לוגו בית המעשר
|

הפרשת תרומות ומעשרות ע”י אמירת נוסח הפרשה מקוצר

א' אב התשנ"ט | 14/07/1999

(פורסם ב’תנובות שדה’ גיליון 25 לצפייה בגיליון לחץ כאן)

(לחלק ב’ של המאמר לחץ כאן)

שאלה:

האם מותר ומועיל להפריש תרומות ומעשרות כשמפריש יותר מאחד ממאה כהלכה, אלא שאינו אומר את נוסח ההפרשה כדין, אלא אומר “שיחולו המעשרות כהלכה” או אומר “שיחולו כמו שכתוב בנוסח שבסידור”, וכיוצא בזה, האם מותר לעשות כן או לא, ומה הדין בשעת הדחק כגון שנמצא בדרך ואין בידו את הנוסח ואינו זוכרו בעל פה. ומה הדין באדם שזוכר מקצת נוסח ההפרשה בע”פ, כיצד ינהג?

תשובה:

א. נודע בשערים המצויינים בהלכה מה שחידש להקל בזה מופה”ד הקודם מרן הגאון החזון איש זצ”ל (דמאי סי’ טו אות ו) זל”ק: מי שיש לו נוסח להפרשת תרו”מ והוא בדרך ואין בידיו הנוסח ואינו בקי להפריש בע”פ, יקח יותר מאחד ממאה ויאמר שתחול ההפרשה הכל כמו שכתוב בנוסח כדת, וזה מועיל. ואף אם אין לו בביתו נוסח ולקח יותר מאחד ממאה והפריש ואמר שתחול ההפרשה הכל כמו שצריך מן הדין, מהני. ע”כ. וכ”כ בקונטרס הל’ תרו”מ שנדפס ע”פ החזו”א (מובא בסו”ס דרך אמונה ח”ג, דשע”ה ע”א) בזה”ל: מי שאינו בקי להפריש ויש לו נוסח ההפרשה, יכול ליטול יותר מאחד ממאה מהפירות ולומר: כל ההפרשות וחילול מעשר שני יחולו כמו שכתוב בנוסח שברשותי כדת. ע”כ. וכן ראיתי בס’ דינים והנהגות מהגאון החזו”א (פ”ה אות ח), דהוה עובדא ששלחו עבורו ירקות שהופרש מהן תרו”מ בנוסח המקוצר, ואמר שאין בזה שום פקפוק. ע”כ.

והנה יש הרבה עיקולי ופשורי בהוראה זו ובראיותיה, וכבר נודע שיש חולקים ע”ז וסברי דלא מהני להפריש תרו”מ בכה”ג, וכמו שנביא להלן. וע”ע בסידור חזון עובדיה (עמוד תקנו) שגם דעת מרן מופה”ד הראש”ל שליט”א דאין להקל כן. וכן מפורסם הדבר בשמו שליט”א. ואנו נכתוב בזה כפי שיורונו מן השמים, וזה החלי בעזהשי”ת.

ב. הנה הגאון החזון איש הביא לזה ג’ ראיות. הא’ ממ”ש הרמ”א בהגה באה”ע (סי’ לח ס”ג) דאע”ג דקי”ל שכל המתנה תנאי חייב שיעשה את התנאי על פי משפטי התנאים הנלמדים מתנאי בני גד ובני ראובן  (קדושין סא. והלאה, ומשם בארה), יש אומרים שהמתנה תנאי אפילו לא פירש כל דיני התנאי כנדרש, רק אמר בסתם שהוא מתנה כתנאי בני גד ובני ראובן, הוי תנאי גמור. ע”כ.

והראיה הב’, מדקי”ל בסנהדרין (נ”ו.ס.) לענין עדות שאם העיד העד הראשון ואח”כ אמר העד השני אף אני כמוהו, שפיר הויא עדות מה”ת. ע”ש. (ועיין מה שסייע ראיה זו בס’ משפטי ארץ אידלשטיין על הל’ תרו”מ (פ”י הערה ג) מדברי הריטב”א (מכות י) ע”ש. וה”נ בנ”ד שמפריש יותר מאחד ממאה ואומר שיחול הכל כהלכה, מהני. עכת”ד. וע”פ דרכו עוד הי”ל להביא ראיה מהא דקי”ל ביו”ד (סי’ רד ס”ג), שמע את חבירו (נודר נדר) ואמר בתוך כדי דיבור, אני כמותך, ה”ז אסור במה שנאסר חבירו וכו’. ע”כ. וע”ע כיו”ב להלן (סי’ רלט ס”י) בענין שבועה. וכ”ה לענין נזירות כמבואר בגמ’ (ריש נזיר) וברמב”ם (פ”א מנזירות ה”ו). ואכמ”ל. וכמו”כ הו”מ להביא ראיה מדין עירובי תחומין, שכ’ מרן (סס”י תטו), כשמניח עירובי תחומין מברך על מצות עירוב, ואומר, בזה העירוב יהא מותר לי לילך ממקום פלוני אלפיים אמה לכל רוח עכ”ל. ובכה”ח (קכב) אחר שהביא מהמג”א שאם לא אמר בזה העירוב וכו’, אינו עירוב. ושכן עיקר להלכה. כ’ בשם החיי אדם (כלל עז אות י), ומ”מ אף אם לא אמר הנוסח הנזכר, אלא שאמר “זה יהיה עירוב”, סגי, דעכ”פ קרא שמו עירוב. ע”כ. וכ”פ במשנ”ב שם (סקט”ו). וע”ע באחרונים לעיל (סס”י שסו).

ג. ואולם יש להשיב על ראיות אלו, דמה שהביא מדין תנאי בני גד ובני ראובן, י”ל דמיירי שאותו אדם שמתנה את התנאי אע”פ שאינו מפרט את הלכות התנאי בפיו או בכתב כדבעי, מ”מ יודע הוא את ההלכות הללו, מש”ה סגי כשאומר סתם שהוא מתנה כתנאי בני גד ובני ראובן, כיון שהוא מבין את משמעות דבריו לאשורם, ונמצא שפיו ולבו שוים. וכן משמע במקור דברי מור”ם, בהגהות מימוניות (פ”ו מאישות אות ב’), דמיירי שהמתנה מבין מה שאומר ע”ש. והנה באמת ראיתי בשו”ת תשובות והנהגות ח”א (סי’ תרסז) שכ’ מדנפשיה שיתכן שלענין תנאי בני גד ובני ראובן לא מהני כשאמר בקיצור אלא א”כ יודע מה הם משפטי התנאים, וה”נ לענין הנוסח המקוצר של הפרשת תרו”מ לא התיר החזו”א אלא לאדם שיודע כל עניני ההפרשות עכ”פ באופן כללי. ע”ש. אלא שאין דבריו מחוורים לפק”ד, דמאחר שתופס שלא הותר בענין התנאים הנז’ אלא לאדם שמבין משמעות דבריו ואיכא שפיר פיו ולבו שוים, איך כותב שהחזון איש למד מזה להקל באדם שאינו יודע פרטי ההפרשות אלא באופן כללי, הא בכה”ג סוף סוף אין פיו ולבו שוים, וכבר אינו דומה לההיא דתנאי בני גד ובני ראובן. לכן הדרא קושיא לדוכתא. ובדרך זו יש לדחות בנקל גם את ראייתו מדין עדות, דהא בודאי כשאומר העד השני “אף אני כמוהו” הוא מבין מה שאומר ושפיר איכא פיו ולבו שוים, ומשא”כ בנ”ד. וע”ע בשו”ת הר צבי ח”א מזרעים (סי’ מח ד”ה וכן) שדחה ראיה זו מטעם אחר. ע”ש. ולפום ארחין אזדי להו נמי הראיות שהבאנו בעניינו מדין נדרים ושבועות ומדין עירובין, דבהנך נמי איכא פיו ולבו שוים, ומשא”כ בנ”ד דהפרשת תרו”מ דמסקינן באדם שאינו בקי בעניני ההפרשות כהוגן, וכשמפריש ואומר שיחולו ההפרשות כמו שכתוב בנוסח, הרי אינו מבין כלל את משמעות דבריו, והא בעינן בתרו”מ פיו ולבו שוים (יו”ד שלא סעי’ מה. וי”ל), וליכא. נמצא שמכל הראיות שהובאו עד כאן עדין אין ראיה לנ”ד. שו”ר למרן הגאון המפורסם כמוהר”ר ו’ ציון אבא שאול זצוק”ל לה”ה (שהשבוע מלאו ל’ יום לעלותו בסערה השמימה זיע”א) בשו”ת אור לציון ח”א (חיו”ד סי’ כד) שדחה מטעם זה את ראיות החזו”א. ותלית’ שזכיתי לכוין לדעתו הרמה זלה”ה. (אך למעשה הסכים להקל ע”פ ראיה אחרת וע”ע מה שנכתוב בזה להלן).

ד. גם מה שראיתי להחזו”א (ערלה סי’ יד אות ד – בדפו”ח הועתק בחזו”א דמאי המדובר) שהוסיף ראיה להיתרו ממ”ש בגטין (סב סע”ב) בדין אשה שמינתה שליח להביא לה את גיטה מיד בעלה ועשאתו שליח הולכה (דאינה מגורשת עד שיגיע הגט לידה), והשליח בא אל הבעל ואמר לו שהאשה עשאתהו שליח קבלה (דהויא מגורשת תיכף כשמגיע הגט לידי השליח), והבעל נתן לו הגט ואמר לו “הילך כמה שאמרה”. ושקיל וטרי הש”ס שקאמר דאי בעלמא אמרינן דהנותן לשליח אינו סומך על דברי השליח אלא על דברי המשלח, א”כ בנ”ד כשאמר הבעל לשליח “הילך את הגט כמה שאמרה” עשאהו בזה שליח להולכה, וכדברי האשה, וזאת למרות שהבעל מסופק מה באמת אמרה האשה, אלא הוא רק מוסר דעתו שיהא כמו שאמרה האשה, אעפ”כ חשיב כאילו אמר אני ממנה אותך שליח (להולכה), וכן על צד שהאשה עשאתהו שליח לקבלה, הוי כאילו מסר לו לשם גירושין, דאדיבורא דידה קסמיך, ומהני.

וה”נ בנ”ד דהפרשת תרו”מ אע”פ שאינו יודע פרטי ההפרשות מ”מ סגי במה שאומר שיחולו ההפרשות ככתוב בנוסח כדין. ע”כ. והנה עינינו הרואות שנתן החזו”א לב רגש דיש חילוק בין הראיות שהביא במשנתו הראשונה מדין תנאי בני גד ובני ראובן ומדין עדות, דהתם יודע ומבין מה שאומר, ומשא”כ בנ”ד דהפרשת תרו”מ. (ולפק”ד ברור לי דמש”ה השמיט החזו”א במשנתו האחרונה את הראיה שהביא מדין עדות. ולענין הראיה שהביא מדין התנאים עי’ מש”כ בזה להלן). ולכן כעת כשהביא ראיה מהג”מ דגטין, הדגיש החזו”א דחזינן התם דמהני מה שאומר בלשון סתומה למרות שאינו יודע בדיוק מה אומר. וזה ברור. ואולם לפק”ד  הקלושה גם ראיה זו אינה מוכרחת במחילת כת”ר ואפשר לדמותה בדרך הנ”ל, כי נראה דאע”ג שאין הבעל יודע אם אשתו מינתה שליח זה להולכה או לקבלה, מ”מ יודע הוא שישנם רק שתי אפשרויות, או שעשאתו שליח הולכה או שליח קבלה, ע”ש בגמ’ להלן (סג) שאמרו, אדם יודע שאין שליחות לקבלה וכו’. והבן. לכן אף שאמר בסתם הילך כמה שאמרה, מהני, דהוי כאילו התנה בפירוש שאם מינתה אותו האשה להולכה אז גם הוא ממנהו להולכה ואם מינתה אותו לקבלה אז גם הוא ממנהו לקבלה. דודאי דבכה”ג מהני לכו”ע. אבל מה ראיה יש מזה לנ”ד דהפרשת תרו”מ שאינו מבין כלל וכלל מה שאומר, ואין פיו ולבו שוים. גם מה שהביא מדתניא בתוספתא (דמאי פ”ח אות ט), ראה אחד שהפריש תרו”מ, ואמר הריני כמה שאמר זה, דבריו קיימין. ר’ יוסי אומר בסמוך תכ”ד (כנוסחת הגר”א). ע”כ. מאן לימא לן דמיירי באדם שאינו מבין בעניני הפרשת תרו”מ כבנדון דידין שאינו מבין משמעות דבריו. ושו”ר בשו”ת הר צבי ח”א מזרעים (סי’ מח ד”ה אבל) שג”כ דחה לנכון הראיה מהתוספתא הנ”ל ע”פ הסברא הנ”ל. ע”ש. גם אחד הרואה יראה בחזו”א שם דאיהו גופיה ז”ל לא רצה להסתייע כ”כ מהתוספתא. ע”ש. וע”ע בס’ דרך אמונה ח”ב (פ”ג מתרומות ה”ט בביאור ההלכה ד”ה והכרי) ובציון ההלכה שם (אות קנו) מש”כ בדין התוספתא הנ”ל ע”ש. נמצא שעדין אין לנו ראיה חזקה להיתר דנ”ד. ועל אודות שאר הראיות שהביא בחזו”א שם, עמ”ש להלן בעזהשי”ת.

ה. ואנכי הרואה להגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ”ל בשו”ת אור לציון ח”א (חיו”ד סי’ כד) הנ”ל, שעמד בשאלה זו, ולאחר שדחה ראיות החזו”א כנ”ל, חזר להצדיק פסק החזו”א ע”פ ראיה אחרת. מדכתב הרמב”ם (פ”ב משבועות הט”ו), מי שנשבע ואמר שבועה שלא אוכל היום, ועל דעתכם אני נשבע, אינו יכול לומר אח”כ כך וכך היה בלבי, כיון שלא נשבע זה על דעת עצמו אלא על דעת אחרים, וכיון שהיה פיו ולבם של  האחרים שנשבע על דעתם שוים,  חייב, מפני שלבם של אלו במקום לבו קם. עכ”ל. א”כ גם בנ”ד כשאומר שהמעשרות יחולו כפי שכתוב בנוסח המצוי אצלי, הוי כאילו הנוסח שנמצא ברשותו קם במקום לבו, וכאילו אמר את כל הנוסח.ואע”פ שבלבו היה חושב אחרת לא איכפת לן, כדמוכח התם דליבם (כצ”ל) של אחרים חשוב כלבו, והוי פיו ולבו שוים אע”פ שבלבו חשב אחרת, וה”נ בנ”ד. עכל”ק.

ובמחכ”ת נ’ דגם מזה אין ראיה לנ”ד ומתרי טעמי, הא’ מה שדחה מע”כ מר אבי הגה”ח כמוהר”ר ציון שליט”א די”ל דעד כאן לא קאמר הרמב”ם שאדם יכול לשעבד דעתו למה שחוץ מדעתו אלא בכגון הנדון דשבועה הנז’ שנשבע על דעת השומעים אותו, אשר יכול הוא לשער בדעתו ולדעת מה הם מבינים מדבריו, וקרוב לודאי שבאמת הוא יודע ומבין בבירור מה הם מבינים ממנו, ונמצא שכשמשעבד עצמו לדעתם של אלו, אף שהוא התכווין לדברים אחרים, אכתי מיקרי פיו ולבו שוים, ומשא”כ בנ”ד דהפרשת תרו”מ. וברור. ועוד נלע”ד לדחות מטעם אחר, די”ל דעד כאן לא קאמר הרמב”ם שאדם יכול לשעבד דעתו לדברים שהם חוץ מדעתו וידיעתו ונאמר שקם לבם של אחרים במקום לבו של זה, אלא כשמשעבד עצמו לדעתם של אחרים ברי דעת, אז שפיר חייל, כי הוא מוכן להתחיב בדעתו על פי דעתם של אחרים שגם להם יש דעת, בזה שפיר אמרינן דליבם של אחרים קם במקום לבו, אבל זה לא שייך על אודות נוסח הפרשה שהוא דבר דומם. וע”ע בסמוך.

ו. ובדרך זו נלפק”ד שיש מקום להשיב על ראיה נוספת שהביא החזו”א (ערלה הנ”ל, בסו”ד) להיתרו המדובר, מהא דמצי ע”ד למנות ת”ח שיפריש לו תרו”מ מתבואתו, וא”צ הת”ח לבאר ולהסביר לע”ה מה הוא עושה, אלא כל שסמך המשלח דעתו על מעשי השליח שפיר חשיב שליחות אף שנעלם ממנו פרטי הדבר, ורצוי לדבר סתום הוי ריצוי, ואין ידיעת הפרטים מעכבת. וכן הדין בכל מכירות והקנאות. עכד”ק.

ולפי מה שביארנו לעיל יש מקום בראש לחלק, דעד כאן לא אמרינן דמצי לשעבד דעתו לדבר הסתום ממנו אלא כשסומך דעתו, על דעת אדם אחר בר דעת, דכל כה”ג איכ”ל דקם לבו של השליח במקום לבו של המשלח, ושפיר איכא פיו ולבו שוים, משא”כ בנ”ד דמיירי באדם שנמצא בדרך ואינו יודע להפריש כהלכה בע”פ ורוצה להפריש בעצמו, מאן לימא לן שגם בכה”ג מהני מה שיאמר שסומך דעתו על הכתוב בנוסח ההפרשה, והוא אינו מבין כלל משמעות דבריו ואין כאן פיו ולבו שוים. ושו”ר שכן דחה לנכון בשו”ת הר צבי ח”א מזרעים (סימן מח בסופו). ומשום חילוק זה נלע”ד דגם אין להביא ראיה ממש”כ בשו”ת הרשב”א ח”א (סי’ תתקפה) וח”ז (סי’ עז). ע”ש.

ז.  אך אל זה אביט וישר בעיני, אנכי הצעיר אב”ק דק המתאבק בעפר רגלי החכמים, ראיתי החזו”א (ערלה ד”ה והנה) מדחזינן שבכמה אופנים עשו חכמים תנאי ב”ד שיחולו המעשרות באופן מסויים, וזאת ללא ידיעת המפריש כלל וכלל, ואעפ”כ מהני. (וכן נפסק בש”ע יו”ד סי’ שלא סעיף נ). והעיר מרן החזו”א דהאיך זה מועיל ללא ידיעת והסכמת בעל הפירות, וביאר בטוטו”ד דה”ט משום שכל ישראל מסורין לחכמים, ויודעים שהרבה תקנות תקנו, ושצריכים אנו לחכמים ולתקנותיהם בכל מעשי המצוות, לכן כשם שכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש, כמו”כ כל המפריש אדעתא דרבנן סמוך, והוי כאומר שיחול כמו שתיקנו חכמים וכו’, והוא לעולם (ר”ל כל המפריש תרו”מ ואינו יודע דבר וחצי דבר מתנאי הב”ד שתקנו בענין האופנים שיחולו ההפרשות, ואיך זה מועיל, אע”כ דהוא) כאומר שיחולו ההפרשות כנוסח שאמרו חכמים, ומש”ה חייל מעשר. ואם איתא שהמפריש תרו”מ ואומר בסתם שיחולו התרו”מ ככתוב בנוסח לא אמר כלום, א”כ בטל גם התנאי ב”ד הנ”ל. עכתד”ק וע”ש. ולפק”ד הוא ראיה אלימתא.

ח. גם הנה לאחר העיון נ”ל לשוב להצדיק את הראיה הראשונה שהביא החזו”א מדין תנאי בני גד ובני ראובן (אה”ע סי’ לח ס”ג בהגה). כי נראה דמ”ש מור”ם שם שאם אדם התנה תנאי ולא פירט בו כל משפטי התנאי כנדרש, רק אמר שיחול כתנאי בני גד ובני ראובן, מהני, זה שייך לא רק באדם שיודע מה הם משפטי התנאים ומבין מה שאומר (וכמו שדייקנו מהגהות מיימוני מקור דברי הרמ”א. ושכן ביארו בשו”ת אור לציון ובשו”ת תשובות והנהגות), הא ליתא, אלא זה מהני גם באדם שאינו יודע מה הם משפטי התנאים ואינו מבין משמעות מה שמוציא מפיו. דעינא דשפיר חזי בדרכי משה שם (אות ג) שמקור דבריו אינו רק מהגהות מיימוני (פ”ו דאישות אות ב) כפי שצויין על דבריו שבהגה, דשם משמע דמיירי שהאדם שמתנה את התנאי מבין מה שאומר. והדבר ידוע שציוני המקורות שעל דברי הרמ”א בהגה אינם ממנו. כמבואר באחרונים. ואכמ”ל. אלא הביא הרמ”א ראיה לזה גם מתשובות הרא”ש המובאות בטור חו”מ (סי’ רמא). וזו עיקר ראיית הרמ”א כמבואר למתבונן בלשונו. וכן תפסו הב”ש שם (סק”ה) והישועות יעקב (סק”ד). ע”ש.

והנה המעיין במקור הדברים ראה יראה שלאחר שביאר הרא”ש (בריש כלל פא) שכל תנאי שאדם מתנה חייב לעשות ככל משפטי התנאים הנלמדים מתנאי בני גד ובני ראובן (עי’ קדושין סא. ומשם בארה), כתב, הלכך יש לדקדק בשטר זה אם כתוב בו תנאי כפול, או כתב בסוף השטר:”וקנינא מיניה כחומר כל תנאים וקנינים העשויים כתיקון חכמים”, וכמו שרגילים לכתוב בארצנו בכל שטר שיש בו תנאי, אז התנאי קיים. עכ”ל. וכן לעיל (כלל עב סי’ ג) כ’ הרא”ש, או אם היה כתוב בשטר המתנה: והתנאים הללו נעשו כדין תנאים ומקויימים, או היה כתוב: והתנאים הללו נעשו כתנאי בני גד ובני ראובן, אז התנאי קיים. אבל אם לא נכתב בשטר וכו’ התנאי בטל. עכ”ל. וכ”פ מרן בש”ע שם (סעיף יב). וכ”ה בלבוש. והדבר ברור ברובא דעלמא לאו דינא גמירי ואין להם מושג במשפטי התנאים, ובנדון הרא”ש (בכלל עב סי’ ג) מיירי באלמנה. ע”ש. וכן בתשובה האחרת מיירי בסתם אדם. ולא הצריך הרא”ש כלל וכלל לברר אם אותם שהתנו את התנאי ידעו מהות משפטי התנאים. ומבואר דבכל אופן כל שכותבים בשטר שברצונם שיחול הכל כתיקון חכמים וכדו’, שפיר דמי. וע”ע בשו”ת שבות יעקב ח”ג (סימן קכג). וכן הסכים ביד אהרון באה”ע שם (סי’ לח בהגה”ט אות ב). ע”ש. וכן ראיתי בס’ אבני האפוד פיפאנו על אה”ע (במילואים לסי’ סו’ אות ח) שעמד על ענין נוסח הכתובה אשר כותבים בה על אודות התנאים בנוסח מקוצר כנז’, “שיהיו התנאים כתנאי בני גד ובני ראובן”. וכ’ דאע”ג דמידי מבוכה לא יצאנו בזה דיש פוסקים דסוברים דלא מהני, מ”מ רבני סלוניקי הראשונים סברו וקבלו דע”י כתיבת דברים אלו בראש התנאים ניצלנו מידי מחלוקת הראשונים הנז’ וכו’, אשר עפ”ז יכולנו לפתור דמוהרשד”ם ומוהרח”ש ומוהר”ש בן חסון לא פליגי אסברת מוהרד”ך וכו’, דהם המה רבני סלוניקי, ובכתובות סלוניקי כתוב כדברים האלה בראש התנאים, ובעבור זה לא חששו בנדונם על כי תנאי השיור לא היה כפול. עכתד”ק.

וכן ראיתי בשו”ת ישמח לבב (חחו”מ סי’ ג עמוד שכ”ד ושכ”ה) בענין שטר שלא נתפרשו בו כל משפטי התנאים להדיא, ובתחילתו כתוב, “ותנאי גמור כתנאי בני גד ובני ראובן” וכו’. וכתב, שהוא המנהג הפשוט בכל התנאים שבמכירות ובמתנות, וגם בשטרי כתובות כותבים כן “ותנאי זה מוח’ ומקו’ עליו כתנאי בני גד ובני ראובן”. ומנהג זה מיוסד ע”פ פסק מור”ם ז”ל בהגה באה”ע (סי’ לח ס”ג), ושגם מרן בב”י (חו”מ סי’ רמא כצ”ל) קבל בשתיקה דין זה. והביא עוד מס’ בית הלל שכבר נהגו כל הסופרים וכותבי שטרות שכותבים סתם כתנאי ב”ג וב”ר, ומהני להו לבעלי השטרות, ושכ”כ הנתיבות המשפט בחו”מ (סי’ רז סק”א) בשם העטרת צבי שכן נוהגים. וכ’ הישמח לבב, הא קמן שמנהג זה מיוסד על אדני פז ולית מלכו דתזעזעניה. ועע”ש מה שפלפל בזה ומה שהביא בזה מהכנה”ג בשם מהרשד”ם. ע”ש. וראה עוד בשו”ת שמע שלמה עמאר ח”ב (חאה”ע סי’ טז אות ו’) בנוסחאות הכתובים שהעתיק שם. נמצא שכן הסכמת הפוסקים שכל שכתוב בשטר שעושה את התנאי כתנאי ב”ג וב”ר אף שאינו מבין כלל את משמעות הדברים חל כהלכה.

ט. ומעתה הדרא לדוכתא ראיית החזו”א מבין תנאי בני גד ובני ראובן לנ”ד דהפרשת תרו”מ, דהא חזינן בתנאי ב”ג וב”ר דמצי לשעבודי נפשיה למידי דלאו אדעתיה, וא”כ ה”נ בנ”ד שיחמנם אין המפריש יודע את פרטי ההפרשות, אך מאחר שאומר שיחולו ההפרשות ככתוב בנוסח שבסידור וכיוצא בלשון זו, שפיר דמי. ואמנם היה מקום בראש לשוב לחלק בין הנדונים דשאני הך דחו”מ (סי’ רמ”א) שאותו אדם כתב כן בשטר, מש”ה מהני, ומשא”כ בנ”ד. אך שו”ר בב”ש באה”ע שם (סי’ לח סק”ה) דמבואר שאין לחלק כן. ושזוהי דעת הרמ”א. ושו”ר כן בשו”ת ישמח לבב (חחו”מ סי ג ע’ שכ”ה) הנ”ל, שהרגיש בחילוק זה, והביא מהכנה”ג בחו”מ (סי’ רמא הגה”ט אות ע”ה) שמהר”ר חייא הרופא בתשובה (ס’ ט) אכן חילק כן, דלא כהרא”ש דמהני אלא כשכותב זאת בשטר. ומהרשד”ם בתשובה (חו”מ סי’ רס”ב) ס”ל שאין לחלק. ע”כ. וע”ש בישמח לבב שג”כ הבין מהב”ש באה”ע הנז’ דס”ל שאין לחלק כן. ועע”ש.

לכן נלע”ד שחזרה ראית החזו”א מהך דתנאי ב”ג וב”ר למקומה. ואולם ראיית החזו”א השניה מדין עדות (בסנהדרין ס) ל”ז ליישב. ולעיל (אות ד) הערנו שאכן השמיט החזו”א את הראיה מדין עדות ממשנתו האחרונה (חזו”א ערלה, ובדפו”ח הועתק בחזו”א דמאי דעסקינן ביה), ולא דבר ריק הוא.

והשתא יהיבנא דעתאי תו על אודות הראיה הב’ שהביא החזו”א מתנאי ב”ג וב”ר, ומצאתי שגם בזה יש שינוי בין משנתו הראשונה למשנתו האחרונא דמרנא החזו”א זלה”ה. דבמשנתו האחרונה אמנם חזר החזו”א על הראיה מדיני התנאים, אך לא עוד הסתמך רק על הרמ”א בהגה באה”ע (סי לח ס”ג), אלא כתב בזה”ל: כדאיתא בטוש”ע חו”מ (ס”ס רמ”א) ואה”ע (סי’ לח). ע”כ. ומבואר למדקדק בלשונו הזהב שעיקר סמיכתו היא מההיא דחו”מ, ולפי דרכנו אינו דבר שבכדי, אלא ידע החזו”א שעיקר הראיה היא דוקא מהך דחו”מ, ומשם יש לנו גילוי על ההיא דאה”ע דגם שם מיירי אף באדם שאינו יודע דבר בעניני התנאים. ואשר על כן לא השמיט החזו”א הראיה מדיני התנאים, רק הציגה בסגנון שונה. עכ”פ הנה נתבררה ונתחזקה כדבעי ראיית החזו”א מדין תנאי בני גד ובני ראובן. וא”כ שפיר אית לן למיעבד עובדא כותיה לכתחילה.