לוגו בית המעשר
|

חשיבות ומעלת כשרות המאכלים (הארות על דברי הגרח”ד הלוי זצ”ל)

א' אב התשנ"ח | 24/07/1998

(פורסם ב’תנובות שדה’ גיליון 19 לצפייה בגיליון לחץ כאן)

 

לכבוד הגאון הגדול
המפורסם מעוז ומגדול
רבי חיים ד. הלוי (שליט”א) [זצ”ל]
הרב הראשי וראב”ד תל אביב יפו

שפע ברכה וטובה למעכ”ת הרם ינון שמו לעד
ואחדשו”ט לגבוה רבה דכותיה

קבלתי מכתבו אשר שלח לי כת”ר שליט”א מש”כ בענין זה, ועינתי בדבריו הנעימים המסולאים בפז, ובהורמנותיה דכת”ר הראב”ד שליט”א, ראיתי להוסיף לחיבת הקודש כמשאת הפנאי גרגירים אחדים שעלו ברעיוני לפום רהיטא וזה החילי בעזרת צורי וגואלי.

א. מה שהקשה ע”ד רש”י בגמ’ יומא: “אל תשקצו את נפשותיכם… ונטמתם בם” [ויקרא יא, מג] תנא דבי רבי ישמעאל: עבירה מטמטמת לבו של אדם, שנאמר “ולא תטמאו בהם ונטמתם בם”, אל תקרי ונטמאתם אלא ונטמתם, וכו’ ע”ש (דל”ט ע”א). ופרש”י שם: מטמטמת ליבו של אדם – אוטמת, וסותמת מכל חכמה. עכ”ד.

והקשה כת”ר שליט”א היתכן, והלא יש בין הגוים אוכלי נבלות וטריפות ובעלי חיים האסורים, והם חכמים גדולים בעלי מדע והשכלה? עכ”ל.

ונראה לי דקושית כת”ר היא כעין קושית הכלי יקר על הרמב”ן דכתב (ויקרא יא, א) וז”ל: – “רבים מן המפרשים כתבו ענין איסורי המאכלות,יש שחשבו שהמה בריאות הגופות ורפואתם, כי המאכלים ההם מולידים ליחות רעות, ולדעה זו נטה הרמב”ן, ואינו כן, כי הרי כל האומות אוכלי בשר השקץ והעכבר וכל הטמאים וכולם חזקים אף בריאים אין כושל בהם, ואוכליהם לא חלי ולא מרגיש, אלא ודאי שבכל אלו אין הכונה כי אם אל רפואת הנשמה. כי הם משקצים הנפש הטהורה ומגרשים רוח קדושה וטהרה מן האדם ומולידים אטימות השכל ותכונות האכזריות. עכ”ל.

ולענ”ד לאור דחקות הענין, נראה דכוונת רש”י לומר דעבירה מטמטמת ליבו של אדם – אוטמת, וסותמת מכל חכמה – פירוש מכל חכמה רוחנית, דהיינו אדם בעל עבירות לא יוכל להגיע בנקל להבנת חכמות התורה פשט, רמז, דרש וסוד, מחמת העבירות שבידו, וכמו שרואים אנו בחוש באותם בחורי חמד וצעירים החוזרים בתשובה, שפעמים רבות אדם שלא היה לו כ”כ כשרונות בעניני שאר חכמות העולם וכשלמד תורה הצליח, וראה ברכה בלימודו, ולהיפך אדם כשרוני בחכמות העולם ובעל תארים אקדמים, יושב ללמוד דף גמ’ ואין הדברים נקלטים אצלו בנקל אלא אחר יגיעה מרובה וכיוצ”ב.

ואפשר שלזה ג”כ רימז הגאון בן איש חי בדבריו – “מטמטם הלב ביראת שמים”. אמנם מלשון החינוך מצוה קמ”ז וז”ל – “שלא נאכל חלב בהמה טהורה… וע”כ היה מחסדי האל הגדולים עלינו אנחנו עמו אשר בחר, והרחיק ממנו כל מאכל מזיק אל הגוף ומוליד בו ליחות רעות”.

כעת ראיתי להגאון רבי חיים פלאג’י בס’ חפץ חיים (סי’ פז אות ז-ח) שמשמע מהרמב”ם בפי’ המשניות ופי’ רלב”ג עה”ת, דטימטום זה האמור פירושו ממש טימטום לדבר עבירה כגניבה ורציחה וכו’ ע”ש וכן הבין בעל כלי יקר בדעת הרמב”ן הנ”ל. אמנם בדעת הרמב”ן כתבתי בחידו”ת שאפשר לישב דאיכא תרוויהו, קילקול הנפש והנשמה, ובגוים איכא תרוויהו, וגם היזק גופני, הוא אלא שאין הדבר ניכר ונרגש מיד, אולם יתכן שברבות הימים עשוי אדם להגיע להיזק גם בהשפעת מאכלים אלו. ע”כ. ומ”מ יש עוד להתישב בדבר.

ב. ומש”כ בענין ריפוי קטן חולה במוסד שיאכלוהו נבילות וטריפות, והביא דברי החת”ס ופלפל בדבריו כיד ד’ הטובה עליו, וראה עוד בזה מש”כ בשו”ת אגרות משה חאו”ח ח”ב סי’ פח ושו”ת שבט סופר אה”ע סי’ כא ובקצות השולחן סי’ קמ”ז בבדי השולחן אות ד הביאם בס’ שמירת הגוף והנפש שם עמ’ תכט הערה ח ע”ש. ומ”מ רואים אנו כאן חידוש גדול שאף שאין שום איסור מצד הדין (שהרי אין החלב הנוצר מחמת אכילת הדבר האסור – אסור) ובכ”ז גורם הדבר טומאה, וע”ע בדברי הסמ”ע והבא”ה ופתחי תשובה בשו”ע חו”מ סימן רלד ס”ק ד מש”ב. ובחכ”א (סי’ לח אות כ’) דמשמע שאף בשוגג גורם טימטום וכו’, ולעומתם בדרשות הר”ן דרוש יא ד”ה ואני סבור משמע איפכא ע”ש. ואכמ”ל.

ג. מה שהסיק (בעמ’ 218) וז”ל: – למסקנה נ”ל ברור כמ”ש שאין כל דברי הרמ”א הלקוחים מדברי הרשב”א אלא דברי חסידות בלבד… וראוי ליזהר אם אפשר וכו’ עכ”ד. וסימוכין לדברי כת”ר שליט”א נמצא בדרכי תשובה סקפ”ח מביא בשם ספר ערך השולחן דאם א”א, אף שאין בו סכנה מותר להניקו מן העכו”ם, אולם בפרי מגדים בס’ משבצות זהב סקי”ב העלה דשומר נפשו לא יתן בנו למינקת עכו”ם, אם לא שאי אפשר דהוה סכנה, אז שרי, לא בענין אחר. עכ”ד וע”ע בס’ שמירת הגוף והנפש (עמ’ תכז הערה א) מש”ב.

ולפ”ז משמע דאין הדברים דברי חסידות ולא הותר אלא במקום סכנה ואפשר שהדברים בבחינת חמירא סכנתא מאיסורא וזה נלע”ד שיטת הרב בן איש חי (ש”ש פ’ אמור סעיף יד) וכן פסקו הגאון זבחי צדק יו”ד סי’ פא ס”ק נא וכף החיים שם אות סג להלכה.

ובזה מתישבים הדברים שכתבו הט”ז סקי”ב והש”ך סקכ”ד, שאפילו כשמותר לאשה לאכול דבר אסור משום פיקוח נפש, לא תניק את התינוק אלא תשכור לו מינקת אחרת ישראלית. ע”כ. ולכאורה היכן מצינו שיש לשכור מינקת אחרת ולהוציא ממון על דבר חסידות, וע”פ האמור אפשר לישב.

וחיזוק לדבר ילפינן מהא דבענין מאכלות אסורים מצינו הנזק דטימטום הלב גם בשוגג כמזיד, כמש”כ באור”ח הק’ (ויקרא יא,ו) שגם באכילת שוגג יש טימטום הלב, וכן (בפסוק מג) כתב האור”ח הק’ וז”ל – “שצריכים ישראל ליזהר לבל יכנס לפיהם אפילו בהיסח הדעת כי במציאות זה כשוגג כמזיד כי התיעוב יעשה מעשהו בנפש האדם”. עכ”ל. ורק באונס גמור לא ישרה עליו רוח טומאה כדברי הגאון הרי”ח בשו”ת רב פעלים (ח”ד סוד ישרים ו) ובס’ תורה לשמה (סי’ רי), ובשו”ת הסבא קדישא (ח”ג סי’ יז), ובספר כנפי יונה לרמ”ע מפאנו ח”ב סי’ קיד – כתב שגם על מאכלים שאינם כשרים, שבאו לתוך פיו באונס, צריך תשובה ממעשה המובא בירושלמי מריבה (נערה) אחת שנשכחה בין הגויים והכריחוה לאכול מאכלות אסורות, כשנשתחררה הטבילוה לטהרה מחמת אותם מאכלות. ובספר יסוד ושורש העבדה (ש”ז פ”ד) כותב: – “שאם בודק עד שידו מגעת, אפילו היה שוגג לא יאונה לצדיק כל און, אך מי שאוכל בלי בדיקה וחקירה על הספק נקרא מזיד”. עכ”ל.

ויתכן שבדין זה כיון שחמור כ”כ השפעתו של האוכל מאכלות אסורות, כמ”ש בזוה”ק (פ’ שמיני): ר’ יצחק אומר, כל הנטמא במאכלות אסורות כאילו עובד עבודה זרה שהם תועבת ד’, וכתיב “לא תאכל כל תועבה”, והעובד לע”ז יוצא מרשות הקדושה ועובר לרשות אחרת. ולא עוד אלא שנטמא בעולם הזה ובעוה”ב וכו’ ע”ש. ועוד גרם הדבר שמחמת סילוק השכינה ממנו נכשל מעבירה לעבירה, וכמ”ש בגמ’ יומא שם: “אדם מטמא עצמו מעט, מטמאים אותו הרבה” ע”ש.

והפר”ח יו”ד (סי’ פא ס”ק כו) כותב וז”ל: – “ולפי שבזמננו זה אין נזהרים מענינים אלו (כשרות המזון), רוב הבנים יוצאים לתרבות רעה, ורבים הם עזי פנים שבדור ואין יראת ד’ נוגעת בלבם, ואף אם יוכחום על פניהם לאו בר קיבולי מוסר נינהו”. עכ”ל.

ובאור”ח הק’ (ויקרא יח, ג) כתב וז”ל: – “שמעתי בשם הרה”ק האר”י ז”ל והוא כי לפעמים יתהפך האדם וישתנה מטוב לרע וטבעו ומזגו. ולא ידע מאיזה סיבה, והוא עצמו יתמה איך נהפך מדעתו. ואמר כי זה יסובב לצד שלפעמים יאכל אדם מאכל שיש בו מחלקי הרע”. וע”ע במהרש”א פסחים דף קיח ע”א דכתב שאם יאכל האדם מאכלים של חמור, יהיה לו טבע ותכונה של חמור, ולכן שמח האדם הראשון כשאמרו שיאכל לחם, ולא מאכל חמור, וכו’ ע”ש. וע”ע בשל”ה הק’ (ח”א שער האותיות אות ק’) מה שהאריך בענין השפעת המאכלות האסורות על נפש האדם, והראשית חכמה (שער הקדושה פט”ז).

ובזה ניתן להבין איך עם ישראל כאשר חי בגלות בין גוים שפלים ביותר, רוצחים וצמאי דם, שמר על עדינות נפשו ומידותיו התרמיות, ובדור האחרון בעוה”ר יש מאותם שהתרחקו מתורה וממצוות ולא רק שאינם שומרים על מידותיהם התרומיות של עם ישראל, אלא מתדרדרים מטה ומגיעים גם למעשים שפלים כרצח, שוד וכו’ ובודאי יש קשר לטימטום הלב הנגרם ממאכלות אסורות. ולכן אין הדבר דברי חסידות וצריך להחמיר טובא, ויש עוד להאריך בזה, ואכמ”ל.

אסיים בברכה לכת”ר שליט”א שבשפלינו זכר לנו ושלח לנו מחידושיו הנפלאים, ומי אנכי שאשבח לספרי כת”ר שליט”א, שיצא שמעם הטוב בעולם, אך בברכת הדיוט אברך שיזכה להאריך ימים על ממלכתו וירחיב ד’ גבולו בתלמידים, ויזכה להמשיך ולהוציא מעינותיו חוצה לזכות הרבים בספריו הגדולים.

מנאי
הצב”י אליהו אלחרר יצ”ו
מודיעין

למאמר חשיבות ומעלת כשרות המאכלים לחץ כאן

להערות הגרח”ד הלוי זצ”ל לחץ כאן