לוגו בית המעשר
|

הפריש חלה ולא קרא לה שם

א' ניסן התשנ"ח | 28/03/1998

(פורסם ב’תנובות שדה’ גיליון 17 לצפייה בגיליון לחץ כאן)

 

לכבוד
הרב שי לוי נר”ו
משגיח בועד הכשרות –
שע”י הבד”ץ “נווה ציון”

שלום רב!

קבלתי את שאלותיך והנני להשיב: (שאלות א, ב, ג, ד, נענו בנפרד)

לנידון שאלתך החמישית, בדין אם הפרישו חלה מהעיסה, ולא אמרו “הרי זו חלה” האם ההפרשה מועילה. וכב’ ציין שלדעתו נראה שזה לא חל, כיון שלא קרא לזה שם, וכדין תרו”מ.

ואחהמ”ר מכב’. אין דבריו נכונים להלכה, ואוכיח את הדברים בקיצור. שכן זה דבר פשוט להלכה.

א. דברי הרמב”ם והראב”ד לענין קריאת שם:

כתב הרמב”ם בהלכות ביכורים (פ”ה הי”א) וז”ל: “כל המפריש חלה מברך תחילה אשר קדשנו במצוותיו וציונו להפריש חלה, בין בארץ בין בחוצה לארץ”, ע”כ. וכתב הראב”ד בהשגה שם וז”ל: א”א כתב רב אחא ז”ל (שאילתות שאי’ ע”ג) וקורא לה שם ואומר הרי זו תרומה. עכ”ד.

הרי שהרמב”ם ז”ל, לא הזכיר כלל מהאי דינא שצריך לקרוא שם לחלה לאחר ההפרשה והברכה. אלא שהראב”ד בהשגתו כתב את דברי השאילתות, שאחר הברכה יאמר הרי זו תרומה, ומשמע שהרמב”ם לא ס”ל כלל שצריך לקרוא שם לאחר הברכה. ובטעמו של דבר כתב המהר”י קורקוס על הרמב”ם שם, שס”ל להרמב”ם שהברכה שמברך היא הקריאת שם, ואין לך קריאת שם גדול מזה, כיון שמברך ותיכף מפריש הרי הוא כמפרש זו חלה. הרי לך שדעת המהר”י קורקוס ברמב”ם שאה”נ צריך לקרוא שם לחלה וכדברי השאילתות שהובאו בראב”ד, אלא שהברכה היא קריאת השם. [ועי’ לקמן אות ט’ מ”ש אודות דברי הרמב”ם שיברך קודם שיפריש, ועי”ש שביארנו שכונת המהרי”ק ז”ל, שהברכה ולאחמ”כ ההפרשה המיידית, היא קריאת השם, ורק לאחר ההפרשה, יש חלות קדושה על החלה, אא”כ מתכוין שהכל במחשבה וגם ללא הפרשה בפועל, וכגון שנותן עיניו וכו’, ועי’ עוד לקמן סוף אות י”ב].

ב. שהרמב”ם אינו חולק על הצורך בקריאת שם:

ומקורם של האי דינא דקריאת שם, היא מהמשנה במס’ חלה (פ”ב מ”ג) שנאמר שם: מי שאינו יכול לעשות עיסתו בטהרה וכו’, ר”ע אומר יעשנה בטומאה וכו’, שכשם שהוא קורא לטהורה כך הוא קורא לטמאה, לזו קורא חלה בשם ולזו קורא חלה בשם, ע”כ. והנה לפי גירסא זו במשנה, הרי להדיא שצריך לקרוא לחלה בשם. והרמב”ם ודאי לא פליג על משנה זו, אלא הוא ז”ל ס”ל שהברכה היא היא קריאת שם וכלשונו של המהרי”ק ז”ל, שאין לך קריאת שם גדול מזה.
תדע שכך הוא, שהנה הרמב”ם בהמשך ההלכה שם כתב בזה”ל: “כשם שהוא מברך על הטהורה כך הוא מברך על הטמאה”, עכ”ל. הרי שהרמב”ם שינה מלשון המשנה שכתבה כשם שקורא וכו’ וכתב כשם שמברך, והיינו טעמא שהברכה לדעת הרמב”ם היא קריאת שם. וכן כתב מרן בכסף משנה שמקורה של הלכה זו שכתב הרמב”ם כשם שמברך וכו’ הוא מהמשנה במס’ חלה הנז’ ועי”ש.

ומעתה גם לא יוקשו דברי הרמב”ם אהדדי, שהנה בהלכות טומאת אוכלין (פ”ח הט”ז) כתב הרמב”ם וז”ל: “וכן האשה שהיא טבולת יום לשה את העיסה וקוצה לה חלה וכו’, ואחר כך קוראה לה שם ואומרת הרי זו חלה”, עכ”ד. הרי לך שכתב הרמב”ם שבעינן קריאת שם לחלה. אלא שהן הן הדברים הנ”ל, שאה”נ בעינן קריאת שם לחלה, וכמו שכתבה המשנה בחלה שם, ובמקור של דין זה של טבו”י במשנה מס’ טבול יום (פ”ד מ”ב), אלא שבהלכות טבו”י שאין זה עיקר דין דחלה כתב הרמב”ם את עיקר הדין שצריך לקרוא שם לחלה. ומאידך בהל’ ביכורים שזה עיקר דין דחלה כתב הרמב”ם שבסדר ההפרשה צריך לברך, ולא הזכיר שיש לקרוא שם, כיון שהברכה שהזכיר שם היא היא קריאת השם.

והנה כל מה שכתבנו שמהמשנה בחלה מוכח שצריך קריאת שם, זה כפי הגירסא שלפנינו במשנה וכנ”ל, אך יש הגורסים במשנה בזה”ל: “לזו קורא חלה לשם ולזו קורא חלה לשם אבל קביים אין בהם חלק לשם”. וכך הביא גירסה זו בשם י”א הר”ש על המשנה שם, וכן היא גירסת הרשב”א בסוף פסקי חלה, וכ”ה גירסת המאירי פ”ב דחלה סוף המשנה הב’. ולגירסא זו י”ל שאין זה ענין כלל לקריאת שם חלה לעיסה המופרשת, אלא חלק להשי”ת. והמהרי”ק ז”ל, בסו”ד שמבאר את הרמב”ם הנ”ל, הזכיר גירסא זו, וכוונתו שאם נגרוס כגירסא זו לא יקשה על הרמב”ם. אלא שמרן הכ”מ הזכיר שם את המשנה כפי הגירסא שנמצאת לפנינו, על דברי הרמב”ם בהלכה זו ולא כגירסא האחרת. אלא שאליבא דאמת גם אם נגרוס במשנה שם כגירסא זו, לא נרויח כלום לשיטת הרמב”ם, שהרי ענין של קריאת שם הוזכרו בהרבה מקומות אחרים בש”ס, והרמב”ם עצמו בהלכות טו”א הנז’ לעיל כתב להדיא “קורא לה שם ואומרת הרי זו חלה”, ובעל כרחך שהדברים הם כפי שביארנו לעיל, היינו שעצם הברכה היא קריאת שם ודי בכך.

ג. הבנת שיטת הראב”ד לפי מרן הכסף משנה:

והנה אע”ג שכתבנו לעיל בפשיטות שדעת הראב”ד שצריך קריאת שם לחלה גם אחרי הברכה. כד תעיין בדברי מרן הכסף משנה שם, תראה שכלל לא למד כך את דברי הר”א בהשגה. שהנה הרמב”ם כתב שבנוסח הברכה של הפרשת חלה, אומרים “אקב”ו להפריש חלה”, והבין מרן הכ”מ שהשגת הראב”ד היא שלא כדברי הרמב”ם שאמר “להפריש חלה”, אלא יש לומר “להפריש תרומה”, וע”ז כתב מרן בכ”מ שם וז”ל: טעמו משום דחלה שם העוגה, וכבר כתב הסמ”ק שאין להקפיד בין יזכירו חלה לבין יזכירו תרומה, עכ”ל הכ”מ. וא”כ לדעת מרן הכ”מ כלל לא התעורר כאן הדיון אם צריך לקרוא שם לחלה לאחר הברכה.

וראיתי להרב בינת אדם בספרו שערי צדק חכמ”א (פי”ד הערה ה’) שכתב, שדברי הכסף משנה צ”ע דפשוט דכוונת הראב”ד שצריך לקרוא שם. עכ”ד. ובאמת צריך להבין את דברי הכ”מ, שהרי הראב”ד כותב את דבריו של רב אחא בשאילתות, ושם הרי נאמר להדיא את נוסח הברכה, ומוסיף שיש אחר כך לקרוא שם, ובאמת שלשון הראב”ד נראה ברור כמו שלמדו בדבריו המהרי”ק והבינ”א ועוד, שלענין קריאת שם איירי? [ועו”ע בב”י סי’ שכ”ח שהביא את דברי הראב”ד הנ”ל וציין שמקורו בשאילתות פר’ צו, ועי’ בהגהות והערות לטור השלם הוצ’ מכון ירושלים הערה ח’ ודוק].

ונלע”ד שטעם גדול היה לו למרן הכ”מ ללמוד כדבריו בראב”ד, שהנה בשאילתות נאמר תחילה נוסח הברכה, אשר קדשנו במצותיו וצונו על התרומה, והוסיף רב אחא שם, והדר לימא תהוי חלה, דאמר רב יהודה אמר שמואל, כל המצוות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן, עכ”ד התוספתא.

והנה הראב”ד כשהביא דברי השאילתות כתב, וקורא לה שם ואומר הרי זו תרומה, ועל כך הוקשה למרן הכ”מ שהרי בשאילתות לא נאמר הרי זו חלה אלא הרי זו תרומה, ובע”כ שכונת הראב”ד על מה שכן הוזכר בשאילתות לשון תרומה, וזה על נוסח הברכה שנאמר שם אקב”ו על התרומה, ולא כמש”כ הרמב”ם להפריש חלה, ומכך הסיק מרן הכ”מ שהראב”ד משיג על הרמב”ם על נוסח הברכה, ועל כך ענה הכ”מ שכבר כתב הסמ”ק שאין להקפיד בין יזכירו חלה לבין יזכירו תרומה. ועפי”ז דברי מרן בכ”מ נהירין וברורין ואינם צריכים עיון כמש”כ הבינת אדם.

ד. הבנת דברי השאילתות לפי מרן הכסף משנה:

ויתר על כן נלענ”ד, שמרן הכ”מ למד בדברי השאלתות עצמם, שאין כוונתו לקריאת שם, אלא על הברכה בלבד, וביאור הדברים כך: בתחלה כתב השאלתות לברך “על התרומה”, וי”ל שהיינו טעמא משום שבתורה הוא נקרא תרומה כמ”ש “תרימו תרומה”, אלא שמ”מ כיון שבלשון המשנה זה נקרא חלה בכל מקום (עי’ בביאור הגר”א על השו”ע סי’ שכ”ח אות ב’) הוסיף השאילתות והדר לימא “הרי זו חלה” היינו שינקוט את שניהם גם חלה וגם תרומה. רק שעל הרמב”ם שכתב “להפריש חלה” בלבד, הוקשה לו לראב”ד ואמר שבשאילתות נקט גם לשון תרומה, ולא משום דין מיוחד של קריאת שם כמו שנראה לשון הראב”ד על פניו, שהרי גם בשאילתות לא נאמר וקורא לה שם, אלא “והדר לימא” היינו אח”כ יאמר וזוהי תוספת שיאמר את שני הלשונות, וע”ז כתב הכ”מ שהא שלא הספיק לשון חלה לבד לשאילתות שהביא הראב”ד, היינו כטעמו של בעל המנהיג (הל’ פסח עמ’ תנט והוב”ד בב”י סי’ שכ”ח) שהאומר לשון חלה טועה הוא, דחלה היא העוגה, וע”ז כתב מרן הכ”מ שאי משום הא, אין חשש שכן אין להקפיד בכך בין לשון חלה לתרומה וכמו שפסק הסמ”ק, (ואדרבה מרן בב”י הוסיף שם בעל שהמנהיג הפריז על מדותיו בהא שכתב שלא מועיל לשון חלה). וממילא כל דברי השאילתות לא איירו כלל על דין דקריאת שם, כיון שאין צורך בכך, כיון שהוא מברך והברכה היא קריאת השם.

אלא שראיתי בפירוש שאילת שלום על השאילתות שם, שלמד שלפני הראב”ד היתה גירסא אחרת בשאילתות, עיי”ש, ומכל מקום אין כל הכרח לזה, ובסו”ד שם תמה מדוע שכחו הטור והשו”ע ולא הזכירו דין זה של קריאת שם, ולענ”ד ח”ו לומר שהם שכחו אלא הדברים כפי שביארו לעיל.

ה. דעת הרמב”ן והמאירי:

אלא שאה”נ כל זה אפשר לומר בלשון השאילתות שנקט בתחילה בלשון הברכה “על התרומה” ושוב הוסיף לומר “הרי זו חלה”. אך מצינו להרמב”ן בסוף הלכות חלה שכתב בזה”ל: והוא מברך אקב”ו להפריש חלה והדר לימא תהוי חלה. הרי שהוא נקט בשניהם לשון חלה, ובע”כ שלא כהנ”ל שזה משום ספק בלשון, אלא שני דינים כאן אחד הוא אמירת הברכה, והשני הוא קריאת השם בפועל. [ומכאן שמה שכתבו במקורות וציונים על הרמב”ם שם את דברי הרמב”ן וסיימו בזה”ל: כלשון השאילתות, לא דקו בזה, שאין זה כלשון השאילתות, ששם נאמר בנוסח הברכה על התרומה וברמב”ן כתב “להפריש חלה”, אא”כ נימא שס”ל שזה גירסתו בשאילתות]. ועי’ עוד בסוף פסקי חלה להרשב”א שהביא את לשון הראב”ד כלשונו עיי”ש. וכדברי הרמב”ן הנ”ל, כן פסק להלכה בספר בית הבחירה להמאירי (פ”ב בתחילת המשנה השניה) שכתב וז”ל: צריך שתדע שהמפריש חלה צריך לברך קודם ההפרשה אקב”ו להפריש חלה ואח”כ נוטל וקורא לה שם, הרי שס”ל שמלבד הברכה בעינן שיקרא שם.

ו. ג’ תשובות מספר “תשובות הגאונים”:
ומצאתי כתוב כדעת הרמב”ן והמאירי הנז’ לעיל, בתשובות הגאונים החדשות (הוצאת מכון אופק ירושלים תשנ”ה סי’ א’) שכתוב בהאי לישנא:
מפריש מראשית העיסה וכו’ ומברך עליה מקודם שיפרישנה אקב”ו להפריש תרומה, ונוטל מעט לישה ואומר הרי זו חלה, ע”כ.
(ותשובה זו נמצאת בספר האשכול וכמצוין בהערה שם) הרי שהוא ז”ל ס”ל שיש לקרוא שם לחלה להדיא, מלבד מה שמברך.

אלא שאחר החיפוש בתשובות הגאונים שם מצאתי שתי תשובות נוספות להדיא לא כנ”ל, ואחת נדפסה שם בסי’ ו’ וז”ל:
העתקתי מספר האורה וכו’ הרוצה להפריש חלה מן העיסה מברך אקב”ו להפריש תרומה, ולא להפריש חלה דלא הויא ברכה, חלה הוא חררה, וכו’, ואח”כ משליכו לאור ושורפו וכו’. ע”כ.
הרי שכתב להדיא את סדר ההפרשה ולא הזכיר כלל שיש לקרוא לה שם בנוסף. (ועי’ עוד לקמן סוף אות ט’ מש”כ עוד בדעת רש”י עמ”ס פסחים שמדבריו נראה שהברכה היא קריאת השם).

ותשובה מפורטת יותר נדפסה בתשובות הנ”ל סי’ קי”ד, וזו היא תשובה מרב האי גאון שענה לשואליו, אודות הברכה על חלת האור וחלת הכהן בחו”ל שלטענתם ראו בין הגאונים חלוקה, וענה להם רב האי גאון וז”ל:
אנו לא שמענו חילוף בדבר זה מעולם אלא כך כתבו הראשונים בהלכות וסידורין וכך עמא דבר, ואתתא כד שקלא מאגאנא תרומה, צריכה לברוכי אשר קדשנו במצוותיו וצונו להפריש חלה, ובתר דשדיא לה בתנורא, מפרשא אחריתי בלא ברכה ואמרה הרי זו חלה, ומדאמרה הרי זו חלה, אסורה כחלה, עכל”ה.

הנה א”כ מצאנו להדיא שדעתו של רב האי גאון שעל החלה הראשונה שהיא העיקר מברך עליה ודי בכך, ומיד משליכה לתנור, ואילו על החלה השניה כיון שאינו מברך צריך לקרוא לה שם של חלה, אך בחלה הראשונה אין צריך קריאת שם שכן הברכה עליה היא היא קריאת השם. וא”כ מצאנו סייעתא גדולה מאוד לדעת רבינו הרמב”ם שהיכא שמברך על החלה אין צריך לשוב ולקרוא שם לחלה. והיינו טעמא וכנ”ל וכמו שכתב המהר”י קורקוס על הרמב”ם וכנז’ לעיל.

ז. דעתו של מרן השו”ע ודברי רעק”א:
ובדרכו זו של רבינו הרמב”ם שס”ל שאין צריך לקרוא שם לאחר הברכה, הולך גם מרן רבינו בעל השולחן ערוך, שבריש סי’ שכ”ח הביא את סדר ההפרשה וכתב, בשעה שיפריש חלה יברך אקב”ו להפריש תרומה (והוסיף הרמ”א או להפריש חלה), ע”כ. ולא יסף להזכיר מהאי דינא של קריאת שם. ונראה להדיא מהשמטה זו שהכי ס”ל למרן, וכ”נ מדברי מור”ם שלא השיג על מרן בזה.

ואמנם בחידושי רעק”א שם (בד”ה או להפריש) כתב, וקורא שם ואומר הרי זה חלה. ראב”ד בהשגות בשם רב אחא והובא בבית יוסף. עכ”ד. והנה כפי שהארכנו לעיל, אדרבה רבינו הב”י (בכ”מ שם) לא הבין כך בראב”ד אלא שכל הדין לענין ברכה, אך קריאת שם לדעת הכ”מ בדעת הראב”ד אין צריך, ודלא כרעק”א ז”ל.

וברעק”א שם הוסיף וסיים: כנלענ”ד מבואר מלשון הרשב”א בחולין (צ”ד בד”ה השולח), ע”כ. והנה המעיין שם יראה שהרשב”א ז”ל כתב בשם הראב”ד לענין האומר לשולחו צא ותרום לי, והלך ומצא תרום, אמרינן אין חזקתו תרום, ומפרש טעמא דאמרינן דילמא איניש אחרינא שמע ואזל ותרם וכו’, ואמאי ניחוש דילמא אתא אינש דלא בקי בהפרשת תרו”מ ואפריש ולא קרא שם, וקרא שרי טיבלא? אלא ש”מ דרוב המצויין אצל המצוות מומחין הן. וכו’ עכ”ד. ומכאן מוכח לדעתו של הגאון רעק”א שאם לא קרא שם לא יצא י”ח.
ח. שאין הכרח מדברי הרשב”א בשם הראב”ד:
ולענ”ד אין זה מוכרח. ראשית, שכן כבר כתבנו לעיל שגם לדעת הרמב”ם צריך לקרוא שם, אלא שגוף הברכה שהוא מברך היא קריאת השם, וכדברי המהרי”ק הנ”ל, ממילא הא שכתב הרשב”א בשם הראב”ד, שאמאי לא ניחוש שאפריש ולא קרא שם, י”ל שהיינו ע”י ברכה שאם לא בירך לא קרא שם “הרי זו חלה”, וממילא מ”מ אין כאן קריאת שם ואין זה מועיל וקא שרי טיבלא. אך אה”נ אם ברור שהשליח בירך על הפרשת התרומות והמעשרות והוא הפריש, רק לא קרא שם, בכה”ג אין לומר שזה לא מועיל. וע”כ לענ”ד אין כל הוכחה מהרשב”א הנז’ שגם אחרי ברכה יש לומר הרי”ז חלה, ואם לא אמר שאין זה מועיל, ודלא כדעת הרמב”ם הנז’ לעיל.

אלא שבלא”ה יש לדון בגוף דברי הרשב”א בשם הראב”ד, שהרי אם השליח הפריש כנצרך רק שלא קרא שם בפיו, מאי אכפ”ל, עכ”פ בדיעבד, והרי קיי”ל שתרו”מ ניטלים במחשבה, וא”כ אפי’ שלא קרא שם בפיו מ”מ די במחשבה? וגם אם נאמר שס”ל להראב”ד כאותה דיעה שניה שהובאה ברשב”א עמ”ס קידושין (דף מ”א ע”ב בד”ה מה לתרומה, בסו”ד) שמחשבה פי’ שעכ”פ נטל את הנצרך, רק שאת הקריאת שם לא הוציא בפיו אלא במחשבתו, אך אם גם לא נטל, ורק נתן עינו בצד, אין זה מועיל (וכבר נחלקו בזה הראשונים, ויש מי שרצה ללמוד כן גם בדעת הרמב”ם ועי’ לקמן), וא”כ גם כאן נאמר שכוונת הראב”ד שלא נטל כלל וע”כ אין מועיל מחשבה, וגם את”ל שהא כתב הראב”ד לשון הפריש, ובפשטות פירושו שהפריד ונטל את הנצרך, אין זה בדוקא, שמצינו לשון הפריש במחשבה ללא נטילה (עי’ לקמן מש”כ בשם המהר”י קורקוס על הרמב”ם).

אלא שבנידונו של הראב”ד א”א לומר כן, שהרי איירי באומר לשלוחו לתרום, ובא אחריו ומצא תרום, וכיצד? אלא ע”כ שבא וראה שנלקחה הכמות הנצרכת לתרומה וא”כ נטילה היתה כאן, ושבה א”כ קושיא למקומה שמדוע לא יועיל עכ”פ מדין תרומה במחשבה, אפי’ ללא שקרא שם בפיו?

אלא צ”ל על כרחך שהכא איירי באופן שגם במחשבה לא מועיל, וכגון שהשליח נטל את התרומות ולא בירך כלל, ואדרבא התכון לקרות להם שם, אך בפועל עדיין לא קרא שם, שבכה”ג אין מחשבה מועילה, ועוד יש דוגמאות כה”ג, ועי’ מש”כ עוד לקמן בהאי דינא דמחשבה.

ט. יישוב השגותיו של החכמ”א ונו”כ על הרמב”ם ומרן הכ”מ:
אלא שראיתי להרב חכמת אדם בספרו שערי צדק (פי”ד סעי’ ל”ב) שכתב, המפריש חלה מברך אקב”ו להפריש חלה, ואחר שהפריש יקרא שם ויאמר הרי זו חלה, עכ”ל. ובבינת אדם (שם באות ה’) ציין שהמקור הוא מדברי הראב”ד בשם השאילתות (הנז’ לעיל בתחילת דברינו), ועוד הוסיף וז”ל: וכן הוא בתוספתא פ”ג דבכל תו”מ דינא הכי, ודברי הכסף משנה צ”ע דפשוט דכוונת הראב”ד שצריך לקרות שם, עכ”ד.

והנה מש”כ על דברי מרן הכ”מ כבר יישבנו לעיל בטוט”ד עיי”ש. אלא שבפירוש “דברי ישראל” על השע”צ (שם אות פ) הביא את דברי המהר”י קורקוס על הרמב”ם (הנז’ לעיל) שגוף הברכה היא קריאת שם, והקשה עליו שצריך עיון מהתוספתא והראב”ד שהביא הבינת אדם, וכי אינהו איירי שלא בירך?

והנה לענין דברי השאילתות שהובאו בראב”ד אפשר ליישב כמו שכתבנו לעיל, שאפי’ אם בירך רק כיון שבברכה הזכיר תרומה, על כן אמר להוסיף הרי זו חלה שיהיו כאן שתי הלשונות. אלא שלענין המוזכר בתוספתא יש מקום לבאר.

י. ביאור בתוספתא דתרומות ומע”ש:
ונקדים את לשון התוספתא (תרומות פ”ג ה”ב): היה הולך להפריש תרומה ומע”ר ומ”ע, מאימתי מברך עליהן, משהפרישן. הפרישן, אם עתיד לקרות להם שם, אין בהם קדושה עד שיקרא להם שם, ואם אין עתיד לקרות להם שם, כיון שהפרישן נתקדשו. עכ”ל. וביאור הדברים כך, שאם בכוונתו לקרוא בפיו שם לתרומה ממילא כל עוד ולא קרא שם בפיו, לא נתקדשה התרומה ואפי’ הפרישה בפועל מכלל הפירות, מ”מ עדיין לא קדושה היא, ואפי’ חושב ומכוין שזה תרומה אין זה מועיל, וכל זאת כיון שהוא קבע לעצמו שהוא קורא שם בפיו, אזי אין מחשבתו מועלת. ולכן הרי הוא מפריש ואח”כ מברך דהוי עובר לעשייתן. אך אם אינו מתכוין לקרוא בפיו שם אלא במחשבתו דהיינו שע”י ההפרשה עצמה תתקדש התרומה, בכה”ג עליו לברך קודם ההפרשה שיהא עובר לעשייתן.

ובמנחת ביכורים על התוספתא שם (אות ב) כתב, משהפרישן, דאינם קדושים עד שיקרא להם שם, ולא קיי”ל הכי אלא בשעת ההפרשה קדשו ולכן מברך קודם להפרשה, ופלוגתת תנאים בזה מבואר לקמן בתוספתא פ”ד דמעשר שני, עכ”ל.

והנה בתוספתא במעשר שני (פ”ד הט”ז) מובאת מחלוקת אם הפריש תרומה או מע”ר ומ”ע ולא קרא שם, ר’ יוסי אומר נתקדשו, ר’ יהודה אומר לא נתקדשו, ר’ מאיר אומר אם עתיד לקרות שם אין בהם קדושה עד שיקרא להם שם, אם אין עתיד לקרות להן שם, כיון שהפרישן נתקדשו, עכ”ל התוספתא.

ולכך כיון המנחת ביכורים הנ”ל שלהלכה קיי”ל כרבי יוסי שנתקדשו דהיינו שהפרשתן מוכח עליו (לשון המ”ב על התוספתא דמע”ש), וזהו שפסק הרמב”ם בהלכות תרומות (פ”ב הט”ז), כל המפריש תרומה גדולה או תרומת מעשר, מברך קודם שיפריש כדרך שמברכין על כל המצוות כמו שביארנו בברכות עכ”ל. והנה להדיא פסק רבינו הרמב”ם כדעת רבי יוסי שבעצם ההפרשה נתקדש, ולכן יש לברך קודם שהפריש שיהיה עובר לעשייתן, ולא ירד כלל רבינו הרמב”ם לחלק בין אם עתיד לקרות שם או לא, למרות שודאי הוא מסכים לעיקר הדין שאם הוא עתיד לקרות שם אין המחשבה מועלת, ואז יברך אחר ההפרשה, שיהיה ממש עובר לעשייתן, רק כיון שקי”ל להלכה כרבי יוסי שבעצם ההפרשה נתקדשו, על כן יברך קודם שתקדש החלה. אך אה”נ אם מתכוין שהקריאת שם תחול בפיו על ידי הברכה, ולא בעצם ההפרשה, בכה”ג אין חשש אם הפריש קודם, שהרי עדיין לא הוקדש, והוי עובר לעשייתן. ויותר מכך י”ל, שגם אם מתכוין לקרוא לחלה שם או לתרומה, ולומר “הרי זו תרומה” עליו להפריש קודם, ולברך שיהיה ממש עובר לעשייתן, ויכול הוא עדיין לברך שכן עדיין לא הוקדש, ושוב יקרא שם בפיו “הרי זו תרומה”. וממילא אחר שידענו כל זאת, א”כ אין כל הוכחה או קושיא על דעת רבינו הרמב”ם ועל דברי מרן בכסף משנה הנז’ לעיל, מדברי התוספתות הנ”ל, וכמו שהקשה עליהם הבינת אדם והדברי ישראל הנ”ל.

אלא שעדיין יש להוסיף ולבאר בדעת הרמב”ם, שאם כדברי המהרי”ק ז”ל שהברכה היא קריאת שם, א”כ סדר הדברים היה צריך להיות, שיפריש קודם – ואין עדיין שום קדושה שכן הרי הוא מתכוין לקרוא שם בפיו ע”י הברכה – ושוב יברך דהיינו שגם יקרא שם. אך הרמב”ם בהל’ תרומות וכן בהל’ ביכורים הנ”ל, שפסק שמברך קודם ההפרשה, נמצא שקרא שם לפני ההפרשה. אלא שהביאור בדברי רבינו הרמב”ם פשוט הוא, שכן כשאומר בנוסח הברכה “אקב”ו להפריש חלה”, אין כאו קריאת שם מספקת שהרי אמנם הזכיר שם חלה, אך על מה היא תחול, וכי על כל העיסה היא תחול והרי ודאי שאין זה כונתו, אלא רצונו ליטול מעט מהעיסה, והיא תהיה חלה (שהרי לא איירי הכא בנותן עיניו וכו’), ולכן כאשר קרא שם לחלה ע”י הברכה הוא התחיל את הקריאת שם, אך חלות ההקדש של החלה מתבצעת בנטילת והפרשת החלה בפועל, וכלשונו של המהרי”ק: “שס”ל להרמב”ם שהברכה שמברך היא הקריאת שם, ואין לך קריאת שם גדול מזה, כיון שמברך ותיכף מפריש הרי הוא כמפרש זו חלה”, היינו שהקריאת שם ע”י הברכה וההפרשה המיידית, הרי הוא כמפרש הרי זו חלה, ולכן כתב הרמב”ם שמברך קודם ההפרשה, שכן ברגע ההפרשה שהיא באה מיד אחר הברכה, מתבצע הקדשת החלה, ונמצא שמברך עובר לעשייתן. ואדרבה מכאן מוכח שאינו קורא שוב שם לחלה, שאל”כ היה על הרמב”ם לומר שיפריש ויברך שהרי צריך ממש עובר לעשייתן. [אלא שאם נוהגים כמנהג זמנינו עי’ לקמן, בכה”ג מפרישים, ומברכים ועדיין כלום לא חל, שכן אנו עתידים לקרוא שם במפורש “הרי זו חלה”].

וזאת לדעת, שגם הרמב”ן בסוף הלכות חלה שהזכרתי בריש דברי, שכתב, שאחר שבירך יאמר הרי זו חלה, מ”מ סיים וכתב את דברי התוספתא הנ”ל, ואמר שכ”ז אם עתיד לקרות שם, אך אם אין הוא עתיד לקרות שם, מברך קודם שיפרישן כדי שיברך קודם לעשייתן.

וגם רבינו המאירי שהזכרנו שם שדעתו כדעת הרמב”ן שאחר הברכה נוטלה וקורא לה שם, הוסיף וכתב: ואם לא קרא לה שם הואיל והפריש לשם חלה הרי היא חלה. ומכל מקום אם עתיד לקרות לה שם, יכול לברך אף לאחר ההפרשה, הואיל ועדיין עתיד לקרות לה שם, והוא שאמרו בתוספתא וכו’. עכ”ד.

הרי לך שגם לדעתם פשוט הוא, שגם אם לא קרא שם לחלה הרי זה חלה, והיינו טעמא שעצם ההפרשה כיון שהיא לשם חלה זה הקריאת שם, וקיי”ל כרבי יוסי. אלא שלדעת רבינו הרמב”ם לכתחילה אין צריך לקרוא שם נוסף, אלא מברך ומיד מפריש, וזהו הקריאת שם, ולכן כתב לברך קודם ההפרשה.

ואגב אעיר על מה שראיתי בהערת המהדיר לס’ המאירי שם (אות ב’) שהביא את דברי רש”י בפסחים (מ”ח ע”ב ד”ה אמר ליה) שכ’ רש”י ז”ל “קורא שם ומברך”, ומקשה עליו, וצ”ע והרי בכל המצות מברך עובר לעשייתן עכ”ד. ולענ”ד לא קשה מידי, שכן כונת רש”י שקורא שם במה שהוא מברך, היינו שקריאת השם היא נעשית ע”י הברכה, וכמו שכתבנו לעיל בדעת הרמב”ם, ובפרט לפי מה שראינו לעיל בתשובות הגאונים בשם ספר האורה לרש”י ז”ל שהזכיר את ברכת ההפרשה, ומשליכו לאור ולא הזכיר כלל שצריך לקרוא שם, והיינו כנ”ל בדעת הר”מ ודבריו ז”ל ברורים.

יא. שבלא”ה לכו”ע הר”ז חלה שהרי ניטלת במחשבה:

ובפרט י”ל שאחר שקיי”ל להלכה שתרומה ניטלת במחשבה – עי’ גמ’ קידושין מ”א ע”ב, שבועות כ”ו ע”ב, גיטין ל”א ע”א, ביצה י”ג ע”ב, מנחות נ”ד ע”ב, בכורות נ”ח ע”ב, ועיי”ש במס’ שבועות ובכורות בדברי התוס’ ורש”י שפליגי מהו מחשבה, וע”ע בב’ הדיעות שהובאו ברשב”א עמ”ס קידושין שם, ועוד הארכתי בדיעות הראשונים להלכה מה הגדר של מחשבה, ובמה מחשבה מועילה האם רק בתרו”ג או גם בתרומ”ע והאם גם בשאר מעשרות, עי’ בכ”ז בתנובות שדה גליון מס’ 16 עמ’ 22-25. והבאתי שם שלהלכה מועילה מחשבה בכל התרומות ובכל המעשרות, וכן נפסק להלכה ברמב”ם בהל’ תרומות פ”ד הט”ז. וכ”ה להלכה בשולחן ערוך סי’ של”א סעי’ מ”ו. וע”ע בירושלמי מס’ תרומות פ”ג ה”ד. – א”כ גם אם לא קרא שם לחלה, אלא הפרישה וחשב שתהא תרומה, בודאי שזה מועיל מדין מחשבה.

יב. שגם בהפרשה במחשבה יש לקבוע מקום:

ואגב דאיירינן בדין של הפרשה במחשבה, ראיתי מקום להדגיש, שגם אם מועיל להפריש במחשבה, מ”מ ודאי הוא שחייבים לציין את המקום אם בצפון או בדרום, והיינו הדין של קביעת מקום שנזכר בהלכה, דהא ודאי דלא גריעא מדיבור ממש, שצריך לקבוע מקום, וכמו שפסק הרמב”ם בהל’ תרומות פ”ג ה”ח, וה”ה במחשבה. ומה שלא ציין זאת הרמב”ם בדין של הפרשה במחשבה, שכן הוא סמך עמ”ש שם בדין הכללי, וכ”כ בפי’ המראה פנים על הירושלמי בפ”ג ה”ג, בדעתו של הרמב”ם, והוסיף שם שבאמת עפי”ז יובן מה שהרמב”ם כתב שמקור הדין שמועיל במחשבה מהא דכתיב ונחשב לכם, ולא הביא כמו שנדרש לקמן (פ”ג ה”ד שם) מקרא דכל נדיב לב, אלא צ”ל שמהאי קרא של כל נדיב לב אנו לומדים רק לענין שדי במחשבה, אך מהפס’ של ונחשב לכם הרי אנו לומדים באותה סוגיא (בירושלמי ה”ג שם) שצריך דווקא במסוים, עכ”ד.

אלא שבאמת יש להעיר שאע”ג שהדין דין אמת, מ”מ על הרמב”ם שהביא דוקא פס’ זה אין כל קושיא, שהרי גם בירושלמי שם בה”ד שנאמר הפס’ כל נדיב לב, הרי לא על תרומות לומד את זה הירושלמי אלא על הקדש, אך תרומה לכהן, נלמדת לכו”ע מהפס’ ונחשב לכם תרומתכם (וכמו שהוא כתב בפי’ פני משה על הירושלמי בה”ד שם), וכן בכל המקורות שציינתי לעיל מפורשין הדברים, עי’ שם במס’ ביצה י”ג ע”ד, ונחשב לכת תרומתכם בשתי תרומות וכו’, ומה שציין המראה הפנים למס’ שבועות כ”ו ע”ב, אחהמ”ר אין זה נכון, שהרי גם שם הפס’ כל נדיב לב נדרש רק על קדשים, ומש”כ הגמ’ שם שתרומה וקדשים שתי כתובים הבאים כאחד הם, כוונתה או כדברי רש”י ז”ל בד”ה תרומה, שהיינו על תרומת המשכן שנאמר שם וכל נדיב לב עולות, אך על תרומה לכהן לומדים זאת מהפס’ ונחשב, וכמו שכתב רש”י להדיא במס’ קידושין (מ”א ע”ב בד”ה במחשבה), או כמו שכתב התוס’ שם (בד”ה משום) שהיינו על קדשים אך תרומה לכהן זה נלמד מהפס’ ונחשב לכם. וע”כ פשוט הוא לא כדברי המראה הפנים ז”ל, אלא שעיקר הלימוד של תרומה במחשבה נלמד מהפס’ ונחשב ולכן הביא פסוק זה הרמב”ם ז”ל, אלא שעיקר הדין שצריך גם במחשבה לקבוע מקום זה דין אמת.

ועל עיקר דינא של תרומה במחשבה עי’ עוד במעדני ארץ להגרשז”א זצ”ל (תרומות פ”ד הט”ז), ובשו”ת הר צבי זרעים סי’ מ”ח, במה שביאר את דעתו שלא מועיל לומר את הנוסח המקוצר ודלא כדעת החזו”א (דמאי סי’ ט”ו), וכתב שלא מועיל נוסח כזה ואפי’ מדין תרומה במחשבה כיון שזה אינו יודע לחשב יותר ממה שהוא מדבר. עיי”ש.

יג. טעמם של הסוברים שיש לומר “הרי זו חלה”:

ונותר בידינו לברר שאחר שקיי”ל להלכה כרבי יוסי, שע”י ההפרשה נתקדשה התרומה ואי”צ קריאת שם במיוחד, ואחר שהמפריש גם מברך ומזכיר להדיא אקב”ו להפריש תרומה או חלה, לכאורה פשוט שאין לך קריאת שם גדול מזה, וכך ראינו להלכה בדעת רב האי גאון, ובדעת רש”י ז”ל, וכך דעת רבינו הרמב”ם להלכה. יש להבין א”כ מדוע הרמב”ן כתב שצריך להוסיף ולומר הרי זו חלה, וכן את טעמו של רבינו המאירי, וטעמו של הרב חכמת אדם בספרו שערי צדק שכ”פ להלכה.

ובאמת מצאתי להרב חכמת אדם עצמו בפרק י’ (סוף סעיף י”ג) שכתב וז”ל: ולאחר שהפריש, מצוה שיקרא שם שיאמר הרי זה תרומה או מעשר. עכ”ל. ובסוגריים שם ציין שהמקור הוא מהתוספתא עמ”ס תרומות פ”ג. והיא התוספתא שכתבנו דבריה לעיל.

וצריך להבין את לשונו של הרב שערי צדק שכתב “מצוה” שיקרא שם, והרי ממ”נ אם צריך לקרוא שם, הרי זו חובה ולא מצוה, ואם די בברכתו איזו מצוה יש כאן? וראיתי בפירוש הדברי ישראל שם שכתב (אות מ”ב), את דברי התוספתא עמ”ס מעשר שני (הנ”ל) שכאשר מקדשן בהפרשתן אי”צ לקרות שם. והוסיף שם, ולפ”ר הכי מסתבר דכיון דמברך עליה ומפריש בהברכה איזה מעשר מפריש למה דרוש עוד לומר הרי זה מעשר, הרי יש אמירה ומעשה ההפרשה. אלא שכאשר מפריש את כל התרומות והמעשרות בזה אחר זה ומברך ברכה אחת לכולן “על – המעשרות”, יש לומר דשייך שפיר לפרט. וכתב עוד (בסוגריים – כנראה תוספת מבן המחבר עי’ הקדמה לספר) לעיין בתוספתא דתרומות פ”ד הי”א שנאמר שם, שאומר הרי”ז מעשר ראשון הרי זה מעשר ראשון, ומזה שכפל את לשונו יש לומר שלאו משום חיוב דקריאת שם, אלא מחבוב מצוה, וכעין הדק היטב, היטב הדק, מגל זה מגל זה, עכ”ל.

הרי לך שגם השע”צ שנראה מדבריו בפי”ד שצריך לקרות שם, מ”מ כאן בפרק י’ כתב שזה מצוה ולא חובה, וכמו שפירש הדברי ישראל שם, שמעיקר הדין די בברכה ובעצם ההפרשה, אלא שמשום חיבוב מצוה יוסיף ויקרא שם. ואע”ג שדבריו חידוש הם שלא מצאנו לפוסקים אחרים שהזכירו מזה, מ”מ לשונו של השע”צ מורה שאין קריאת שם זו חובה אלא מצוה, ואע”ג שכתב את דבריו לענין מעשרות צ”ל שה”ה לענין חלה, דאל”ה הדרא קושיא לדוכתא, שאם מברך על הפרשת חלה ומפרישה למה לי קריאת שם.

ועוד ראיתי להנצי”ב בפירושו העמק שאלה על השאילתות (שם אות ג) שכתב להקשות מדברי השאילתות שצריך לקרוא שם לחלה, על מנהג ישראל שמברכין ומפרישין ואינם נוהגים לקרוא שם לחלה. וכתב לבאר שיש חילוק בין הזמנים. אלא שמתחילה הקדים וכתב שלכו”ע יוצא מידי טבל בהפרשה בלי קריאת שם, אלא שלענין שתחול קדושת תרומה כדבעי, יותר טוב ויותר מובחר שיאמר בפירוש הרי זה תרומה, ויליף לה מקדשי מזבח עיי”ש, וא”כ בזמן הזה שההכרח לאבדה יותר טוב שלא להקדישה, כל כך אלא כדי לפטור מן הטבל, אלא שרבינו (השאילתות) שס”ל כדעת הגאונים להאכיל חלה לכהן קטן, להכי כתב להקדיש בפה כדין, אבל אנו שנוהגין כמש”כ הרמ”א באו”ח סי’ תל”ז שאין מאכילין כלל, מש”ה המנהג שלא לקרות שם, כדי שלא יהיה בחומר הקדושה. ועי”ש עוד שיישב עפי”ז אות שינוי המנהג על הזמן שמברכים אם קודם ההפרשה או לאחריו עיי”ש. ועי’ עוד לקמן מש”כ בזה.

אלא שצריך לומר שדברי הנצי”ב שרירין וקיימין לדעתו של בעל השאילתות, אך מדעתו של רבינו הרמב”ם ומרן השו”ע נסתרין דבריו, שהרי הרמב”ם פסק להלכה שמאכילין כיום חלת חו”ל לכהן קטן (הלכות ביכורים פ”ה ה”י, הל’ תרומות פ”ז ה”ח), וכן פסק מרן בשולחן ערוך (סי’ שכ”ב סעי’ ה’), ומ”מ רבינו הרמב”ם וכן מרן בשולחן ערוך לא הזכירו מאום מדין זה שצריך לקרות שם כיון שזה ניתן לכהן. (ואפשר לומר כנ”ל, שלדעתם הטוב והמובחר מתבצע כשאומר בפיו שם חלה בזמן הברכה, להבדיל אם מפריש רק במחשבה), ואמת שיש עוד מה להרחיב היריעה על גוף דברי הנצי”ב שכתב שטוב ומובחר יותר לקרות בפה, וכן מה שהביא מהרדב”ז בשו”ת (ח”א סי’ קנ”ד) יש לדוק אם שווה נידו”ד לנידונו של הרדב”ז בענין המצוות שבעינן לשמן. ויש להשוות הדברים עם דברי האי גאון הנז’ לעיל, אלא שאכמ”ל בכל זה ועוד חזון למועד אי”ה. מכל מקום דבר אחד ברור נפקא לן להלכה מדברי הנצי”ב, שמנהג ישראל כיום שאין קוראים שם לחלה כלל, אלא מברכים ומפרישים.

ואגב אעיר שמה שכתב הנצי”ב שבזה”ז שלא קוראים שם לחלה אלא הפרשתה מקדשתה על כן יש לברך קודם ההפרשה, יש לומר שאם הוא מתכוין להדיא שעצם ההפרשה אינה מקדשתה, אלא שלאחר ההפרשה נוטלה ומברך עליה וע”י כך לקרוא לה שם, א”כ יכול הוא להפריש קודם, שעדיין היא לא קדושה שכן בכונתו לקרוא לה שם בפיו על ידי הברכה, ושוב הוא מברך, ועי’ מש”כ לעיל באות ט’ על דברי המהרי”ק, שדוקא אם מברך ומפריש מיד, הוי”ל כמפרש הרי זו חלה, ואולי אפשר שה”ה אם כבר הפריש וחשב להדיא שעדיין לא יחול כלום, ושוב נוטלה לחלה שהפריש, ומברך, גם זה כמפרש “הרי זו חלה” ודין קריאת שם בפיו זה, ולא מדין מחשבה, ואז יפריש קודם ואח”כ יברך. ואמנם אם מתכוין שע”י עצם ההפרשה תקדש התרומה והיינו ע”י מחשבתו, בכה”ג ודאי שיש לברך קודם ההפרשה כדי שיברך עובר לעשייתן, וזה גוף הדין ששנינו בתוספתא דמעשר שני שהבאנו לעיל. ועי’ עוד לקמן בפיסקה הבאה מש”כ בשם החלת לחם.

יד. דברי האחרונים שהמנהג כיום לא לקרוא שם:

ואחר החיפוש מצאתי חבר להנצי”ב שכתב שהמנהג כיום לא לברך, והוא הרב “חלת לחם” בביאורו שירי ברכה (סי’ ז’ אות ב’), שדן באחד שהפריש ולא בירך עד מתי יכול לברך, ובתו”ד הביא את דברי השאילתות הנ”ל, וכתב ע”ד: והנה אנן לא ראינו נוהגין לקרות שם חלה לומר זו תהא חלה, אלא מפרישין ומברכין, ועל כרחך היינו טעמא דבמה שמברכין להפריש תרומה או חלה ובשעת מעשה מפרישין, הוא עצמו הוא קריאת השם, וא”כ אם לא בירך אלא הפריש בלא ברכה עדיין לא קרא שם ואינה חלה, ובהמשך דן שלכאורה לפי מאי דקיי”ל שתרומה ניטלת במחשבה, א”כ אפי’ הפרישה סתם כיון דנטלו לשם חלה לא גרע ממחשבה ומהני. ואחרי מו”מ שם כתב, שבתרומה אף דיוצא במחשבה מ”מ עיקר המצוה היא במעשה להפריש ולקרות שם, אלא דגם במחשבה נקראת תרומה, וכיון דצריך מצותו במעשה חשיב מתקן בשבת. ומעתה ניחא שפיר הא דתקנו ברכה על הפרשת תרומה הואיל ועיקרו במעשה. ולפי”ז כותב הרב חלת לחם, שכל שלא בירך על ההפרשה אע”ג דמהני במחשבה, מ”מ הרי עיקר המצוה לקרות שם בפה, וא”כ עדיין לא גמר המצווה, ואף עיקר המצוה עדיין יש לו לעשות, ופשיטא שיכול עדיין לברך, עכ”ד. (ובאמת שיש הרבה מה לדון בדבריו, הן לענין מה שכתב לגבי הפרשה בשבת, והן לגבי גוף דבריו שעיקר המצווה הוא לקרוא שם בפה, ובעיקר על דברי מסקנתו שאפשר עדיין לברך אפי’ שהפריש את החלה במחשבה. (ועי’ בשו”ת רב פעלים או”ח ח”ג סי’ כ”ה לענין הפרשה בשבת, ועי”ש בד”ה וכן עוד, מה שחלק עם ספר בית השואבה, ודו”ק).

אלא שלענ”ד עיקר דבריו ומה שפסק עפי”ז, נסתרין מדברי התוספתא בתרומות ובמע”ש, שאם אין עתיד לקרות שם נתקדשו ויברך קודם ההפרשה, והכי קיי”ל להלכה, וכנז’ לעיל. וא”כ מפורש שאם התכוין להפרישן במחשבה כבר נתקדשו ויברך לפני כן, אך אם כבר הפריש אין לו לברך, ולא אמרינן שעיקר המצוה יש לו לעשות וכדברי החלת לחם, ודבר זה מוסכם לכל הפוסקים. אלא אם נאמר כדברינו לעיל שהוא מתכוין לקרוא שם ע”י הברכה דוקא, בכה”ג אמרינן שמחשבתו אינה מועילה, כיון שרוצה דוקא להוציא בפיו, ואז גם אם יפריש את החלה היא עדיין איננה קדושה עד שיברך, ואז יכול לברך גם אחר ההפרשה, וכדברי התוספתות הנ”ל. אך במקרה של הרב חלת לחם, שהסכים שהיתה מחשבה והיא כן הועילה וכ”כ להדיא, א”כ אין לו שוב תקנה לברך, ורק אם לא כיון כלל להפריש במחשבה, ורצה להדיא לברך ושעי”כ תחול הקדושה, רק שכבר הפריש, בכה”ג אפשר שיכול עדיין לברך. ועי’ מש”כ בסוף אות י”ב.

ומכל מקום זה כתוב להדיא בחלת לחם שהמנהג הוא שאין קוראין שם לחלה לאחר הברכה וההפרשה. וכן חזר על דבריו החלת לחם בשיירי ברכה אות ד’ וכתב, שכיון שרוב חלות מסורות לנשים והן אינם מכירים לקרות שם תרומה על החלה ובלשון העולם מיקרי חלה, לכן עדיף לברך להפריש חלה ולא תרומה, והוסיף וכתב שזה גם בהתאם למה שנוהגין האידנא שאין קורין שם לחלה אלא סומכים על הברכה וכו’ ועיי”ש.

טו. דעת הבא”ח. והנוהג כיום:

ורבינו יוסף חיים זצ”ל כתב בספרו בן איש חי (ש”ש פר’ צו סעי’ כ”א) וז”ל: אחר שיברך ויפריש, יאמר בפיו הרי זו חלה כדי שיקרא לה שם בפיו אחר הברכה, ואע”ג דאיכא רבים דס”ל דלא בעינן לקרוא לה שם, עכ”ז כיון דאיכא רבוותא דס”ל הכי מאי הפסד יש באמירת ג’ תיבות אלא למיעבד אליבא דכו”ע, כן העליתי בס”ד בתשובה בסה”ק רב פעלים, עכ”ל.

הרי שגם דעתו ז”ל שמעיקר הדין אי”צ לקרוא שם, שהלכה כאותם רבים שס”ל שאי”צ לקרות שם, אלא כיון שזה בס”ה ג’ תיבות מאי הפסד יש לומר את זאת. [וחיפשתי מעט בשו”ת רב פעלים ולא מצאתי תשובה מפורשת על דין זה, אך מצאתי תשובה ארוכה ומפורטת בדין הפרשת תרו”מ במחשבה והיא נדפסה בחלק או”ח ח”ג סי’ כ”ה, עיי”ש].

ובאמת הלכה למעשה המנהג הנפוץ כיום לקרוא שם לחלה ולומר “הרי זו חלה” וכדברי הרב בן איש חי שאין זה אלא ג’ תיבות ואין בכך כל הפסד. הילכך כיון שבכונתו לקרוא שם בפיו, ינהג כך: יפריש את החלה מהעיסה, יברך, ויאמר “הרי זו חלה”. אבל פשוט הוא שאם הפריש ובשעת מעשה בירך “להפריש חלה”, שהפרשתו מועלת, ובפרט שכונתו ברורה, שהחלק המופרש הוא יהיה חלה, ועליו אמר את הברכה, ולענ”ד זה בגדר קרא שם בפיו, ולא מדין מחשבה, ואפי’ שהפריש קודם וידע שזו החלה, מכל מקום יודע הוא, שהוא צריך לברך, ואז הזמן של חלות הקדושה על ההפרשה, ונמצא שבירך קודם לעשייתן. אך אה”נ אם בכונתו שע”י עצם ההפרשה בלבד תחול קדושת החלה, היינו הפרשה במחשבה, שאין עתיד לקרות לה שם, אזי יקפיד לברך לפני ההפרשה, ואם כבר הפריש והיה בכונתו שבהפרשה תוקדש החלה, שוב אינו יכול לחזור ולברך, שאין מברכים לאחר העשיה.

טז. העולה מכל האמור:

א. המפריש חלה מן העיסה, עליו לקרוא שם לחלה המופרשת, וכדלקמן.

ב. אם מברך קודם ההפרשה אקב”ו להפריש חלה (או תרומה), ותיכף ומיד מפריש את החלה, גוף הברכה וההפרשה המיידית היא קריאת השם, ואי”צ יותר לומר “הרי זו חלה”. וכן פסקו רבינו הרמב”ם להלכה, ומרן השולחן ערוך, ובפנים הבאנו שכן דעת רש”י ז”ל, והוכחנו שכן היא דעת רב האי גאון ועוד, וכמו שהבאנו בפנים.

ג. הפריש חלה וכיון שתהיה לשם תרומה – חלה, הפרשתו חלה, שאפשר לתרום במחשבה, גם ללא דיבור ואמירת “הרי זו חלה”, וגם אם לא בירך ולא מתכוין לברך, חלה הפרשתו. [דיני תרומה במחשבה והגבלות דין זה נתבארו בפנים]. אלא שאם כיון כך שעצם ההפרשה מן העיסה תהיה קריאת שם לתרומה – חלה, הרי שאע”ג שמחשבתו מועילה, מ”מ על מנת שיברך קודם לעשייתן, עליו לברך ואח”כ להפריש החלה מן העיסה.

ד. נטל חלה מן העיסה, והתכוין לקרוא לה שם ע”י דיבור ע”י שיאמר “הרי זו חלה”, או שהתכוין שבאמירת הברכה יהיה קריאת שם ותחול הקדושה על החלה (עי’ לעיל אות ט’ וסוף אות י”ב), אין המחשבה מועלת עד שיקרא שם בפיו, וכיון שעדיין לא קודשה החלה, יברך את הברכה.

ה. אע”ג שכתבו הפוסקים [הנצי”ב מוולאזין והחלת לחם] שהמנהג כיום לא לקרוא שם לחלה באמירת “הרי זו חלה”, מ”מ מנהג העולם היום (מה שאני רואה בעיני) לקרוא שם לחלה וכדברי הבן איש חי שאין כל הפסד באמירת ג’ תיבות נוספות.

ו. פשוט וברור להלכה שאיש או אישה שהפרישו חלה מהעיסה ולא קראו לה שם, אלא הסתפקו בקריאת שם ע”י הברכה וההפרשה, [וכדעת הרמב”ם והשו”ע שכן הנוהג לכתחילה], או שהפרישו והסתפקו בקריאת שם ע”י מחשבה בלבד [דין המוסכם להלכה לכו”ע וכמבואר בפנים], שהפרשתם חלה אלא שעליהם להקפיד על הזמן מתי לברך וכמבואר בפנים.

בכבוד רב
שניאור ז. רווח