לוגו בית המעשר
|

החייב והפטור במקומות שנכבשו רק על ידי עולי מצרים לענין מצוות התלויות בארץ ולענין טומאת ארץ העמים

א' אב התשנ"ט | 14/07/1999

(פורסם ב’תנובות שדה’ גיליון 25 לצפייה בגיליון לחץ כאן)

לכבוד

הרב עדיאל כנרתי נר”ו

מעיה”ק ירושלים

שלום רב!

קיבלתי את בקשתך לפרט עבורך, את החייב והפטור במצוות התלויות בארץ, במקומות שלא נכבשו אלא ע”י עולי מצרים ולא ע”י עולי בבל.

כיון ששאלה זו דחופה לך, על כן לא אאריך ואכתוב לך את הדברים ככל האפשר בתמצית.

תחילה אקדים ואומר, שכל מה שאכתוב לקמן אודות המקומות שלא נכבשו אלא ע”י עולי מצרים, היינו באותם מקומות שודאי היה כך, אך למעשה קשה מאד בד”כ להכריע בדברים אלו בודאות, ועי’ מש”כ בזה בתשובותי האחרות על גבולות הארץ [עי’ לקמן מסי’ ג’ ואילך].

א. תרו”מ במקומות שנכבשו רק ע”י עולי מצרים:

הנה בענין זה כבר הארכתי בתשובה אחרת [עי’ שו”ת חלקת השדה ח”ב – גבולות הארץ סי’ ב’], ואעתיק את עיקרי הדברים. שנינו בגמ’ חולין (ו’ ע”ב) התיר רבי את בית שאן כולה. ובהמשך בגמ’ שם הרבה כרכים כבשום עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל. וכתב שם רש”י בד”ה את בית שאן. שרבי התיר לאכול ירקות, כיון שירקות גם בא”י גופא זה רק מדרבנן. וע”כ בית שאן פטורה לגמרי. ואילו בדגן שבא”י זה מהתורה, גם בבית שאן חייב אך רק מדרבנן. ובתוס’ שם בד”ה והתיר רבי. דחה את פי’ הקונטרס, ואומר ר”ת שבדמאי פטרו, אבל בטבל ודאי חייב בכל מקום אפי’ ירקות. ובסוף הביא התוס’ בשם י”מ, שפטור אף בטבל ודאי. וכן כתב שם ברבינו גרשום מאוה”ג, וז”ל ובית שאן נמי לא כבשוה עולי בבל דמשום הכי לא היתה חייבת לא במעשר ולא בשביעית. עכ”ד. וכדעתו של ר”ת שבטבל ודאי חייבים מ”מ, כ”כ גם הריטב”א בחולין שם.

כתב הרמב”ם בהל’ תרומות פ”א ה”ה: כל שהחזיקו עולי מצרים ונתקדש קדושה ראשונה, כיון שגלו בטלה קדושתן. דקדושה ראשונה לפי שהיתה מפני הכיבוש בלבד קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא. כיון שעלו בני הגולה והחזיקו במקצת הארץ קדשוה קדושה שניה העומדת לעולם לשעתה ולעתיד לבוא. והניחו אותם המקומות שהחזיקו בהם עולי מצרים ולא החזיקו בהם עולי בבל כשהיו ולא פטרום מן התרומה והמעשרות  כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית. ורבינו הקדוש התיר את בית שאן מאותן המקומות שלא החזיקו בהם עולי בבל. והוא נמנה על אשקלון ופטרה מן המעשרות. עכ”ל הרמב”ם.

הרי לך שהרמב”ם ז”ל למד, לא כדעת התוס’ בחולין שם שחו”ל ממש, ומקום שנכבש רק ע”י עו”מ שוין. אלא שבכל המקומות שנכבשו ע”י עו”מ ולא ע”י עולי בבל, חייבים מדרבנן במעשרות. והוא כדי שיסמכו עניים בשביעית ונבאר לקמן. ואילו בית שאן ואשקלון למרות שגם הם נכבשו ע”י עו”מ, מ”מ פטור מיוחד נתן רבינו הקדוש והתירם גם מהמעשרות לכל דבר גם בדגן ותירוש ויצהר, ואמנם הראב”ד פליג עליה, שבבית שאן לא התירו אלא ירקות ופירות האילן. אך דעת הרמב”ם אינה כך.

וכך מבאר הרשב”א עמ”ס חולין שם (בסוד”ה והתיר) את דעת הרמב”ם, שבכיבוש עולי מצרים חייבים במעשר מדרבנן, עכ”ד.  ומרן בכ”מ הביא את הרשב”א הנ”ל, וממהלך דבריו נראה דהכי ס”ל. ועוד מצינו להרמב”ם בהל’ מעשר (פי”ג ה”ג) שכתב כשגזרו על הדמאי לא גזרו אלא על פירות הארץ שהחזיקו בה עולי בבל בלבד שהוא מכזיב ולפנים וכו’ עכ”ל. הרי לך שבודאי טבל כן נוהג במקומות שכבשום עולי מצרים, ורק בדמאי לא גזרו  במקומות האלה חכמים.

אלא שראיתי למהר”י קורקוס על הרמב”ם בהל’ תרומות. שס”ל בדעת הרמב”ם שבמקומות שלא נכבשו אלא ע”י עולי מצרים פטורים לגמרי מתרומות ומעשרות. והנה ברור הדבר שגירסא אחרת נזדמנה לו ברמב”ם וכמו שהוא מצטט את לשונו של הרמב”ם והניחום כשהיו ולא פטורים מן תרומה אלא כדי שיסמכו עניים בשביעית. ולכן יצא המהרי”ק להגן על גירסא זו והיא הכריחתו לכך. אך לפי הגירסא שבידינו ברור שהרמב”ם ס”ל שמקומות אלו חייבים בתרו”מ מפני תקנת חכמים.

והבאתי שם את התמיהות שכתבו הפוסקים על דברי המהרי”ק, עי”ש. כמו”כ הבאתי שם את דעת המעדני ארץ על הל’ תרומות (על הרמב”ם שם ובמאמרי שם הב”ד) שכתב שפשוט וברור שבמקומות שנכבשו רק ע”י עו”מ חייבים בכל השנים לבד משביעית, להפריש תרו”מ מפני תקנת החכמים לתועלת העניים בשנה השביעית.  וכן הוכחתי שם שס”ל הכי להרב משנה למלך בביאורו על הר”מ בהל’ שמיטה ויובל (שם). ועו”ע בספר פאת השולחן שהכי ס”ל בדעת הרמב”ם בהל’ תרומות (פאת השולחן סי’ כג’ ס”ק כ”ה).

וכ”כ הרדב”ז בשו”ת (ח”ד תשו’ אלף ק”ה) במפורש שעזה נמי חייבת בתרו”מ מדרבנן דודאי עולי מצרים כבשוה. ורק את בית שאן וכיו”ב הוא שפטרו. הרי לך שהוא ז”ל ס”ל שמקומות שכבשום עולי מצרים ודאי שחייבים בהפרשת תרומות ומעשרות.

ועוד מצאתי שלמד כך מפורש בדעת הרמב”ם בספר החינוך (מצוה תק”ז) וז”ל: ומקצת מקומות שהיו שם שהחזיקו בהן בתחילה עולי מצרים, ולא החזיקו בהם בשניה עולי בבל, הניחום ולא קדשום. ומ”מ לא פטרו אותם מתרומות ומעשרות, כדי שיסמכו עליהם עניי עולם בשביעית. עכ”ד. ואת דבריו שם כתב על דברי הרמב”ם וכיעוי”ש. וכ”כ בערוך השולחן (העתיד זרעים נ”ג סט”ז).

ופשיטא לי שגם אם התרו”מ הם רק מדרבנן שבודאי שחייב לברך ע”ז וכדין שאר מצות דרבנן. וכ”כ הר”ח הגאון קניבסקי שליט”א (שם ס”ק מ”ח) על תרו”מ בסוריא, שחייב להפריש עם ברכה.

מכל הנ”ל נלענ”ד שמקומות שכבשום עולי מצרים ולא עולי בבל, חייבים בתרומות ומעשרות מפני תקנת חכמים, ויש להפריש שם בברכה, וכ”ז מלבד המקומות שהזכירו בפירוש לפוטרם וכגון בית שאן, והטעם לזה כמש”כ מרן בכסף משנה בשם הרשב”א שיש מקומות שהגם שכבשום עולי מצרים מ”מ פטרום כיון שמקומות רחוקים הם והיינו מעשה דבית שאן. [ועי’ בתשובה לקמן שהבאתי מש”כ המהר”י צייאח ז”ל והובאה תשובתו בשו”ת אבק”ר סי’ י’ אודות בית שאן, ומה שתמהתי עליו שם]. וזה הנלענ”ד העיקר להלכה.

ב. הפרשת חלה במקומות שנכבשו רק ע”י עולי מצרים:

כתב הרמב”ם בהלכות ביכורים (פ”ה ה”ח): שלשה דינין לחלה בשלש ארצות, כל הארץ שהחזיקו בה עולי בבל וכו’, מפרישין בה חלה אחת כשיעור, והיא נאכלת לכהנים, ושאר ארץ ישראל שהחזיקו בה עולי מצרים ולא החזיקו בה עולי בבל וכו’ מפרישין בה שתי חלות. האחת נשרפת והאחת נאכלת ומבאר שם הרמב”ם שהחלה הראשונה נשרפת, כיון שהיא טמאה, שהרי לא נתקדשה שהרי קדושה ראשונה בטלה מעת שגלו, ולכן מפרישין חלה אחת כשיעור [אחת ממ”ח] ושורפין אותה. ומפרישין חלה שניה, והטעם משום הרואים שלא יאמרו שחלה טהורה נשרפת [והם אינם יודעים שזה משום טומאת הארץ, שהרי לא נטמאה החלה בטומאה מפורסמת ואין כולם יודעים גבולות א”י ודיניה – מהר”י קורקוס שם], ואת החלה השניה שאינה אלא משום הרואים, ואת החלה השניה שאינה אלא משום הרואים, יכול ליתנה לכהן.

ובהלכה  ח’ הוסיף וכתב הרמב”ם: שבזמן הזה שאין שם עיסה טהורה מפני טומאת המת, מפרישין חלה אחת בכל ארץ ישראל אחד ממ”ח [ולא אחד מכ”ד שצריך להפריש בזמן שהיו דיני טהרה] ושורפין אותה. ומכזיב ועד אמנה [שנכבש רק ע”י עולי מצרים ולא עי’ עו”ד] מפרישין שניה לכהן לאכילה ואין לה שיעור כשהיה הדבר מקודם. עכת”ד הרמב”ם.

והנה לפי”ז צריך היה להפריש כיום בגבולות עולי מצרים שלא כבשום עולי בבל, שתי חלות אחת לאור, ואחת לאכילה לכהן. אלא שלא נהגו כך בפועל ואף בחו”ל שנפסק כך להלכה ברמב”ם שם ובשו”ע (סי’ שכ”ב סעי’ ג’), שצריך להפריש ב’ חלות, מ”מ ברוב המקומות לא נהגו כן. ועי’ מש”כ המהר”י קורקוס על הרמב”ם שם (סוף הלכה ט’) וז”ל: ואחרים כתבו שכיון שאין חלה הנאכלת בארץ ישראל, אין מפרישין אפילו בחו”ל אלא אחת לאור. ומסיים המהרי”ק: ונראה שעל סברא זו סמכו עכשיו. עכ”ד. [ועי’ עוד מש”כ בספרי “תבואת השדה” הל’ חלה פ”א הל’ ו’ בהערה, בשם הרדב”ז שהליץ על המנהג שנהגו כיום להפריש רק חלה אחת לאור. וכן נוהגים היום בכל חלקי ארץ ישראל].

ג. דיני שביעית במקומות שנכבשו רק ע”י עולי מצרים:

הנה בדין שביעית בגבולות עו”מ, מצאנו משנה מפורשת במס’ שביעית (פ”ו משנה א’): שלש ארצות לשביעית, כל שהחזיקו עולי בבל מארץ ישראל ועד כזיב, לא נאכל ולא נעבד, וכל שהחזיקו עולי מצרים, מכזיב ועד הנהר ועד אמנה, נאכל ולא נעבד, מן הנהר ומאמנה ולפנים, נאכל ונעבד. עכ”ל המשנה. ועי’ שם במפרשי המשנה, רע”ב, הר”ש, הריבמ”ץ ועוד שפירשו כמה פירושים בזה, ועו”ע מה שפירש הר”מ בפיהמש”נ שם. אלא שמכל מקום כיון שאינני בא בתשובה זו להאריך בפרטים, על כן אנקוט את העיקר להלכה והוא דברי הרמב”ם כפי שפסק להלכה בספרו היד החזקה (הל’ שמו”י פ”ד הכ”ו), [וחזר בו שם ממה שכתב בפיהמש”נ] וז”ל:… וכל שלא החזיקו בו אלא עולי מצרים בלבד שהוא מכזיב ועד הנהר ועד אמנה, אע”פ שהוא אסור בעבודה בשביעית, הספיחין שצומחין בו מותרים באכילה, עכ”ל.

הרי שלהלכה פוסק הרמב”ם, שבמקומות שלא כבשו אלא עולי מצרים. אע”ג שנפטרה מן התורה מהמעשרות ומהשביעית, והטעם הוא כמש”כ הרמב”ם בהל’ בית הבחירה (פ”ו הט”ז) שחיוב הארץ במעשרות ושביעית אינו אלא מפני שהוא כיבוש דרבים, היינו כיבוש עו”מ, והוא בטל עם הגלות. מ”מ אסרו חכמים לעבוד שם עבודת קרקע אך שאר קדושת שביעית נוהג שם. וכל מה שהקלו שם הוא רק לענין ספיחים, שכיון ואינו אלא גזירה מדרבנן הקלו ולא גזרו שם על הספיחים. אך בשאר הדברים לענין שביעית דעת הרמב”ם להלכה שנוהג שם הכל כדין מקומות שכבשום עולי בבל, ולכן יש שם חובת ביעור בזמן הצריך, [ודלא כהראשונים שחולקים עי’ ר”ש, רע”ב בתחילת המשנה ועוד]. וכ”כ המשל”מ שם בדעת הרמב”ם עי”ש.

לכן להלכה: אין לעבוד עבודת קרקע במקומות שלא נכבשו אלא ע”י עו”מ, ומ”מ אם עבד הפירות מותרים [וכתב ביאור לציון שביעית עמ’ פ”ג שיש להקל בכך גם לאותם המחמירים בד”כ שלא לאכול “נעבד”], ואם לקח משם פירות צריך לשומרם בקדושת שביעית ואין להפסיד, ובהגיע זמן ביעור הפירות יש לבערם כדין [ובאור לציון שם כתב, שגם למחמירים כדעת הרמב”ם שהביעור פירושו ביעורו מן העולם ולא די בהפקרת הפירות, ומ”מ במקומות הנ”ל יש להקל לכו”ע משום ס”ס, ועי”ש]. ובדין מעשרות בשנה השביעית במקומות שנכבשו רק ע”י עו”מ, עי’ באריכות במשל”מ על הר”מ בהל’ שמו”י שם הל’ כ”ז.

ד. איסור ערלה במקומות שנכבשו רק ע”י עולי מצרים:

כתב הרמב”ם להלכה: ספק ערלה בארץ ישראל אסור, ובסוריה מותר. ע”כ. ולכאורה נראה מדבריו שהיקל רק בסוריא, אך בתוך ארץ ישראל גופה על כל חלקיה ערלה ונוהגת שם דין תורה, וספיקה להחמיר כדין א”י שנכבש ע”י עו”ב, ורק בסוריה בשאר חו”ל יש להקל בספק ערלה. ולענ”ד כן מדוקדק שהרמב”ם לא הזכיר החילוק בין עו”מ לעו”ב, אלא לענין מעשרות, חלה ושביעית, אך לענין שאר מצוות הארץ לא מצינו שחילק. וכן נראה מדברי הרמב”ם ז”ל בהל’ בית הבחירה (הנז’ לעיל) שכתב:… אבל חיוב הארץ בשביעית ובמעשרות, אינו אלא מפני שהוא כיבוש רבים, וכיון שנלקחה הארץ מידיהם בשל הכיבוש, ונפטרה מן התורה מן המעשרות ומן השביעית, שהרי אינה ארץ ישראל, עכ”ל. הרי שהדגיש ב’ פעמים ששונה גבולות עו”מ מעו”ב רק לענין שביעית ומעשרות, ומשמע א”כ שלענין כלאים וערלה, דין מקומות אלו שוים לשאר ארץ ישראל. [אלא שהרמ’ בהלכות בית הבחירה שם בתחילת ההלכה כתב מעשרות ושביעית וכיוצא בהן, וא”כ כלל הכל בזה, ובהמשך סמך על מ”ש בתחילת דבריו]

ובאמת לאחר החיפוש מצאתי דברים מפורשים שכתב הגאון מקוטנא בספר ישועות מלכו (קרית ארבע הל’ תרומות פ”א הכ”ו) וז”ל: ולפי”ז ערלה היא מדאורייתא בכיבוש עולי מצרים, וכן לענין חדש ופאה, וה”ט שלא צייר לנו רבינו הקדוש גבולות הארץ, רק לענין תרומה וחלה, דבזה יש הפרש בין כיבוש עו”מ לכיבוש עו”ב, אבל לשאר דברים, לא נתבטל לענין פאה וערלה וכלאים, כן נ”ל. עכ”ד. והנה זה להדיא כמ”ש לעיל בדעת הרמב”ם.

ואמנם מצאתי להגאון הנ”ל בשו”ת שלו (יו”ד סי’ ס”ז קונטרס יישוב ארץ ישראל) שכתב שם בד”ה הן, וז”ל: הן אמת שאני מסופק אם בכיבוש עולי מצרים ולא כיבשום עו”ב, אם לוקין על ערלה וכלה”כ, עי’ היטב במשנה פ”ק דערלה ואכמ”ל. עכ”ד. ועי’ היטב בדבריו שם.

ושוב ראיתי בס’ כרם ציון הלכות ערלה (פ”ב ס”ב) שכתבו ב’ דיעות לענין ערלה אם מקומות שנכבשו ע”י עו”מ דינם כא”י שנכבשה בידי עולי’ בבל. והנה לדיעה הסוברת שעו”מ ועו”ב היינו הך לענין ערלה, הם ציינו לספר מלבושי יו”ט (חובת קרקע סי’ י”ז), ופסקי הלכות להגר”ד מקרלין. ועל הדיעה הסוברת שאין נוהג מן התורה במקומות שנכבשו רק ע”י עו”מ, ציינו את המלבושי יו”ט הנ”ל בדעת הרמב”ם, וספר ישועות מלכו פ”א.

והנה בספר מלבושי יו”ט באמת כתב באופן הברור ביותר שספק ערלה במקום שנכבשו רק ע”י עו”מ להחמיר, וכדין שאר ארץ ישראל שנכבשה ע”י עולי בבל. אך מה שציינו לספר ישועות מלכו, שס”ל שאין נוהג מן התורה, זה פלא שהרי שפתיו ברור מללו, שזה דאורייתא לדעת הרמב”ם, גם במקומות שלא נכבשו ע”י עו”ב, רק שבתשובתו הסתפק לענין מלקות, וצל”ע.

והנה האמת שמאד הייתי רוצה להוסיף ידע ודעת לימוד המקורות ע”מ להגיע להכרעה בדין חשוב זה, אלא שראיתי לשני גאונו דורנו שכתבו וכיוונו לדיעה אחת, שבמקומות שלא נכבשו ע”י עו”ב, אין ערלה נוהגת שם מה”ת וספיקא לקולא, ודלא כמו שלמדתי בעוניי בדעת הרמב”ם.

והראשון שבהם הוא מו”ר ועט”ר מרן הראש”ל שליט”א, שכתב בתשובתו הרמתה בדין הקונה ענבים בשוק אם לחוש להם לענין ערלה (יבי”א ח”ו יו”ד סי’ כ”ד), בד”ה נוסיף וז”ל:… שהרבה כרכים כבשום עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל, ובהם ודאי דספק ערלה מותר, כדין ספק ערלה בחו”ל במקומות שנכבשו רק ע”י עו”מ, ודלא כהישועות מלכו הנ”ל.

וכן ראיתי שכתב כך בפשטות להלכה הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ”ל בספרו אור לציון עמ”ס שביעית (ע”מ פ”ה בד”ה ועוד נראה) וז”ל שם: ונראה שמקום שכבשו עולי מצרים בלבד, דינו כחו”ל לענין זה וספק ערלה בו מותר. עכ”ל.

הרי ששני גאוני עולם כיונו לדבר אחד, וכתבו את זה כדבר פשוט, ולהלכה ודאי שקיי”ל כוותיהו.

ה. איסור כלאים במקומות שנכבשו רק ע”י עולי מצרים:

הנה בישועות מלכו הנ”ל, כתב להדיא שנוהג במקומות שנכבשו רק ע”י עו”מ כלאים מה”ת וכדין א”י. וא”כ כלה”כ אסור שם ד”ת, וכלאי זרעים אסור שם וכדין א”י, וק”ו כלאי אילנות שנוהג גם בחו”ל מה”ת. וכ”כ להדיא בספר מלבושי יו”ט הנ”ל. ואמנם לדיעות שס”ל שמקומות שנכבשו ע”י עו”מ בלבד, דינם כחו”ל גם לענין ערלה, צ”ל שה”ה לענין כלאים, ולכן יהיה ספיקו להקל וכדין חו”ל, ולא יאסר כלאי הכרם אלא בזריעה במפולת יד בלבד, אך יהיה מותר לזרוע ירק בצד הכרם. וכמו”כ יהיה מותר אפי’ לישראל לזרוע שם כלאי זרעים, שאין איסור כלאי זרעים בחו”ל וה”ה במקומות שנכבשו ע”י עו”מ, וכלאי אילן יהיו אסורים שם וכדין חו”ל. ועי’ בכל זה מש”כ בשו”ע סי’ רצ”ה סעי’ א’, ובסו’ רצ”ו סעי’ ס”ט, ובסי’ רצ”ו סעי’ ס”ט, ובסי’ רצ”ז ס”ב. [ובתשובה אחרת (שו”ת חלקת השדה ח”א – הל’ כלאים סי’ ט’) הארכתי בפרוטרוט מהו איסור כלאי הכרם מה”ת ובהגדרת “מפולת יד”]. ועוד עי’ בירושלמי סופ”ג דערלה מש”כ לענין עיירות המובלעות בדין עידור עם הגוי בכלאים, ועי’ בשדה יהושע שם ודוק.

ואמנם לענין כלאי הכרם אע”ג שלהלכה כתבו הרמב”ם והשו”ע שמותר בחו”ל לזרוע ירק בצד הכרם, מ”מ כתב בברכ”י (רצ”ו אות ה’) שראה בשו”ת מחד מקמאי שהראו לו מן השמים שאין ראוי לעשות כן, וא”כ ה”ה וק”ו בנידו”ד, הגם שכתבנו לעיל בשם מרן הראש”ל שליט”א והגרב”צ אבא שאול זצ”ל, שמקומות שכבשום רק עו”מ יש לדון בספיקותיהם להקל, וממילא דיני כלאים נוהגים שם כבחו”ל, מ”מ אין ראוי לעשות כן.

ו. מתנות עניים במקומות שנכבשו רק ע”י עולי מצרים:

קיי”ל להלכה שמתנות עניים נוהגות בחוץ לארץ מדברי חכמים. (עי’ רמב”ם הל’ מתנות עניים פ”א הי”ד, טוש”ע יו”ד סי’ של”ב), ועי’ למרן בב”י שם שכתב שאפשר לומר שמה שאמרו שבחו”ל חייבים היינו דווקא במקומות הסמוכים כשם שחייבים שם בתרו”מ, אבל במקומות הרחוקים, כשם שפטורים מתרו”מ כך פטורים ממתנות. ועי’ עוד ברמ”א על השו”ע סי’ של”ב שם, ובש”ך ובנו”כ שם, ועי’ בספרי שו”ת חלקת השדה ח”ב הל’ מתנו”ע סי’ א’, שכתבתי שהעיקר להלכה שבזמנינו בחו”ל נוהג בכל המקומות מדרבנן, ובארץ ישראל נוהג מתנות עניים בזה”ז מדין תורה.

ומ”מ העיקר להלכה הוא, שבמקומות שנכבשו ע”י עו”מ חייבים לתת מתנות עניים בזה”ז. ואמנם אם נאמר כדעת הישועות מלכו הרי שחובת מתנות עניים באותם מקומות הוא כחובתם בארץ ישראל שהוא מהתורה [עי’ בתשובתי שם מ”ש בשם הישועות מלכו על חובת מתנו”ע בזה”ז]. אלא שגם לדעת החולקים מ”מ חייב כיום גם מדרבנן, שהרי חייב שם בתרו”מ וכדין מקומות הסמוכים שכתב בב”י שם.

ז. מצוות יישוב ארץ ישראל במקומות שנכבשו רק ע”י עולי מצרים:

כתב הרמב”ם בהל’ טומאת מת (פי”א הי”ב) עיירות המובלעות בארץ ישראל כגון סיסית וחברותיה אשקלון וחברותיה, אע”פ שפטורות מן המעשרות ומן השביעית, אין בהם משום ארץ העמים. עכ”ל. היה אפשר לומר שדווקא בכגון אלו שהם מובלעות בתוך ארץ ישראל לא גזרו משום טומאת ארץ העמים. אך במקומות שנכבשו ע”י עולי מצרים, ואינם מבולעות אפשר שכן הם משום. ארץ העמים.

ואמנם מלשון הרמב”ם שהבאתי לעיל (אות ג’ וד’) שכתב בהל’ בית הבחירה וז”ל: ולמה אני אומר במקדש וירושלים שקדושה ראשונה קדושתן לעתיד לבוא, ובקדושת שאר ארץ ישראל לענין שביעית ומעשרות וכיו”ב לא קדשה לעת”ל? לפי שקדושת וכו’, אבל חיוב הארץ בשביעית ומעשרות, אינו אלא מפני שהוא כיבוש רבים, וכיון שנלקחה הארץ מידיהם בטל הכיבוש הכיבוש, ונפטרה מן התורה מן המעשרות ומן השביעית, שּהרי אינה ארץ ישראל, עכ”ל.

הרי שכאן בהלכה זו הדגיש מפורש, שבגבולות עו”מ, אינה ארץ ישראל רק לענין מצוות הארץ, אך לענין קדושת ארץ ישראל נראה להדיא, שלא סרה קדושה גם מחלקים אלו של ארץ ישראל, וכן מדויק בלשונו של רבינו הרמב”ם בהל’ תרומות (פ”א ה”ב) שכתב: ארץ ישראל האמורה בכל מקום היא, הארצות שכובש אותן מלך ישראל וכו’, אבל יחיד מישראל או שבט שהלכו וכבשו לעצמן מקום אפילו מן הארץ  שניתנה לאברהם אבינו, אינו נקרא ארץ ישראל כדי שינהגו בו כל המצוות. עכ”ל. משמע א”כ שרק לענין קיום מצוות התלויות בארץ לא נתקדשו, אך לענין קדושת ארץ ישראל כן יהיה קדוש. וכבר דייק דברים אלו מהרמב”ם בעל הכפתור ופרח (פרק י’ בד”ה וא”כ כל מה), והב”ד גם המהר”י קורקוס על הרמב”ם שם והסכים לדבריו, וכתב: שקדושת א”י יש בה, וכן לענין הכל מעלין לא”י, וכן לשאר דינים שהוזכרו בתלמוד. (ועו”ע ברדב”ז שם שכתב שליבו מהסס לענין קדושת ארץ ישראל ממש, עיי’ש. ועמש”כ לקמן בדבריו). ומש”כ הרמב”ם בהל’ ז’, לענין הרצועה היוצאת עד כזיב שמימין הדרך טמא משום ארץ העמים, צ”ל שרצועה זו חו”ל ממש היא, שלא נכבשה ע”י עו”ב, ועי’ כפו”פ פ”י מש”כ שראה בכת”י של הר”מ, ועי’ חזו”א שביעית סי’ ג’ ס”ק י”ח, ואמנם יש מהראשונים שלא ס”ל הכי, עי’ רע”ב למס’ שביעית, אך בלא”ה דעתו שגבולות עו”מ מטמאים משום טומאת ארץ העמים, ועי’ לקמן שהבאתי את דבריו, [ועי’ לקמן בסי’ ה מה שהארכתי לכתוב על דין רצועה זו]. וכן ראה מה שפסק הרמב”ם בהלכות סנהדרין (פ”ד ה”ו) שכל ארץ ישראל שהחזיקו בה עולי מצרים, ראויה לסמיכה, עכ”ל. וכתב שם הרדב”ז וז”ל:  אע”ג דאינה כא”י לענין תרו”מ ולקצת דברים, לענין מינוי סמוכים הכל הוא ארץ ישראל,  וכן לענין הדר בארץ ישראל, ולענין הנקבר בה ולשאר קדושת ארץ ישראל דינם שוה. וכבר האריך בזה בעל כפו”פ עיי”ש, עכ”ל.

הרי שדעתו ברורה להלכה כדעת הכפתור ופרח, וכדעתו של המהר”י קורקוס הנ”ל שס”ל לכולם בשיטה אחת, שיש קדושת ארץ ישראל במקומות שנכבשו רק ע”י עולי מצרים. וכולם ס”ל שכך היא דעתו של רבינו הרמב”ם, ובאמת שכנז’, כך מורה לשונו להדיא בכמה מקומות.

ואמנם מצינו להמהרי”ט בשו”ת שלו (ח”א שאלה מ”ז) שכתב תשובה לאחד ששאל ממנו אם יוכל לכוף את אשתו לעלות ממצרים לעזה, והנה המהרי”ט למרות שהחליט שעזה היא מכיבוש עולי מצרים ולא עולי בבל, כתב שכיון שהיא לא נכבשה ע”י עו”ב, הרי שהיא טמאה בטומאת ארץ העמים, ולכל הדברים השוו מקומות שנכבשו רק ע”י עו”מ לחו”ל באופן מוחלט, עכת”ד.

והנה כפי שהוא כבר הזכיר שם דבריו הם לא כדברי הכפו”פ, וכמו”כ לא ככל הפוסקים שהזכרנו לעיל. [ועו”ע בתוס’ עמ”ס גיטין (דף ב’ ע”א בד”ה ואשקלון) שכתב על עכו שחציה חו”ל, ולא היו יוצאים לחצי זה, כיון שאסור לצאת מא”י, ולכאורה החצי הזה נכבש מ”מ ע”י עו”מ, ומשמע א”כ שאסור לצאת משטח עו”מ, ומאידך עי’ מה שכתב שם התוס’ בסו”ד שם, שאע”ג שעכו כחו”ל לגבי א”י, מ”מ לגבי חו”ל חשיב א”י, ודוק היטב שם ואכ”מ].

אלא שנראה פשוט שהעיקר להלכה כדעת הכפו”פ, שהסכימו לדבריו המהרי”ק והרדב”ז, וכן מורה פשיטות לשונו של הרמב”ם ודלא כמהרי”ט, ולכן במקומות שנכבשו רק ע”י עו”מ, יש קדושת א”י, ומותר לדור שם.

ושוב ראיתי להגאון מקוטנא בספרו ישועות מלכו (שו”ת סי’ ס”ז קונ’ יישוב א”י) שכתב להוכיח מהר”מ הנ”ל לענין סמיכה ועוד, שגם במקומות שנכבשו רק ע”י עו”מ, מצוה לגור שם, ואינם מטמאים משום ארץ העמים, ושו”כ שראה בכפתור ופרח שכתב כדברים האלו, ולכן בית שאן אע”פ שלא כבשוה עו”ב מ”מ מצוה לדור שם [ועי’ מש”כ המהרי”ט בחידושיו למס’ כתובות דף קי”ב לענין בית שאן ודו”ק], והוסיף שם בישועות מלכו שאע”ג שהמהרי”ט חלק על הכפו”פ, מ”מ העיקר כדעת הכפו”פ, ושוב כתב שאפשר שגם לדעת המהרי”ט רק לענין לכוף את אשתו כתב את דבריו. [אלא שזה קצת קשה לומר בדבריו שהרי המהרי”ט להדיא כתב, שלדעתו לכל הענינים הוא חו”ל גמור ועי”ש], ובסו”ד כתב שם שעכו חציה של א”י הוא משל עו”מ, וחציה השני חו”ל גמור ודלא כהתוס’ עיי”ש. ומ”מ מסקנתו להלכה שאין לזוז מדברי הכפתור ופרח שגם המקומות שכיבשום עו”מ מצוה גם בזמן הזה לדור בהם ואינו מטמא משום ארץ העמים. עכת”ד. [ויש להעיר שבמהרי”ק הנז’ לעיל כתב להדיא שבעו”מ זה א”י גם לענין שהכל מעלין לא”י עי”ש].

ובאמת דיעה זו מקובלת להלכה גם באחרוני זמנינו וכ”פ מרן החזו”א (שביעית סי’ ג’ ס”ק י”ט) שגם במקומות שנכבשו רק ע”י עו”מ יש מעלת ישיבת א”י ועי’ עוד חזו”א שם ס”ק י”ז בד”ה וכתב עוד ועי’ עוד חזו”א עמ”ס אהלות סי’ כ”ה מש”כ בדעת הר”מ. ועי’ מה שביארנו לקמן בדברי הר”מ בפיהמש”נ עמ”ס חלה. ואמנם לענין טומאה לא משמע שם הכי, עיי”ש בד”ה ונראה (שביעית עמ’ פ”ה) ועוד. [ועי’ עוד בס’ ארץ חמדה (ספר א’ שער א’ ס”ט) מש”כ שם, ועי”ש בד”ה ובזה יש מקום, מש”כ להשוות הכפוף להמהרי”ט בדין הכל מעלין שלא מצינו שיאמר שמעלין לגבולות מסעי. והנה כנז’ לעיל המהריק למד בכפו”פ שבגבולות עו”מ יש קדושת א”י גם לענין הכל מעלין ודו”ק]. (ועו”ע מש”כ המהר”י צייאח הוב”ד בשו”ת אבקת רוכל סי’ י’, ועי’ מש”כ ע”ד במאמרי הנדפס בתנובות שדה 12. ועו”ע במעדנ”א תרומות פ”א ה”ז אות ד’).

אלא שאחרי כל זה נותר בידי לברר בדין זה דבר נוסף, שהנה לעיל באות ב’ לענין הפרשת חלה במקומות שכבשום עו”מ מפרישין ב’ חלות, האחת נשרפת משום שהיא טמאה, וכתב שם המהר”י קורקוס דברים ברורים וז”ל: אבל בשאר שלא נתקדשה קדושה שניה מפרישין שתים לפי שהיא טמאה, וכתב שם המהר”י קורקוס דברים ברורים וז”ל אבל בשאר שלא נתקדשה קדושה שניה מפרישין שתים לפי שהיא טמאה טומאת ארץ העמים, מפריש אחת וכו’. הנה א”כ מפורש בדבריו שאותם מקומות שנכבשו רק ע”י עולי מצרים טמאים משום טומאת ארץ העמים. וזה סתירה מפורשת לדבריו בהל’ תרומות, שאותם מקומות קדושים בקדושת ארץ ישראל. וכן ראה מש”כ הרדב”ז (הל’ ביכורים שם סוף הלכה ט’) שהחלה נשרפת כיון שהיא טמאה שהרי לא כבשו שם עולי בבל ונשארו שם גוים. אלא שעל הרדב”ז אין כל קושיא, שודאי מש”כ בהל’ סנהדרין (הנ”ל) שבמקומות שכבשום רק עו”מ יש קדושת א”י, היא האמת למסקנא, והכא איירי בדין אחר לא משום טומאת ארץ העמים, אלא שהגוים גרים שם, ואינם יכולים לשמור עצמם בטהרה, וכמו שביארו הט”ז והש”ך על דברי השו”ע בסי’ שכ”ב (ט”ז ס”ק ב’ וש”ק ס”ק ו’), שכיון שהיא קרובה לארץ העמים ואין יכולים לשמור עצמם ופירותיהם בטהרה וחלותיהם טמאות וטעונים שריפה עכ”ד. [אלא שכ”ז ניחא מכזיב עד אמנה, אך בעירות המובלעות שכבשום רק עו”מ, ואינם קרובים לארץ העמים לכאורה לא שייך ד”ז, אלא שאפשר שזה שכתב הרדב”ז שכיון שלא כבשוה נשארו הגויים שם, וממילא א”א לשמור בטהרה ודו”ק]. אלא שכ”ז הוא ברדב”ז, אך המהרי”ק שכתב להדיא לשון “טומאת ארץ העמים”, זה סותר במפורש את דבריו במקו”א?

ושוב ראיתי שקושיא זו יש להקשות גם על הכפתור ופרח גופיה, שאחרי שחיזק את דבריו באריכות והוא מארי דהאי שמעתתא דס”ל שמקומות שנכבשו רק ע”י עו”מ טהורים הם משום טומאת ארץ העמים, מ”מ לענין חלה כתב מפורש בפט”ו בד”ה ובזמן הזה, שהחלה שם נשרפת מפני שחשו משום טומאה לאותו חלק מא”י, עכ”ד. אלא שהכפו”פ בהמשך התייחס לדבריו בפרק י’ הנז’ וכתב, נמצא שכבוש ראשון חכמים ז”ל חשו עליו משום טומאה, לא ששמוהו לעולם חו”ל, וזה מסייע אל מבוקשנו פרק עשירי. עכ”ד. ועי’ בהערות המו”ל (הו”צ בית המדרש להלכה – הערה 65), שהביאו שכבר המלבושי יו”ט עמד על סתירה זו, וכתבו שאולי יש ליישב שאין הכוונה כאן לטומאת ארץ העמים, אלא לטומאת מדור גויים. ועוד ציינו שם לדברי המל”מ על הר”מ בהל’ טומאת מת (בפי”א ה”ו בד”ה ודע) שכתב שאף כיבוש עו”מ נחשב כא”י וחילק שם בין טומאת ארץ העמים לבין טומאת מדור גויים עייש.

והנה כד תעיין במל”מ שם, תראה שהביא את דברי המהרי”ט הנז’, וכתב שבאמת מהרמב”ם בהל’ ביכורים נראה כמהרי”ט. ע”כ. וכוונתו למש”כ לעיל, שכתב  הרמב”ם שהאחת נשרפת היא טמאה. אלא שכנז”ל מהרמב”ם אין כל הכרח שאפשר לבאר שהיא טמאה משום הגויים שגרים שם וא”א לשומרה בטהרה. אך מה שנותר קשה הם דברי המהרי”ק שכתב שאותם מקומות שנכבשו רק ע”י עו”מ, טמאים משום טומאת ארץ העמים (ולא משום מדורי גויים), ודבריו סותרים למש”כ הוא גופיה בהל’ תרומות והסכים עם הכפו”פ, וצ”ע.

וראוי להדגיש שיש מן הראשונים שכתבו ג”כ במפורש, שלענין חלה האחת נשרפת משום שגבולות עו”מ טמאים בטומאת ארץ העמים, עי’ להרע”ב בפירושו על המשנה במס’ חלה פ”ד מ”ח בד”ה מכזיב, שכתב מפורש שגבולות שנכבשו רק ע”י עו”מ טמאים משום טומאת ארץ העמים, ובעקבותיו כ”כ בתפא”י שם, עיי”ש.

ואמנם דעת הרבה ראשונים אינה כך, עי’ באור זרוע בהלכות חלה (אות רנ”א) שכתב בשם הר”ש משאנץ שבמקום ההוא גזרו טומאה, שאין יכולין לשמור עצמן ופירותיהן בטהרה מחמת שסמוך לארץ העמים. הרי שדעתו ז”ל שמשום מדורי גויים גזרו טומאה, ולא משום טומאת ארץ העמים הכללית. ועו”ע ברא”ש (הלכות קטנות הל’ חלה) שכתב: כי זו הארץ טמאה היא כארץ העכו”ם, אך לא משום טומאת ארץ העמים. ומפורש כתב הרא”ש כך על מס’ חולין (פרק שמיני אות ד) שמכזיב עד הנהר שתי חלות, אחת לאור לפי שהמקום מקום טומאה שסמוכין לארץ העמים (ודלא כמו שראיתי שכתבו שהרא”ש סותר דבריו), וכן כתבו טעם זה בתוס’ שם (חולין ק”ד ע”א ריש ד”ה חלת), ועי’ במהר”ם מש”כ על טעמו של תוס’ שזה מטעם זה ולא מטעם חוסר קדושה באותם מקומות ודוק בדבריו שם.

ועוד ראה ברמב”ם בפיהמש”נ שם על מס’ חלה, שכתב שהיא נשרפת מפני שהיא טמאה, שהנכרים נשארו שוכנים שם ע”כ, ואפשר שהוא ג”כ ס”ל כטעם הנ”ל שכיון שנשארו גויים לו יכלו לשמור בטהרה. ושו”ר שכ”כ הגר”י בנבנשתי בפירושו שדה יהושע על המשנה בחלה שם, שהטעם שהמקום טמא הוא משום שהוא סמוך לארץ העמים ואין יכולים לשמור עצמם ופירותיהם בטהרה, עיי”ש.

מכל הנ”ל נראה  שטעם זה הוא העיקר, והחלה טמאה שם לא משום טומאת ארץ העמים, אלא שכיון שלא נתקדשה בקדושה שניה נשארו הגויים שם, ולא יכלו לשמור בטהרה, ולכן גזרו על זה טומאה, אך לא מטעם טומאת ארץ העמים. וזה הפירוש בר”מ בהל’ ביכורים. וממילא אין כל הוכחה מהרמב”ם הזה לדברי המהרי”ט וכמו שהעיר המשל”מ בהל’ טומאת מת (הנ”ל), אלא העיקר בר”מ כנ”ל, ואין כל הוכחה שמקומות שנכבשו בידי עו”מ טמאים משום טומאת ארץ העמים. וזה הפירוש גם בדברי הכפתור ופרח הנז’. ונותר בידינו להבין את דברי המהר”י קורקוס  וכמו שהקשינו לעיל, וזה צל”ע כעת.

ושוב מצאתי להגאון בעל מרכבת המשנה (הל’ טומאת מת על הר”מ שם), שהביא את קושיית המל”מ, שבהל’ תרומות משמע בר”מ שעו”מ גבולותיהם טהורים משום טומאה, ואילו לענין חלה כתב שהיא טמאה. ותירץ על כך המרכבת המשנה, שכל מה שטימאו בעו”מ היינו ולד הטומאה לטמא אוכלין, אך לענין טומאת הגוף כתב שהיא טהורה כך שלענין החלה שהיא אוכלין כתב שהיא טמאה כארץ העמים. וצ”ע.

העולה לדינא: מקומות שנכבשו ע”י עו”מ בלבד, קדושים הם בקדושת א”י, ומצוה לדור שם, ואין כל איסור יציאה לחו”ל ליוצא למקומות האלו. וזהו העיקר להלכה.

מסקנת הדברים:

א. מקומות שכבשום עולי מצרים ולא עולי בבל, חייבים בתרומות ומעשרות מדברי חכמים, מלבד המקומות שהזכירו בפירוש לפוטרם. וכך פסק הרמב”ם להלכה, וכ”ה ברשב”א ובריטב”א ועוד וכנז’ לעיל. וכ”כ החינוך (מצוה תק”ז) וכ”פ הערוך השולחן (העתיד זרעים סי’ נ”ג סעי’ ט”ז). וכ”פ להלכה הגרשז”א זצ”ל ויבלחט”א הגאון הר”ח קניבסקי שליט”א וכנ”ל. וכ”כ בדעת הרמב”ם הגר”ש ישראלי זצ”ל. ולי העני נראה פשוט שהמפריש תרו”מ במקומות אלו יפריש ויברך עליהם.

ב. כתב הרמב”ם שבזמן הזה שאין שם עיסה טהורה מפני טומאת המת, מפרישין חלה אחת בכל ארץ ישראל אחד ממ”ח [ולא אחד מכ”ד שצריך היה להפריש בזמן שהיו דיני טהרה] ושורפין אותה. ומכזיב ועד אמנה [שנכבש רק ע”י עולי מצרים ולא ע”י עו”ב] מפרישין שניה לכהן לאכילה ואין לה שיעור כשהיה הדבר מקודם. עכת”ד הרמב”ם.  והנה לפי”ז צריך היה להפריש כיום בגבולות עולי מצרים שלא כבשום עולי בבל, שתי חלות אחת לאור, ואחת לאכילה לכהן. אלא שלא נהגו כך בפועל ועי’ מש”כ בפנים, וכן נוהגים היום בכל חלקי ארץ ישראל.

ג. אין לעבוד עבודת קרקע בשביעית במקומות שלא נכבשו אלא ע”י עו”מ, ומ”מ אם עבד הפירות מותרים, ואם לקח משם פירות צריך לשומרם בקדושת שביעית ואין להפסידם, ובהגיע זמן ביעור הפירות יש לבערם כדין.

ד. אע”ג שבעניותי היה נראה לדייק שדעת רבינו הרמב”ם, שגם מקומות שנכבשו רק ע”י עו”מ, ספק ערלה לחומרא וכדין שאר א”י, וכ”כ באמת להלכה הגאון מקוטנא זצ”ל, הרב מלבושי יו”ט בדעת הר”מ, ועוד. אלא שאחר שראיתי לשני גאוני דורנו [מו”ר ועט”ר מרן הראש”ל שליט”א (יבי”א ח”ו יו”ד סי’ כ”ד), ומו”ר הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ”ל בספרו אור לציון עמ”ס שביעית (עמ’ פ”ה בד”ה ועוד נראה] שכתבו וכיוונו לדיעה אחת, שבמקומות שלא נכבשו ע”י עו”ב, אין ערלה נוהגת שם מה”ת וספיקא לקולא, זה העיקר להלכה למעשה.

ה. הנה דין כלאים תלוי בדין ערלה, וכנ”ל בערלה שגדולי דורינו  הורו להקל בזה, וא”כ לדעתם ה”ה לענין כלאים, ולכן יהיה ספיקו להקל וכדין חו”ל, ולא יאסר כלאי הכרם אלא בזריעה במפולת יד בלבד, אך יהיה מותר לזרוע ירק בצד הכרם. וכמו”כ יהיה מותר אפי’ לישראל לזרוע שם כלאי זרעים, שאין איסור כלאי זרעים בחו”ל וה”ה במקומות שנכבשו ע”י עו”מ, וכלאי אילן יהיו אסורים שם וכדין חו”ל. ואמנם לענין כלאי הכרם אע”ג שלהלכה כתבו הרמב”ם והשו”ע שמותר בחו”ל לזרוע ירק בצד הכרם, מ”מ כתב בברכ”י (רצ”ו אות ה’) שראה בשו”ת מחד מקמאי שהראו לו מן השמים שאין ראוי לעשות כן, וק”ו בנידו”ד.

ו. העיקר להלכה הוא, שבמקומות שנכבשו ע”י עו”מ חייבים לתת מתנות עניים בזה”ז. ואמנם אם נאמר כדעת הישועות מלכו הרי שחובת מתנות עניים באותם מקומות היא כחובתם בארץ ישראל שהוא מהתורה [גם בזה”ז]. ומ”מ גם לדעתם של החולקים חייב גם כיום מדרבנן, שהרי חייב שם בתרו”מ וכדין מקומות הסמוכים שכתב בב”י שם.

ז. מקומות שנכבשו ע”י עו”מ בלבד, קדושים הם בקדושת א”י, ומצוה לדור שם, ואין כל איסור יציאה לחו”ל ליוצא למקומות האלו. וזהו העיקר להלכה לענ”ד.

בכבוד רב

שניאור ז. רווח