לוגו בית המעשר
|

הדלקת נר חנוכה בשמן תרומה טמאה

א' כסלו התשנ"ח | 30/11/1997

(פורסם ב’תנובות שדה’ גיליון 15 לצפייה בגיליון לחץ כאן)

א.  איתא בגמ’ (שבת כג’ ע”ב) אין מדליקין וכו’ ולא בשמן שריפה, מאי שמן שריפה? אמר רבה שמן של תרומה שנטמאה, ואמאי קרו לה שמן שריפה הואיל ולשריפה הוא עומד. וכ”כ הר”מ (הל’ תרומות פי”א הי”ד והט”ו) וז”ל: “התרומה לכהן בין טהורה ובין טמאה וכו’ והטמאה יהנו בשריפתה, אם היה שמן מדליקין אותו, וכן תרומת מעשר אם נטמאת ניתנת לכהן ליהנות בשריפתה”, עכ”ל.

כתב הטור (יו”ד סי’ של”א) וז”ל: יכול להניחה עד שישרפנה וכו’ ולא חיישינן שמא יבוא ליהנות ממנה. עכ”ל. וכ”פ הרמ”א (שו”ע יו”ד סי’ של”א סי”ט) וז”ל: “בזמה”ז אף הכהנים אסורים לאכלה שכולנו טמאי מתים, ולכן נותנה לכל כהן שירצה בין חבר בין ע”ה, אפילו אינו מיוחס רק שמוחזק לכהן והוא שורפה, אבל יכול להניחה מלשורפה עד שיוכל ליהנות ממנה בשעת שריפה דהיינו, בשמן ידליק את הנר, ובשעה שמניחה אין צורך להניחה בכלים מאוסים כדי שלא יבואו לידו תקלה, דכיון שבזמה”ז אין שום תרומה נאכלת, כהנים נזהרים בהם” עכ”ל.   ועי’ עוד במ”ש הש”ך והט”ז על דברי הר”ב שם. וע”ע בספר “כריתי ופליתי” (פי”ז בשם ספר התרומה הל’ א”י על דברי הגמ’ בפסחים דל”ד ע”ב) וז”ל: “אבל בזמן הזה שאין אוכלים שום תרומה ליכא למיחש למידי” עכ”ל. וע”ע בספר שערי צדק (פי”א ה”א) ובס’ כרם ציון (תרומות פ”  ה”ד). וכ”כ ארץ חפץ (נתיב ד’ ס”ק ל”ז).

אמנם  בשו”ת הרדב”ז ח”ב סי’ תשל”א כתב וז”ל: “אבל האידנא לא נותנים לכהן שמא יבוא לידי תקלה” ע”כ. ועי’ להגר”א (יו”ד סי’ של”א ס”ק מ”ב) שנשאר בצ”ע דמאי שנא מהקדש בזמן הזה שתיעקר.  ובספר “קצירת השדה” הנד”מ להרה”ג שניאור ז. רווח שליט”א יו”ר המכון, כתב בפי”ג סעי’ ג’  שגם שמן הראוי להסקה אין המנהג ליתן בזה”ז דחיישינן לתקלה, ועיקר טעמו הוא הרדב”ז הנ”ל, ולא זכר ש’ר מכל הני פוסקים שהבאנו לעיל, שלא חוששים לתקלה.

והנה כל מה שהתירו ליהנות מתרומה טמאה היינו לכהן, אך לזר – ישראל, אסור ליהנות ממנה בשעת שריפתה, אם לא שהכהן נהנה עמו, וכ”פ הרמב”ם שם להלכה.  והנאה של כילוי י”א דמהתורה אסורה לזרים, וי”א שרק מדרבנן אסורה לזרים, ועי’ בכ”ז במשל”מ (פ”ב בתרומות הי”ד), מש”כ בזה באורך.

ב.  שנינו במשנה (שבת דכ”א), “אין מדליקין לא בזפת ולא בשעוה ולא בשמן קיק ולא בשמן שריפה” ופרש”י (שם דכ”ה ע”א ד”ה שמן שריפה) “שמן של תרומה טמאה”. ובהמשך בגמ’ (שם דכ”ג), “ביו”ט הוא דאסור הא בחול שפיר דמי, מ”ט אמר רב כשם שמצוה לשרוף את הקדשים שנטמאו כך מצוה לשרוף את התרומה שנטמאת, ואמרה תורה בשעת ביעורה תיהנה ממנה, היכן אמרה תורה, מדרב נחמן דאמר ר’ נחמן אמר רבה בר אבוה אמר קרא “ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותי” (במדבר י”ח), בשתי תרומות הכתוב מדבר, אחת תרומה טהורה ואחת תרומה טמאה, ואמר רחמנא “לך” -שלך תהא להסיקה תחת תבשילך” ובהמשך כתבה הגמ’ מה הטעם שאין מדליקין בשמן שריפה בשבת? רבא אמר מתוך שמצוה לבערו, גזרה שמא יטה. רב חסדא אמר לשמא יטה לא חיישינן אלא הכא ביו”ט שחל להיות בע”ש עסקינן, ואין שורפין קדשים ביו”ט. עכ”ד  הגמרא.

ועוד הביאה הגמ’ שם (כ”א ע”א) מחלוקת אמוראים, האם מותר להדליק בשמנים אלו בחנוכה, רב הונא אמר אין מדליקין בהם נר חנוכה בין בחול ובין בשבת, מפני שאם כבתה זקוק לה, ומותר להשתמש לאורה. ר’ חסדא אמר מדליקין בהם בחול אבל לא בשבת, מפני שאם כבתה אין זקוק לה ומותר להשתמש לאורה. רב אמר מדליקין בהם בחנוכה בין בחול ובין בשבת, מפני שכבתה אין זקוק לה ואסור להשתמש לאורה.

ג.  והנה על דברי רב הונא בגמ’ הנז’ שאין מדליקין בשמן שריפה בחנוכה בין בחול בין בשבת, מקשה הפני יהושע (שבת כא’ ע”א ד”ה אמר רב הונא), מדוע אסור להדליק בשמן שריפה בחנוכה, תינח שאר שמנים שאסורים בשבת דחיישינן שמא יטה לפי שאין דולקין יפה, שייך לאסרן בחנוכה אפילו בחול, אבל שמן שריפה טמא שדולק יפה ומצוה לבערו למה יאסר בהדלקה בחנוכה?

ומביא הפנ”י את הירושלמי (בפ’ בתרא דתרומות) וז”ל: אמרין דבי ר’ ינאי, מדליקין בשמן שריפה בחנוכה, א”ר ניסא אנא לא אנא חכים לאבא, אמא הוה אמרה לי,  אבוך הוה אמר, מי שאין לו שמן של חולין מדליק שמן שריפה בחנוכה, עכ”ל. ולכאורה פשוט הדבר שאין הירושלמי מדבר בכהן, שהרי מותר לכהן להשתמש בשמן שריפה, אלא ע”כ מדובר בישראל שקיבל שמן שריפה מאבי אמו כהן, וכך פירש המשל”מ (ר”מ הל’ תרומות פ”ב הי”ד). ולכן כותב הירושלמי שיש הבדל בין יש לו שמן אחר לאין לו שמן אחר. וממשיך הפנ”י ומסביר את הגמ’ (שבת שם) דהא שאסר ר’ הונא להדליק בשמן שריפה היינו היכא דיש לו שמן אחר, דכיון דטעמא דר’ הונא משום דכבתה זקוק לה, ושמא יפשע ולא ידליק עוד פעם, כדפרש”י שם, ופשוט הוא שאם אין לו שמן אחר בודאי שיהיה מותר לו להדליק בפעם הראשונה, ולא נחשוש שיפשע ולא ידליק לכשתכבה. אלא ע”כ שהגמ’ אליבא דר’ הונא איירי במי שיש לו שמן אחר. אלא שהירושלמי (שם) טעון ביאור, מדוע יש הבדל בין יש לו שמן אחר ויהיה אסור להדליק נר חנוכה, ובין אין לו שמן אחר ומותר יהיה לישראל להדליק? ומביא הפנ”י  שני פירושים, פירוש א’: שמדובר בישראל המדליק ללא רשות הכהן, ואע”ג שהן של ישראל שנפלו מבית אבי אמו כהן, אפ”ה אסור לישראל ליהנות מתרומה טמאה, כדמפרש המשל”מ (הנ”ל) שהנאה של כילוי אסורה בתרומה, אלא היות ובנידון של נ”ח, קיי”ל שאסור להשתמש לאורם, ובלא”ה הרי מצוות לאו ליהנות ניתנו, לכן מותר להדליק נר חנוכה אם אין לו שמן אחר. וכפירושו זה כ”כ המהר”י קורקוס (בהל’ תרומות פי”א הי”ח) והפנ”מ (ירושלמי פ’ בתרא דתרומות). 1*.

ועוד הוסיף פי’ שני בפנ”י שם, שהא שלא מדליקים בשמן שריפה בנרות חנוכה, כי אין להביא שמן שריפה לבית הפסול, וכיון דקי”ל מותר השמן שבנר חנוכה עושה לו מדורה ושורפו (שו”ע סי’ תרע”ז ס”ד) ואם נתיר לו להדליק בשמן שריפה נמצא שמפסיד את התרומה, עכ”ד.

והנה לפי פירושו האחרון צ”ל שאין המדובר דוקא בישראל שקיבל את השמן מאבי אמו כהן, אלא מדובר גם בכהן גופיה, והחשש הוא שיביא את השמן לבית הפסול ונמצא מפסידו, והיינו גם אם אין לו שמן אחר שיהיה אסור. אלא שלא משמע כן מדברי הירושלמי והר”מ (הנ”ל), והואיל וקיי”ל שמותר השמן מעבר לשיעור של חצי שעה אינו מוקצה למצוותו ומותר להשתמש לאור הנרות לאחר השיעור הנ”ל (שו”ע חנוכה סי’ תרע”ב ס”ב), ע”כ א”א לאסור שמן שריפה מטעם שיביאו לבית הפסול ומפסיד את התרומה.

אלא שגם לפי הפירוש הראשון של הפנ”י, צריך להבין מדוע יש חילוק בין אם יש לו שמן אחר לאין לו שמן אחר, שלכאורה גם כשיש שמן אחר, צריך להתיר לו להדליק נר חנוכה, כיון שזה מצוה ומצוות לאו ליהנות ניתנו? וכמו ששנינו (ר”ה כח’ עא’): אמר רבא המודר הנאה מאדם או משופר מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה, עכל”ה, ופרש”י שם, טעמא משום דמצוות לא ליהנות ניתנו, וא”כ מאי שנא הכא?

ואפשר לומר, שחילוק יש בין הנהנה בהנאה ישירה לבין הנאה עקיפה מהמצוה, שבהנאה ישירה לכו”ע אמרינן שמצוות לאו ליהנות ניתנו, ובהנאה עקיפה נחלקו ר’ יהודה ורבא (בגמ’ ר”ה הנ”ל) אם נקראת הנאה או לא. ולפי”ז אפשר ליישב מה שהקשינו על הפנ”י, אם יש לו שמן אחר והוא מדליק בשמן שריפה יוצא שהוא מרויח את השמן האחר, א”כ ההנאה העקיפה נחשבת הנאה כמו לגבי תקיעת שופר של שלמים (ר”ה שם). לעומת זאת כשאין לו שמן אחר והוא מדליק בשמן שריפה, הרי אינו מרויח שום שמן, א”כ יש לו הנאה ישירה מנר חנוכה, ובכה”ג אמרינן לכו”ע מצוות לאו ליהנות ניתנו. אלא שיש לעי’ בדברינו אלו, שכן בתוס’ עמ”ס שבת נאמר (שבת כו’ ע”א ד”ה אין), שאיסור הנאה מהתרומה היא שאין להנות הנאה ישירה מכילוי התרומה, (כגון ישראל שמאכיל את בהמתו כרשיני תרומה, שזוהי הנאה ישירה של כילוי), וא”כ למה יהיה איסור להדליק נר חנוכה משמן שריפה כשיש לו שמן אחר, מטעם שמרויח את השמן האחר הרי זוהי הנאה עקיפה שאינה הנאה של כילוי ולא נאסרה לישראל?

ד. עוד היה אפשר לצדד ולומר, שיהיה אסור אפילו לכהן להדליק נ”ח בשמן שריפה,  כיון שבעצם השימוש בשמן למטרת נר חנוכה, הרי הוא מבטל כל שימוש אחר לאור נרות אלו, שהרי קי”ל שאסור להשתמש לאורם, וממילא הרי הוא כמפסיד את התרומה, ואפשר לומר שמזה הטעם נקט בפנ”י בפי’ השני שגם הכהן לא יוכל להדליק בשמן שריפה.

אלא שכבר מרן הגרשז”א כתב (שו”ת מנחת שלמה עמ’ רכ”ג ד”ה הן), שאין הדלקת נ”ח בשמן שריפה נחשבת להפסד תרומה, ועי”ש.  וכ”כ בס’ המעשר והתרומה (עמ’ קי”ז). וכ”כ מו”ר הגר”ש עמאר שליט”א (תנובות שדה גליון מס’ 3 – וע”ע במאמרו של הג”ר שמ”ע בחוברת זו).

ה. והנה להלכה רבינו הרמב”ם (תרומות פי”א הי”ח ועי”ש בכ”מ וברדב”ז שם) הביא את דברי הירושלמי להלכה, וכתב בזה”ל: “מי שאין לו שמן אחר להדליק נר חנוכה מדליק בשמן שריפה שלא ברשות כהן”, הרי לנו להדיא   שדעת הרמב”ם שגם לישראל היכא שאין לו שמן אחר, יכול להדליק בשמן שריפה, וכך הבין דברי הירושלמי ופסקם להלכה. וע”ע מ”ש במל”מ (בד”ה וכן מדליקין ובפ”ב הי”ד).

העולה מכל האמור:

א. דעת הרבה מן הפוסקים, וכפי שהבאנו בפנים, שמותר ליתן גם בזמנינו תרומה טמאה לכהן ולא חישינן שתצא מכך תקלה. לעומת זאת הרדב”ז כתב, שהאידנא לא נותנים לכהן שחוששים שמא תצא תקלה.

ב. מותר לכהן להדליק נר חנוכה בשמן תרומה טמאה.

ג. ישראל, אין לו להדליק  נר חנוכה בשמן תרומה טמאה, שכן היום מצויים ב”ה בשפע שמנים המותרים. ואם אין לו כל שמן אחר אלא שמן תרומה טמאה, רשאי הוא להדליק בזה נר חנוכה. (וכ”פ הכה”ח הל’ חנוכה סי’ תרע”ג ס”א).


1 אמנם הראש יוסף (שבת כו’ ע”א) כותב דלא אמרינן מצוות לאו ליהנות ניתנו במצוות דרבנן, והדלקת נרות חנוכה מצוה דרבנן היא, ולכן אף שאין לו שמן אחר, אסור. אך בפי’ המראה פנים מוכיח מהירושלמי הנ”ל, שגם במצוות דרבנן אמרינן מצוות לאו ליהנות ניתנו. וכן נראה דעת הר”מ (תרומות פי”א הי”ח), וכ”כ בפרמ”ג (חנוכה סי’ תרע”ג סק”א), וכ”כ הרשב”א והר”ן, ודלא כדעת בעל המאור שהוכיח מפ”ק דר”ה (כח’) גבי המודר הנאה מחבירו דלא אמרינן במצוות דרבנו שמצוות לאו ליהנות ניתנו. וכבר האריך בכל זה בס’ שדי חמד (מערכת חנוכה אות ג’) ואכמ”ל.