוות התלויות בארץ

אתרוג של ערלה בא”י ובחו”ל

א. אתרוג של ערלה פסול (משנה בסוכה ל”ד ע”ב) וערלת חו”ל לא יטול, וכשאין לו אחר, יטלנו בלא ברכה. והש”ג כ’ בשם ריא”ז דאפילו ערלת חו”ל פסול, וכתב עליו דכיון שערלת חו”ל יכול להאכילה לחבירו שאינו מכיר בה יכול לצאת בה, ולא פסלו אלא בערלת א”י. וגם זה רק ביום א’ דבעינן לכם, אבל לשאר ימים כשר, והובא בכנה”ג. ומיהו מרן (סעיף ה’) כתב: והפיסול שהוא משום שאותו אתרוג אסור באכילה וכו’ פסול גם בשאר ימים, וכ’ המ”ב (שם אות מ”ה) דכ”ש של ערלה ושל תרומה טמאה שפסול כל שבעה. וערלת חו”ל כשר אפילו ביום ראשון (מ”א וא”ר) עכ”ל.

ומיהו הכה”ח (אות ל”ח) כ’ דהבית יהודה (ח”ב סי’ ל’) השיג ע”ד המ”א הנז’ והעלה הלכה למעשה לאסור ערלת חו”ל, גם למי שאינו יודע שהיא ערלה. ועיין בכה”ח שגם הוא כתב סברא לאסור, והעלה דאם אין לו אחר יטלנו בלא ברכה ע”כ. וכן בקדש חזיתיו להמל”ח (שם או’ מ”ח) דאוסר אפילו בערלת חו”ל (וכמ”ש הכפות תמרים ובית יהודה ובי”ע ועוד וע”ש).

ב. אתרוג של ערלה וכיו”ב שאינו ראוי לאכילה, והתערב באתרוג כשר ולא ניכר, פסול. (מהריט”א בקהלת יעקב והסכים עמו החקרי לב, עיקרי הד”ט סי’ ל”ג אות ט’, כה”ח אות ע”ט) ואפילו נטל את שניהם זה אחר זה לא יצא (רב פעלים ח”ד סי’ כ”ז וחזר בו ממ”ש בח”א סי’ ל”ה, הוב”ד באזני יהושע עמוד נ”א אות ט’).

שאין נוהג ערלה בשאר מינים

ג. לולב וערבה והדס אין בהם איסור ערלה, דאין איסור ערלה אלא בפרי, 2* כמ”ש הש”ע ביו”ד (סימן רצ”ד ס”א וב’ –  כה”ח או’ ט”ל).

אתרוג של טבל

ד. אתרוג של טבל פסול כל שבעה כיון שאסור באכילה. (מ”ב או’ מ”ה), וכתב כן לדעת מרן שכתב בסעי’ ה’ אתרוג שאסור באכילה פסול כל שבעה. וד’ הרמב”ן דכשר אפילו ליום הראשון דכיון שיכול להפריש עליו ממקום אחר שפיר קרינן ביה לכם. והר”ן (פ’ לולב הגזול) חלק עליו ואסר ביום ראשון, וכ”כ הכלבו. ור”ז, וא”א כ’ שלדעת הש”ע אסור כל שבעה שאינו ראוי לאכילה. והכה”ח (אות מ”א) כ’ דלכן צריך להשגיח על האתרוגים היוצאים מא”י שיהיו מתוקנים מתרומות ומעשרות, ולא יקנו ממי שאינו מוחזק בכשרות, וצריך שיהיה לו עדות מב”ד הצדק. וכשאין לו אתרוג אחר יטול אתרוג טבל בלא ברכה, (מ”ב בשעה”צ אות מ”ה).

אתרוג של דמאי

ה. אתרוג של דמאי כשר, מטעם דאי בעי מפקר לנכסיה והוי עני וחזי ליה.  (מ”א, וכ”פ המ”ב באות מ”ה, וע”ש בשעה”צ או’ מ”ה.)

ד’ מינים שגדלו בעציץ שא”נ

ו. אתרוג ושאר המינים שגדלו בעציץ שאינו נקוב יוצא בהם י”ח, (הח”א עלה ונסתפק בזה, והפתח הדביר הביא דבריו והעלה להתיר. וכמ”ש השד”ח מערכת ד’ מינים סימן ג’ אות ד’, כה”ח או’ מ’. ואולם ראיתי להמל”ח (אות ק”ב) שכ’ בשם הבכורי יעקב דאינו יוצא י”ח מכמה טעמי, ולא העיר עליו מאומה. ובשו”ת שמע שלמה ח”ג (או”ח סי’ י”ב) כתבתי שהעיקר להלכה, שיוצא בהם ידי חובת מצות נטילת ד’ מינים).

נטילת לולב ומיניו סביב המקדש בזה”ז

 א. מן התורה אין מצות לולב חוץ למקדש אלא יום ראשון, דכתיב “ושמחתם לפני ה’ אלקיכם שבעת ימים”, אבל בשאר א”י יום הראשון בלבד, דכתיב “ביום הראשון”, וחכמים תיקנו שיהא ניטל בכל מקום כל שבעה. (סוכה מ”א ע”א, שו”ע סי’ תרנ”ח ס”א).

ב. כתב המועד לכל חי (סי’ כ”ג אות קנ”ד) שראה חידוש גדול ונפלא להגאון ביכורי יעקב (סי’ תרנ”ח) דהנוטל לולב סביבות המקדש וכו’, גם בזה”ז מקיים מצות עשה מדאורייתא כל ז’. ויטול אותו בכונת ספק דאורייתא ולא על דעת שמקיים מצוה דרבנן, ונפקא מינה שלא יקל בשאר ימים משום ספיקא דרבנן דאין להקל כן בירושלים, וגם לענין הפסולים שהוכשרו בשאר ימים (בסימן תרמ”ט) יש להחמיר בירושלים כמו ביום א’, וכן לענין שאול יש להחמיר בשאר ימים, וכ’ שהוא ברור לדעתו. ולא ראה לשום א’ מהפוסקים שהזכיר דבר זה יע”ש. וכן נוהגים רבים וטובים כשמבקרים בכותל שחוזרין ונוטלים בלא ברכה, ושמעתי מפי הגר”ש כהן שליט”א, שראה למופת דורנו מרן הראש”ל הגר”ע יוסף שליט”א שבכל יום מימי חג הסוכות בא לרחבת הכותל המערבי לאחר תפילת שחרית ונוטל לולב ומיניו ומנענע בהם שם, ישמע חכם יוסף לקח.


  1. ועי’ במ”ש מו”ר הג”ר שמ”ע שליט”א בתנובות שדה גליון מס’ 19 על הגדרת “מין אחד”. העורך.
  2. עמ”ש מו”ר הג”ר שמ”ע שליט”א שאין נוהג דין ערלה בהדס, עי’ באריכות עד”ז בתנובות שדה גליון מס’ 14. העורך.