לוגו בית המעשר
|

האם יש בסרדינים ממרוקו חשש לכבוש עם דגים טמאים

י"ט אדר ב' התשע"ט | 26/03/2019
לאחרונה הגיעו שאלות על שמועות שהופרחו באחד השיעורים בארה”ב שנשא אחד מהרבנים המפקחים על כשרות, כי בסרדינים המיוצרים במרוקו יש חשש של דגים טמאים בתערובת גבוהה עם הסרדינים המגיעים מן הים, וממילא יש חשש כבוש עם אותם דגים טמאים.
וכמובן שעל אתר עניתי להם שטענה זו איננה אמיתית כלל, ואין כלל חשש של כבוש עם דגים טמאים באותם סרדינים המיובאים ממרוקו. ובימים האחרונים שבתי מסיור במפעלים השונים במרוקו, ושוב נוכחתי לדעת שכל הדברים שכתבנו הם האמת כיון שכך היא המציאות.
אופן הדייג של הסרדינים במרוקו, הוא איננו דייג ארוך עם אוניות היוצאות לזמן, אלא סירות קטנות משפחתיות, שמבצעות דייג יומי באמצעות רשתות, הדייג הוא בעיקר בנמלים הבאים, “דאחלה” “אל עיון” “טאן טאן” “אספי” “איפני”. הדייג כאמור הוא דייג יומי, כאשר עם הדייג מן הים, הם מכניסים את התוצרת לבטן האונייה, וחוזרים ליבשה. בהגיע ליבשה, הם מעבירים את הסרדינים לארגזי פלסטיק מחוררים, ועליהם מפזרים מעט מאד מלח, ועל זה שופכים קרח.
הארגזים יוצאים אל המפעלים באותו יום, ומעובדים באותו יום או למחרת, כאשר בכל אותו הזמן הסרדינים שוהים באותם ארגזים במקרר. לעיתים כאשר יש עודפים גדולים, הדגים עם הארגזים נכנסים להקפאה עמוקה, וכאשר רוצים לעבדם, הם מופשרים ונכנסים לעיבוד.
השלב הראשון לאחר שפיכת הארגזים על השולחנות, הוא המיון שנעשה באופן ויזואלי דג אחרי דג, מטרת המיון היא איננה כלל למטרות כשרות, אלא נעשה באפן שוטף וזאת מכמה טעמים, האחד כיון שיש למפעלים אינטרס חשוב מאד להקפיד שכאשר הם מוכרים סרדין עם הגדרת סוג, שרק סוג זה יהיה בפנים ולא סוג אחר ואפילו של סרדין מסוג אחר. וכל זאת מלבד ההקפדה של החוק המקומי המקפיד על כך. ובנוסף הייחודיות של הסרדין שהם עובדים איתו הוא בכך שאין בו ריבוי גדול של “קוצים” כאשר בסוגי הסרדין האחרים כגון ה”לאצ’ה” [ Sardinella יש בו ריבוי “קוצים”, וק”ו ממין אחר של “קאבליה” [מקרל]. חשוב להדגיש כי עבודת המיון כאשר נוכחתי בה פעמים רבות מאד, בעבודה נעשית בשלימות ממש ללא יוצא דופן כלל. וכדוגמא אציין, שהרי כידוע הסרדין נשאר בדמותו עם העור שעליו לאורך, הניקוי, הבישול בתנורים, ורק לאחר מיכן מגיע לשלב של הורדת העור, ששם הוא נעשה ידנית. ונוכחתי כמה פעמים בשלב זה, ואף שאלתי את המשגיח שנמצא שם באותם מפעלים בקביעות מעל מחצית מהשנה, ומעולם לא נמצא שם דג מסוג אחר שהצליח לחמוק מהמיון.
וכל זאת מלבד ששני סוגי הדגים האחרים שציינתי לעיל הם דגים כשרים ללא חשש, ומציאות עירבובם בדגים קיימת אך מועט מאד. ולעיתים קרובות ממש אינם בנמצא כלל וכלל [הממוצע הוא כ 5% עירבוב של דגים כשרים אלו בסרדינים המשווקים]
דג אחר שלעיתים נדירות עולה עם הסרדינים, הוא דג שיש בפיו כעין חרב והוא קטן ביותר, ולא הצלחתי לזהות את שמו, ולא ראיתיו בפועל בכל הביקורים שלי שם, ובפעם האחרונה במשך יומיים לא נמצא אפילו אחד. ואינני יודע להגדירו אם כשר אם לאו, כיון שחרב לבד איננו סימן שכידוע יש דגים עם חרב שהם כשרים לכו”ע. עכ”פ הגם שהוא קיים הוא נדיר מאד, ובוודאי שאם הוא נמצא גם הוא יוצא במיון והוא נזרק [להבדיל מסוגי הדגים הנז’ לעיל, שניתנים כמתנה לעובדים לצורכי מאכלם הפרטי]. מכל מקום, גם אם דג זה נמנה בין הדגים הטמאים, כאמור אין כל חשש כבוש, ובמיון הוא מוצא ללא כל ספק.
וכל מה שכתבתי לעיל, נכון גם לייצור רגיל במרוקו, ללא השגחה כלל, וק”ו ועאכו”כ כאשר הייצור הוא בהשגחה צמודה, כעין אותם סרדינים המיוצרים במרוקו בהשגחתOU בהשגחה צמודה, או בד”ץ “בית יוסף” בהשגחה צמודה, יחד עם ההשגחה הצמודה של “המכון למצוות התלויות בארץ”, ששם יש הקפדה יתירה בכל הקשור, למיון הדגים, בדיקה בכל שעה של כמה עשרות דגים מחשש לתולעי אניסאקיס בבטן הדג [שעד היום ב”ה הכל נמצא נקי], וכן בכל הקשור לבישול ישראל [הגם שמעיקר הדין יש מקום להקל בדגים קטנים וכידוע].
ועל כן הלכה למעשה אין כלל בית מיחוש, ואף לא התחיל כל חשש הלכתי בזה. וכל מי שאמר דברים אחרים, אין זה אלא מחוסר ידע וחוסר הבנה והכרה של תחום הסרדינים במרוקו.