לוגו בית המעשר
|

ירק שעלה בכרם אם מותר לעוקרו ולשותלו במקום אחר

א' סיון התשנ"ט | 16/05/1999

(פורסם ב’תנובות שדה’ גיליון 24 לצפייה בגיליון לחץ כאן)

 

לכבוד

ידידי כב’ הרה”ג

רבי אלעזר שרעבי שליט”א

מרא דאתרא מושב בני ראם יע”א

השלום והברכה!

בנידון שאלת כב’ על אחד מבני הישוב, שבתוך כרמו עלה מאליו, צמח ה”קראת”, והחקלאי שלא רצה בצמח זה בתוך הכרם ובפרט מתוך חשש איסור כלאי הכרם, ריסס בחומר ממית את הצמח, אלא שריסוס זה לא הועיל, ושוב לאחר זמן עקר את הקראת עם שורשיו מהאדמה, ועתה נפשו בשאלתו אם יהיה מותר לו לקחת שורשי הקראת האלו ולזורעם בתוך גינתו, או שנאסרו עליו משום איסור כלאי הכרם?

וכיון ששאלה זו דחופה אמרתי שאענה לכב’ על אתר ובקיצור נמרץ.

שנינו במשנה כלאים פ”ה מ”ו וכ”פ הרמב”ם בהל’ כלאים פ”ה הכ”א: “הרואה ירק בכרם ואמר, כשאגיע לו אלקטנו מותר. הגיע לו ועבר מעליו ואמר, כשאחזור לו אלקטנו, אם שהה עד שהוסיף אחד ממאתים הרי זה קדש” עכ”ל.

הרי מבואר שכל שבעל הכרם אינו מתעצל אלא אומר שמיד כשיגיע ילקוט את הירק הרי זה לא קידש ומותר. וא”כ לכאורה בנידו”ד החקלאי שמיד ריסס מתוך מטרה ברורה להשמיד את צימוח הקראת, הרי שזה לא קידש. ואם תאמר שהיה עליו לעקור מיד את הצמח משרשיו, ולא להסתפק בריסוס, וכמו ששנינו ברמב”ם (שם פ”ו ה”ו) שמי שהיתה שדהו זרועה ירק או תבואה ובא ליטע שם גפנים, הופך את הזרעים במחרשה ואח”כ נוטע. וא”כ גם כאן שצמח זה יש לו פקעות היה עליו לחשוש שמא יעלו הצמחים עוד פעם והיה עליו לעקור ולא לרסס, ולכאורה הרי הוא כמי שהתעצל במלאכתו, נראה שאין זה כך, שהרי שנינו ברמב”ם במקום אחר (כלאים פ”ב הי”ג) “היתה שדהו זרועה חיטים ונמלך לזורעה שעורים קודם שיצמחו החיטים, ימתין לה עד שיפסדו החיטים ויתליעו בארץ כמו שלשה ימים, אם היתה שדהו רווה, ואחר כך יהפכה במחרשה ויזרע המין האחר, ואינו צריך להפך את כולה, עד שלא תשאר חטה שלא נעקרה, אלא חורש את השדה כדרך שחורשים אותה קודם המטר כדי שתרוה”. עכ”ל. ופי’ הדברים, שלדעת רבינו הרמב”ם יש לבצע שתי פעולות על מנת לזרוע מין אחר, האחד התלעה, והשני הפיכת האדמה, [ודעת הראב”ד שם שבחדא סגי], ועל כך כתב רבינו הרמב”ם שאין צריך להפוך הכל ממש, אלא בהיפוך קל סגי (כלשונו בפיהמש”נ), והטעם שדי בהיפוך קל כתב מופה”ד מרן החזו”א זיע”א (כלאים סי’ ד’ ס”ק כ”ד), שכיון שעשה כעת מעשה וגילה בדעתו שאין רצונו בזה ולא נוח לו מזה, אין זה נקרא כלאים, ואם יצמחו יעקרם כדין הרואה כלאים בשדהו, עכ”ד. וא”כ ה”ה הכא בשאלה שלפנינו, שהרי החקלאי ריסס מיד, וחשב בדעתו שבכך הועיל לבעיית הכלאים וגילה בדעתו שלא נוח לו מכל זה, ולכן אע”ג שלא עקר מיד מ”מ כל שגילה דעתו ועשה מעשה בידים לרסס על מנת להשמיד את הירק, ומיד כשגילה שזה לא הועיל עקרו משרשיו, לא קידש ומותר הירק באכילה והנאה, ויכול לזרוע את פקעותיו.

והנה בנדו”ד יש להוסיף סברא נוספת שלא יקדש, שהרי כמבואר משאלת כב’, הקראת עלה בחורף, וכמו”כ נעקר בחודש ניסן, כאשר הכרם רק מתחיל להתעורר, ובדין זה שנינו ברמב”ם שכתב כמה הלכות, שהנה בהל’ כלאים (פ”ה הי”ג ואילך) כתב: מאימתי תבואה או ירק מתקדשין, משישרשו. וכו’. כיצד? תבואה שיבשה כל צרכה ובא ונטע גפן בתוכה. וכן ענבים שבשלו כל צרכן וזרע תבואה או ירק בצדן, אע”פ שזה אסור אינן מתקדשות. ובהל’ י”ד כתב: כרם שלא הגיעו ענביו להיות כפול הלבן אלא עדיין הן בוסר, וזרע בתוכו ירק או תבואה והשרישו הרי זה לא קדש. ואעפ”כ קונסין אותו ואוסרין את הזרע, אבל הבוסר מותר. ואם עקר הזרע קודם שיעשו הענבים כפול הלבן הרי הוא מותר בהנייה. וכו’. ובהל’ ט”ז כתב הרמב”ם: גפן שיבשו העלים שלה וכפלו כדרך שתיבש הגפן בימי הקור, אסור לזרוע בצדה ירק או תבואה, ואם זרע לא קידש. עכ”ד.

והשתא אם נרצה לסכם את דברי רבינו הרמב”ם להלכה. הרי שנפק”ל ד’ חלוקות:

א. אם זרע את הירק כשהגפן יבש היינו שנשרו עליו כגון בימות הקור, אע”ג שמדרבנן אסורה לכתחילה הזריעה, מ”מ אין זה מקדש ומותר הירק. ולדעת הר”ש (עי’ לקמן) יהיה הירק אסור מדרבנן, אלא שלהלכה קיי”ל כדעת הר”מ, וכ”פ מרן בשולחן ערוך (יו”ד סי’ רצ”ו סעי’ יב).

ב. אם זרע את הירק, כשהגפן יבשה לגמרי ממש, וכגון שבימות החמה נשרו עליו ובידוע שיבשו לגמרי, הרי דין הכרם כעץ בעלמא, ומותרת הזריעה לכתחילה, וכ”כ הראב”ד על הרמב”ם שם, וכ”כ מרן הכסף משנה שכן דעת הרמב”ם, ובאמת שכ”כ להדיא הרמב”ם בפיהמש”נ, וכפי שציין זאת הכס”מ. ואמנם היכא שגם בימות החמה נשרו העלים וידוע שהם עתידים לחזור, הוי דינו כנ”ל בחלוקה א’. וכ”כ המהרי”ק בדעת הרמב”ם, אלא שהר”ש על המשנה פ”ז מ”ב, מפרש שגם ביבשו עליו לגמרי אינו נידון כעץ ואסורה לכתחילה הזריעה, אלא שלהלכה אין דעת הרמב”ם כן, וכן העיקר להלכה, שכן לשונו של מרן השו”ע כלשון הרמב”ם ועי’ בט”ז שם ס”ק ד’ שהכי ס”ל בדעת השו”ע.

ג. כרם שענביו בוסר וטרם הגיעו לשיעור פול הלבן, וזרע שם ירק באיסור, מדאורייתא מותר ולא קידש, אלא קנסוהו רבנן ואסרו את הירק הן באכילה והן בהנאה, והיינו טעמא משום שעתידין הענבים להיות כפול לכן אסרו חכמים גם בהנאה, אך אה”נ אם יעקור את הזרע קודם שיעשו הענבים כפול הלבן, נחית חד דרגא, ונאסור את הירק רק באכילה ולא בהנאה, וכ”כ הרדב”ז בדעת הרמב”ם. וכ”כ המהרי”ק בפירוש השני, אלא שכתב שטעם זה דחוק. ובאות ד’ נכתוב עוד מזה ועי”ש. וכ”ז לענין הזרע היינו הירק, אך הבוסר היינו הענבים, מותרים הן באכילה והן בהנאה, וכ”ד רבינו הרמב”ם וכ”כ בדעתו הכ”מ, הרדב”ז והמהרי”ק. אך דעת הראב”ד שם שהבוסר אינו מותר אלא בהנאה ולא באכילה. אלא שכנ”ל העיקר בדעת הרמב”ם שמותר גם באכילה.

ד. באופן הנז’ לעיל אות ג’, ועקר את הזרע -הירק – קודם שהגיעו הענבים לשיעור פול הלבן, דעת הכ”מ והרדב”ז והמהרי”ק בפי’ השני, שהזרע מותר בהנאה ואסור באכילה, ואילו דעת המהרי”ק בפי’ הראשון [שכתב עליו שכן עיקר], וכ”ד הגר”א (על השו”ע ס”ק כ”א), שהירק אסור גם בהנאה, ומש”כ הרמב”ם שאם עקר קודם שעשו כפול הלבן, מותר בהנאה, הכוונה על הבוסר שמותר בהנאה, אך הירק לעולם אסור.

והנה ברמב”ם נזכרו עוד דוגמאות ופרטי דינים אלא שאין זה נוגע לנידו”ד ולא הבאתים, וכן מצינו בכל הסוגיא הזו דעת הר”ש שהחמיר ביותר מדעת רבינו הרמב”ם אלא שהעיקר להלכה כדעת רבינו הרמב”ם שהביאו כלשונו מרן בשולחן ערוך בהל’ כלאי הכרם (סי’ רצ”ו סעי’ ט – יב).

והנה בתשובתי האחרת (שו”ת חלקת השדה הל’ כלאים סי’ ט’) הבאתי שם באות ח’ את תשובת רבינו המהרח”ו (שהוב”ד בשו”ת באר מים חיים לבנו מהר”ש ויטאל, סי’ פ”ה) שכתב על ירקות שנזרעו באיסור בכרם שענביו קטנים כסמדר, וכתב שבכה”ג הירקות מותרין הן באכילה והן בהנאה, ואין לדייק מהרמב”ם לאסור רק באכילה ולהתיר בהנאה, שלא מצינו בתורה חילוק בין אכילה להנאה בכלאי הכרם. ובהערה ג’ ציין שם בנו כמהרש”ו, שכ”ז לדעת הרמב”ם, אך דעת הר”ש דאפי’ שאין ענבים בגפן אוסר את התבואה, עי”ש.

ובאמת שיש לעיין מה כונת רבינו המהרח”ו שלא מצינו חילוק בין אכילה להנאה בכלאי הכרם, שהרי הרמב”ם כתב להדיא שאם עקר קודם שנעשו כפול הלבן, הרי זה מותר בהנאה, וכל הסבר שנסביר ברמב”ם (עי’ לעיל אות ג-ד) הרי שמצינו חילוק בין הנאה לאכילה. ויל”ע ואכמ”ל.

והנה אחר כ”ז, בנידו”ד שכפי הנראה מהשאלה הקראת צמח בעוד הכרם היה בנשירת עלים היינו בחורף, א”כ אף אם נאמר שהקראת נזרע במזיד מ”מ הוא לא קידש, ומותר הוא באכילה ובהנאה, ומ”מ אפי’ אם נאמר שזה היה לאחר התעוררות הכרם, מ”מ זה ודאי שהוא עדיין לא הגיע לשיעור פול הלבן. ובכה”ג אף אם נאמר שזה אסור, אם רק בהנאה וכדעת הכ”מ והרדב”ז, או אף באכילה וכדעת הגר”א וסייע’, מ”מ אין זה אלא משום קנס שקנסו חכמים, ובמקרה דידן כבר כתבנו לעיל שאין זה נקרא מזיד שהרי זה עלה מאליו, ואדרבה החקלאי ריסס והראה שאין רצונו בצמח זה, ולכן מסתבר שא”כ לא שייך כאן לקנוס שאין קונסין אלא במזיד, וממילא יש מקום להתיר בכ”ז.

וכבר ציינתי בתשובתי הנ”ל לדברי הגאון רבי עובדיה הדאיה זצ”ל בשו”ת ישכיל עבדי ח”ז יו”ד (סי’ ל”ח) שנשאל על איש שלא ידע על איסור כלאים וכו’ וכתב שם בס”ק ג’, וז”ל: והנה פשוט דל”ש קנס אלא בעושה במזיד, אבל בשוגג לא שייך קנס וכו’, ואם עקרן טרם שהגיעו  הענבים לפול הלבן הרי הזרע מותר בהנאה לבהמותיו וכדומה, ולפע”ד שיכול לנטעם במקום אחר, מכיון שאינם גוף איסור, שהרי אם לא הגיעו הענבים לפול הלבן, לא נתקדשו השתילים, ואינם אסורים בלא עקרם אלא משום קנס, ובעקרם הרי אין קנס, ואין זה דומה לגידולי תרומה שאסורים הגידולים למ”ד, ששם גוף הזרוע הוא קדוש מצד עצמו, לא כן כאן בנידו”ד, שהשתילים לא חל עליהם יחס איסור, הרי אין לאסור אותם אם שתלם במקום אחר, עכת”ד.

וא”כ מיניה לנידו”ד שיש להתיר לזורעם במקום אחר. אלא שלא הבנתי בעניותי שאחר שהסיק שאין לקנוס אלא במזיד, ולכן בנידון שאלתו כתב שאין מה לקנוס, ואם הן הדברים, מדוע א”כ לא התיר אלא בהנאה ולא באכילה, והרי מעיקר הדין כיון שזרע את הירק קודם שהגיע לשיעור פול הלבן, לא קידש כלל ומותר מהתורה אפי’ באכילה, וכל מה שאסרו אין זה אלא משום קנס, וא”כ בנידון שאלתו שלא שייך קנס, יש להתיר אפילו באכילה ולא רק בהנאה, ומדוע התיר רק בהנאה? אלא נראה ברור ופשוט שהיכא שבאמת לא ידע כלל מאיסור כלאים, ומיד כשנודע לו, עקר את הירק, בכה”ג פשוט שכיון שלא שייך קנס מותר אפי’ באכילה, אלא שהגאון ישכיל עבדי הוסיף וכתב, שאף אם השאיר את השתילים אחר שנודע לו, מ”מ כל שעקר קודם שהגיע לשיעור פול הלבן, יש לקונסו שלא יאכלנו, מ”מ בהנאה מותר, ועל כך כתב שההנאה המותרת כוללת בתוכה גם שמותר לזרוע את הירק במקום אחר, כנ”ל בדבריו, אלא שמ”מ עדיין צריך לבאר המשך דבריו שכתב שאם עקרם אין קנס, שהרי אין זה נכון, שהרי מ”מ באכילה זה אסור והינו משום קנס, אלא שנחית ליה חד דרגא וכדברי הכ”מ והרדב”ז, והישכיל עבדי ודאי שלמד כדבריהם, שהרי התיר בהנאה, ולא כהגר”א שאסר אפי’ בהנאה, ודוק.

והנה מלבד כל הנ”ל יש לצרף את דעות הראשונים שחולקים על הרמב”ם, וס”ל שמין אחד בכרם אינו אוסר, והכי ס”ל להר”י, הרא”ש, הר”ן והריטב”א [והובאתי דבריהם בהרחבה בשו”ת חלקת השדה בתשובה הנ”ל]. וא”כ לדעתם הכא בכל גוונא שרי, ואע”ג שלהלכה קיי”ל כהרמב”ם מ”מ בצירוף עוד ספיקות סמכינן עליהם, ולכן הכא, אף לאותם שיחששו לדעת הר”ש דפליג על הרמב”ם וס”ל שענבים אפי’ פחות מפול הלבן מקדשין ואוסרים את הזרע מדאוריתא, מ”מ בצירוף דעות הסוברים שמין אחד בכרם שרי, גם הם יודו בנידון שאלתנו להתיר. וכ”כ מרן מופה”ד החזו”א זיע”א (כלאים סי’ ג’ אות כ”ה).

העולה לדינא: שצמח הקראת מותר באכילה ובהנאה, ולכתחילה יכול לזורעו במקום אחר, וכ”ז כמבואר בפנים. כ”ז הוא הנלענ”ד וצויי”מ וימ”ן אמן.

בכבוד רב

שניאור ז. רווח