לוגו בית המעשר
|

הגדרת מינים שוים בהלכה לענין כלאים

א' אב התשנ"ח | 24/07/1998

(פורסם ב’תנובות שדה’ גיליון 19 לצפייה בגיליון לחץ כאן)

(לתשובה של מו”ר הגאון רבי שלמה עמאר שליט”א לחץ כאן)

 

הגדרת מינים שוים בהלכה לענין כלאים ונפ”מ להרכבת שקד על כנות אפרסק – שקד

לכבוד
מו”ר ועט”ר הגאון
רבי שלמה עמאר שליט”א
אב בית הדין הרבני פ”ת
וחבר מועצת הרה”ר לישראל

שלום רב!

התקבלה שאלה במכון מחקלאי שהזמין [חתם חוזה ושילם חלק מהסכום] שתילים של עץ השקד, כאשר הכנות שישמשו את העץ הזה הם שנים, האחת היא כנת ה – 677. והשניה היא כנת ה”הנסן”. ועתה נפשו בשאלתו, האם מותר לו ליקח שתילים אלו מהמשתלה, או לא. והספק הוא האם כנה זו היא ממין השקד ומותרת בהרכבה, או ששני מינים הם ואסורים משום הרכבת אילן.

על מנת ללמוד מעט יותר על כנות אלו, נערך סיור כאשר מו”ר שליט”א בראש, בגינת מכון התורה והארץ, ששם נטועים כנות אלו.

ראשית אפתח בפרטים טכניים על כנות אלו:
כנת 677, היא כנה שנמצאה באקראי בצרפת, וכפי הנראה היא הכלאה טבעית של האפרסק והשקד.

כנת “הנסן” היא כנה שמקורה בארה”ב, כנה זו היא תוצאה של הכלאה בין אפרסק לשקד, שנעשתה בידי אדם.

בהלכה הוזכרו לענין הגדרת המינים בכלאים ג’ דברים, והם: הדמיון בעלים, צורת הפרי וטעם הפרי.

להלן השואה בין המינים בג’ דברים הנ”ל (בעיקר ע”פ תוצאות הסיור + בדיקה אישית נוספת).

הנסן אפרסק שקד
העלים + +  – *
צורת פרי

צורת גרעין

+

+

+

+

טעם הפרי ** גרעין +***  +

*  אמנם גם אינו רחוק לחלוטין מעלים של שקד בריא.

** על פי טעימה של מו”ר שליט”א

*** ישנו ציפוי עם מעט מאד בשר של פרי להבדיל מאפרסק וטעמה של הציפה כטעם האפרסק

677 אפרסק שקד
העלים + +
צורת פרי

צורת גרעין

+

+

+

+

טעם הפרי  

גרעין +

ציפה +*

 

+

+

* צורת הפרי כצורת האפרסק ממש, עם בשר של פרי וטעמו כטעם האפרסק

מנתונים אלו נראה שכנת “הנסן” דומה הרבה יותר לשקד, ואילו כנת “677” פחות, אם כי לא רחוקה ביותר.

ההגדרות ההלכתיות:
ההגדרה ההלכתית של מין במינו בהלכה, צריכה בירור, מה נקרא מין? האם מה שאנו קורים היום משפחה, או אולי סוג, או אולי מין? ובאמת כבר ידידי אגרונום המכון כה”ר יהורם דנינו הי”ו, חקר ובדק, את הזוגות המופיעים ברמב”ם (פ”ג הלכ’ כלאים), והשווה אותם לשמות הבוטאניים כפי שנקראים היום, וע”פ המיון הנהוג היום, ומסקנת דבריו שם הם (ודבריו פורסמו בתנובות שדה גליון מס’ 4): א. רוב הזוגות שהזכיר הרמב”ם הם, מאותו סוג ולא מאותו מין בוטני, אך, בכל זאת אינם כלאים. ב. יכולים להיות פרטים בסוג שיהיו כלאים ביניהם. כדוגמת השיפון והחיטים. ג. התרדין והלעונין הינם, ממשפחות שונות מבחינה בוטנית, ונחשבים למין אחד בהלכה. ואמנם סיים שם, בזה”ל: חשוב להדגיש שהזיהוים בטבלה אינם מחייבים ויכול להיות שנפלה טעות בהם.

א”כ על כרחך שההגדרה ההילכתית שונה ממה שאנו קוראים היום למין. והנה מצינו ברמב”ם שכתב (כלאים שם הל’ א – ו), “יש מינין בזרעים שיהיה המין האחד נפרד לצורות הרבה מפני שינוי המקומות והעבודה שעובדין הארץ עד שיראה כשני מינין ואעפ”י שאין דומין זה לזה הואיל והן מין אחד אינם כלאים זה בזה. ויש בזרעים שהן דומין זה לזה וצורת שניהן קרובה להיות צורה אחת ואע”פ כן הואיל והן שני מינים הרי אלו אסורים זה עם זה”. ומוסיף הרמב”ם וכותב (ה”ה) וכן יש זרעים ואילנות אחרות אע”פ שהן שני מינן בטבען הואיל ועלין של זה דומין לעלין של זה או פרי של זה דומה לפרי של זה דמיון גדול עד שיראו כשני גוונים ממין אחד לא חששו להם לכלאים זה עם זה. שאין הולכין בכלאים אלא אחר מראית העין”. והוסיף ונתן דוגמא לדבר, כיצד הלפת עם הצנון אינן כלאים זב”ז, מפני שפרי של זה דומה לפרי של זה. והלפת עם הנפוס אינם כלאים זה בזה, מפני שהעלין דומין לעלין, אבל צנון עם הנפוס, אע”פ שהעלין דומין זה לזה, והפרי דומה לפרי, הרי אלו כלאים, הואיל וטעם פרי זה רחוק מטעם פרי זה ביותר, וכן כל כיוצא באלו. עכ”ד הרמב”ם ז”ל.

הנראה בודאות ברבינו הרמב”ם, שג’ דברים הם הקובעים לענין כלאים, א. הדמיון בפרי. ב. הדמיון בעלים. ג. הדמיון בטעמו של הפרי. והנה שינוי הגוונים שהזכיר הרמב”ם יש שהם רק בצבע הפרי למשל: תאנים לבנות עם השחורות. ויש שצורתם שונה לגמרי, עד שנראים כשני מינים ובלשון בני אדם נקראים הם בשמות שונים, ומכל מקום אינם כלאים כיון שהם מין אחד (עי’ בנו”כ שם). ההבדלים בתוך המין באים מתוך שינוי בדרכי עיבוד האדמה, וע”י תנאים מסוימים ניתן לשנות מתכונות הצמח וגם אם מתחילת ברייתם היו גוונים שונים ואין אפשרות בידינו לשנות מגוון לגוון, הם לא יחשבו למינים שונים, הואיל ואין ביניהם סימני ההבדל שקיים בין מין למין, וההבדל הוא רק בגוון, והם אינם כלאים זה בזה.

והנה המקור לדברי הרמב”ם כתבו הנו”כ שם שהוא מהירושלמי (כלאים פ”א ה”ה): אמר רבי [יהונתן] יש מהם הלכו אחר הפרי ויש מהם הלכו אחר העלין, הלפת והצנון הלכו אחר הפרי, הלפת והנפוס הלכו אחר העלין. התיבון הרי צנון ונפוס הפרי דומה והעלין דומין ואת אמרת כלאים? א”ר יונה בזה הלכו אחר טעם הפרי. עכ”ל.

הרמב”ם בפיהמש”נ (כלאים פ”א מ”ד) מבאר וז”ל: ואמרו בגמ’ יש מהן שהלכו בהן וכו’ ר”ל אם הם דומים לפרי או לעלים לא יחשבוהו כלאים, עכ”ל. ועפי”ז פסק להלכה (שם ה”ו), שלפת וצנון ולפת ונפוס אינם כלאים. ואילו צנון ונפוס אע”ג שדומים בעלים ובפרי מ”מ כיון שטעמם שונה, הרי הם כלאים זב”ז.

אלא שהר”ש על משנה ה’ שם, מפרש את דברי הירושלמי, שהולכין אחר הכל להחמיר וז”ל: אחר פרי להחמיר, ואחר העלין להחמיר, וכן אחר הטעם להחמיר, עכ”ד. והביאו דבריו הנו”כ על הרמב”ם שם, ועי”ש ברדב”ז שביאר בדברי הר”ש שאם צורת הפרי שונה אע”ג שהעלין והטעם שוין, מ”מ מחמירים. וכן אם העלים שונים אע”ג שהפרי והטעם שוים הולכים להחמיר, וכן בטעם הולכים להחמיר, עכ”ד. וכפירושו של הר”ש כן פירש המהר”י במ”צ על המשנה שם (מ”ה).
אלא שלענ”ד א”א לפרש את דברי הר”ש והריבמ”צ כפשוטם, שהרי במשנה ג’ (שם) נאמר להדיא, הלפת והנפוס אינם כלאים זה בזה. ופי’ הר”ש שם וז”ל: א”ר יונתן כאן הלכו אחר העלים, כלומר לפי שעליהן דומין להדדי אינם כלאים זה בזה, עכ”ל. הרי שלהדיא כתב שאם העלים שוים, הולכים להקל ואינם כלאים זה בזה. וכן ראיתי שפירש הריבמ”צ על משנה ג’ שם, שלפת ונפוס כיון שעליהן דומים זה לזה אע”פ שפריין אינן שוין אינן כלאים.

וא”כ להדיא דלא כמו שכתב הרדב”ז שבעלין שוין הולכים להחמיר כיון שאינם שוים בצורה ובטעם. ומאד נפלאתי שלא ראיתי מי מהפוסקים שהביא את דברי הר”ש ז”ל והקשה עליו מדברים מפורשים שכתב. והן אמנם ראיתי שהמהר”י קורקוס (ה”ו) לאחר שהביא את דברי הר”ש הקשה עליו שאיך אפשר לומר אחר העלים להחמיר, והרי משנה מפורשת היא שהלפת והנפוס אינם כלאים זה בזה וסיים וצל”ע. ואמנם יש להקשות מפי’ הר”ש גופיה על המשנה וכנ”ל. וע”כ שגם הר”ש והריבמ”צ ס”ל שלפת ונפוס אינם כלאים ולא פליגי אלא על לפת וצנון וצ”ע. [ועי’ במקו”צ להל’ ו’ שהביאו בשם הרמב”ן עמ”ס ע”ז ס”ו ע”א שכתב, שהלפת והנפוס מין אחד הם, ע”ש. אלא שלענ”ד אם כך יסבור הר”ש א”כ מדוע היה עליו להביא את דברי הירושלמי שהולכין אחר העלים להקל בלפת ונפוס, היה עליו לומר שהם מין אחד ודי בזה (עי’ לקמן), ואי”ל שמשום שהם שוים בעלים משו”ז הוו מין אחד, שהרי הר”ש סבירא ליה שהולכין אחר העלים להחמיר, וצ”ע].

והרדב”ז כתב (סוף הל’ ה’) שכ”ד הראב”ד שלא פליג אלא על לפת וצנון ולא על לפת ונפוס, ומכאן הוכיח שאין דעת הראב”ד כדעת הר”ש שאיהו פליג גם על לפת ונפוס, וצ”ע מה יענה על משנה מפורשת ועל דברי הר”ש שם. ועי’ עוד בדברי מרן הכ”מ בסוף הל’ א’ שמשמע שגם לדעתו לא חולק הר”א אלא בלפת וצנון ולא בלפת ונפוס. ועו”ע מ”ש החזו”א (סי’ ג’ ס”ק ה’ בד”ה ואפשר) שדעת הראב”ד היא כדעת הר”ש. ודבריו הם לא כדברי מרן בכ”מ והרדב”ז הנ”ל.

ושוב ראיתי להרב ארץ חמדה (ספר ב’ ח”ב ו’) שכבר הביא את דברי הר”ש לענין לפת ונפוס, והוכיח מכן כמו שכתבנו למעלה שא”א לומר כדברי הרדב”ז שס”ל אליביה דדעת הר”ש שיש להחמיר גם בלפת ונפוס, וזה אינו שהרי משנה מפורשת היא וכך ביאר הר”ש שם. ולכן מפרש הארץ חמדה שם, שגם לדעת הר”ש היכא שדומים בסימן אחד, ומאידך אינם דומים וגם אינם רחוקים בשאר הסימנים, שבכה”ג הולכים להקל, והיינו דין דלפת ונפוס. אך היכא שהסימנים סותרים זה את זה לגמרי, ומאידך בדבר אחד הם דומים, בהאי פליגי הרמב”ם והר”ש, שלדעת הרמב”ם אינם כלאים שסו”ס דומים בדבר אחד דמיון גדול, ואילו דעת הר”ש שזה כלאים כיון שבשאר הסימנים אינם דומים כלל, עכ”ד. ושמחתי מאד שמצאתי מי שהעיר בזה.

אלא שעל עיקר דבריו צריך ביאור, שהרי לפת וצנון שלכו”ע פליג הר”ש וס”ל להחמיר, מ”מ הרי בפרי הם ממש דומים, וגם לענין העלים אע”ג שהם אינם דומים, מ”מ א”א לומר שהם רחוקים, שהרי לפת ונפוס דומים בעלים, ומאידך צנון ונפוס גם דומים בעלים, ובע”כ צריך לומר שיש ביניהם דמיון, אלא שהוא אינו דמיון גדול, [ועי’ לקמן שהבאנו את הדברים בשם החזו”א] וא”כ היה צריך לסבור הר”ש שזה מותר, שאינו שונה מדין לפת ונפוס. ועי’ בארץ חמדה שם באות ו’ מש”כ ודו”ק. ועו”ע שם במסקנתו שהעיקר הוא הטעם, ועי’ לקמן מה שכתבנו.

מ”מ להלכה כתב הרמב”ם שכוונת הגמ’ היינו להקל בדמיון של דבר אחד, מלבד אם הטעם רחוק ביותר. והמהר”י קורקוס שם הגדיר את הדברים כך: שלפת וצנון ולפת ונפוס, אינם רחוקים בטעם ריחוק גדול [לשונו שם], על כן הקילו בהם מפני שדומים בדבר אחד. משא”כ אם יש בטעם ריחוק גדול, אע”ג שדומים בב’ הדברים יש להחמיר. וכדברי הרמב”ם כן פסק השולחן ערוך (יו”ד סי’ רצ”ז סעי’ ט”ו).

והנה מכל דין זה דלפת וצנון למדים אנו דבר אחד, שאין צורך בדמיון מוחלט בכלום, שהרי אע”ג שלפת וצנון הם שוים בפרי, ולא בעלים, ואע”ג שלפת ונפוס שוים בעלים ולא בפרי, מ”מ נאמר בירושלמי שצנון ונפוס שוין גם בפרי וגם בעלים, הכיצד? והרי צנון שוה ללפת בפרי והלפת לא שוה בפרי לנפוס, וא”כ כיצד שוה הצנון והנפוס בפרי, וכן יש להעיר לענין העלים? אלא על כרחך שכל הדמיון כאן הוא אמצעי וכלשונו הנפלאה של החזו”א (סי’ ג’ ס”ק ה’) שהצנון הוא אמצעי בריחוק בין לפת לנפוס בדמיון הפרי. והנפוס הוא אמצעי בריחוק בין לפת לצנון בדמיון העלים. ובטעם הלפת הוא הממוצע בין הצנון והנפוס. עכ”ד. הרי שלכל הדברים אי”צ דמיון ממש. וזהו שכתב הרמב”ם (ה”ו) “טעם פרי זה רחוק מטעם פרי זה ביותר”. (ועי’ עוד במ”ש הרדב”ז בסוף הלכה ה’ ע”ש).

ומה שכתב הרמב”ם בה”ה שאם העלין של זה דומין לעלין של זה או פרי של זה דומה לפרי של זה דמיון גדול לא חששו להם לכלאים, ע”כ. ודבריו אלו כתב כהקדמה לדין הלפת וכו’, צ”ל דמיון גדול אך לא מוחלט, דאל”כ קשה היאך שוה הצנון והנפוס, וכמבואר בפיסקה הקודמת.

והנה לענ”ד חובה להדגיש, שמה שכתב הרמב”ם שכיון שהם רחוקים ביותר, הרי הם כלאים זה בזה אע”ג שהם דומים בשאר הדברים, היינו דוקא כשהן שני מינים בטבען כגון הלפת, הצנון והנפוס, [וכמבואר בר”מ בה”ד שהיא דברי הקדמה להל’ ה’, ועי’ במקו”צ מ”ש בשם הרמב”ן ואי”כ דעת הר”מ] שבכה”ג אם הם רחוקים יותר מדי בטעם, בכה”ג אין להקל אע”ג שדומים בעלים ובפרי. משא”כ אם אינם רחוקים יותר מדאי, אע”ג שהם שני מינים בטבען כגון הלפת והנפוס או הלפת והצנון, בכה”ג אם יש דמיון גדול [ואי”צ מוחלט] או בעלים או בפרי, לא חששו לכלאים. אבל היכא שהוא מין אחד בטבעו, אפילו הטעמים שונים לגמרי, אינם כלאים זב”ז. ומנא אמינא לה, מהא שכתב הרמב”ם בהלכה ג’ החיטים והזונין אינם כלאים זה בזה. ולכאורה החיטין והזונין טעמם שונה לחלוטין, שהרי להדיא שנינו (ירושלמי רפ”ק דכלאים) שזונין מאכל יונים הוא ולא מאכל אדם, וא”כ אחר שטעמם שונה כ”כ עד כדי כך שאינם ראויים למאכל אדם, היו צריכים להיות אסורים משום כלאים. ואל תאמר שהא שאינם כלאים זה דוקא משום שהם אינם מאכל אדם, שהרי קי”ל שזונין עם שעורים הוו כלאים, וע”כ היינו טעמא משום שעם החיטין הם מין אחד ולא עם השעורים. וכן היא להדיא מסקנת הגמ’ בירושלמי שם וז”ל: … מעתה יהיו כלאים עם החיטין, אמר רבי יונה מין חיטים הם אלא שהפירות מזנים ע”כ. ועי’ בפי’ הפני משה שם, שאינן יוצאין כמו שזורעים אותם, אלא נפסדים ומקולקלין. (ואע”ג שהרמב”ם מנה עם החיטין והזונין גם מינים שאינם בהכרח מין אחד בטבען [כוסמין ושיפון – עי’ רדב”ז ומהרי”ק בשם פיהמש”נ להרמב”ם ועי’ בהערה למהרי”ק מהדורת פרנקל], מ”מ לענין חיטין וזונים הדין דין אמת).

ועי’ בפי’ הר”ש על משנה א’ בכלאים. ועי’ עוד ברמב”ם פ”א הל’ ה”ד שכתב שאין נוהג כלאים במאכל בהמה, וא”כ יש להקשות מדוע הכא בזונים עם השעורים נוהג כלאים? וכבר הקשה זאת מרן הכ”מ שם ויישב, שמה שכתב הר”מ שאינו נוהג אלא במאכל אדם לאו דוקא, אלא כל שהאדם רוצה בקיומו ואפי’ למאכל בהמה וכגון זונין ליונים, אסור משום כלאים. ועי’ בפי’ המראה פנים על הירושלמי שם שכתב שדברי הכ”מ הם דברים שא”א לקיימם ומוכיח את דבריו מלשון הרמב”ם, ולכן כתב לחלק בין כלאי זרעים לבין כלאי הכרם, עי”ש. וע”ע בספר מרכבת המשנה על הרמב”ם בפ”א שם שכתב שדברי הכ”מ דחוקים, ולכן כתב שע”כ צריך לומר שזונין ראויים למאכל אדם ע”י הדחק, ודי בזה לאסור משום כלאים, משא”כ בתרומה שזה נקרא מן הרע על היפה, ולכן פסק הר”מ בהל’ תרומות (פ”ה ה”ג) שאין תורמין זונין על חיטין שאין תורמים מן הרע על היפה. וע”ע שם שלא הסכים לחלק בין כלאי זרעים לכלאי הכרם. ועו”ע להרב חזו”א שכתב (כלאים סי’ א’ ס”ק י”ב בסוד”ה ומיהו) וז”ל: ולפי”ז צ”ל דזונין נמי נאכל לאדם ע”י תיקון וצ”ע.

מ”מ לכל הפירושים, בין אם אינו נאכל אלא בשעת הדחק, ובין אם נאכל בשעת הדחק רק ע”י תיקון וק”ו אם כדעת מרן הכ”מ שאינו נאכל כלל לאדם, הרי ודאי ללא כל ספק שרחוק טעם הזונין מטעם החיטים, וע”כ שאינו כלאים עם החיטים משום שהוא מין חיטים, וכאשר הוא אותו מין בטבעו לא אכפת לי מצורתו וטעמו. וזהו שכתב הרמב”ם בפרק ג’ הלכה א’ שבמין אחד שנפרד לצורות הרבה עד שנראה כשני מינים, אע”פ שאינן דומים זה לזה, הואיל והן מין אחד אינם כלאים זה בזה. ע”כ. ולא חילק אם אינם דומין בעלים או בפרי או בטעם.

ומכאן קושיא למה שראיתי שכתב בספר ארץ חמדה (ספר ב’ חלק ב’ ו’ אות ג’) …דאילו שינויי טעם לא יצוירו במין אחד כלל, דעל ידי שינוי הטעם יחשבו לשני מינים. ובהמשך כתב, שהגם ששני מינים שרחוקים בטעם מ”מ אם דומים בעלים או בפרי הרי”ז מותר, וע”כ שמה שנאמר “הלכו אחר הטעם” היינו כשרחוקים ביותר שאז אין סומכים על שאר דמיונות. עכ”ד. ויש להבין שהרי כנז’ לעיל חיטין וזונין טעמם רחוק לגמרי וכתב עליהם בירושלמי שהם מין אחד, וצ”ל (ועי’ לקמן מ”ש בדבריו לענין הדרים ודוק לעניינו). ועו”ע בארץ חמדה שם מש”כ לענין ההדרים, ועי’ לקמן.
ואמנם מצאנו להרב לבושי שרד (חידושי דינים סי’ ק”ו והב”ד בפ”ת סי’ רצ”ה סק”ב) שכתב לאסור הרכבת תפוחים על תפוחי יער הנקרא קוואסנצינ”ס, והעלה שגם במין הרע שלהם וגם במין הטוב אסורה ההרכבה, ובתו”ד כתב שגם במעולה שבהם אסור, כיון שרחוקים הם בטעם והוי כשני אילני מאכל. עכ”ד. ולכאורה היינו שלא כדברינו דלעיל שבמין אחד אפי’ רחוקים בטעם אינם כלאים זב”ז. אלא שכבר בתשובות משכנות יעקב (הב”ד בפ”ת שם), פליג עליו והתיר את הרכבתם לכתחילה, כיון שמה שהם משונים הרבה בטעמם לא איכפת לי, שכן סו”ס הם מין אחד, ולא גריעי מזונין וחיטים. ומה שהצריך הרמב”ם קירבה בטעם היינו דוקא באותם שהם שני מינים בטבען. עכ”ד. והן הן הדברים הנ”ל.

ומצאתי להגאון הרש”ק בספרו שו”ת האלף לך שלמה (יו”ד סי’ רצ”ב) שכתב בקצרה ממש בנידון התפוחים הנ”ל, שהעיקר שהם אינם כלאים זה בזה והוו מין אחד, וראיותיו של הלבו”ש אינם ראיות כלל, והוסיף שם שזכור לו שהגאון מוהרא”ז מרגליות בתשובותיו גם חולק על הלבו”ש. עכ”ד. וכן ראיתי למרן החזו”א (כלאים סי’ ג’ ס”ק ו’) שהביא את המחלוקת שהובאה בפ”ת הנז’ וכתב שלעיקר דברי המשכנ”י שבמין אחד לא אכפת לן מריחוק הטעם, כן היא גם דעתו [וציין לסי’ ב’ ס”ק י”ח – שם כתב לענין דקל עי”ש] אלא שיש לדעת מנין לו שהן מין אחד. עי”ש. [ולענ”ד הדברים מפורשים גם בדברי הרב המבי”ט בספרו קרית ספר על הרמב”ם שם בהל’ ג’, עי”ש]

ואמנם ראיתי שאלה שנשאל הראש”ל הגאון הרבצ”ח עוזיאל זצ”ל בשנת תרצ”ה אודות הרכבת משמש על שקד, ואודות עצי הדר אם נחשבים למין אחד. וענה להם בתשובה בזה”ל (שו”ת משפטי עוזיאל חיו”ד סי’ כ”ד): מכאן למדנו כלל גדול בכלאים: א. כל אילנות שהם מין אחד, ודומים בצורת עליהם ופירותיהם, אינם כלאים זה בזה. ב. אילנות שהם מין אחד ודומים בצורת עליהם, ופירותיהם, אבל רחוקים ביותר, בטעם הפרי שלהם, כשני מינין הן, והוו כלאים זה בזה. ג. אילנות שהם שני מינים בטבעם, אע”פ שהם דומים זה לזה, בצורת העלים ופירותיהם הם כלאים זה בזה. ומכאן ענה הראש”ל ז”ל, לשואליו, שהמשמש והשקד שני מינים הם ואסורין בהרכבה. ואילו הפירות הדר, הואיל ומין אחד הם, ודומים בעליהם או בפירותיהם, וקרובים בטעמם, הרי הם מין אחד ואינם כלאים זה בזה. ואולם הוסיף שם וכתב, שגם בפירות הדר אם הטעם רחוק זה מזה כגון הלימון המתוק והחמוץ, הרי הם כלאים זה בזה (אע”ג שהפרי והעלין שווין). עכ”ד.

ולענ”ד אחהמ”ר לא זכיתי להבין דבריו, שהרי כנ”ל במין אחד אפי’ רחוקים בטעמם, אינם כלאים זה בזה ולא כמ”ש באות ב’. ואדרבה אם דעתו שמיני הדר מין אחד הם, א”כ אפילו החמוץ והמתוק אינם כלאים זב”ז, וצל”ע. [ומש”כ שם גבי פירות הדר, עי’ למרן החזו”א בהלכות כלאים (סימן ג’ אות ז’ ובסי’ ב’ ס”ק ט). ועו”ע למרן הראש”ל שליט”א, בשו”ת יביע אומר (ח”ה או”ח סי’ י”ט אות ז’) שהביא דברי הפוסקים ז”ל בד”ז, ובמילואים (שם עמ’ שמ”ח) כתב, שמ”מ לענין כלאים אין להקל בזה. וכדעת מרן החזו”א זיע”א. ועוד הביא שם, מה שכתב בשו”ת משפט כהן (סימן כ”ה) דדי לנו במה שהונהג מכבר להרכיב תפו”ז עם לימון מתוק, וגם בזה החרדים מהדרים להרכיב על ידי גוי. אבל תפו”ז ואשכולית לא נהירא לחושבם מין אחד. ועי’ בתשובה למו”ר שליט”א בענין עץ המורכבים על ענפיו כמה מזני ההדר בד”ז (תנובות שדה גליון מס’ 12) עי”ש].

ועי’ עוד מש”כ החזו”א (שם סי’ ב’ ס”ק ט בד”ה ונראה) שתפו”ז וחושחש מין אחד הם, עכ”ד. והיינו כנ”ל שאע”ג שהמציאות היא שהחושחש טעמו רע ומר ושונה לגמרי מהתפו”ז, מ”מ כיון שמין אחד הוא, לא אכפ”ל מהשוני בטעם. (ומש”כ שם לעיל בד”ה והלכך, נראה שהעיקר על שאר ההרכבות בהדר כגון תפוז על לימון שהזכיר שם). אלא שעל עצם קביעתו זו של מרן החזו”א ז”ל שהם מין אחד פקפק מרן הגרשז”א בספרו מנחת שלמה (סי’ ע”א אות ט’) שמהיכ”ת שהם מין אחד. [ודוק שם שזה עיקר שאלתו, ולא רק מריחוק הטעמים].

ובספר ארץ חמדה (ספר ב’ חלק ב’ פ”ו אות ד’) כתב וז”ל: ולפי הנחה זו שהיתר העלים או הפרי היינו בשרחוקים זה מזה בטעם, דאי לאו הכי לא הוו שני מינים נראה דכל סוגי ההדר יכולים להיות ניתרים לדעת הרמב”ם על יסוד דמיון בפרי או בעלים דאף במינים אלה שטעמם רחוק זה מזה עד כדי שלא יחשבו לשני גוונים של מין אחד, מ”מ אין הם רחוקים ביותר זה מזה דכולם יש בהם גם תכונות משותפות בטעם ולא גרעו משאר שני מינים הרחוקים זה מזה בטעמם, עכ”ד.

נמצאת למד שדעתו ז”ל, שמיני ההדר הם שני מינים שכן טעמם רחוק זה מזה, (ולא מין אחד כמש”כ המשפטי עוזיאל הנ”ל), אלא שכיון והם אינם רחוקים ביותר זה מזה שיש בהם תכונות משותפות בטעם [אולי זה טעם בסיסי ועי’ מ”ש מו”ר הגר”ש עמאר שליט”א במאמרו שם על דברי הרב עוזיאל ודו”ק. ואולי זה הביאור לדעתו בחיטין וזונין ודו”ק], הרי הם כשאר שני מינים שיש לבודקם בעלים או בפרי, ולכן על יסוד הדמיון ביניהם כתב שלדעת הרמב”ם כל ההדרים מותרים. וכ”ז הוא לשיטתו.

אלא שמצאתי להרב ערוך השולחן (יו”ד סי’ רצ”ה ס”ק י”ד) שביאר בדעת הרמב”ם שכל שאנו רואים שהם מינים נפרדים לגמרי, שאינם מסוג אחד כלל, דאז אפילו אם העלין דומין זה לזה או הפרי דומה, הוי כלאים. אבל אם הם רק שני מינים בטבען, כלומר שהכל מין אחד, אך בטבעם אין להם דמיון, כגון תפוחים שיש מהם מתוקים כדבש, ויש מהם חמוצים כחומץ וכו’, ולכולם יש להם שם כולל וכו, בזה אומר הרמב”ם דכשהעלין או הפרי דומין, אינם כלאים זה בזה. ובהל’ ט”ו כתב שמשו”ז בכל מיני תפוחים וכו’ אין כלאים שהם דומין זל”ז, אלא שיש בהם גדול וקטן וממילא גם הטעם שונה, אלא שסו”ס הכל מין אחד, עכ”ד ועי”ש.

הרי שלדעתו כל ההיתר הוא במין אחד אלא שהם שני מינים בטבען, אך בשני מינים שונים לעולם הוי כלאים, ולענ”ד לא כך מדויק ברמב”ם וכנ”ל, ואדרבה מדעת הפוסקים נראה שהיכא שזה מין אחד לא אכפת לן כלל מהדמיון, ולכן בתפוחים שהם מין אחד הסכימו הפוסקים דלא כהלבו”ש, והיינו דלא כדבריו. (ועי’ בסוף הל’ ט”ז שהביא את מחלוקת הלבו”ש והמשכנ”י ולא דן בדבריהם, עי”ש).

ואמנם כל זה במין אחד, אך היכא שהם שני מינים בטבעם, בהא כתב הרמב”ם (שם הל’ ב’, ד’) שאף אם הם דומים, הרי הם כלאים זה בזה, והיינו שאמנם הם דומים אך רק דמיון מועט ולא דמיון גדול, הרי הם כלאים. אך אם הם דומים דמיון גדול [ואי”צ מוחלט וכנ”ל], עד שיראו כשני גוונים ממין אחד, בהאי אינם כלאים זב”ז ואפילו שהם שני מינים [עי’ מהרי”ק ה”ה]. וכיצד נקבע הדמיון? על כך כתב הרמב”ם שהדמיון נקבע באחד משניים או דמיון בעלים או דמיון בצורת הפרי, שאם הם דומים דמיון גדול באחד משניהם או בעלים או בפירות, אע”ג שהם שני מינים אינם כלאים זב”ז. ועד כאן לא הזכיר הרמב”ם ענין של טעם הפרי, וגם בה”ד וגם בה”ה הזכיר רק הענין של עלים וצורת פרי, והיינו כמו שסיים בה”ה שהכל הולך אחר מראית העין, והיינו על מנת להתיר שני מינים צריך דמיון גדול בעלים או בפירות, ובכך סר החשש של מראית העין.

ואמנם לימדנו הרמב”ם שאע”ג שע”י הדמיון בעלים או בפירות סר החשש של מראית העין, מ”מ יש תנאי בסיסי שאמנם אינו מצריך דמיון גדול, אך צריך שלא יהיה רחוק ביותר, והוא הטעם, היינו שבעינן שיהיה צד שווה בטעם של שני המינים, ואפי’ אם אינו קרוב, מ”מ העיקר שלא יהיה רחוק ביותר, וכך דייק המהרי”ק מהא שכתב הרמב”ם “רחוק ביותר”. ודין זה אינו משום מראית העין, שהרי בדמיון בעלים או בפרי או ק”ו בשניהם סר החשש של מראית העין, ועכ”ז קיי”ל שהצנון והנפוס כלאים זב”ז, ולא משום מראית העין, אלא משום ששונים הם בטעם ריחוק גדול ביותר, ודין נוסף הוא.

ולענ”ד צריך צריך לבאר ברמב”ם כך, שלענין כלאים אסרה תורה כל שהם שני מינים הבולטים שהם שני מינים, וכיצד מבחינים? על כך לימדנו הרמב”ם שבשנים זה ניכר, או במראה או בטעם, במראית העין היינו ע”י הדמיון בעלים או בפרי, ובטעם היינו הקירבה בטעמם של המינים. אלא שסוכ”ס כיון שהעיקר הוא מראה העין, על כן כתב הרמב”ם שבעלים ובפרי שזה משום מראית העין, בעינן דמיון גדול, ומאידך בטעם די שלא יהיה רחוק, שכן סוכ”ס בטעם גם באותו מין ודאי יש טעמים שונים ומגוונים, ועל כן לא בהכרח שאם הטעם שונה שזה ניכר שזה שני מינים, אלא א”כ זה רחוק ביותר בטעם, ואזי זה ניכר לכל שזה שני טעמים, ולא יועיל לן שלעין ניכר שזה מין אחד ע”י העלים או הפרי או שניהם יחד, שכן טעמו מוכיח שהם שני מינים. וכן מוכח מלשונו של הרב המבי”ט (קרית ספר על הר”מ שם פ”ג) שכתב, וכן אפילו הם שני מינים אלא שדומין זה לזה בפרי או בעלין דמיון גדול, וכו’, וצנון ונפוס אע”פ שדומין זה לזה בפרי ובעלין הם כלאים זה בזה הואיל וטעם פרי זה רחוק מטעם פרי זה, על ידי הטעם ניכר שהם שני מינים, והוו כצמר ופשתים דהוו כלאים. עכ”ד. והיינו כדברינו הנ”ל שע”י החסרון בטעם הרי הוא ניכר ששני מינים הם, אלא שזהו חסרון בחיך ולא בעין, ואפשר שהחסרון הכללי חד הוא.
ואמנם אודה ולא אכחד, שראיתי להרב מקדש דוד (סי’ ס”א אות ד’) שכתב שיטה חדשה ברמב”ם והיא שס”ל להר”מ שהעיקר הוא מראית העין, ולכן אם הם שוין בעלים או בפרי אינם כלאים זה בזה ואפי’ הטעמים רחוקים לגמרי. ומה שכתב הר”מ לענין צנון ונפוס שמכיון שהטעם רחוק הם כלאים זב”ז, ואע”ג ששם גם העלים וגם הפרי דומים, יש לומר, ששם הפרי והעלים רק דומים ולא שווין ולכן הם כלאים זב”ז, ועי”ש עוד בדבריו. ומ”מ לענ”ד פשטות דברי הרמב”ם אינם מורים כדבריו, וכן ממה שנקטו כל המפרשים הנ”ל בסוגיא דלפת צנון ונפוס נראה דלא כדבריו, וכן דעת המהר”י קורקוס להדיא דלא כדבריו, ע”כ.

וא”כ על פי כל דברינו הנ”ל למדנו: עצים שונים שהם ממין אחד, אינם כלאים זב”ז, ואפילו שונים הם בטעמם. ואם הם שני מינים בטבען, יש להקפיד בראש, שלא יהיו רחוקים בטעם הפרי, ובנוסף צריך דמיון גדול [אך לא מוחלט] או בעלים או בפירות. [ובתשובה אחרת כתבתי על פי הנ”ל להגדיר שהדלעת והדלורית מין אחד הם, ואין בהם משום כלאים, ומותר לעשר מזה על זה].

והשתא נבוא לנידו”ד, וטרם שאכתוב את הנלענ”ד, רק אומר שאמנם ידעתי מש”כ הפוסקים בענין הכרעת המינין בימינו, וכמש”כ בספר בתי כלאים (כ”ז א’) שאין הדבר בידינו כלל, אלא דבר זה מסור לחכמים שיש מהם דומים זה לזה כמין אחד ואפ”ה אסורים ויש מהם שנראים כשני מינים ואפילו הכי התירום חכמים. וגם מרן החזון איש (כלאים ג’ א’) כותב “סידור המינים הוא עפ”י הרגשות רבות כי מלבד התבנית והמראה והטעם אצור בכל פרי מזון אחר כפי רוב היסודות האצורים בדם החי, ובהרגשות פנימיות מכיר האדם בחלוקת המזון של כל פרי ופרי, והכריעו חכמים ברוח קודשם מה הן מין אחד ומה הם שני מינים, ואותם שהכריעו שהם מין אחד אעפ”י שאינם דומים בחיצוניותם במראה או בצורה אינם כלאים. וכתב עוד שם (סק”ב) שהכרעת המינים תלוי בטבעם ולא במראיתם ותבניתם החיצוני. ואמנם בהמשך (ס”ק ט”ז) כתב, ואעפ”י שהכרעה זו של טבע הצמחים היא רק ע”י חז”ל ברוח קודשם, מכל מקום גם בימינו אפשר לקבוע את המין לפי החלטת חכמי דורנו. וכן בסי’ ג’ (ס”ק ו’) כתב, וז”ל: נראה שאף בדורותינו רשאים החכמים לסמוך על הכרעתם בצורות המשתנות איזה מהם מין אחד ואיזה מהם שני מינין וכו’, מ”מ כל שדעתינו מכרעת הכרע גמור שאין בו ספק, סומכים אנחנו להתיר. עכ”ד. ובאמת מלשון הרמב”ם הנ”ל (סוף הל”ו) שכתב “וכן כל כיוצא באלו”. נראה שהשאיר מקום לחכמים להחליט מה הוא כל כיוצא באלו. ולא רק מה שנמסר ע”י החכמים מדור דור. אלא שכל זה מסור בידי החכמים, ואני שלא הגעתי לדרגה זו, כותב את דברי רק כהמלצה לפני מו”ר שליט”א שלו הרשות להורות.

הדמיון בין הכנות לשקד:
ראשית נאמר, שאפרסקים ושקדים, שני מינים הם, וכנאמר במשנה שפסקה הרמב”ם להלכה (פ”ג ה”ד), וכנות אלו למרות שהוכלאו משניהם גם יחד, נראה שעדיין הם שני מינים, ועל כן אנו צריכים לבחון את הדמיון ע”פ ההלכה, וכפי שכתבו הרמב”ם. (ועי’ מש”כ החזו”א – כלאים סי’ ג’ ס”ק ג’ בד”ה יש לעיין ודו”ק לנידו”ד).

כנת “הנסן” והדמיון לשקד:
טעם הגרעין כטעם השקד, היינו לא רק שאינו רחוק אלא כטעמו ממש. [ואמנם הציפה כטעם האפרסק, מ”מ אין שם בשר של פרי כאפרסק כלל ורק הציפוי בלבד, ונלענ”ד שאין זה מעכב כלל, שהעיקר בו הוא הגרעין]. ונותר בידינו לבדוק את החשש של מראית העין. וע”פ התוצאות הנ”ל, צורת הפרי ממש כצורת השקד. ובכך כבר דיינו להתירו לכתחילה משום כלאים. ויש מקום לומר שאינו רחוק גם בצורת העלים, אלא שבדמיון בעינן דמיון גדול וליכא, אך כיון שבפרי דומה, וטעמו כטעם השקד נראה שיש להתירו בהרכבה עם שקד.

כנת “677” והדמיון לשקד:
אמנם טעם הגרעין הפנימי כטעמו של השקד ממש, אך הפרי בשרני וגדול כצורת האפרסק, ובכך בולט שינויו מהשקד בטעם, היינו שכאשר אני בוחן את טעם הפרי, הרי שאני בודק את טעמו של מה שנקרא פרי, ובנידו”ד הוא הבשר והציפה ולא הגרעין, ולכן במידה והיינו טועמים מחד את הציפה והבשר של ה – 677 ומאידך את הפרי של השקד שהוא הגרעין, והם היו קרובים בטעם, ניחא. אלא שבמצב הקיים טעם בשר הפרי של זה, וטעם הגרעין של השקד אינם דומים כלל ורחוקים זה מזה ביותר, וכיון שטעם בסיסי זה אינו הרי הם כלאים זה עם זה, למרות שמצד מראית העין אין חשש שהרי דומים הם בעלים.

ואמנם יודע אנכי שיש שרצו לומר (שיחה בע”פ עם ידידי הרב יואל פרידמן נר”ו), שכיון שבשקד הגרעין הוא העיקר, וכיון שהגרעין של ה – 677 דומים, הרי אין חסרון בטעם, וכיון שגם במראית העין אינו חסר, שכן העלים דומים, על כן לדעתו אין בזה כלאים, וכן הוא פירסם משמו של הגאון רבי מרדכי אליהו שליט”א, להתיר כנה זו עם שקד משום הנ”ל. אך לענ”ד אין זה נראה להלכה אלא כנ”ל, שבוחנים טעמו של מה שנקרא פרי, וב – 677 הציפה והבשר הוא הפרי, ואין טעמו דומה כלל לגרעין השקד, וע”כ הם כלאים זה בזה. ובשיחה עם הרב יואל פרידמן מסר לי שלהגר”מ אליהו הוא לקח את הפרי של ה- 677 בעודו בוסר, ואז הרי הוא דומה לחלוטין לשקד [ככל האפרסקים], וממילא ברור שפסק להיתר, אלא שאחר שנתברר שהפרי דומה לחלוטין לאפרסק, אין כל מקום להתירו בשקד. כנלענ”ד.

הכנות הנ”ל ודמיונם לאפרסק:
והשתא לפי כל התיאורים הנ”ל, נראה שההיפך הוא להרכבתם על אפרסק, היינו כנת 677 שאסרנו הרכבת שקד עליה, משום טעם הפרי, יהיה מותר להרכיב אפרסק על כנה זו, שכן טעמה כטעם האפרסק, ומאידך אין חשש של מראית העין, שכן דומה היא בפרי לאפרסק, ואע”ג שבעלים אינה דומה, מ”מ די בדמיון אחד לפי דעת הרמב”ם, וע”כ האפרסק וה – 677 אינם כלאים זה בזה.

ולענין כנת “הנסן”, נראה לומר שהיא אסורה עם האפרסק, שכן טעם הגרעין של פרי זה (שהוא עיקר הפרי), וטעם הציפה של פרי האפרסק אינם שווים.

המסקנא לענ”ד:
א. מותר להרכיב שקד על כנת “הנסן”, ואילו באפרסק נראה לאסור.

ב. אסור להרכיב שקד על כנת 677. ומותר להרכיב אפרסק על כנה זו.

כ”ז הוא הנלענ”ד, אך הלכה אני מבקש לשמוע מפי מו”ר שליט”א, וכתורה כן נעשה.

בייקרא דאורייתא
הקטון שבתלמידיו
שניאור ז. רווח