לוגו בית המעשר
|

חמורה מבכירה שמכרה הרב לגוי בשטר מכירת החמץ ללא ידיעת הבעלים (תשובה לתגובתו של הרה”ג יהודה נקי שליט”א)

א' שבט התשנ"ח | 28/01/1998

(פורסם ב’תנובות שדה’ גיליון 16 לצפייה בגיליון לחץ כאן)

חקלאי שמכר חמץ אצל הרב, ומנהג הרבנות שם למכור גם הבהמות המבכירות לגוי עם מכירת חמץ, ובטופסי המכירה של הרבנות שם מפורש שגם האתונות המבכירות בכלל המכירה. והחקלאי הזה יש לו אתון שהוא קנה אותה במיוחד כדי לקיים מצוות פדיון פטר חמור, ועתה אמרו לו שהוא פטור מפדיון. וכבר כתבתי בזה בתנובות שדה גליון 13, והעלתי שכיון שהבעלים לא התכוונו למכור הבהמה הטמאה מעולם, וגם שבשטר שעליו, חותם המוכר לא מפורש שגם הבהמות הטמאות הן בכלל המכירה. ע”כ הוא חייב לפדות את הפטר חמור בברכה. וקיבלתי את גליון 14 של תנובות שדה ושם נדפסה תגובתו של הרה”ג יהודה נקי שליט”א מעה”ק ירושלים שבן נושא ונותן בכל האמור שם. בטוטו”ד כיד ה’ הטובה עליו וזאת הלכה העלה, שכיון שיש צדדים גדולים לפטור, על כן יפדה בלא ברכה. והרב נר”ו ביקש שאשיב לדבריו, והריני כמצווה ועושה.

א. בריש דבריו כתב הרב הנז’ נר”ו, לדמות נדוננו לדברי הרשב”א ז”ל בתשובה (ח”א סי’ תרכ”ט) בדין ע”ה שבעת הגירושין לא רצה לפרוע לה סכי הכתובה, בטענה שהוא לא הבין מה שקראו בכתובה בעת הנישואין. והעלה דאין שומעין לו, ודלא כרבינו מאיר ז”ל. והביאו הב”י באהע”ז (סימן ס”ו) וכ”פ הרמ”א ז”ל שם סעי’ י”ג בהגה. וכ”פ בש”ע (סימן ס”ח סי”ג). וכתב הרב נר”ו דלפי דברי הרשב”א הללו, אין האיש הזה יכול לומר שלא נתכוון על הבהמות הטמאות אלא רק על הטהורות כיוון שלשון השטר “כל הבהמות”, כולל הכל. ועוד שהכנה”ג שם כ’ בשם מהר”ם די בוטון ז”ל שגם להרמ”א הנז’ אין שומעין לו אלא בתנאי הכתובה, אבל בעיקר סכום הכתובה הוא מודה שאין שומעין לו דמסתמא ידע. עכ”ד.

ובמחילת כת”ר, אין הנידון דומה לראיה, דשם כתבו סכום ברור ומוחלט, וכן התנאים מפורשים היטב בלא חיסרון, רק שהוא טוען שלא הבין את מה שקרא החזן, ותלה הדבר בחוסר ידיעתו שהוא ע”ה, ובזה פסקו רבותינו ז”ל דלאו כל כמיניה למימר לא ידעתי ולא הבנתי וכו’. אבל בנ”ד שהוא בא למכור את חמצו, וחתם על שטר של מכירת חמץ, ולא אמר לו אדם מעולם שבחתימתו על שטר זה הוא מוכר גם בהמותיו המבכירות, וק”ו שלא אמרו לו שמוכר את הבהמות הטמאות. ובשלמא בכתובה שכל א’ יודע שהוא מתחייב בדברים מסויימים לאשתו, על המחיה ועל הכלכלה, ושאר ענינים השייכים לחיי המשפחה, ובודאי התעניין לדעת על מה מחייבים אותו, וקיבל עליו או שהסכים בכל שהוא. וע”כ אמרו דאינו יכול לפטור עצמו עתה בטענה שלא ידע ולא הבין. אבל בדבר שלא אסיק אדעתיה כלל, לא שייכי כל הסברות שאמרו שם, ורשאי לומר שלא התכוין לזה מעולם. וכבר כתבתי שם שמה שכתוב בשטר “כל הבהמות” אין בלשון זה להכריח שהתכוונו גם על הבהמות הטמאות, די”ל דהכוונה היא לכלול כל סוגי הבהמות דקה וגסה, וכן שיש לו כמה בהמות ממין א’ וכל זה כללו בלשון “כל הבהמות”. ובפרט דבכל המקומות לא מוכרים בהמות טמאות כלל ועיקר, וגם הבהמות הטהורות, אין מוכרים אותם עם החמץ. ומאין יעלה איש זה בדעתו מכירת הבהמה הטמאה. ובפרט שע”פ הדין אסור לשתף הגוי בבהמה הטמאה כדי לפוטרה מבכורה. כיון שאפשר בפדיה או בעריפה, וכמ”ש בתשובה הנ”ל. אשר על כן גם אם היה רואה באותו שטר שמוכרים כל בהמותיו, לא היה מסיק אדעתיה דמתכוונים גם לטמאות.

וע”כ אין זה דומה לנידון הרשב”א כלל. ובאמת כבר הבאתי שם תשובת הרשב”א הנ”ל, ודברי שאר הפוסקים כיע”ש, אך לא על זה הבאתים. אלא כתבתי שאם היו מפרטים בשטר ההרשאה שהוא נותן רשות לרב למכור לגוי גם את החמורות, בזה יש מקום לומר שלא נאמינו במה שאמר לאחר מיכן, שלא התכוין למכור האתון, דומיא לזה שטוען שלא הבין מה שכתבו בכתובה. אבל במציאות לא כתוב בשטר ההרשאה בהמה טמאה והוא נאמן לומר שלא התכוון על זה מעולם. ופשוט. וע”ש עוד בזה.

וגם מה שכתב כב’ מהכנה”ג בשם רבינו בצלאל שאם הוא חותם בעצמו, גם רבינו מאיר מודה בה, ושכן כתב מרן הראש”ל נר”ו ביבי”א ח”ג (אבהע”ז סי’ י”ג) מסברא דידיה, ואסמכה ע”ד הפוסקים. ובזה כ’ שגם האיש הזה שחתם בעצמו על ההרשאה, וגם שיודע לקרא וכו’, שוב אינו יכול לחזור בו ממה שכתוב שם. הנה גם בזה היה מקום לדון בזה, רק אם היה השטר שעליו חתם מבואר ומפורש בו שמוכר גם הבהמות הטמאות לגוי, משא”כ בנ”ד. וכנ”ל. והגם שיודע לקרא מ”מ הרי הבהמות הטמאות לא פורשו שם. והואיל וגם לא נהגו למוכרם בשום מקום, אז אין מקום לומר שהיה לו לחשוב דמה שכתבו שם “כל הבהמות”, דקאי גם על הטמאות, דזה דבר שאינו עולה בדעת, ובפרט שגם אסור לשתפם עם הגוי וכנ”ל.

ב. עוד ראיתי באות ב’ שם שכתב להוכיח שהמכירה לא חלה, מההיא דהרשב”א ז”ל (ס”י אלף קנ”ו) בבעל שרצה להוכיח שהשדה שלו, ממה שכתבו בכתובה, והאשה טענה שלא ידעה מה שכתבו, וקיבל טענתה משום שאין הכלה שמה לבה לזה, וה”נ נאמן לומר שלא מכר אתונו. ושוב דחה לזה דבסכום הכתובה גם הכלה שמה לב, אבל לגבול השדה הוא דלא שמה לבה. וכמ”ש הכנה”ג בשם מהר”י הלוי (סי’ נ”ז). והוסיף והביא לדברי מרן הראש”ל נר”ו ביבי”א שהעלה דיש בזה ג’ חלוקות, ובנ”ד ודאי דאינו נאמן, ובפרט שלא העדים חתמו בשטר זה, אלא איהו גופיה חתים עליה, ואפשר דבכה”ג גם בכלה לא היה מקבל הרשב”א את טענתה. עכ”ד. ומיהו גם נ”ד לא דמי לסכום הכתובה אלא למיצרי השדה, ועדיפא מינה דשם כתבו הדברים בבירור רק דטוענת שלא שמה לבה, ובזה הוא שחילק הרשב”א ז”ל בין איש לאישה, אבל בנ”ד שלא נזכרה בשטר מכירת הטמאות כלל. אפילו איש יכול לטעון שלא התכוין למוכרם, וק”ו שאסור למוכרם וכנ”ל.

ג. עוד ראיתי לו שם באות ג’ שדן לבטל השליחות של המכירה משום שאסור למכור בהמה טמאה לגוי, ואין שליח לד”ע. והזכיר התוס’ דב”מ (י’ ע”ב) ד”ה באמר לישראל דכתבו ב’ תירוצים ולתירוץ הא’ המעשה קיים רק שאין המשלח חייב, והכי ס”ל לרב פרץ והמאירי שם, ובנתיבות המשפט (ח”מ סי’ קפ”ב בביאורים סק”א) כ’ שכן דעת רוה”פ] שהמעשה קיים. עוד הזכיר לתשובת הנוב”י (קמא אבהע”ז סי’ ע”ה) ועוד. [וכבר הזכירו הפ”ת שם סק”ב]. ועיין בשדי חמד מערכת האלף אות קצ”ט (כרך א’ עמ’ 57) שהאריך בזה כיד ה’ הטובה עליו. וכב’ נדחק שם לומר שבנ”ד שהרבנות דשם הוחזקו למכור גם הבהמות הטמאות לגוי אין מתבטל מעשה השליחות, וזאת ע”פ דברי הרמ”א ז”ל בחו”מ ס”ס שפ”ח בדין מוסר שאמר לישראל המוחזק לכך למסור חבירו שהוא חייב. וכמבואר בדברי כב’ נר”ו. ועי’ בזה בשדי חמד (מערכת הא’ אות קצ”ו) [כרך א עמ’ 56].

ולפי המבואר א”צ בכל זה דבעל הבהמה לא הרשה את הרב למכור את אתונו , ולא עלה דבר זה בדעתו מעולם, שכל מה שקנה האתון הזה הוא כדי לזכות לקיים מצות פדיון פטר חמור, ועתה ילך ישתף הגוי בבהמתו ויפסיד המצוה, וחתימתו וכן הקנין היו רק על החמץ וכן על המבכירות הטהורות אם יש לו כאלה, ותו לא מידי, וע”כ אין מקום לדון בשליח לדבר עבירה שהרי לא מינהו שליח לכך.

ולעצם הענין דשלד”ע הנה גם אם היינו דנים על אופן שמינהו שליח למכור בהמתו הטמאה שהוא דבר אסור, מ”מ בזה לא בטל המעשה, כיון שאיסור זה הוא רק מדרבנן, כדי שלא להפקיע הקדושה, ונחלקו הפוסקים אי אמרינן באיסור דרבנן אין שליח לדבר עבירה, דמהרימ”ט ז”ל ח”א (סימן קט”ז) נסתפק בזה, וכן הוא בס’ מוצל מאש (סימן ל”ה) ועיין במערכות של דברי אמת (עמוד י”ג) מ”ש בזה, והרב שדי חמד (כרך א’ עמוד 55) מערכת האלף אות קצ”ג, האריך בזה מאד והזכירו שהמל”מ הל’ רוצח (פ”ב ה”ב) ועוד. ס”ל דגם באיסור דרבנן אין שליח לדבר עבירה, יע”ש באורך. וא”כ הו”ל ס”ס ספק אם הלכה כמ”ד דבדרבנן לא נאמר דין זה, ואפילו למ”ד דגם בדרבנן אין שליח לד”ע, אפשר דהעיקר כמ”ד דהמעשה גופו לא בטל כלל, אפי’ באיסור דאורייתא, ועוד דאפשר דבאיסור דרבנן כו”ע יודו שהמעשה לא בטל, גם לפוסקים דס”ל דשייך בזה אין שליח לדבר עבירה. (ועיין עוד במשפט שלום על ח”מ קפ”ב ע”ד ההגה שבראש הסימן, ד”ה ובדין אשלד”ע). ועוד יש לצרף דעת השואל ומשיב ח”ג (סימן קל”ז) דבדבר שיש בו מצוה ועבירה, לא אמרינן אין שליח לד”ע, הוב”ד בשד”ח מער’ האלף אות ר”א (כרך א’ עמוד 57), ע”ש שמתחילה הביא דברי הרב ידות נדרים ביד שאול (סי’ ר”ס סק”א) שצדד בזה, ואח”כ הזכיר ד’ השו”מ הנז’ דפשיטא ליה שאין אומרים בזה אין שלד”ע, וע”ש עוד מזה. ובנ”ד הרי עושים דבר מצוה ודאי להציל את הרבים מאיסור חמץ, וכן עושים מצוה במכירת הבהמות הטהורות כדי להציל רבים ממכשול של בכור. וגם במכירת הטמאות כונתם היא לטובה, ובע”כ צ”ל שהקדמונים שתיקנו דבר זה באותו מקום לא נעלם מעיניהם ש”ע מפורש שאסור למכור את הטמאה לגוי, אלא שראו שיש רבים שלא פודים הפטר חמור ואין להם ידיעה ולא ענין בזה כלל. ובשביל לזכותם תיקנו לעשות כן, דהטעם לאיסור זה מפורש בדברי הרא”ש ריש בכורות וכן בש”ע יו”ד הנ”ל, שאסור להשתתף עם הגוי כדי להפקיע קדושתו כיון שאפשר בפדיה או בעריפה, ואלו שאין עושים לא זה ולא זה ועוברים עבירה כל רגע כשמשתמשים בפטר חמור שלא כדין. עשו בשבילם את התיקון הזה להצילם מן החטא. אלא דבאמת היה ראוי לשאול לכל מוכר אם הוא מעונין למכור את הבהמה הטמאה ג”כ, ולכל הפחות לשאול את שומרי המצות, דרבים מהם מעונינים לקיים המצוה הזו בכל עוז, וכמו זה שלא קנה את האתון אלא בשביל המצוה היקרה הזו, ויש מקום חשוב לומר שאכן כך נהגו מתקני תקנה זו בעיר ההיא. אלא שעם השנים נשתכח הדבר ונשארה התקנה מודפסת בטפסי המכירה, ולא שמו לב לחלק בין איש לאיש, וראו לתקן הדבר כהלכה. אך עכ”פ ודאי שעושים מצוה במכירת החמץ וגם במכירת הבהמות הטהורות. וגם בטמאות דעתם רק על המצוה וכמבואר, ובכה”ג אפשר שגם המפקפקים יודו להגאון שו”מ ע”ה, דאין אומרים בזה אשלד”ע.

וע”כ אם משום שליח לד”ע היה מקום גדול לקיים מכירה זו מכל הני טעמי, אלא דא”צ אנו לזה כלל, דהמוכר לא התכוין לזה ולא מכרה מעולם וגם השטר הרשאה שעליו חתם, לא נאמר בו דבר זה, וע”כ יכול לפדות הפטר חמור כדת וכדין.

ד. ומ”ש כת”ר נר”ו דאין עבירה במכירה כלל שהתוס’ בבכורות (ג’ ע”ב ד”ה דקא) כתבו בשם ר”ת דאסור למכור אזן העובר דיש בזה הפקעת הקדושה בגוף העובר, וכתבו שעל זה נענש רב מרי בר רחל “(בגמ’ שם שמת מקנהו כיע”ש), אבל להקנות מגוף האם שריא. ולמד מזה דהוא מותר גמור. ובמחילת כת”ר, כונת התוס’ לומר רק שאינו נענש על מכירת חלק מהאם, שהרי התוס’ שם , הקשו ממעשר בהמה שאמרו בגמ’ שם (נ”ג ע”א) דלא נוהג בזה”ז דלא ליתי תקלה, והתוס’ נשאו ונתנו בדבר וכתבו שעל זה נענש רב מרי בר רחל (בגמ’ שם שמת מקנהו כיע”ש), אבל להקנות מגוף האם שריא, ולמד מזה דהוא מותר גמור. ובמחילת כת”ר, כונת התוס’ לומר רק שאינו נענש על מכירת חלק מהאם, שהרי התוס’ שם, הקשו ממעשר בהמה שאמרו בגמ’ שם (נ”ג ע”א) דלא נוהג בזה”ז דלא ליתי תקלה, והתוס’ נשאו ונתנו בדבר וכתבו בזה”ל, י”ל התם כיון דאיכא חשש תקלה ויש להם לתקן בלא הפקעה מהכהן, שיעשה כרב יהודה (דמתיר להטיל בו מום קודם שיצא לאויר העולם כמ”ש בגמ’ שם ע”ב), לא רצו לתקן שיעשה לעולם כך ע”י הפקעה. עו”כ התוס’, א”נ בימי רב מרי היו בקיאים להטיל מום בבכור קודם שיצא לעולם, ע”כ אסור לעשות ע”י הפקעה, אבל אנו שאין בקיאים בכך, מוטב להקנות לעובד כוכבים משיבא ליד תקלה כדמשמע (בגמ’ דדף נ”ג ע”א) דאי לאו משום דאפשר כרב יהודה, היה לנו לתקן להקנות לעכו”ם, ואנן דלא בקיאינן הוי כלא אפשר וכו’, ע”ש. והנה מפורש דגם לפי’ הא’ דר”ת לא רצו להתיר למכר אזן האם אלא כשלא אפשר בדרך אחרת, אבל כשיש אפשרות אחרת אסור להפקיע קדושתו אפילו במכירת אבר מאברי האם. ובפירוש השני נראה דלא מחלקים בין העובר לאמו, אלא החילוק הוא בין זמנו דרב מרי שהיו בקיאים להטיל מום קודם שיצא לעולם וע”כ נענש על שמכר והפקיעו מקדושתו, אבל בזה”ז שאין אנו בקיאים בזה הוי כלא אפשר ומותר למכור. ועכ”פ לפי שני הפירושים שבתוס’ יוצא דאין למכור גם חלק מהאם אלא היכא דלא אפשר בדרך אחרת. ובבהמה טמאה הרי אפשר בפדיה או בעריפה, וע”כ גם לר”ת אסור להפקיע קדושתו ע”י מכירה לגוי ואפי’ ע”י מכירת חלק מהאם.

וברור שזו כונת הרא”ש ז”ל בפסקיו (פ”א סימן ב’) שאחר שהביא כל דברי התוס’ הנז’, וכן הביא פירש”י ז”ל שם, ואח”כ כתב והמחוור שבכולן שיקבל מהעכו”ם פרוטה, ויקנה לו המקום שהבהמה עומדת שם ויקנה לו אזן הבהמה, וטוב הוא לעשות כן שלא יבא לידי תקלה בבכור, אבל חמור אין להקנותה לעכו”ם ולהפקיע הבכורה, כיון דאית ליה תקנה בפדייה או בעריפה, עכ”ל.

ודבריו ברורים דלכל הפירושים אין למכור גם האם אלא כשאין אפשרות אחרת למנוע שלא יכשלו בבכור, אבל בחמור שיש לו תקנה בפדיה או עריפה אין להתיר למכור אפי’ אבר מאמו. ולא כמ”ש כב’ דהרא”ש ז”ל כתב כן רק מהיות טוב אל תהיה רע, ולא שאין אפשרות באופן המותר. עכ”ד. ובמחילת כת”ר לא דק, דבדברי הרא”ש ז”ל ברורים ומוסכמים גם מדברי התוס’ בשם ר”ת ז”ל, דבכל מקום שיש אפשרות אחרת, אין להפקיע קדושת הבכור אפילו ע”י מכירת חלק מאמו, וכנ”ל.

וגם רבינו הטור ומרן ז”ל בש”ע נקטו לשון ברורה, שאסור להשתתף עם הגוי כדי להפקיע קדושתו של פטר חמור, שאפשר בפדיה ועריפה. ולשון איסור ודאי שאין משמעותו רק מהיות טוב. ועיין בביאור הגר”א ז”ל שם (אות ל”ד), שהמדקדק בלשונו הטהור יראה שהוא כמו”ש בעוניי.

ה. עוד כ’ שם (אות ד’) לדמות נ”ד לההיא דקידושין (מ”ט ע”ב) ההוא דזבן נכסיה כדי לעלות לא”י, דאם אמר כן בשעת המכירה ובסוף נאנס, בטל המכר, וכ”פ בח”מ (סי’ ר”ז ס”ג) והתוס’ בקידושין שם כ’ בשם ר”י, דבדבר זה שיש אומדן גדול שלא מכר אלא ע”מ לעלות לא”י, אפי’ לא כפל התנאי רק פירש בשעת המכירה שהוא מוכר כדי לעלות לא”י, וכיוצ”ב מהני, והו”ל כתנאי גמור. ע”ש. וכתב דה”נ פשיטא שלא התכוין למכור אלא להפקיע מבכור, ולא שיחטא באיסור מכירה, או שלכה”פ עדיף לפדות מלמוכרה לעכו”ם, דזה ודאי לא ניחא ליה, ויישב לזה ע”פ מ”ש הרמ”א ז”ל בהגה שם דלא מהני גילוי דעתו אלא בקרקעות ולא במטלטלים. עכ”ד. ואולם אי משום הא לא איריא דהטעם דלא מהני גילוי דעתא במטלטלין כ’ האחרונים משום שהוא ספק, ומניחים אותם בידי הלוקח שהוא החזיק בהם. וכ”כ הפ”ת שם (סק”ה) בשם פרי תבואה (סי’ ל”א), ושכן מבואר בהג”א (פ’ אלמנה ניזונת) שכתב ודוקא בקרקע אבל במטלטלין ספק הוא, ואין מוציאין מיד הלוקח, וכן מפורש במרדכי, ושכן משמע מדברי הטור שהביא הסמ”ע סק”ט, (ר”ל דמשמע מיניה שבמטלטלין הוא רק ספק שכתב שאין דרך למכור קרקע שהוא מתפרנס ממנה, אבל מטלטלין פעמים שאדם מוכרן.) וע”ש שהאריך בזה.

והנה בנ”ד אע”ג דמיירי במטלטלין מ”מ הקונה שהוא הגוי, לא החזיק בהם, שהרי הם עדיין ברשותו של המוכר, והר”ז דומה למ”ש בפ”ת שם, שהטור פסק בעובדא שהמוכר היה עדיין מוחזק בעורות שמכר דאין מוציאין ממנו בספיקא וכשהמוכר מוחזק ידו עדיפא, אפי’ מהיכא דהלוקח מוחזק, ע”ש. ובת’ חת”ס חח”מ (סי’ ק”ב) כתב בא’ שמכר כלי כסף שלו כדי לקנות יורה לבשל בה יי”ש, וטרם ימשוך הלוקח את החפצים, מת אחיו של המוכר והוריש לו יורה כהנ”ל, ורוצה לחזור ממכירת הכסף הנז’, וע”ש שכתב דיכול לחזור מכמה טעמים, והוסיף, ועוד דהמחבר לא כתב חילוק בין קרקע למטלטלין, רק הרמ”א הגיה, והמוחזק יכול לומר קי”ל כהמחבר, ולא נוכל להוציא ממנו, וע”ש בפ”ת שהניח דבריו בצ”ע. ומ”מ יש עוד טעם להקל במטלטלין כשהמוכר מוחזק עדיין. ואע”ג די”ל שגם מרן מסכים לזה מ”מ החת”ס לא הבין כן, ועוד דגם הרמ”א לא אמרה אלא כשהלוקח מוחזק וכנ”ל. ובנידוננו הלוקח לא החזיק דבר.

אך מעיקרא נלע”ד דהדמיון שמדמה כב’ נידוננו למוכר נכסיו אדעתא דלמיסק לא”י, אינו דומה דשם האומדן הוא מעצם הענין שאמדינן דעתו שלא מכר אלא בשביל כו”כ, וכשנתבטלה הסיבה, יש מקום לבטל גם הפעולה היוצאת ממנה, אבל בנ”ד רוצה כב’ לבטל המכר מפני דבר צדדי שאינו מעצם הענין של המכירה, ואין לנו הכרח לדמותם כלל. ואעיקרא כבר מילתי אמורה דא”צ לכל זה, דמעולם לא היתה בזה מכירה וכנ”ל. ואם כבר הביא הסוגיא הנז’ יש ללמוד ממנה ענין אחר, דאחר שראינו שם דבדבר שהוא ברור שמכר רק בשביל סיבה מסוימת, אמרינן שאם נתבטלה הסיבה יכול לחזור בו, ק”ו כאן שכל מה שמוכרים הבהמות לגוי הוא להציל ממכשול, וכשהתברר בבירור גמור שזה לא שייך בו המכשול, ולא מעונין במכירה משום שרוצה לקיים המצוה של הפדיון, א”כ ודאי שהוא נאמן לומר שלא מכר בהמתו, ולא עלה הדבר על דעתו כלל ועיקר, דאם יש כוח באומדן לבטל המכירה, ק”ו שהאומדן יכול לברר שלא היתה בזה מכירה. ובפרט שבשטר שהוא חתם ושעליו חותמים כל המוכרים להרשות את הרב שימכור עבורם לא הזכירו את הטמאות וכנ”ל.

ו. עו”כ באות ה’ שם עפ”י התוס’ דכתובות (ד”ז ע”ב, ד”ה זבין) והן הם דברי התוס’ בקידושין מ”ט ע”ב שהז’ לעיל בקיצור, ופשוט דאין שייך כאן אומדן כמו הכותב נכסיו לאחר ואח”כ בא בנו וכיוצ”ב. ומה שכתב בסו”ד דאולי באומדן גדול שיש לחלק בין מטלטלין למקרקעי, כמו בדין דגילוי דעת, הנה בב”ב (קל”ב) אמרו דאם בא בנו כל מה שכתב לאחרים בטל, ולא חילקו בין מקרקעי למטלטלי, וכן הסברא נוטה דאם יש אומדן גדול כל כך שאפי’ גילוי דעתו לא צריך, ודאי דחוזר בו מהכל. וגם שכבר כתבתי דבכה”ג דנ”ד שהמוכר עדיין מוחזק במטלטלין אין לחלק בינם לקרקע וכנ”ל.

ז. עוד ראיתי לו באות ו’ שם שתמה עלי למה סמכתי בכל כוחי, לומר שלשון, “כל הבהמות” לא כולל גם הטמאות, וכי אם ימכור לחברו כל בהמותיו בשטר אין הלשון כולל גם סוסים וחמורים. וכבר ביארתי לעיל, דאע”ג דאפ”ל לשון השטר לכאן ולכאן, כיון שלא רגילים למכור הטמאות, וגם אסור למכרם לגוי, והוא צווח ככרוכיא שלא התכוין למכור את אתונו כי חפץ בכל ליבו לקיים המצוה של פדיון פטר חמור, אז בודאי דהוא נאמן לומר שחתם על מכירת הטהורות ואותם לבד מכר ותו לא. ועכ”פ נאמן לומר שלא ידע שמדובר על הטמאות כלל, ומעולם לא התכוין למכור את אתונו.

ומה שפלפל לומר שגם ענין מוקצה שייך באתונות, ומאי נפ”מ שאינו מצוי, וגם שאפשר לפרש שהמוקצה נתכוין על הטהורות, ואיסור הנאה נתכוין לטמאות. הנה כ”ז דחיק ואתי מרחיק, ולמה לנו לידחק כל כך כדי לסתור דבריו של המוכר, שהם דברים ישרים והגונים וגם הגיוניים ומתקבלים על הדעת.

ומה שהעיר שבודאי ראו שיש שאינם פודים החמורים וע”כ תיקנו שימכרו אותם לגוי, זה אמת וכבר כתבתי כן בתשובתי הנ”ל, אלא דנראה שהקדמונים שתיקנו זה היו מבחינים בין איש לאיש, דא’ שהוא שומר מצות ודאי כונתו לפדות החמור, ולא למכור של כל א’ גם לאיש כזה שקנה האתון רק לשם המצוה, ולמה להפסידו, ועכ”פ הלשון מוקצה בודאי דקאי בעיקר על הטהורות וכן ענין החליבה, וא”כ גם אם יש מקום לדחוק שהולך גם על הטמאות, מ”מ ודאי דהוא יכול לפרש שהתכון על הטהורות בלבד, והוא נאמן. עו”כ שם שבזמנינו לא מצוי כלל שיהודים יגדלו אתונות, פרט למי שקונה בשביל מצות פטר חמור, כמו האיש הזה. ושם הרחבתי בכל זה כראוי.

עוד חזר להביא השלש חלוקות שקבע מרן הראש”ל נר”ו, וכבר כתבתי לעיל שאין זה שייך לנ”ד. דכל שלא נכתב הדבר בשטר במפורש, אע”פ שאפשר לדחוק אותם במשמעות הלשון שבשטר, ודאי דמצי למימר שלא התכוין לזה. ובפרט שלא נוהגים כן בשום מקום והוא גם אסור ואיסורו מפורש בש”ע.

ח. עו”כ כב’ הרב נר”ו דמצא תנא דמסייע לי בסברא שכתבתי, דכשאין נפ”מ של רווח והפסד למוכר, נאמן הוא לומר שהתכוין לא למכור, בפרט שכל הענין נעשה להתרחק מן העבירה, והוא אומר ברי לי שלא מכרתי ואני מחוייב לקיים מצות פדיון פטר חמור, למה לא נאמינו. וחיזק לזה מדברי הגהות אלפאסי שפסקם הרמ”א ז”ל בסימן ר”ז ס”ב. וכתב שגם לדעתו נראית סברא זאת לחייב עשיית הפדיון, וע”כ הגם שבודאי יש לעשות פדיון, מ”מ נלע”ד שכיון שיש צדדים גדולים לפטור וכנ”ל, ע”כ יפדה אך לא יברך, עכ”ל. ובמחילת כת”ר אחר שהביא חיזוק לסברא זו מהראשונים, וגם היא נראית בעיניו שהוא סברא נכונה מה בכך שאני הבאתיה רק לסניף, האם משום זה נפגמה הסברא או נחסרה, ולכל היותר נפגם הסדר שלי שעשיתיה רק כסניף, והוא יתקן הסדר ויעשה סברא זו לעיקר ויפסוק בהתאם. והראיה שהביא מהרמ”א, כוונתו למ”ש שם בסעיף ד’ וז”ל וי”א דבמתנה דברים שבלב הויין דברים. עכ”ל. וכ’ הסמ”ע (אות י’) הטעם דדוקא במכר דקיבל מעות מסתמא גמר ומקנה אם לא דפירש, משא”כ במתנה דהוא בחנם אומדן דעת כל דהו מבטל המעשה וכו’ עכ”ל. ומיהו לענ”ד אין מזה ראיה לסברא שכתבתי, דכאן שנותן לו מתנה בודאי דצריך לבדוק היטב במה שטוען עתה, אם לא חוזר בו ומתחרט ממתנה שכבר נתן. אבל בנ”ד שהוא לא נתן לא מאומה, וגם המכירה לא נעשתה אלא כדי להציל ממכשול, ואין לו מזה הפסד ולא רווח אם ימכור גם האתון או לא ימכור, ונשאר רק מה שבינו ובין קונו נר’ דבזה כו”ע יודו דהוא נאמן. ומההיא שהביא כב’ אין ראיה לזה. ועכ”פ כב’ מאשר שהיא סברא נכונה, ומה שהבאתיה כתוספת, הוא משום שגם בלי זה אין כאן קנין כלל, לפי כל מה שביארתי שם באר היטב, וכפי מה ששניתי כאן ג”כ.

וע”כ לא מצאתי מקום לשנות ממ”ש שם דיש לו לפדות את החמור בברכה, כדת וכהלכה. זה הנראה לעניות דעתי קלה כמו שהיא, וה’ הטוב ומלא רחמים, לא ימנע טוב להולכים בתמים, הוא ינחנו בדרך אמת לעולמים, ויחיש גאולתנו בקרב הימים, גאולה בנחת בישועה וברחמים, חיים כולנו וגם שלמים. בהגלות אור שבעת הימים, בב”א.

ע”ה שלמה משה עמאר

מעה”ק ב”ב ת”ו.

לתשובת של הרה”ג יהודה נקי שליט”א בעניין חמורה מבכירה שמכרה הרב לגוי בשטר מכירת החמץ ללא ידיעת הבעלים  לחץ כאן