לוגו בית המעשר
|

הבאת שליש, שליש בבישול הפרי

ב' ניסן התשנ"ח | 29/03/1998

(פורסם ב’תנובות שדה’ גיליון 17 לצפייה בגיליון לחץ כאן)

 

בתשובה שכתבתי בזמנו בענין חנטה מהי, לענין תרו”מ ושביעית וכו’, והיא נדפסה בשו”ת שמע שלמה ח”ג (חיו”ד סימן ט’), העליתי שעונת המעשרות היא הבאת שליש לכל הפירות כולם, וכל השיעורים שאמרו במשנה (פ”א דמעשר מ”ב) וברמב”ם הלכות מעשר (פ”ב ה”ה): מאימתי הפירות חייבין במעשרות, התאנים משיבחילו, הענבים משהבאישו וכו’, כל אלו הם סימנים שאותם פירות הגיעו לשליש, וכמ”ש התוס’ בר”ה (י”ב ע”ב), וכ”כ מהר”י קורקוס ז”ל על הרמב”ם ז”ל שם, וכן הוכחתי מהגמ’ דר”ה שם.

עוד הוכחתי שם שחנטה האמורה בכל מקום, היא ג”כ הבאת שליש, וגם לענין קביעת שנת המעשר וכו’ דאמרו בגמ’ דר”ה שם, האילן בתר חנטה, היינו הבאת שליש שהוא עונת המעשר, דבזמן זה מתחייבים במעשר ואז נקבעת שנת המעשר שלהם, אם למעשר עני או למעשר שני, וגם לשביעית אזלינן בתר עונת  המעשרות שהוא הבאת שליש, מלבד לשנות הערלה דלא אזלינן בה בתר שליש, אלא בתר הוצאת הפרי שהוא בוסר לדעת הרמב”ם ז”ל וע”ש במ”ש בדעת מרן ז”ל.

ועתה שאל ידידי הרה”ג ר’ שניאור זלמן רווח שליט”א יו”ר המכון למצוות התלויות בארץ, האם שליש שאמרו בכל מקום הוא שליש מגודל הפרי, שעתיד לגדול, או שיש לזה משמעות אחרת, וכבר אמרתי לכב’ בעל פה שלפי עניות דעתי כוונת חז”ל היא לשליש בישולו, בפירות שאינם נאכלים כשהם קטנים. והטעם פשוט, דחיוב המעשר חל על מאכל אדם, וכל זמן שלא הגיעו לשליש עדיין אינם ראויים לאכילה כלל, וע”כ אינם חייבים בתרו”מ, ומשו”כ נמי לא נקבעת שנת המעשר של הפרי עד שיגיע לשליש, דלפני כן אינו ראוי לאכילה כלל, ואין בו חיוב תרו”מ ואין חלה עליו שום קביעה למעשרות. ואע”ג דבהבאת שליש עדיין אינו ראוי לאכילה לגמרי, מ”מ נאכל הוא ע”י הדחק, ודבר הנאכל ע”י הדחק חשיב ראוי לאכילה, וכמו שמצאנו בדיני שבת שאם בישלו  כמאכל בן דרוסאי, שהוא שליש בישול לדעת הרבה פוסקים, דחשיב בישול. ה”נ משיגיע הפרי לשליש מיקרי ראוי לאכילה, וחל עליו חיוב מעשר. ומיהו כל זה שייך רק אם נפרש דשליש זה שאמרו  לענין המעשרות הוא שליש בישולו של הפרי דבזה נאכל ע”י הדחק, אבל אם  נפרש שליש גידולו, לא מובן הענין, דהרי עדיין אינו ראוי לאכילה כלל (לפחות ברוב הפירות)  ואיך יתחייב בתרו”מ. ולכאורה כן עולה מהמשנה במעשרות (פ”א מ”א), כלל אמרו במעשרות כל שהוא אוכל ונשמר וגדוליו מן הארץ חייב במעשרות. ועוד כלל אחר: כל שאין תחלתו אוכל אבל סופו אוכל, אינו חייב עד שיעשה אוכל. ופירש ר”ע מברטנורה וכל שאין תחילתו אוכל, כגון מיני פירות, אינו חייב עד שיעשה אוכל, דכתיב מזרע הארץ מפרי העץ עד שגדל ויעשה פרי, עכ”ל. וע”ש במלאכת שלמה, והרי הוא כמפורש דאין חיוב מעשר חל עד שיהיה ראוי לאכילה, שאמרו אינו חייב עד שיעשה אוכל, ולמדו את זה מהפסוק וגם לפני זה אמרו כל  שתחילתו אוכל וסופו אוכל וכו’ חייב קטן וגדול. וכ’ ר”ע מברטנורה ז”ל, כגון ירקות שמיד כשהן גדלים ראויין לאכילה, ומשמרין אותו עד שיגדל ויוסיף אוכל עכ”ל. הרי לפנינו דחלוקים הירקות מהפירות דמיד חייבים במעשרות ואפילו הם קטנים, וכל ההבדל ביניהם הוא בזה שהירקות ראויים לאכילה מיד כשהן גדלים, וע”כ חייבים במעשרות גם כשהן קטנים, משא”כ הפירות דבקטונתן  אינן ראויין לאכילה, ע”כ אינן חייבים במעשרות עד שיעשו אוכל, והכונה בודאי שיהיו ראויים לאכילה, ואין בזה ספק, וע”כ דהבאת שליש היינו שליש בישולו, דרואים כאן שהגודל לא קובע כלום, לענין חיוב מעשר.

וגם בפירוש הרמב”ם ז”ל שם כ’ ותחילתו אוכל וסופו אוכל, הם מיני ירקות לפי שהן ראויות לאכילה תיכף מצמיחתן וכו’, וזה דרך רוב הירקות, ולפיכך הן חייבות במעשר בשעת קטנן או גודלן לפי שהם ראויות לאכילה בין גדולות ובין קטנות, ומה שאינו ראוי לאכילה בתחילת צמיחתו כמו פירות האילן, אינן חייבות במעשר עד שיעשו אוכל. שאמר ה’ יתברך   מזרע  הארץ מפרי העץ עד שיהיה פרי וכו’ עכ”ל. ומ”ש רוב הירקות הנה במשנה ד’ (שם) מנו ד’ מיני ירקות וב’ מיני פירות, שחייבים בין גדולים בין קטנים. והזכירה במשנה ראשונה כאן עי”ש. וצריך לומר דהני ד’ מיני ירקות דקתני במתני’ (מ”ד) לאו דוקא ארבעה, שהרי הרמב”ם כתב: “רוב מיני ירקות”, אלא צריך להסתכל במציאות על כל ירק ועל כל פרי בפני עצמו, אם ראוי לאכילה גם בקטנותו חייב במעשר מיד. ועכ”פ רואים בבירור שהדבר הקובע לחיוב  מעשר הוא שיהיה ראוי לאכילה. וכאמור גם בראוי לאכילה ע”י הדחק חייב, וזהו ענין הבאת שליש.

וכן הוא במפורש בדברי הרמב”ם ז”ל פ”ב מהל’ מעשר (ה”ג) וז”ל: פירות שאינן ראויות לאכילה בקטנן כגון הבוסר וכיוצא בו, אינן חייבין במעשרות עד שיגדילו ויעשו אוכל. שנאמר מזרע הארץ מפרי העץ עד שיהיה פרי, וכן התבואה והקטניות וכו’. וזו היא עונת המעשרות. וקודם שתגיע התבואה והפירות לעונה זו, מותר לאכול מהן כל מה שירצה, ובכל דרך שירצה. ובהלכה ד’ כתב פירות שהן ראויין לאכילה בקטנן כגון הקישואין והמלפפונות שאין מניחין אותן אלא כדי להוסיף בגופן בלבד, אבל ראויין הן מתחילתן לאכילה  הרי אלו חייבין במעשר בקטנן. שמתחילת יציאתן באו לעונת המעשרות. עכ”ל. ומלבד מה  שכבר דיקדקנו מהמשנה שזה נמצא גם בדבריו כאן, הנה הוסיף וביאר לנו בהדיא, שעונת המעשרות, הוא הזמן שהפרי הגיע למצב שהוא ראוי לאכילה, שע”כ בתבואה ופירות שאינן חייבין במעשר עד  שיעשו אוכל, כתב, וזוהי עונת המעשר, ובירקות ופירות הראויות לאכילה מתחילתן כתב, שמתחילת יציאתן באו לעונת המעשרות.

ועוד יש להוכיח כן ממ”ש התוס’ בר”ה (י”ב ע”ב) שכל הסימנים שנתנו חכמים בפירות לידיעת עונת המעשר שלהן (במס’ מעשר פ”א מ”ב) הם סימנים להבאת  שליש של כל פרי ופרי, וכ”כ מהר”י קורקוס ז”ל בדעת הרמב”ם וכבר העליתי שם שכן עיקר. וכתבו שם שבתבואה וזתים שאין סימן מיוחד להבאת שליש, ע”כ סתמו וכתבו בהם, משיביאו שליש. ואם איתא דהבאת שליש הוא שליש מהגודל של הפרי, לא היה ליה לתנא להאריך ולפרט כולי האי, והרי מגדלי הפירות ואפילו סתם אדם יודעים הגודל הסופי של כל פרי ופרי, והיה די לכלול כל זה בכלל אחד, ולומר, משיגיע כל פרי לשליש  מהגודל שלו הסופי, הוא עונת המעשר שלו. ואצל רוב בנ”א זה קל יותר ומוכר יותר, מאשר כל אותם סימנים שמנו חז”ל במשנה שם.

ועוד דהסימנים שנתנו חכמינו ז”ל שם, מדברים על בשלות הפרי, ולא על הגודל שלו, שכן אמרו, התאנים משיבחילו וע”ש במפרשים שזהו תחילת בישולן, יע”ש על כל סימן של כל פרי, התותים משיאדימו, הרימונים משימסו, התמרים משיטלו שאור וכו’ שבכולם הוא ענין שהפרי מתרכך ונפרש מהקליפה וכו’ שזהו ענין של בשלות הפרי, ולא מדובר על גודל הפרי כלל.

ובאמת בפי’ ר’ עובדיה מברטנורה ז”ל כ’ שם מאימתי הפירות וכו’, דתחילתן אינן אוכל, וצריך ליתן שיעור לכל פרי ופרי מאימתי יגיע זמנו להיות ראוי לאכילה, עכ”ל. ויותר מזה מפורש בפי’ הרמב”ם ז”ל שם וז”ל: כבר ביארנו (במשנה א’) שפירות האילן אינן חייבות במעשר עד שיעשו פרי, ולפיכך אמר, התאנים משיבחילו פי’ משיתחילו להתבשל, וזמן זה הבישול הוא, שמלקטים את התאנה מן האילן ומניחין כ”ד שעות ותהיה ראויה לאכילה. ובוחל הוא בלשון חכמים “הפרי  המבושל”. עכ”ל. הרי מפורש ומבואר כמה פעמים שהכל תלוי בבשלות הפרי להיות ראוי לאכילה, וזו היא עונתו למעשר, אבל הגודל לא מעלה ולא מוריד.

עו”כ הרמב”ם ז”ל שם, וכל האדומים משיאדימו, ענינו כי כל מה שטבעו להיות אדום משיגמור בישולו, שהוא חייב במעשר תיכף שיתחיל להאדים, עכ”ל, וע”ש עוד  בשאר הסימנים שהכל הוא על דרך זה, ודי בזה.

ועיין עוד בדבריו ז”ל בהלכות מעשר (פ”ב ה”ה) איזו היא עונת המעשר וכו’ ובדברי הרדב”ז ז”ל ובדברי מרן הכסף משנה ז”ל, וכן במל”מ שם ושאר מפרשים ובפרט בדברי מהר”י קורקוס ז”ל שם. שכל מעיין ישר בדבריהם יראה דהכל תלוי כבישול שהיו ראויין לאכילה. שו”ר שכן  מפורש ברש”י ז”ל כמה וכמה פעמים, במסכת ר”ה (י”ב ע”ב) שם אמרו בגמרא, תנן התם  התלתן משתצמח, התבואה והזיתים משיביאו שליש. ופירש”י ז”ל והזיתים, יצהר משיביאו שליש, מתעשרין אחר שנה שהגיעו בו “לשליש בישולם” אם שניה אם שלישית. עכ”ל. עו”כ רש”י ז”ל שם (י”ג ריש ע”א) ד”ה ודלמא לא עייל כלל, ואפילו לא התחילו להתבשל בשביעית   וכו’, עכ”ל. הרי מפורש דשליש הוא שליש בישול, וכשדחתה הגמ’ דילמא לא עייל כלל פירש שלא התחילו להתבשל, עו”כ רש”י (שם סוף ע”א) ד”ה ועשת וכו’ אל תקרי לשלש אלא לשליש, שעשתה כשהיא בשליש בישולה, עכ”ל. וכ”כ התוספות (שם ריש ע”ב) ד”ה אל תקרי, כלומר עשייתה כשהיא שליש בישולה, עכ”ל. הרי דגם התוס’ פירשו כרש”י ז”ל דשליש הוא שליש בישול. עו”כ רש”י שם (דף י”ג  ע”א) ד”ה באספך מגרנך וכו’ כתרומת גורן ויקב דהלכה בהן תורה אחר שנה שהביאה שליש, הרי שהלכה בהן אחר שנה שגדלו במימיה, שהבאת שליש שלהן היא גדילתן, שמאותה שעה ראויה ליקצר בדוחק עכ”ל. הרי מבואר דשליש הוא שליש בישול שראוי בשעת הדחק ליקצר, וכמ”ש לעיל. ויש עוד מקומות רבים שרש”י ז”ל דיבר בזה ומשמע מיניה שהוא שליש בישול, וכאמור כן סוברים גם התוס’.

ולעומת זה מצאתי לר”ח ז”ל שכתב בר”ה (י”ב ע”ב) ד”ה התבואה והזיתים משיביאו שליש, פירוש כגון הפרי כשגמר יש בו משקל ג’ סלעים, כיון שהביא משקל  סלע וחתכו חייב במעשר וכו’ עכ”ל. הרי הוא ז”ל פירשה בשליש מהגודל, וצ”ע איך יפרש רבינו חננאל ז”ל את המשניות דריש מסכת מעשר הנ”ל.  ואולי לא אמר כן ר”ח ז”ל אלא בתבואה בלבד, וס”ל כמש”כ בתוס’ הרא”ש בר”ה שם בד”ה התבואה, שכתבו בסוף הדיבור: למה תבואה בתר שליש הרי היא ראויה קודם שליש (כמש”כ בפרק המוציא יין), אפקינון שמן זית שלא מביא שליש שמשיר את השיער, ועי”ש שתירץ דיליף משביעית דבעינן שליש אע”ג דחזו קודם לכן. עכ”ל. ואפשר שזו כונת ר”ח ז”ל שאמר דבעינן שליש מהגודל והמשקל שלו, דאיירי בתבואה וזיתים דחזו קודם לכן, ובזה א”א לומר שליש בישול, דשליש בישול הוא שיהיה ראוי לאכילה, ולהרא”ש ז”ל עולה דהוא ראוי לאכילה גם קודם הבאת שליש, רק למדו משביעית דאפ”ה בעינן שליש, וע”כ דשליש זה דבעינן בהו לא בעינן בשביל שיהיו ראויים, ועל כן פירש ר”ח ז”ל דהוא שליש מהגודל שהם עתידים לגדול. זהו הנלענ”ד בביאור דברי ר”ח ז”ל, ולפי”ז אפשר לומר דבשאר פירות יודה ר”ח ז”ל דהבאת שליש הוא שליש בישול. ועכ”פ ראינו שרוב הראשונים נקטי דשליש היינו שליש הבישול.

ועוד יש להוכיח כן גם מהגמרא דר”ה (י”ג ע”א) דאמרו שם, וקים להו לרבנן דכל תבואה שנקצרה בחג בידוע שהביאה שליש לפני ראש השנה, וקא קרי ליה בצאת השנה, א”ל ר’ ירמיה לר’ זירא וקים  להו לרבנן בין שליש לפחות משליש, א”ל לאו אמינא לך לא תפיק נפשך לבר מהלכתא, כל מצות חכמים כן הוא בארבעים סאה וכו’. והנה אם מדובר בשליש בישול יש מקום לשאלת ר’ ירמיה דהיה מקום להסתפק ולומר דאולי היה פחות משליש בישול לפני ר”ה, ועכ”ז גמר בישולו חג הסוכות. אבל אם נפרש דקאי על  שליש גידול, הרי זה פשיטא שאם קצרוהו בחג, שהגיע שליש גידולו הרבה לפני החג, ומה מקום יש לשאלת רבי ירמיה.

ועוד דבגמרא (שם יב ע”ב) שאלו, מנה”מ דבתר שליש אזלינן, והביאו הפסוק, מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסוכות, ולמדו מזה שתבואה שהביאה שליש בשביעית לפני ר”ה, אתה נוהג בה מנהג שביעית בשמינית. ושאלו ודילמא לא עייל כלל וכו’ ותירצו דאסיף הוא קציר, וקים להו לרבנן דכל תבואה שנקצרה בחג, בידוע שהביאה שליש לפני ר”ה. ואם נפרש דשליש גודל קאמר הר”ז צריך להיות שגדל לפחות רוב הפרי לפני ר”ה, כדי שמר”ה עד החג יתבשל ויהיה ראוי ליקצר, דבבציר מהכי לא שייך שיהיה מוכן לקציר בחג. ומנלן דסגי בהבאת שליש בשביעית, כדי לנהוג בו מנהג שביעית בשמינית, אולי בעינן שגדל לפחות רוב גידולו בשביעית, אבל אי נימא שליש בישולו אתי שפיר, ומה שהקשו ודילמא לא עייל כלל, פירש”י ז”ל שאפילו לא התחילו להתבשל בשביעית קאמר רחמנא מצוה שביעית לימשך איסורה עד חג הסוכות וכו’. וע”ז אמרו דקיים להו דתבואה הנקצרת בחג בידוע שהביאה שליש לפני ר”ה, כלומר דהתחילה מאז.

עוד ראיתי כעת לרבינו המאירי ז”ל על ר”ה (י”ג ע”א) שכתב בד”ה כל פרי שאין ראוי לאכילה כגון הבוסר וכיוצ”ב, אינו חייב במעשר עד שיגדיל, שנא’ מזרע הארץ מפרי העץ, וכן הדין בתבואה וקטנית שנא’ וכו’, ותבואה וזיתים משיביאו שליש “ר”ל משיתבשלו בכדי שליש בישול הראוי להם”, ושיעור הבאת שליש הוא נמנה משנתמלאת השבלת בגרעיניה, עד שיגמר, וסימן לדבר, פי’ בתלמוד המערב, כל שאדם נותן גרעינה מהם לתוך המים ושוקע. ומגדולי המחברים כ’ בזה סימן כל שזורעה ומצמחת, וגדולי הרבנים כ’ שאף ענבים בשיעור, שגם הם קרויים תבואה, וכו’ עכ”ל. הנה מבואר היטב בדבריו ז”ל דהכל תלוי בבישול הפרי דוקא וכנ”ל.

עוד ראיתי בחידושי הר”ן ז”ל על מס’ ר”ה (י”ב ע”ב) ד”ה תנן התם וכו’, שהביא פירש”י ז”ל התלתן משתצמח לזרעים, משעה שהזרע צומח בתוכו, וכתב בזה”ל ואין הלשון מתיישב לפי זה, וגם בירושלמי לא פ’ כן, אלא משתתבשל כ”כ שאם זורעים אותה תצמיח, דבהאי שיעורא הוה גמר פרי, וכו’. ותו גרסינן התם בירושלמי, א”ר זירא כתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך, דבר הזורע וצומח, פרט לפחות משליש שאינו צומח ע”כ. ולמדנו ממנו שגם תבואה כך דינה משתצמח לזרעים, דההיא שעתא הוה גמר פרי, אלא דקים להו לרבנן דכשהביאה שליש מטיא להאי שיעורא. אבל בתלתן לא יכלו לתת בו שיעור ידוע, אלא שאמרו וכו’. והא דקתני תבואה וזיתים משיביאו שליש לענין עונת המעשרות דמיירי מתני’ השוה אותם התנא, דמקמי הכי אם תלשם אינו חייב לעשרם דלא חשיב פרי, וכו’ עכ”ל, ועיין עוד במ”ש שם ד”ה התבואה והזיתים. ולע”ד גם בדברי הר”ן ז”ל צ”ל דבשליש בישול איירי, דהא קאמר דכדי להצמיח זרעים בעי’ גמר פרי, וע”כ דשליש הוא לענין בישול, דבזה כבר ראוי להצמיח. תדע שגם הרמב”ם ז”ל בפ”ב מהל’ מעשר ה”ה כתב דבעינן שיהיו ראויים להצמיח, והוא מהירושלמי וכמ”ש הרדב”ז ז”ל והכסף משנה ע”ש, וכבר הוכחנו ממנו בהלכות שם מפירוש על המשנה, דס”ל דשליש הוא שליש בישול, ואע”ג דיש מקום לדחות מ”ש בד’ הר”ן ז”ל, מ”מ נלע”ד שזו היא כוונתו.

עוד ראיתי להגאון פני יהושע ע”ה בחידושין לר”ה שם ד”ה בגמ’ תנן התם התלתן וכו’ (וכבר הבאתי דבריו בתשובה ההיא) שגם הוא ז”ל כיוון מדעתו הגדולה לדעת מהר”י קורקוס ז”ל ופירש בדעת הרמב”ם שעונת המעשרות היא הקובעת גם לחיוב המעשר וגם לקביעת שנת המעשר, ושלדעתו גם חנטה האמורה באילנות היא עונת המעשר שהוא הבאת שליש, והכל אחד, וכתב בזה”ל: והכי מסתברא דלעולם יש לנו לילך אחר אותה שעה שהגיעו להתחייב במעשר, דמהאי שעתא מיקרי גמר הפרי כשיטת הראב”ד וכו’, עכ”ל. ומדאמר דשליש מיקרי גמר הפרי, בע”כ דהיינו שליש בישול, וכמו שציין מלשון רש”י שם בתחילת הדיבור שהגיעו לשליש בישולם, דשליש גידול א”א ליקרא לו גמר הפרי. ועיין עוד בדבריו שם ד”ה בא”ד וי”ל וכו’ שהביא המשנה בפנ”י שם ד”ה מנה”מ, וד”ה בתוס’ בד”ה משתצמח וכו’, דריש מעשרות, ולמד ממנה בפשיטות, דהכל במה שנקרא אוכל וחזי לאכילה תליא מילתא, וע”ש עוד מ”ש בירקות דחייבים גם קטנים יע”ש, והן הדברים שכתבתי בתחילת מאמר זה בס”ד.

ועוד יש להוכיח את זה מהירושלמי, שהובא בתוס’ ד”ה התבואה (ר”ה י”ב ע”ב) דאמרו, דזיתים וענבים שלא הביאו שליש, משקין היוצאין מהן אינן מכשירין, ומסתברא דהיינו שליש בישולם דבזה שהוא תחילת גמר הפרי נעשה המשקה חשוב, ונקרא שמו יין או שמן, והוא משבעה משקין המכשירין, אבל אם נפרש שליש בגידול קשה, דמה לי משקה היוצא לפני שגדל הפרי עד שליש או לאחריו, סו”ס הפרי עדיין לא נגמר ואינו ראוי לאכילה אפי’ ע”י הדחק, ובמה נשתנו משקין זה מזה. וכן נמי י”ל במ”ש הירושלמי (שבתוס’ שם) ופסקו הרמב”ם ז”ל  שם, דאחר שליש נזרע ומצמיח, משא”כ פחות משליש, ובע”כ שהוא ענין גמר הפרי.

וגם מהחילוק שמחלקים הרמב”ם ז”ל וכן הש”ע, דין ערלה מתרו”מ ומשביעית, דבכולהו אזלינן בתר עונת המעשרות, שהיא הבאת שליש, וכנ”ל, ובערלה אזלי’ בתר הוצאת הפרי, דמה שיצא לפני ט”ו בשבט של השנה השלישית הוא ערלה, ומה שיצא אחר ט”ו בשבט הוא רבעי, (וכבר עמדתי על כל זה באותה תשובה יע”ש.) גם מזה מוכח היטב שהחילוק הוא משום דערלה חלה על הפרי משיצא לעולם, וע”כ גם מנינו בה מזמן חלותו, אבל בתרו”מ וכו’, שכל חיובם תלוי בזמן שנעשים ראויים לאכילה ע”כ גם נקבעים אז כל עניניהם כמו שנת המעשר וכו’, וע”ש באותה תשובה שביארתי שאיסור טבל אינו איסור בפרי כמו נבילות או ערלה, אלא התבואה והפירות מותרים לגמרי, רק שיש חובת הפרשת תרו”מ, ואסרה לנו התורה לאכול טבלים עד שנפריש מהם את המתנות המחוייבים, ודקדקתי כן מלשונו הטהור של הרמב”ם בפ”י מהמ”א הי”ט יע”ש היטב, ואשר ע”כ האיסור הזה כולו חל רק בזמן שהם ראויים לאכילה דאז חל חיוב המעשרות ואסור לאכול עד שיקיים מצות ההפרשה, משא”כ בערלה שהוא איסור שחל על עצם הפרי, ואם איתא דחייבים במעשרות משיגיעו הפירות לשליש גידולן, הו”ל לחייבן משיצא הפרי דמאי שנא זה מזה והרי בשניהם עדיין אינו ראוי לאכילה כלל, ובע”כ צ”ל דבשליש בישול מיירי שאז נאכלין ע”י הדחק, וכמו מאב”ד לענין שבת, ועיין עוד שם מ”ש לענין שביעית.

שו”ר למהר”י קורקוס ז”ל פ”ב ממעשר ה”ה ד”ה התבואה והזיתים וכו’, שכתב בתוך דבריו, אפילו שיהיה פחות משליש בישולו, או פחות משליש ממה שעתידין ליגדל. ונראה דאינו מכריע בין הפירושים. ובמקורות וציונים (הוצאת הר’ פרנקל) שם, ציינו לרש”י בר”ה (י”ב ע”ב) והמאירי שם, וכן ציינו להרמ”ה ז”ל בסנהדרין (ס”ט ע”א) שגם הוא סובר דשליש הוא בבישול הפרי, עוד ציינו לדברי הרמב”ם ז”ל בפ”ב מהל’ מתנות עניים ה”ז, ששם כתב, הקוצר כל שדהו קודם שתגמר ועדיין לא הביאה שליש הרי זו פטורה מן הפאה, ואם הגיעה לשליש חייבת, וכן בפירות האילן אם נגמרו שליש גמירתן חייבין. עכ”ל, ובאמת שגם מלשונו כאן נראה להדיא במפרש שהוא שליש בישולו. והרדב”ז ז”ל שם הביא למ”ש במנחות (ע”א ע”ב) בפחות משליש לא שמה קצירה, וכתב, וה”נ אם זורעה ועדיין לא הביאה שליש אין עושה זרע, ואם הביאה שליש אע”ג דלא נתבשלה כל צורכה, אם זרעה נעשה זרע, והכי איתא בירושלמי שאם לא הביאה שליש לא שמה קצירה. עכ”ל. הרי מפורש גם ברדב”ז ז”ל דשליש הוא בבישול, ומפרש כן גם במ”ש הירושלמי דראוי ליזרע, ושכן פסק הרמב”ם בהל’ מעשר (פ”ב ה”ה) איזו היא עונת המעשרות, משיגיעו הפירות להזרע ולצמוח, וכו’. וכאמור כן עולה בבירור גם מלשונו של הרמב”ם (בפאה) הנז’. ושמחתי ע”ז כמוצא שלל רב. ומה שציינו במקו”צ שם בדיבור שאחרי זה (ד”ה עוד וכו’) את דעות האומרים שהוא שליש שעתידין ליגדל, בחלק מהדברים אין בו סתירה למה שכתבתי, ועוד חזון למועד אי”ה.

עוד ציינו (במקו”צ שם) לדברי מרן החזו”א בשביעית (סימן י”ט אות כ”ג). ועי’ שם שכתב שם, דמ”ש התבואה והזיתים משיכניסו שליש, היינו שליש בישול, כמו שליש בישול במאכל בן דורסאי (שבת כ’ ע”א). [וכבר כתבתי כן בתשובה ההיא בשם ידידי הגר”צ בוארון נר”ו.] והנה הבישול הוא ענין איכות ולא ימד ולא יספר, ואין נחלק במספרים ע”ד האמת אלא על דרך הדמיון, וכו’ ועי”ש. ויש להוסיף בזה דכבר קבעו רבותינו בשבת (ע”ו ע”א) דאכילה ע”י הדחק שמה אכילה, ועי”ש בתוד”ה אכילה.

עוד ראיתי בדף ששלחת לי (צילום משבת הארץ שציינו באות 13) את ד’ החינוך (מצוה רמ”ז) שסובר שהוא שליש בישול, (ולא ידעתי למה העלימו עיניהם מכל הפוסקים הנ”ל) ובאמת בחינוך שם כתוב, אבל הפודה מע”ש לאחרים אינו מוסיף חומש, ואין פודין אותו עד שיגיע לעונת המעשר וכו’, והוא שליש בישולו. וע”ש במנ”ח (אות ד’). ויש הרבה מה לפלפל ולסלסל בדברי המנחת חינוך שם, ובפרט במ”ש שם, ומ”ש הרב המחבר דעונת המעשר הוא שליש בישול, ער”מ שלא כתב וכו’, ובר”מ פ”ב מהל’ מעשר דשיעור זה דהבאת שליש הוא בתבואה אבל באילנות נתנו שם שיעורים אחרים לכל מין אילן ע”ש וכו’. עכ”פ הרווחנו שגם החינוך מפרש שהוא שליש בישולו. וכשדברתי בזה בע”פ היו לי עוד איזה ראיות לחזק ענין זה, ועוד חזון למועד בעה”ו.

ואחר שהראנו ה’ את כל הדברים האמורים, נראה דכן עיקר לדינא  ששליש שאמרו חז”ל בכל מקום, הוא שליש בישולו של הפרי או של התבואה וכיו”ב, ולא שליש מהגודל. וסברא פשוטה היא,  דאינו חייב במעשרות עד שיהיה פרי הראוי לאכילה, וקודם שליש בישולו אינו ראוי לאכילה כלל אפי’ ע”י הדחק, וכמו שהוכחתי בס”ד מהמשנה דריש מס’ מעשרות. וכאמור כ”כ במפורש רש”י ז”ל בהרבה מקומות במס’ ר”ה, וכ”כ התוס’ שם ג”כ, וכ”כ הרמב”ם ז”ל בפיה”מ וביד החזקה בכמה מקומות, ובפרט בדין פאה שבהל’ מתנות עניים (פ”ב ה”ז), וכ”כ הרדב”ז ז”ל שם במפורש, וכ”ה ברע”ב ז”ל במשנה דריש מעשרות, וכ”ה במלאכת שלמה שם, וכ”כ הרמ”ה (סנהדרין ס”ט ע”א), והמאירי במס’ ר”ה (שם) במפורש. וכן מפורש בספר החינוך (מצוה רמ”ז), וכן יש להוכיח מחידושי הר”ן ז”ל, וגם מהפנ”י בר”ה שם, וכבר הוכחתי כן מסוגיא דגמ’ בר”ה (י”ג ע”א) וכמבואר בפנים, ואע”פ שר”ח ז”ל כתב דאזלינן לפי המשקל, כבר כתבתי בפנים דאפשר שלא אמר כן אלא בתבואה בלבד, וכנ”ל. ומפני הלחץ והדוחק של הזמן אעמוד בזה לע”ע.

מסקנא  דדינא: בכל הבאת שליש שאמרו חז”ל בין לעונת המעשרות ובין לקביעת שנת המעשר, ומה שנקרא ישן וחדש, וכן לשביעית נמי, הכונה היא לשליש בישולו של הפרי, ולא לשליש הגודל, וכל השיעורים שנתנו חכמים (פ”א דמעשרות מ”ב), כולם הם סימנים לדעת שהפרי הגיע לשליש בישולו, זה הנלענ”ד הדלה והענייה ועיני נשאתי ליה, יקבץ את עמו משביה, וישב נוהו לארץ המוריה בישועה ורחמים אמן.