לוגו בית המעשר
|

חיוב קפריסין בערלה בארץ ישראל

א' ניסן התשנ"ח | 28/03/1998

(פורסם ב’תנובות שדה’ גיליון 17 לצפייה בגיליון לחץ כאן)

(כל הנידון במאמר זה, נכתב בעקבות לימוד בצותא בהשתלמות לרבני ההתישבות במסגרת המכון למצוות התלויות בארץ, ובעיקר בעקבות שיעור ששמענו בנושא זה מפי הרב שניאור ז. רווח יו”ר המכון.)

א. כתב המחבר בשו”ע (סי’ רצ”ד ס”ג) וז”ל: “האביונות והתמרות [והקפריסין] של צלף חייבים בערלה, במה דברים אמורים – בארץ ישראל, אבל בחוצה לארץ – האביונות חייבים ותמרות וקפריסין פטורים” עכ”ל.

וכתב הש”ך בסק”ז בשם העט”ז דקפריסין בא”י נמי פטורים, והש”ך עצמו סובר דחייבים, וז”ל: דמאן דמחייב בתמרות, כ”ש בקפריסין, דהוין טפי פרי מתמרות, אלא איפכא מסתבר, דלא הוצרך לומר ברישא דחייבים דכ”ש הוא מתמרות. עכ”ל.

ומדבריו עולה שלגרסתו לא כתב בשו”ע חיוב קפריסין בא”י 1*.

והנה הרמב”ם (בפ”י ה”ג מהל’ מע”ש) כתב להתיר קפריסין (ומשמע גם בא”י) וכתב בכס”מ וז”ל: “בר”פ כיצד מברכין מסיק הלכתא כמר בר רב אשי דזריק את האביונות ואכיל את הקפריסין” עכ”ל. ומכל זה משמע דעתו להתיר קפריסין גם בארץ ישראל. ואם כן הוא – יש לעיין מדוע לא כתב בפירוש היתר קפריסין בארץ ישראל? ואם לדעתו אין צורך לכתוב פטור קפריסין בא”י, יש לשאול לאידך גיסא: מדוע כתב פטור קפריסין בחוץ לארץ2*?

ב. מקור דין הנ”ל מהגמרא ברכות (דל”ו ע”א) מר בר רב אשי קאכיל קפריסין, ושאלו רבינא מדוע אינו מיקל גם באביונות כדעת בית שמאי, הסוברים שגם אביונות הם ספק ערלה המותר בחו”ל. ומסקנת התשובה שב”ש במקום ב”ה אינה משנה (ולכן אביונות חייבות בחו”ל כב”ה), משא”כ רבי עקיבא (הסובר שקפריסין אינם פרי לענין מעשר) – עבדינן כוותיה במקום רבי אליעזר (הסובר שקפריסין הם פרי).

ופירש רבינו יונה (וכ”מ מפירש”י): ב”ש במקום ב”ה אינה משנה כלל ולא נאמר בו הלכה כדברי המיקל בחו”ל אבל ר”ע במקום ר”א משנה היא. ובזה נוכל לומר כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו”ל, אבל לא בא לדחות שלא יהיה הלכה כר”א כלל ואפילו בארץ, דאע”ג דהלכה כר”ע מחבירו, ה”מ כשלחבירו אין סיוע מברייתא, משא”כ הכא. עכת”ד. וכתב שכן הוא עיקר הפירוש ברי”ף. ואמנם זה לשון הרי”ף: “והלכתא הכין דזורק את האביונות ואוכל את הקפריסין, ומדלגביה ערלה לאו פרי הוא, גבי ברכה נמי לאו פירא הוא, ולא מברכינן עלויה בפה”ע אלא בפה”א” עכ”ל.

ומכיון שסתם דבריו, מביא הר”י פירוש שאפילו בארץ ישראל אוכל את הקפריסין, ומסייע לשון הגמרא  ש”עבדינן כוותיה” דר”ע, וכיון שהלכה כר”ע מחבירו, ובדוגמת ב”ה שעבדינן כוותייהו נגד ב”ש, ולכן מותר קפריסין (למסקנא) אף בארץ. וי”ל שגם הרמב”ם והמחבר בשו”ע למדו כנ”ל, שלמסקנת הגמרא הלכה כרבי עקיבא הסובר שקפריסין אינו פרי (לענין מעשר) 3*.

ג. בהמשך הגמרא הנ”ל (דל”ו ע”ב) הקשו: ותיפוק ליה דנעשה שומר לפרי, ורחמנא אמר: “וערלתם ערלתו את פריו” – את הטפל לפריו ומאי ניהו שומר לפרי. כלומר: אף אם אינו פרי לענין מעשר – יש לחייבו בערלה מדין שומר הטפל לפרי. ובהמשך הגמ’ מתרץ רבא, דאמרינן נעשה שומר רק היכא דאיתיה בשעת גמר פירא, והאי קפרס ליתיה בשעת גמר פירא.  ומקשים מרב נחמן שאמר במתחלי דערלה דאסירי הואיל ונעשו שומר לפרי (בתחילת בשול התמרים, והמתחלי הם כקפרס בצלף כדפירש”י). ומתרצים: ר”נ סבר לה כרבי יוסי, דתנן רבי יוסי אומר סמדר אסור מפני שהוא פרי (ולדבריו הוו מתחלי וקפרס “שומרים”), אך רבנן פליגי עליה ולא הוי פרי, וממילא הקפרס אינו שומר.

ולפי זה, קפריסין תלויים במחלוקת: לרבי יוסי הם שומר וחייבים בערלה, ולרבנן אינם שומר ופטורים בערלה. ובהמשך הגמרא מובאת ראיה ממשנה בשביעית שרבנן חולקים על רבי יוסי רק בגפן, ומודים לו בשאר פירות שסמדר הוי פרי, ומה שאינו נחשב שומר הוא כיון שאם יקחו את הקפרס מהפרי לא ימות הפרי ולכן אינו שומר. ולפי מסקנת הגמרא עולה שסמדר אסור ברוב הפירות גם לדעת חכמים. אמנם הרמב”ם בפיה”מ ובחיבורו (הל’ מע”ש פ”ט הי”ג) סתם וכתב דסמדר מותר ולא חילק לומר דוקא בענבים. והקשה ה”משנה ראשונה” שבגמרא הנ”ל מוכח דליכא מאן דפליג בשאר מינים, דאסור לכו”ע.

ד. והנה, החכמת שלמה על השו”ע (בסי’ ר”ב ס”ו) הקשה כהנ”ל על הרע”ב במס’ ערלה (פ”א משנה ט’) דאמר ר”י לטעמיה דאמר הסמדר אסור ואין הלכה כמותו. וכן הר”ש מביא הירושלמי שהוא כדעת הרע”ב, ותמה שלא הביא כלל הש”ס דילן דאמרינן להדיא דבשאר אילנות מודים רבנן לרבי יוסי. והשיב שלהר”ש והרע”ב ס”ל דלא כדקאמר במסקנא דרבנן מודים בשאר פירות, רק ס”ל כדקאמר מעיקרא, דגם בשאר אילנות לא הוי פרי, ומה דפריך ממשנה דשביעית יש ליישב ועיי”ש.

והמעיין בדבריו יראה שלומד כן בדברי הגורסים במסקנה “והלכתא כמו בר רב אשי דזרק את האביונות ואכל את הקפריסין ומדלגבי ערלה לאו פרי הוא, לענין ברכה נמי לאו פרי הוא”, ומסביר שבמסקנה זו דוחה הגמרא את המסקנה הקודמת, וס”ל כדמעיקרא דבשאר אילנות לא הוי פרי. וי”ל דכן למד גם הרמב”ם, ועפ”ז מיושבת קושית ה”משנה ראשונה” דהמחלוקת בסמדר היא בכל הפירות ופסק הרמב”ם כחכמים דסמדר מותר.

ה. ולבאר שיטת הב”י בדרך אפשר, יש להקדים:

מהגמרא הנ”ל עולה שהדין בקפריסין תלוי בשני ענינים: א. האם קפריסין נחשבים לפרי.  ב. גם אם אינם פרי – האם נחשבים לשומר לפרי.

והנה, בענין האם נחשב פרי, ניסו להוכיח ממחלוקת ר”ע ור”א, ומסקנת הגמרא דעבדינן כרבי עקיבא ובזה מיישבים כיצד אכל מר בר רב אשי. והסברנו לעיל (אות ב) שדעת הרמב”ם והשו”ע כהמסבירים שהלכה כרבי עקיבא מודאי.

אמנם, האם נחשב שומר לפרי תלוי בהמשך הגמרא הנ”ל. ולפי מה שנתבאר לעיל (אות ד) בדברי החכמת שלמה (שלדעת הגורסים את סיום הסוגיא והלכתא וכו’ עדיין המחלוקת בסמדר קיימת דלא כמסקנת הגמרא הקודמת), הדבר תלוי במחלוקת רבי יוסי ורבנן: רבי יוסי שסובר סמדר אסור – סובר כן גם בקפריסין, דהוו שומר בגמר פירא, ורבנן שסברי סמדר לאו פירא הוא, ולכן קפריסין אינם שומר ומותרים.

והנה, הגמרא מיישבת את אכילת הקפריסין – שהיתה בחו”ל, ומובן שחכמים המקילים בארץ הלכה כמותם בחו”ל דכל המיקל בארץ וכו’.  וי”ל שגם בזה פוסק הרמב”ם להקל ולכן פסק דקפריסין מותרים (בכ”מ).

ודעת הב”י בשו”ע י”ל ובהקדים: הרמב”ם (בפ”ט הי”ג מהל’ מע”ש) כתב דסמדר מותר. וכתב בכס”מ וז”ל: וכבר כתבתי לעיל דלית הלכתא כרבי יוסי דאמר הסמדר אסור. ובשו”ע (סי’ רצ”ד ס”ב) משמיט דין סמדר ומקורו מהטור שגם הוא משמיט דין סמדר. וכ’ הב”ח דאפשר דנסתפק הטור שמא הלכה כר’ יוסי לחומרא. וראיתי בתשובת הגר”ש עמאר שליט”א (מופיע בתנובות שדה גליון 5) שגם מרן ז”ל הסתפק בסמדר 4* ועל כן העלה להלכה שם  שהמחמיר לאסור הסמדר משום ערלה תבא עליו ברכה.

ואם כנים דברינו, י”ל גם בקפריסין שאף שהרמב”ם מתיר לגמרי, הב”י בשו”ע לשיטתיה דמסתפק שמא יש להחמיר כרבי יוסי הסובר שקפריסין הם שומר של (סמדר שהוא) פרי. ומכיון שהסתפק השמיט דין זה (כמו שהשמיט בסמדר) וכתב רק הדין בחו”ל שבו אין ספק שמותר 5*.

ו. והנה בשיעור ששמענו (בהשתלמות על הלכות ארץ ישראל לרבני ההתישבות) מפי הגרש”ז רווח שליט”א  יו”ר המכון בנושא הנידון במאמר זה נקט בפשיטות דהב”י ס”ל להקל גם בארץ 6*, ובתו”ד הוכיח מהכס”מ הנ”ל.

ואחר הדברים הנ”ל נלע”ד דאינו פשוט כלל, דמלבד שאפשר לומר (בדוחק) שבכסף משנה כתב פירוש דעת הרמב”ם7*. אך הוא עצמו ס”ל לחומרא כהש”ך, הנה, אף אם סובר כהרמב”ם שקפריסין אינו פרי ודלא כהש”ך – י”ל שמסתפק אם חייב בערלה מדין שומר לפרי 8*. ומאחר שהש”ך כתב להדיא לאיסור, אין כדאי הספק שלנו בדעת המחבר להוציא מידי ודאי דהש”ך, ולכן אין כדאי לזוז מדעת הש”ך האוסר קפריסין בערלה בארץ ישראל 9*.

העולה מהנ”ל לענ”ד: יש לפרש שהשו”ע מסתפק בדין קפריסין האם חייב בערלה בארץ ישראל. ולמעשה כבר כתב הש”ך לאסור קפריסין בא”י. וצ”ע (לפחות להנוהגים כהמחבר) האם יש להקל בשעת דחק (גדול עכ”פ) מה גם שהרמב”ם מקל ולא מחלק בין א”י וחו”ל 10*.


  1. ובמחקר על נוסחאות מרן בשו”ע של הר”י גאגין זצ”ל (המצוי עדיין בכת”י ונמצא ברשות ה”מכון למצוות התלויות בארץ”), בהערתו לסעיף זה, ציין שבכל כת”י והדפוסים הראשונים המצויים ברשותו לא מופיעה תיבת “קפריסין” ברישא.
  2. ואדרבא, מדכתב דקפריסין פטורים בחו”ל איכא למידק דבא”י חייבים, ויש להוסיף: שהב”י בפירושו על הטור מביא הדיעות השונות בדעת הרי”ף גבי קפריסין בארץ ישראל, וכותב שמדברי הרמב”ם נראה שאפילו בא”י (זורק את האביונות) אוכל את הקפריסין. ועל פי זה מתחזקת התמיהה לאחר שהביא את הדיעות השונות בענין זה, מדוע לא פוסק במפורש ומשמיט הדין דקפריסין בא”י?
  3. . ולענין ערלה יתבאר לקמן אי”ה. ולענין מעשר פסק הרמב”ם (הל’ תרומות פ”ב ה”ד) וז”ל: והקפריסין של צלף פטורים מפני שאינן פרי וכו’, האביונות של צלף חייבים מפני שהם פרי. וכן כתב בפיה”מ והלכה כר”ע לבדו. וכתב המחבר בכסף משנה, דרבי אליעזר אומר הצלף מתעשר תמרות ואביונות וקפריסין, ר”ע אומר אינו מתעשר אלא אביונות מפני שהם פירי, והלכה כר”ע לגבי ר”א, כמו שאמרו בר”פ כיצד מברכין, ומכאן שנוקט בפשיטות שהלכה כרבי עקיבא ודאי, דלא כרש”י ורבינו יונה וכמו שכתבנו.
  4. . ובכס”מ ביאר דעת הרמב”ם הסובר שאין הלכה כר”י, ובשו”ע הסתפק כהטור. ומה שבגמרא פסקו כחכמים לקולא אינו ראיה, דשמא בארץ ישראל יש להחמיר כרבי יוסי.
  5. והנה הש”ך נדחק וכתב דלא הוצרך לומר הדין בקפריסין דפשיטא שחייב. וע”פ מ”ש בפנים לא כתב כי מסתפק. ומסתבר שאם היה לו פסק ברור היה כותבו כמ”ש לעיל בהערה 2.
  6. אמנם הדגיש שאינו מורה בזה הלכה למעשה.
  7. ויש להעיר שגם בכס”מ לא כותב במפורש הדין בא”י.
  8. כר”י שנתבאר לעיל שלשיטתו קפריסין חייבים מדין שומר, והשו”ע לשיטתיה שמסתפק האם הלכה כר”י לחומרא.
  9. ואינו דומה למה שכתב הגר”ש עמאר שליט”א בענין סמדר שאף דנסתפק הב”י, המיקל יש לו על מי לסמוך בשופי כדעת הרמב”ם (דלכאורה הכא יתירה מזו דגם משמעות הב”י בכס”מ לקולא), דהכא: א. קשה להקל נגד ש”ך מפורש, ב. יש ראשונים המחייבים בארץ ישראל.
  10. ועיין בב”י על הטור דמדברי הרמב”ם נראה שאפי’ בא”י אוכל את הקפריסין שהרי סתם ולא חילק בין א”י וחו”ל.