לוגו בית המעשר
|

תמצית דינים השייכים לחג הפסח

ב' אייר התשפ"ב | 03/05/2022

תוכן עניינים

תמצית דינים השייכים לחג הפסח

על פי ספרי ראש המכון הגאון רבי שניאור זלמן רווח שליט”א

הלכה למעשה כפי העולה מתוך תשובות מורינו הרב שליט”א בשו”ת ‘שש משזר’ ושאר ספרים. ציינו ליד כל כותרת את המקור בשו”ת והרוצה לעמוד על מקורם של דברים יעי’ במקומם.

על פי בקשת הרב: בכל דבר שאיננו ברור כדי צרכו למעיין, נא לא לפסוק מן הכתוב בקיצור, אלא לאחר העיון במקורם של דברים.

*

דיני ברכת האילנות ורשימת אילנות מורכבים  דיני כמון בפסח ואם יש שינוי לטובה  דיני פטריות בפסח  דיני איסור חמץ בדברים שאינם למאכל אדם  בדין הקטנית ודין קטנית שהשתנתה [כגון ההממתיק שבקוקה קולה זירו]  האם קמח רגיל מן השוק הוא ‘חמץ’  דיני היין הראוי למצוות ד כוסות ולברכת הגפן  דיני שיעורי המצוות לליל הסדר  דין מצה מקמח ללא גלוטן  דיני כלי זכוכית בימינו, ודין זכוכית עמידה וקרמית

ברכת האילנות:

פרטי דינים (כתר מלוכה או”ח סי’ יח):

אין לברך על ענף מנותק מן האילן, ולכן אין היתר להביא לפני חולה אל ביתו ענף מלבלב כדי שיברך עליו.

אפשר לכתחילה לברך על פרחים המלבלבים שבאילן הנטוע הן בעציץ נקוב או אף בעציץ שאיננו נקוב.

מותר לכתחילה לברך על פרחים של אילן הנטוע בעציץ מלא מים, ואין מגבלה של גידולי מים לענין ברכה זו, שאין הדיון שווה לברכה זו, עם שאר הדינים הקשורים למצוות התלויות בארץ, או ברכת הנהנין, ודלא כמי שכתב שאין לברך על גידולי מים, ולענ”ד אין דבריו נכונים להלכה.

בשעת הצורך, כגון חולה או מבודד, מותר לו לכתחילה, לברך על אילנות מלבלבים דרך חלון ביתו [ובתקופת הקורונה אף המלצנו להעביר עציצים אלו ברחבי העיר, על גבי רכב, ואנשים יוכלו לראות מן המרפסות או אף מן החלונות את הפרחים ולברך עליהם ברכת האילנות].

אם אינו רואה פיזית את האילנות עצמן, איננו יכול לברך על ראייה בשידור של אילן מלבלב, ואפילו לא בשידור חי.

 

אילנות ערלה (חלקת השדה ח”א סי’ א):

מותר לברך ברכת האילנות על פריחת אילן שפירותיו ערלה, מחמת שברכת האילנות היא על כללות הבריאה, ועוד שאילנות אלו לא נעשו באיסור, והגם שיש החולקים, מכל מקום לדינא מותר לברך ללא חשש, כי הרי זמן ברכת האילנות היא כאשר הפרחים על העצים, ושלב זה הוא טרם שלב הסמדר שחל עליו איסור ערלה, וכן העיקר להלכה ולמעשה.

 

אילנות מורכבים (תנובות שדה מידע הלכתי 137):

נחלקו הפוסקים, אם מברכים ברכת שהחיינו [וכן ברכת האילנות] על פירות מורכבים, שדעת הלק”ט (חלק א סי’ ס) שאין לברך, ודעת שו”ת שאילת יעב”ץ (ח”א סי’ סג) שאפשר לברך, ובאמת רבו הפוסקים שאין לברך שהחיינו, וממילא הוא הדין לברכת האילנות, ויש מהפוסקים שכתבו שהגם שיש להחמיר בברכת שהחיינו מכל מקום אפשר להקל בברכת האילנות [מהר”ח הכהן בספרו ערב פסח דף כב ע”א], והאריך בכל זה מרן זצ”ל בשו”ת יביע אומר ח”ה או”ח סי’ יט-כ, וכתב להכריע הלכה למעשה ששב ואל תעשה עדיף ולכתחילה אין לברך שהחיינו ולא ברכת האילנות על עצים מורכבים.

ברור ופשוט שכל זה גם בזה”ז, כלומר למעשה באילנות גם בימינו ההרכבה נעשית בכל אילן, ואין מדובר שלוקחים ענף או גרעין מורכב, ושותלים או זורעים באדמה [שבכה”ג כבר מותר משום כלאים וממילא מותר גם לברך שהחיינו], אלא כל אילן מורכב בפני עצמו רוכב על גבי כנה עמידה כדי שיגדל ויצמח היטב. ומזה הטעם פסק מרן זיע”א ביבי”א שם, ובחזון עובדיה הל’ פסח עמ’ טו, שאע”פ שהרוצה לסמוך על המקילים אין למחות בידו. מ”מ הבא להימלך מורים לו שלא יברך, שספק ברכות להקל. ע”כ. כיון שכל זה רלוונטי גם בימינו וכנ”ל. ומכאן יש לתמוה על דברי ידידינו הגאון רבי אופיר מלכה שליט”א בספרו הליכות מועד (פרק א הערה כא) שכתב דצ”ל שמה שכתב מרן בחזו”ע שלא לברך היינו רק בהרכבה ראשונה אולם בימינו שרוב הפירות המורכבים מגיעים מעצים שנשתלו מגרעיני פרי שהיו מורכבים ממילא אין איסור. עכ”ד. ובמחילה מהדר”ג, אין המציאות כלל כדבריו, ואין כל הבדל וגם היום כל מה שנהוג להרכיב אם זה מין במינו או מין בשאינו מינו, זה הרכבה בכל עץ ועץ שמרכיבים רוכב על כנה, כיון שבלי זה לא תהיה תועלת לגידול העץ, שהרי אין מטרת ההרכבה לשנות את הפרי, אלא המטרה שהעץ יהיה עמיד למחלות ושאר נזקים, ולצורך זה הוא זקוק לכנה חזקה שלעיתים היא מין בשאינו מינו. ולכן ברור ופשוט שדין זה קיים ועומד גם בזמנינו וכל שהוא ידוע שהוא מורכב כגון האגסים בימינו שרובם מורכבים על חבוש, יש להימנע ולא לברך עליו ברכת שהחיינו ולא ברכת האילנות.

ואמנם כל זה באילנות שוודאי מורכבים באיסור, אולם אם יש ספק אם זה מורכב בכלל, או שיש ספק לגבי איסור הרכבתם [כלומר ספק אם הרוכב והכנה הם מאותו מין] וכן אם יש ספק האם העץ שלפנינו הוא מורכב במינו או שלא במינו [כגון שיש כמה סוגי כנות וחלקם מותרים וחלקם אסורים], לכאורה בכהאי גוונא יהיה מותר לברך שהחיינו והוא הדין ברכת האילנות. כיון שיש כאן כמה ספיקות, ספק אם מורכב או לאו, ואם מורכב ספק שמא מורכב על מינו, ואם תאמר שאינו מורכב על מינו שמא הלכתית חשיב כמינו כגון בפירות הדר [ראה להלן] ואם תאמר שזה ודאי מורכב באינו מינו, עדיין שמא העיקר להלכה כדעת המתירים לברך גם כאשר זה ודאי מורכב באיסור. וכן הכריע לענין שהחיינו מרן זצוק”ל בשו”ת יבי”א (ראה בסי’ יט שם באות ג, וראה במילואים ליבי”א שם עמ’ שמח).

 

רשימה חלקית של האילנות המצויים

שם הצמח הרכבתו שם הצמח הרכבתו
אבוקדו ללא הרכבה אסורה מנגו ללא הרכבה אסורה
אגוז מלך ללא הרכבה אסורה משמש יש במינו ויש בשאינו מינו
אגסים הרוב המוחלט מורכב על חבוש שאינו מינו פומלה יש במינו ויש ספק מינו
אנונה ללא הרכבה אסורה פיטאיה ללא הרכבה
אפרסק/נקטרינה יש הרכבות מותרות, ויש אסורות ויש בספק צבר ללא הרכבה
אפרסמון ללא הרכבה אסורה קומקוואט יש במינו ויש ספק מינו
אשכוליות יש במינו ויש ספק מינו קליפים יש במינו ויש ספק מינו
אתרוג הכשר לברכה אינו מורכב, והאחר בספק מינו רימון ללא הרכבה אסורה
גפן ללא הרכבה אסורה שזיף יש הרכבות מותרות, ויש אסורות ויש בספק
דובדבן יש במינו ויש ספק מינו שסק בדרך כלל מין במינו
זית ללא הרכבה אסורה שקד יש הרכבות מין במינו, ויש שאינו במינו אך מותרות, ויש אסורות.
חבוש ללא הרכבה אסורה תאנה ללא הרכבה אסורה
חרוב ללא הרכבה אסורה תמר ללא הרכבה
ליטשי ללא הרכבה אסורה תפוז על חושחש המנהג להתיר והשאר ספק מינו
לימון יש במינו  ויש בספק מינו תפוח בדרך כלל מין במינו

 

 כשרות חומרי גלם בפסח:

דיני כמון בפסח (שש משזר ח”א, או”ח, סי’ ט):

הכמון שהגיע לארץ ממדינת תורכיה וממדינת איראן, נמצא מעורב בתוכו בוודאות שיבולת שועל והתערובת נמצאה בכל שק שנבדק.

הזיהוי של המין כשיבולת שועל הוא בוודאות בכמה אופנים של בדיקות שנעשו, ולא כמו אלו שערערו שאין זה כלל מין של שיבולת שועל.

חובת הבדיקה של הכמון [עכ”פ בכמון המגיע מהמדינות הנ”ל] הוא של כלל הכמות ואין להסתפק בבדיקת מידגם, שאין לה תוקף הלכתי בנידו”ד.

מכל אופני הבדיקה שעשינו מתברר כי הבדיקה היא ויזואלית גרגר אחד אחר השני, ואין כלל תועלת לא בניפוי ולא במפוח ולא בשאר שיטות שלא נמצאו יעילים כלל. וכיון שבדיקה זו קשה מאד, אין מן הראוי לבצעה כלל במקומות מוסדיים שמשתמשים בכמויות גדולות. [להוציא בבתים פרטיים ובכמות קטנה רק אם ברור לו שהוא מבחין כראוי וכפי שהורה מו”ר הגר”ש עמאר שליט”א במאמרו שם].

“שמן כמון” במידה והייצור נעשה ככשר לפסח, מותר להשתמש בו לפסח, אף אם לא הוקפד על ברירה ידנית כיון שגם אם היו גרגרים של ש”ש הם כבר נתערבו והחמיצו קודם הפסח ואינו חוזר וניעור. וכידוע. ובזה יש את הטעם והריח שבעלי המפעלים זקוקים לו. החסרון בכמון כתבלין שהגם ונטחן קודם פסח מכל מקום לא שייך לומר בזה שלא חוזר וניעור, כיון שהתערובת יבשה, והיא תוחמץ רק בפסח, ובזה לא שייך ההיתר של אינו חוזר וניעור. וראה בשו”ת מעיין אומר הלכות פסח (פרק ב סימן מט) שמתאר את שיחתי עם מרן הרב זצ”ל שהורה לי לאסור ודלא אמרינן בזה אינו חוזר וניעור, וכן הוא נכנס עימי אל מרן זצ”ל ושוב שמע ממנו שזה העיקר להלכה, ומה מאד תמהתי לראות שיש מי שכתב שכל הוראה זו יצאה ממרן זצ”ל רק לחומרא, בעוד אני בשיחתי פה אל פה דיברתי עם מרן זצ”ל כמה פעמים ואמר לי להדיא שזה אסור.

בשנת תשע”ח כתבנו עידכון [בתנובות שדה גליון 135] שכמון שמקורו ממדינת הודו, שנת תשע”ח היא השנה ה 15 ברציפות שהוא נבדק במעבדת המכון ומהבדיקה הראשונה עד היום הכמון נמצא נקי, ללא ערבוב דגנים כלל, ולהבדיל מהכמון המגיע מאיראן ומתורכיה. ואין הטעם במקרה, אלא במציאות במדינה זו אין  נוהגים לעשות מחזור זרעים עם גידולי דגנים, ועל כן המוצר הסופי נקי משאריות דגנים [אלא עם שאריות של קטניות מסוגים אחרים]. ולאחר שיש לו חזקת נקיות, ודאי שיש להעדיף ולקחת כמון שמקורו ממדינה זו, ולא משאר מדינות כולל  אם זה עובר הרטבה וייבוש. והגם שנקיותו היא תלויה בדבר [שאין מחזור זרעים עם דגנים] מכל מקום אין לחוש שיעשו שינוי, גם מפני שהם מצהירים שאינם נוהגים לעשות מחזור זרעים עם גידולי דגנים, והמציאות מוכיחה כדבריהם, ועוד שמידי שנה הדבר נבדק מידגמית על ידינו וכל שנה נמצא נקי. על כן מחד נכון שהרבנות נותנת הכשרות תמשיך ותבדוק מידגמית ולראות שאין שינוי, אך אין צריך לעשות שום פעולה נוספת לאוכלי קטניות ויכולים לאכול תבלין זה גם בימי הפסח.

*

דיני פטריות בפסח (ח”א, יו”ד, סי’ ח):

הפטריות הגדלים בצורה תרבותית, בעיקר פקועית המאכל התרבותית [שאמפיניון]. הליך יצירת התפטיר [=רשת של תאים חוטיים המהווה את החלק הוגטטיבי של הפטריה] נעשה בצורה מאד סטרילית, המבטיחה נקיות לחלוטין ממחלות ומזיקים. את התפטיר “זורעים” בתוככי מבנים על גבי מגשים גדולים או בתוך עציצים שבתוכם יש מצע גידול “קומפוסט” [=פירוק של פסולת אורגנית ע”י אוכלוסיה מיקרוביאלית מעורבת בסביבה חמה ולחה. לאחר הכנתו הקומפוסט משמש בין היתר כמצע גידול לפטריות]. על הליך זה היו שחששו לימות הפסח מחמת שני דברים.

 

א. מחמת תערובת במצע גידול:

האחד, שכיון והמצע שעליו מגדלים את הפטריות יש בו חלקי חיטה [קש חיטה], הם חוששים ואינם נותנים כשרות על מוצר זה לפסח, אולם האמת היא שאין בזה כל חשש כיון שאין כל השפעה של מצע הגידול על הפטרייה עצמה ועוד שהפירוק של כל מה שיש במצע הוא מושלם לחלוטין, והכל מעוקר לחלוטין, וההוכחה שמעולם לא צץ זכר לגידול אחר במצעים להוציא את הפטריות וכבר הורו בזה להיתר גדולי הדורות, גם אם כן הייתה השפעה מחמת זוז”ג ועוד, אך למעשה אין צורך בכל ההיתרים, אלא פשוט אין בזה כל חשש, וחשוב לציין שבימינו התהליך של הקומפוסט יותר סטרילי ועם חומרים מתכלים אחרים שאינם קש חיטה בכלל.

 

ב. זריעת הנבגים באמצעות גרגר חיטה:

יש שחששו לכך ש”הזריעה” היא באמצעות גרגרי חיטה עטופים בנבגים, ומנבגים אלו צומחת הפטרייה, ויש שמחמת זה רצו לאסור בפסח, וחייבו שיהיה רק מדוחן, אולם האמת איננה כך כלל וכלל,  מתפתח הפטריה – ראה תמונות בתולעת שני כרך ג – אולם האמת היא שאין בכך כל חשש כיון שגרגרי החיטה הם אינם משפיעים כלל על הפטריה, ואין כל נפ”מ אם זה יהיה גרגר חיטה או אורז או דוחן או כל גרגר אחר, שאין זה אלא “גשר” בין התפטיר והקומפוסט, זאת ועוד, שהזרעים של החיטה או הדוחן הם לאחר עיקור ובישול גמור, והם אינם גורם משפיע כלל על הגידול, ובוודאות הפטריות אינן ניזונות מהם כלל. ומה שלאחר תום הגידול אין מוצאים את הגרגרים, זאת מכיון שהם מתעכלים עקב החום הפנימי של הקומפוסט. אך הפטריה עצמה אינה ניזונת ממנו כלל והם אינם אלא  כלי עזר כיצד “לזרוע” את נבגי הפטריות שאינם אלא רשת כעין חוטים שלא ניתנים לזריעה אלא ע”ג גרגר קשיח, וזאת הטעם שמעולם לא ראינו שיבולת חיטה או דוחן מציצה מן הקומפוסט.

וזכורני שכאשר עסק מרן הגרע”י זצוק”ל, בהלכות ברכת הנהנין, קרא לי באמצעות בנו הגר”מ יוסף שליט”א, כדי לברר על אופן גידול הפטריות בימינו, שלכאורה כיום כפי המבואר לעיל הפטריות כן נזרעות בידי אדם, ואם כן יש לדון האם ברכתם תשתנה מברכת “שהכל” לברכת “בורא פרי האדמה”? וכאשר נכנסתי אל הקודש פנימה הבאתי עימי את הפטרייה, את הנבגים, את התפטיר וכו’, והסברתי שבפועל הפטריות אינן מפתחות מערכות של שורשים גם בימינו, ומה שכביכול “זורעים” אין זה זריעה אמיתית, וכמבואר לעיל.  על אתר הורה מרן זצוק”ל, שאם כן אין הברכה משתנה והיא נשארת “שהכל” וללא שינוי, וכך פסק בספרו הלכה למעשה [טו בשבט, עמ’ קנה]. ובמעמד זה גם שאלתי את מרן זצ”ל לגבי פסח, ואמרתי לו שלענ”ד אין כל חשש בזה לפסח, וכמבואר לעיל, והסכים עימי מרן זצ”ל שכן הדין הלכה ולמעשה.

וכך אני מורה הלכה ולמעשה. ואמנם יש ששאלו לגבי פסח עצמו, והשבתי אותם שהיום אופן קבלת המצע הוא פלטות מוכנות שבפנים יש כבר הנבגים זרועים, כך שאין ברשות אף אחד, מוצרי חיטה, וגם אם הוא קיימת דינה כדין כופת שייחדה לישיבה שמותר ליהנות ממנה, וראה באריכות בשו”ת שש משזר חלק שני (או”ח סי’ יא אות ו) ובתוך הדברים הבאתי את סברת רבינו חיים הלוי על הרמב”ם, שכתב בדעת הרמב”ם: “אף דבאמת החמץ ראוי לאכילה ולא נפסל מאכילת אדם, וכדחזינן דחשב בכללם תריא”ק, ובהי”ב שם מבואר להדיא דתריא”ק ראוי לאכילה, אלא שאינו מאכל כל אדם, מ”מ כיון שנעשה מהחמץ חפצא כי האי שאינו מידי דמיכלא, שוב אינו בכלל אוכל לענין בל יראה, כיון דאין צורת חמץ שלו קיימת”. נמצא שאף אם בעצם לא נפסל מאכילת אדם ממש, מותרת שהייתו והנאתו מטעם שהוא מיוחד לדבר שאינו מידי דמיכלא. והוא הדין בנידו”ד, וכל שכן שהכא העטיפה של הקומפוסט איננה גריעא מהעטיפה של הטיט שלכו”ע שרי, והוא הדין הכא, ולענ”ד הדברים פשוטים.

*

דיני איסור חמץ בדברים שאינם למאכל אדם (ח”ב, או”ח, סי’ יא):

א. אכילת חמץ גמור שנפסל מאכילת אדם:

אסור לאוכלו בפסח מדרבנן משום “אחשביה”, היינו מחמת שבשעה שאוכלו מחשיבו כדבר מאכל. דבר זה מוסכם מכל הפוסקים, וכן נפסק ברמב”ם ובשו”ע.

ב. הנאת חמץ גמור שנפסל מאכילת אדם:

מותר ליהנות ממנו בפסח בהיותו בתערובת, ולא שייך “אחשביה” אלא באכילה ולא בהנאה, כמו שפסקו המגן אברהם, שו”ע הגר”ז והמשנ”ב. ואין דינו דומה לחמץ בעין כגון הפת שעיפשה, שאם נפסל רק מאכילת אדם חייב לבערו לדעת רוב הפוסקים ובראשם הרי”ף והרא”ש ומשמעות הרמב”ם (מלבד הרא”ה שהתיר) – כמו שביארו הגר”ח הלוי והחזו”א שבתערובת חמץ שאינה ראויה למאכל אדם בטלה צורת חמץ שלו, וכן נמוח וא”א לחמע בו.

ג. אכילת חמץ גמור שנפסל מאכילת כלב:

נחלקו בזה הפוסקים, לדעת הרא”ש ורבינו ירוחם ובעל תרומת הדשן וסיעתם הוא אסור באכילה, משום שגם בזה ה”ה מחשיב את האוכל כדבר מאכל; אך  לדעת הר”ן ובעל המאור (וכן יש לדקדק בדברי הרמב”ם) הוי כעפר בעלמא ומותר אף לאכלו. ורבינו מנוח כתב דלא אמרינן בזה שכיון שאכל אחשביה ועבר על איסור, במקום שנעשה עפר ואפר ממש, ואין שום תועלת במחשבתו, ועוד האריך בזה מו”ר הג”ר שמ”ע שליט”א בתשובתו הנז’ לעיל.

ד. תערובת חמץ נוקשה:

חמץ נוקשה שנתערב קודם פסח ואינו ראוי למאכל אדם, מותר לאוכלו בפסח. כחמץ נוקשה מוגדרים הרבה מסוגי המרכיבים בתעשיה הנעשים מתערובת חמץ, ובהם עמילן ומוצריו, כיון שבתהליך לפני ההחמצה מפרידים כבר את הגלוטן, ואין המוצר יכול לבוא יותר לידי החמצה ובודאי לא לידי גמר חימוץ, ולכל היותר הם חמץ נוקשה. אלא שבדרך כלל לבדם הם ראויים לאכילה, ואילו בתערובות באופן שאינם ראויים לאכילה, הם מותרים בפסח.

ה. מזון לדגים:

לאור האמור לעיל ס”ב שתערובת חמץ שנפסלה למאכל אדם מותרת בהנאה, יש להתיר השימוש במזון לדגים (ולא של בע”ח אחרים), וכן הורו מרן הגר”ע ומורינו הגרב”צ אבא שאול.

ו. רעל עכברים:

יש לדון האם מותר לקיים וליהנות מחמץ גמור שנפסל מאכילת אדם, כאשר החמץ עצמו עודנו ראוי למאכל אלא שמעורב בדבר שא”א לאכול כלל וכ”ש דברים מסוכנים, כגון סם המות שברעל עכברים. ולאור דברי הגר”ח הלוי נמצא שעצם הייחוד למידי דלאו לאכילה הוי כנפסד החמץ מאכילה ממש, וכן הורו גדולי פוסקי דורנו ובהם הגרב”צ אבא שאול והגר”נ קרליץ. וכן בכל דבר שייחדו לשימוש שאינו מאכל, אין אנו אומרים שכיון שיכול לחזור ולהפריד החמץ במעבדה או בחומרים מסוימים אין זה נחשב פגום, ודלא כמי שהחמיר בזה.

ז. תרופות וכדורים:

בחזו”א ובשו”ת יחוה דעת מבואר שאין שייך בחולה “אחשביה”, מפני שדעתו על הסמים ולא על העמילן המצוי בתרופות. ועוד כתב הג”ר שמ”ע שהוא אוכל בעל כרחו ושלא לרצונו, ועל כן אינו מחשיב זאת כלל לדבר מאכל. ומטעם זה מותר לחולה ליטול תרופות, ואפשר גם להקל לחולה שאין בו סכנה וגם אם כאבו גדול. וכתבנו לצרף בזה הרבה היתרים בגוף הדיון בסעיף ח’ בארוכה [ולזה יש לצרף המבואר בהגדרת מציאות הרכיבים בתחילת דברינו שרוב העמילן איננו מחיטה, וכן אין ברור שהעמילן הוא חמץ ודאי ויותר נראה שהוא חמץ נוקשה, ועוד כמבואר שם].

אמנם כיון שסו”ס נהנה גרונו מתרופות אלו ונעשה כן בכוונת מכוון ולא במקרה [בשונה מהמבואר להלן ס”ח], לכן הגם שההיתר מבוסס והחולה חייב לקחת את התרופות אותן הוא צריך, מכל מקום אם הרופא מאשר לכתחילה תחליף כשר לפסח באופן שאין בזה כל נזק ודאי שיש ליטלו, אך אין לעכב את מתן התרופה אפילו לרגע אחד בשל כך – ומאידך במקרה שמדובר רק במיחוש או בדברים קלים לאנשים בריאים, יש להשתדל ליטול את המאושר לפסח כפי המופיע בחוברות התרופות. [ואביא דוגמא לדבר: הכדור הנפוץ להרגעה “ריטלין”, שהרגיל של 10 מ”ג איננו ברשימה המאושרת (נכון לשנת תשע”ח) מפני שהוא חמץ, אולם יש תחליפי ריטלין כגון SR ועוד, וכיון שבד”כ אלו תחליפים מעולים, ובנדו”ד איירינן במיחוש ולא בחולי ממש, ראוי לחוש לזה ולהשתמש בתחליפים].

ח. מוצרים שאין כוונתו לבלוע:

אין אומרים “אחשביה” כאשר אין כוונת האדם לאכול את הדבר שנפסל לאכילה, כמ”ש בתרומת הדשן שמותר להשתמש בפסח בדיו המבושל בחמץ, ואין לחוש שיבוא לשים את הקולמוס בפיו כדרכם של סופרים, כיון שאין כוונתו לאכול. ולכן מותר לשטוף את הפה עם מי פה או משחת שיניים אף אם יש בהם חמץ שנפגם עם שאר התערובת, כיון שאין כוונתו כלל לבלוע ואף אם בלע מעט לית לן בה, ואין בזה “אחשביה”. וה”ה בשפתון לאיש או אשה, שאין בזה חשש כלל אף אם עשוי להיבלע בפיהם מעט מזה עם האוכל. וכל זה אף אם היה מעורב במוצרים אלו חמץ גמור שנפסל, אך בתערובת חמץ נוקשה שנפסל גם מאכילת כלב, הרי מותר לכתחילה אף לאוכלו כנ”ל ס”ד וא”כ אין לחוש בהם כלל, וזה המציאות ברוב סוגי החמץ שבתעשייה זו.

ט. סיגריות:

כל סוגי הסיגריות ומוצרי טבק, אף אותם שמערבים בהם חמץ, ברור ופשוט כי כל התערובת נפסלה מאכילת אדם בבירור, ולמעשה נחשב גם כנפסל מאכילת כלב [ואין לחוש למה שראויים למאכל בעלי חיים, משום שצ”ל פסול מאכילת כלב דוקא שבורר מאכלו], ואף אם אינו נפסל אלא מאכילת אדם מכל מקום מותר בהנאה ועישון חשיב הנאה ולא אכילה אף שנכנס לגוף האדם, וכאמור לא שייך “אחשביה” בהנאה. כדברים הללו כתב היעב”ץ בספרו מור וקציעה, ואחריו נמשכו רוב הפוסקים עד לפוסקי דורנו. כמו כן רוב ככל סוגי החמץ בתערובת זו הם חמץ נוקשה, מלבד תמצית המאלט שנמצאת רק בחלק מהסוגים. ומכל מקום לאחר התערובת הכל נפסל מאכילת אדם ודאי, ואם כן מותר בהנאה, וק”ו כאשר נפסל גם מאכילת כלב, וק”ו היכא שאין זה אלא חמץ נוקשה. ולכן העיקר להלכה שמצד דיני הפסח מותר ליהנות מהסיגריות אף שמעורב בהם חמץ ואף באותם סוגים שמעורב בהם מאלט, אולם כידוע עצם העישון אסור ומסוכן הוא ולא באנו בזה לדון כאן. [ויש להעיר שגם לדעת הפוסקים שנמשכו אחר דברי המ”א שכתב שהטבק הנשרה בשיכר שעורים צריך לסוגרו בחדר או לעשות מחיצה בפניו – הרי דבריהם אמורים בשיכר שעורים שהוא חמץ ודאי, משא”כ בזמננו רוב חששות החמץ הנז’ הם חמץ נוקשה להוציא את המאלט וכמבואר לעיל]. ובענין הסיגריה האלקטרונית שהנוזל לא נפסל מאכילה כפי שהמציאות מורה, לכאורה יש לדון לחייב בכשרות גם לכל ימות השנה, לאחר שהנוזל עצמו גם נכנס לפה לעיתים קרובות.

י. “סיכה כשתיה” לענין מוצרי טיפוח:

נחלקו רבותינו הראשונים בדין סיכה של תענוג אם הותרה בשאר איסורים, דלשי’ ר”ת הותרה ולשי’ האו”ה ורבינו ירוחם ועוד הוי סיכה כשתיה, כדינה ביוה”כ. אך כתבו האחרונים ובהם הצ”צ הקדמון ורבינו האוה”ח והפר”ח ועוד שהיכן שהטעם פגום מאוד ואינו ראוי אף לכלב אין לחוש כלל לסיכה כשתיה אף לסיכה לצורך תענוג. ועל כן אין לחוש כלל לדין סיכה כשתיה בפסח, כמ”ש הגר”נ קרליץ ועוד מפוסקי דורנו, דמותר לכתחילה להשתמש בסבונים ותמרוקים אף אם היה מעורב בהם חמץ, ולא אמרינן אחשביה אלא לאכילה ולא להנאה, ואין בזה איסור. הוסיף וכתב שגם אין לחוש לזה משום סיכה כשתיה, כי אחשביה לכל היותר שהוא ראוי לסיכה אך לא לשתיה, ואם כן סיכה זו בפסח היא הנאה בלבד והותרה בתערובת חמץ שנפסל מאכילה. וכן כתב שם לגבי תמרוקי הנשים, חומרי ניקוי, משחת שיניים ומי פה.

יא. הלכה למעשה:

יש לזכור שלמעשה רוב חומרי הבישום והמוצרים על בסיס אלכוהול וכדומה אינם מן החמץ, כי מיוצרים ממקורות אחרים ולא מחיטה, כמבואר לעיל בהגדרת הרכיבים. וגם אם מוצר פלוני הוא מן המעט שמקורו בחיטה, הרי כמבואר לעיל יש לדון את רוב החומרים כחמץ נוקשה, וקיי”ל שבתערובת שנפסלה, הוא מותר גם באכילה. ועל כן נראה פשוט שלכתחילה אין צריך אדם להחליף את מוצרי האיפור, או הקוסמטיקה או חומרי הניקוי שברשותו, או ללכת לתור ולחפש אחרי מוצרים הללו עם כשרות לפסח, והכל כפי שביארנו בפנים.

שימוש באלכוג’ל לחיטוי בימות הפסח (שו”ת כתר מלוכה או”ח סי’ יט)

מותר לכתחילה להשתמש לחטא את הידיים עם חומר חיטוי זה או אחרים הדומים לו, ואין לחוש כלל לאיסור חמץ במוצר זה. ואין צריך לחפש Dent alcohol (אלכוהול לא אכיל או כיו”ב). [ביארנו בתשובה שהטעם מחמת האלכוהול המצוי בחומרי החיטוי שאינו חמץ. ועוד  שבמוצר הסופי הוא מעורב עם חומרים הפוגמים את המוצר הסופי משימוש, ולכן אין בו כל איסור. ואין לחוש שיכול לחזור ולהפריד החמץ במעבדה ודלא כמי שהחמיר בזה. ועוד שהכא זה לסיכה ולא לאכילה, וכתבו האחרונים ובהם הצ”צ הקדמון ורבינו האוה”ח והפר”ח ועוד, שהיכן שהטעם פגום מאוד ואינו ראוי אף לכלב אין לחוש כלל לסיכה כשתיה אף לסיכה לצורך תענוג. ועל כן אין לחוש כלל לדין סיכה כשתיה בפסח, ולא אמרינן אחשביה אלא לאכילה ולא להנאה, ואין בזה איסור. וגם אין לחוש לזה משום סיכה כשתיה, כי ‘אחשביה’ לכל היותר שהוא ראוי לסיכה אך לא לשתיה, ואם כן, סיכה זו בפסח היא הנאה בלבד והותרה בתערובת חמץ שנפסל מאכילה].

שימוש בויטמינים שהומלצו על ידי הרופא כיעילים נגד המגפה (שם סי’ כ)

הגם, שבדרך כלל הכדורים הם לבליעה ולא למציצה, עם כל זאת רצוי ונכון לוודא שיש כשרות לפסח. וכיון שבפועל ביררנו עם החברות הגדולות המשווקות בישראל, ומצאנו שהמפורסמים שבהם, כולל אותם העיקריים שהומלצו על ידי רופאים רבים מחברות מפורסמות – הם כשרים לפסח, על כן אפשר להמשיך עם המלצות הרופאים ולהשתמש עם הידוע ונבדק ונמצא ככשר לפסח.

אולם מי שהומלץ לו על ידי הרופא דווקא סוג מסויים, מכיוון שאחרים לא מתאימים לו מאיזו סיבה, או לחילופין, מי שחושש להפסיק או לשנות את הויטמינים, כי רואה חשיבות לקיים המלצות אלו, מותר להשתמש בכדורים אלו בפסח כיון שהמוצר הוא לבליעה, וחלילה מלחייב אותו להפסיק. [ראה הנימוקים ההלכתיים שם וראה בסוף התשובה, ובעיקר התאים לזמן המגיפה שם הרגישו אנשים שיש בויטמינים חיזוק לאותם ימים, יעוי”ש]

*

האם קמח רגיל מן השוק הוא ‘חמץ’ (שש משזר ח”ב, או”ח סי’ כא)

בשאלה שקיבלתי בזמן המגפה לתקפ”ץ, נותרו יהודים סגורים באי עם גויים וביקשו הדרכה לגבי פסח, ובין היתר ביקשו הדרכה למצות, והסברתי להם כל התהליך לגבי יין איך לנהוג ובשאר קטניות וכו’. ולגבי המצות ביארתי להם ענין קמח מן השוק, שבשעת הצורך פסק מרן השו”ע (או”ח סי’ תנג סעי’ ד) שאפשר ליקח מן השוק. הגם שוודאי מצוה מן המובחר שמצות מצוה יהיו מקמח שמור משעת קצירה, ואם אין אפשרות, מותר שהמצה תהיה שמורה משעת טחינה, אך בשעת הדחק אפשר ליקח מן השוק. ועיקר הטעם דלא מחזקינן איסורא, ובתשובה הבאנו שההיתר הוא אפי’ במקום שנוהגים ללתות החטים, אימר לא לתת בדרך שנתחמץ אף שאין אנו בקיאין. ומאידך הבאנו מהאחרונים, דעכשיו שהמנהג לכבס את החטים ולהשהות אותם במים, אסור ליקח קמח חטים מן השוק אפילו בשעת הדחק, דהוי ממש כדגן שנטבע וכו’, ועוד הוספתי והבאתי דעות הפוסקים בזה.

והבאתי שם שעל סמך הנ”ל, כתבו כמה מאחרוני זמננו, שכתבו שהקמח בימינו עובר לתיתה, וחמור הוא אף יותר מתקופת חז”ל, כי שוהה עם המים. והוסיפו עוד והחמירו בקמח כדין חמץ גמור לענין שעבר עליו הפסח, או למחמירים בלמכור חמץ גמור, ועוד. ובאמת נפלאתי עד מאד, איך נכתבים דברים ללא בדיקה מקיפה ויסודית, ועוד להורות ברבים דברים שלא שיערום אבותינו. שהנה המציאות שונה לגמרי, ראשית, אין בעולם היום בטחנות קמח המסחריות כלל מושג ‘לתיתה’, ולא ‘השריה’ במים, אולם כן קיים בחלק מסוגי הקמח ‘הרטבה’ במים, וזה רק בקמח שנטחן בטחינה גלילית [‘גלילית’ [דהיינו בין גלילים שטוחנים את הגרגרים], אולם טחינה בריחים או כל שיטת טחינה אחרת שאיננה טחינה גלילית – אין החיטים מורטבים כלל, כי אין המכונה יודעת לקבל חיטה רטובה. וגם בטחינה באמצעות גלילים, יש סוגי חיטה במדינות רבות בעולם, שאחוזי הלחות הנדרשת בגרגר קיימת באופן טבעי ואין מרטיבים כלל, ועוד שלצורכי ‘קמח מלא’ הרוב המוחלט מטחנות הקמח אינן מרטיבות קודם הטחינה, כיון שאין להם צורך בהפרדת הסובין מהגרגר [לדוגמא בארץ ישראל, בשביל ‘קמח מלא’ קיימים שתי טחנות שמרטיבות לעומת שמונה אחרות שלא מרטיבים. (נתונים שקיבלתי מהרב פנחס פרידמן אחראי על טחנות קמח בבד”ץ עדה החרדית)]. ועל כולנה, שגם בקמח הלבן בטחינה גלילית שכאן בארץ מרטיבים את החיטה, לא רק שזה לא לתיתה כבתקופת חז”ל, ולא בהשריה כמים כמו בתקופת הגאונים, אלא קיים ‘חילזון’ הנוסע ובתוכו גרגרי חיטה, ובחלק העליון יש ‘דיזות’ המשפריצות מים [למשך כ 5 שניות בלבד], והחיטים ממשיכים משם ל’סילו’, שם הם מונחות כמות שהם במשך שמונה שעות לפחות עד שש עשרה שעות, ומשם יוצאים לטחינה. כמות המים היא במדוייק לפי ההזנה [כדי שיגיע ל 16 אחוז לחות כיון שבטבע יש 12 אחוז בארץ וכ14 אחוז בחלק מארצות חו”ל], שהוא 25cc לקילו קמח, שהיא כמות אפסית שאין בכוחה להחמיץ כלל. [וכדי לשבר את האוזן אספר מה שאמר לי הרב המפקח מטעם הבד”ץ הנז’ לעיל, שהסילו המכיל 200 טון, כאשר הוא מתמלא בחיטים לאחר ההרטבה, יש בתחתית הסילו פתח, באם יש נוזלים כלשהם, כלומר הגזמה בהרטבה שירד הנוזל למטה. והוא אומר לי שמעולם כפשוטו, לא נזל מאומה] וברור לכל מי שעוסק בתחום, שההרטבה המועטה הזו, כל מטרתה היא להספיג בסובין רטיבות, אשר איננה מגיעה ואיננה קשורה לגרעין המכיל את חומר ההחמצה כלל. ועל כן פשוט וברור שכל ההיתר של שעת הדחק, קיים גם היום בשעה”ד ליקח קמח מן השוק, ומצב הקמח העולמי היום, טוב עשרת מונים מתקופת האחרונים שהיה בזמנם השרייה במים.

ועל פי כל הנז’ כתבתי להם בתשובה כיצד לנהוג בפועל ויותר לכתחילה אם יקחו מקמח מלא, שרוב ככל הטחנות בכל העולם אינם מרטיבים כלל. ואם לאו יכולים ליקח מכל קמח שבשוק, והוספתי עוד בתשובה לדון שם לגבי אם יש לחוץ שמשהו כן נתחמץ וחמץ בפסח אסור במשהו, והבאתי את דברי הרשב”א בתשובה (ח”א סי’ קב) והב”ד מרן בבית יוסף (סי’ תסז) שלהדיא לא חשו לכך יעוי”ש.

ולפי”ז כתבתי שומכאן הערה גדולה לכל החוששים למכור חמץ גמור, עד כדי שהגיעו להחמיר שלא למכור קמח, או מחפשים לאחר החג בדוקא קמח שנטחן לאחר הפסח, ובאמת שכל זה איננה אפי’ חומרא העומדת בגדרי החששות ההלכתיים, שהקמח מן השוק רחוק מאד מלהיות אפילו ספק חמץ, ודי בזה.

בדין הקטנית ודין קטנית שהשתנתה [כגון ההממתיק שבקוקה קולה זירו] (ח”ג או”ח כת”י)

קטניות אינם חמץ שהרי הלכה למעשה אין מי שחושש להא דרבי יוחנן בן נורי, והסכמת כל הפוסקים שאורז ודוחן ושאר מיני קטניות, אינן מחמיצים ואין בהם כל איסור חמץ בפסח [ומי שכתב על מנהגי העדות השונות שהוא משום שחששו לדברי רבי יוחנן בן נורי, טעות הוא בידם].

בטעם המנהג לא לאכול קטניות מצאנו בראשונים מספר טעמים לאותם שנהגו להחמיר באכילת קטניות בפסח: א. מעשה קדירה דומה לדייסא. ב. שעושים מזה כרי כמו דגן. ג. שעושים מהם קמח ופת. ד. שיש מיני גרעיני דגן שמצוי היה שמעורבים בקטניות. מ”מ לכל הטעמים אין בזה איסור הנאה וכ”ש חובת ביעור. מאידך ישנם ראשונים ופו’ שכתבו כנגד המנהג להחמיר בזה.

מנהג רוב קהילות הספרדים הקדום מדורי דורות לאכול קטניות בפסח וכפי פסק השו”ע. אך ישנם קהילות כעדת המערביים בני מרוקו ועוד, שמנהגם בידם שלא לאכול קטניות [להוציא כאשר הן לחות כגון פול טרי וכיו”ב].

אורז, אף שהשו”ע מתיר זאת כשאר קטניות, בזה מצאנו מנהג שהיה רווח יותר גם בקהילות הספרדים שהיו נמנעים מאכילתו בפסח. וכפי שהרחבנו בפנים.

דיעות שונות נאמרו אם ניתן לעשות התרה למי שהחמיר ולא אכל קטניות, על ידי התרת נדרים, ובפנים כתבנו שהעיקר להלכה שלצורך, כגון חולה אם יש קטניות שמטיבים עמו, שיכול לעשות התרת נדרים.

מנהג האשכנזים קדום מדורי דורות שלא לאכול קטניות, וכפסק הרמ”א. ובשעת הדחק שאין לו מה יאכל או חולה שאיב”ס, פסקו האחרונים והמשנה ברורה, שניתן לאכול ואפילו אורז.

תערובת קטניות, גם למנהג המחמירים בקטניות הדין הוא שכל שהתערבו הקטניות בתבשיל או ביבש ויש רוב רגיל כנגדו הרי זה מותר, כל שאינם ניכרים להדיא.

גם למחמירים באכילה, מותרת ההנאה מקטניות ולכן מדליקים בשמן קטניות. וכן מותר לכתחילה להשהותם בבית ואע”פ שעברו לתיתה במים. ויש מי שכתב שכבר נהגו לא להדליק בשמן קטניות.

בכלל קטניות, האורז והדוחן, החומוס, השעועית, הפול והעדשים, החרדל, שומשום, הקנבוס וכלל משפחת הליגו”ם [Legumes]. ובפנים ביארנו עוד סוגים שונים והדיעות השונות לגביהם, ועוד הבאנו את אשר הוסיפו האחרונים עוד גדרים חדשים בקטניות לחוש לגבם.

אניס וקימל, כתב רבינו הרמ”א שאינן בכלל גזירת קטניות, וכן הסכימו עמו רבים מן הפוסקים, ויש מי שחילק בין סוגי הקימ”ל השונים. ובאניס יש מי שכתב להחמיר אולם הדיעה הרווחת יותר שאין זה בכלל קטניות [ומכאן מדוע במשקה הערק כתוב כשר לפסח תחת כשרות הרבנות ועוד כשרות מחו”ל ומאידך הבד”ץ המקומי לא כתב לא ימות השנה ולא פסח, וכל זה מחמת מחלוקת זו]. כמו כן הכמון אינו בגזירת הקטניות לדיעות אלו [ולכן במרוקו הגם שלא אכלו קטניות יבשות, כמון היו אוכלים שאיננה בגזירה זו, אלא שיש בה תערובת של דגן ומזה יש להיזהר הרבה וכבר כתבנו בזה בכמה מקומות], וכל זה כפי שפירטנו בפנים.

קטניות טריים ולחים, וכגון פולים ירוקים, שעועית ירוקה, אפונה ירוקה והדומה להם, הגדלים בתוך השרביטים והתרמילים שלהם, אין להם דין קטניות אלא ירקות, הן לענין מצוות הארץ [שהולכים בהם אחר לקיטה ולא אחר שליש], וכן לענין נדרים ועוד. ומסתמא הוא הדין לענין גזירת קטניות, וכך כתבו להדיא מן הפוסקים, וכן מנהג בני מרוקו הגם שאינם אוכלים קטניות מכל מקום אוכלים כל הקטניות בעודם לחים. ויש מי שהתיר בזה לכתחילה גם למנהג האשכנזים [ושמעתי על קהילה בצרפת מבני אשכנז שכך נוהגים]. והגם שהלכתית פשוט שהעיקר להלכה כדעתם. מכל מקום הבאתי בפנים שיש מי שכתב להחמיר בזה למנהג האשכנזים, וכתבנו כמה אפשרויות להסביר זאת, וכמדומני שכך מנהג רוב קהילות אשכנז.

מוצרים שונים לאחר גזירת קטניות

תפוחי אדמה – אף שהיו מי שרצו לאסור בפרט מפני שעושים מהם קמח תפו”א, מ”מ רבו העומדים כנגדם שאין זה כלל מגזירת קטניות שהרי אינו מידגן וכו’, ואין להוסיף על גזירה זו, וכן עמא דבר.
בוטנים – כתבו הרבה פוסקים שאין להם דין קטניות (האגר”מ והשרידי אש, והעידו שהגר”י אברמסקי היה נותן בוטנים למבקריו). אך יש שנהגו לא לאוכלם מפני שיש להם שרביטים בתחילתם. והגרצ”פ פראנק כתב שאע”פ שמעיקר הדין מותר, למעשה המנהג שאין אוכלים בוטנים, אולם מאידך התיר את שמן הבוטנים המופק מהם. וכן ראיתי שנותנים הכשר על שמן בוטנים בלי הגבלה לאוכלי קטניות.

קינואה – נראה למעשה שאין זה בכלל קטניות, ואף אם הוא קטניות, כיון שלא היה בזמן הגזירה אין לחוש, ויש מי שהחמיר.

לפתית/ליצטין – מסברא אין מקום כלל לאסור שמן ליפתית ואת הלציטין שמכינים ממנו, שהרי אפי’ הליפתית עצמה [שאינה ראויה למאכל] אינה בכלל קטניות, וכן דעת הרש”ל הג”ר מרדכי אליהו זצ”ל. ואמנם האבנ”ז דימה זאת לחרדל ופסק לאסור, אך הוסיף שאם התבשל תחילה מותר. ובפועל שמן ליפתית בימינו עובר תהליך בישול בתחילתו ולכן צריך להיות מותר. למעשה, מקובל לציין לצד הכשרות ‘לאוכלי ליפתית’ ‘לאוכלי ליצטין’.

שמן כותנה – העיקר להלכה שאינו בכלל קטניות, וכמבואר הטעם בפנים, ויש מי שהחמיר.

קטנית שהשתנתה, בפנים הארכנו בדין גידולים כמו פטריות שמפניון הגדלים על מצע חיטה, ושם הסברנו שפשוט שזה לכתחילה כשר למהדרין שכל החומר מעוקר לחלוטין ואין לו השפעה כלל על הגידול, ולכן מעולם לא צמח ולו עשב אחד בין שלל הפטריות. ועוד הוספנו על דין מזון שהוא חמץ או קטניות שיש אינזימים שגדלים שם וזה מאכלם, האם דינם יהיה כדין המזון שהם אוכלים, וביארנו הדוגמא בתחליפי סוכר כגון המצוי במשקאות קלים ועוד, שחלקם אלכוהוליים, וחלקם מלאכותיים, ותיארנו את  האספרטיים [המצוי לדוגמא בקוקה קולה זירו] שהוא אנזים המורכב מחיבור של שתי חומצות אמינו: ‘פניללין’ ו’חומצה אספרטית’. חומצות האמינו הללו הם למעשה חלבונים המופקים בזמן אכילת האנזים את מצע הגידול שלו שהוא גלוקוזה, שיכול להיות מיוצר מחיטה או מתירס, ובפועל המצוי בקוקה קולה המזון הוא תירס. וביארנו שם שלמעשה זה רחוק מלהגדירו כקטניות שעליהם הייתה הגזירה, והוא לכל הפחות מוצר שהיה פעם קטנית, וכיום הוא מעורבב בחומרים נוספים שהופרש לבסוף ובתום ייצורו לפניכם אבקה לבנה יבשה, בעלת מבנה מולקולרי יציב. והבאנו הנהגות של ועדי כשרות שהלכה למעשה מאשרים זאת לפסח בלי שכתבו שזה רק לאוכלי קטניות, ויש שחששו מלכתוב על זה כשר לפסח בלי ההגבלה, וכמתואר במאמר בפנים.

דיני היין הראוי למצוות ד כוסות ולברכת הגפן (ח”ב, או”ח סי’ יג):

מצות שתיית ד’ כוסות היא מצוה דרבנן, ומכל מקום דינים מיוחדים מצינו בחיוב קיומה מפני שהיא לפרסומי ניסא ורבות הן מעלותיה וחביבותה רבה (כדלהלן אות ב-ג).

הגם שבשאר מצוות קיי”ל שהמבזבז אל יבזבז יותר מחומש, נשתנה בזה חיוב ד’ כוסות, שאם גבאי צדקה לא נתנו לעני ארבע כוסות, ימכור את מלבושו או ילוה או ישכיר את עצמו בשביל יין לארבע כוסות.

גם אם אדם היין מזיק לו, חייב הוא לדחוק את עצמו ולשתות, והיינו אף אם יצטער מזה או יכאב ראשו, אך אם יפול למשכב אינו חייב.

שיעור הרביעית הוא 75 סמ”ק לדידן דאזלינן בתר הרמב”ם והשו”ע, ויש שכתבו להחמיר ולהכפיל את השיעור בשל תורה כגון בכוס קידוש של לילי שבת ויו”ט ולא בשאר כוסות ברכה.

גם בליל פסח שסעודתו נעשית משך זמן מרובה לאחר הקידוש, מכל מקום חשיב הקידוש במקום סעודה, ולאו דוקא אם שתה רביעית כדי לעשותו מקום סעודה [גם אם שתה רביעית אחת ולא שתיים], אלא אף אם שתה רק רוב רביעית, כיון דמכל מקום העיסוק בהגדה ובהלל לא הוי הפסק, אלא הכל נחשב צורך הסעודה.

מאותו הטעם, לכתחילה אין לחוש לשתות רביעית שלימה אף שאינו מברך ברכה אחרונה, ואף שעד ברכת המזון נמשך הזמן יותר משיעור עיכול, וזאת מהטעם האמור שכיון שעוסק בדבר שהוא מחויב בו הוי צורך הסעודה ואין זה הפסק אף שעבר שיעור עיכול.

כתב מרן השו”ע שבימינו שהיינות חלשים אף לכתחילה אין צורך למזוג במים. וכתב הכה”ח שמ”מ אפילו ביין רפוי יש למזוג את ג’ הטיפות שנהוג על פי הסוד.

מלשון השולחן ערוך ומדברי הרמ”א, וכן מלשון השו”ע ביו”ד נראה שהשיעור של תוספת מים ביין הוא חלוק בין תוספת מים לשמרים לבין תוספת מים ליין, כאשר התוספת ליין היא עד 15% שהוא שישית מלבר, ובלבד שיהיה יין חזק ויהיה בשיעור שמוזגים. וכ”כ הגר”א ומשנ”ב בדעת השו”ע. מאידך דעת העולת תמיד, שהשו”ע והרמ”א נחלקו בדין זה, כאשר לדעת השו”ע יש רק שיעור אחד והוא השיעור שרגילים למזוג, והוא רק חד על תלת, ומאידך ר”ת ס”ל שהולכים לפי הטעם וכל שנרגש טעם היין היטב מברכין עליו הגפן ואע”פ שנוהגים למזוג בפחות והוא עד אחד על ששה וזו דעת הרמ”א. ולפי”ז כתב בעולת תמיד שעכשיו שאין נוהגים כלל למזוג היין במים, כי היינות שלנו רפויים מאד, אם נתערב מעט מים בו אפילו המים שנתערב בו הוא פחות מהיין, אפילו הכי אין מברכין עליו בורא פרי הגפן.

הרב כף החיים כתב כדעת העולת תמיד שיש להחמיר גם ביין ולאו דווקא בשמרים, אולם כתב שכל זה אם יש רוב מים, אולם ברוב יין או אף במחצה על מחצה מברך הגפן. והגאון בעל שואל ונשאל כתב שגם במחצה על מחצה יש להחמיר ולא לברך הגפן.

למעשה הכרעת חכמי הספרדים להקפיד שיהיה רוב יין, וכ”כ מרן הראש”ל בספרו שו”ת חזו”ע. וכ”כ מורנו הגאון רבנו שלום משאש זצוק”ל בספרו שו”ת שמש ומגן. וכ”כ בספר מקראי קודש בשם הגאון הראש”ל רבי מרדכי אליהו זצוק”ל שאם אין רובו יין ה”ז מעכב לספרדים גם בדיעבד. וכן כתב הגאון רבי משה לוי זצ”ל בספרו ברכת ה’. ובספר אור לציון כתב שהכל תלוי בחוזק היין שאם הוא חזק אפשר גם רוב מים, וביין רגיל צריך לכה”פ מחצה יין ושישאר טעם יין.

ומחכמי האשכנזים יש מי שכתב שגם בימינו אפשר להקל כעיקר דברי הרמ”א וכהכרעת המשנ”ב לגבי יין, וכ”כ המנחת יצחק ועוד. ובשם החזו”א נכתב שעד שליש מים אפשר בוודאי. ובשם הגריש”א זצ”ל שעד רבע מים אפשר להוסיף (ראה בגוף דברינו ודוק), ונמצא לדבריהם שמחמירים יותר בברכת הגפן מדעת חכמי הספרדים.

למעשה בכל היינות בימינו מכל היקבים והיצרנים המוכרים היום, יש רוב יין, ואפשר לברך לכתחילה ברכת פרי הגפן. ומאידך בחלק מהיקבים ה”ז רק 55 או 60 או 70 אחוז, ובכה”ג יש לחוש לדעת חכמי האשכנזים המחמירים לעיל.

לגבי מיץ ענבים ידועה דעתם של מרנן הגרשז”א והגריש”א שאין להוסיף מים כלל ואפילו במעט [להוציא המים שלעיתים נשטף עמם הצנרת, או קל וחומר ג’ הטיפות שמוסיפים על פי הסוד שאפשר להוסיף לכתחילה]; מאידך דעת חכמי הספרדים וכן פסקו מרן החזו”א ויבדל”א הגרנ”ק ועוד, שאפשר לכתחילה להוסיף מים גם במיץ ענבים ויהיה כשר לברכת הגפן.

ביארנו דאיכא מציאות של תערובות גם כאשר כתוב על היין שהוא 100% טבעי. ועוד ביארנו דין מיץ ענבים משוחזר ודין מיץ ענבים קפוא. וכן נתבאר כמות יחס התערובת של מיץ ענבים ביין לדינא.

מצוה לחזר אחרי יין אדום בכל הכוסות של הברכה, אולם גם יין לבן כשר. וכתבו חכמי הספרדים שלדעת השו”ע יין אדום עדיף אף אם הלבן חשוב ממנו, ואילו לדעת הרמ”א הלבן עדיף אם הוא משובח יותר. אולם למצוות ארבע כוסות הסכמת הפוסקים שיש להעדיף יין אדום כיון שהוא זכר לדם פסח ודם מילה. [ובפנים כתבנו שאם זה מדין המראה מהני לערבב יין לבן ואדום, ואם זה מדין שבח לא יועיל שינוי המראה. ועוד כתבנו אי שרי לערבב גם בשבת ויו”ט].

נחלקו רבותינו הראשונים בדין יין מבושל: דעת הגאונים, הרי”ף והרמב”ם וסיעתם שעל יין מבושל מברך שהכל. ולדעת הרב המגיד בשי’ הרמב”ם הנה אף שאין עושים קידוש עליו כי נשתנה לגריעותא, אולם לא נשתנה לענין ברכתו ומברכין עליו הגפן. מאידך דעת התוס’ והרא”ש ועוד הרבה מהראשונים, שהמבושל הוא יין גמור לעניין ברכה, קידוש וד’ כוסות. ומרן השו”ע בהל’ קידוש הביא ב’ הדעות: דעה ראשונה בסתם שמקדשין על יין מבושל ועל יין עם דבש, ודעת היש שאין מקדשין עליהם. וכתב הרמ”א שהמנהג לקדש עליו אפילו יש לו יין אחר רק שאיננו משובח וטוב כמו המבושל. ובהל’ פסח כתב שיוצאין ביין מבושל ובקונדיטון.

למעשה, הגם שיש לדון להחמיר שלא לברך הגפן מחמת סב”ל ומחמת ששני עמודי ההוראה הכי ס”ל, מכל מקום פשט המנהג ביותר לברך גם על יין מבושל ולצאת בו י”ח קידוש והבדלה ומצות ד כוסות. וכתבנו לדון אם יין מפוסטר דינו כמבושל בזה, וגם לגביו כבר נהגו לברך בפה”ג ולצאת בו יד”ח בכל הכוסות של מצוה, ופוק חזי מאי עמא דבר. [ובמיץ ענבים גם הפיסטור חשיב כבישול גמור, וראה עוד מש”כ בפנים].

ביין ממותק שהוסיפו לו סוכר או דבש, דעת הרמב”ם שדינו כדין יין מבושל ונפסל לקידוש. ומאידך יש מהראשונים שהגם שדעתם כדעת הרמב”ם לפסול יין מבושל מכל מקום ביין ממותק לא ס”ל כדעתו. ומרן השו”ע הכשיר לקידוש גם יין קונדיטון שהוא יין עם תוספות.

מי שיש לפניו יין מבושל וללא ממותק, או ממותק ולא מבושל – עליו להעדיף את היין השני, כיון שבמבושל רוב עמודי ההוראה אוסרים לעומת היין הממותק.

בימינו נוהגים להוסיף גם עוד סוגי תוספות ליין כדי לשומרו מתסיסה יתירה, או מבקטריות, או לתועלת שאר דברים. כגון: שמרים, חומצה, ביסולפיט ועוד. יש מי שכתב שהדבר פוגם, אך הלכה למעשה כדעת רוה”פ שאין כל אלו חשובים כתוספת ליין שפוגמת אותו כדין סוכר או דבש.

דיני שיעורי המצוות לליל הסדר (שם סי’ יב):

מעיקר הדין דעת מרן השו”ע שכזית הוא בשיעור שליש ביצה.

מכל מקום במצות דאורייתא וכן לגבי ברכות, יש לחשב שיעור כזית בשיעור חצי ביצה.

יש להיזהר ולא לאכול בין שליש ביצה עד חצי ביצה, שלא להיכנס לספק ברכות.

יש הסוברים ורבים הם שכזית הוא בשיעור קטן, כזית שמן בינוני המצוי בימינו ושיעורו כ-6 סמ”ק. ונכון להחמיר לענין ברכה אחרונה ולהיזהר שלא להכנס לסב”ל, ולהשתדל שלא לאכול אף שיעור זה אלא להפחית ממנו או לאכול בשיעור חצי ביצה.

גם לדעת הפוסקים שחששו שהשיעורים נתקטנו, דעת רובם שלגבי כזית אין לחוש לזה, ומ”מ גם מי שנקט שגם בכזית יש לחוש וכן לגבי ביצה, מ”מ מסכים דהיינו ביצה בלא קליפתה וכמבואר בגמ’.

המשנה ברורה נקט להחמיר ככל הצדדים לגבי כזית ראשון של המצה: שיש להכפיל את השיעור, וגם שיש לחשב בשיעור ביצה עם קליפתה. וכתב שלמעשה יש לחוש גם בכזית מרור לזה כיון שנתקנה הברכה על אכילת מרור, ואין אכילה פחות מכזית ועל כן יש להחמיר גם בזה, הגם שזה רק מדרבנן ובשאר מצות דרבנן אי”צ לחוש כנז’.

הלכה למעשה לדעת השו”ע, לכזית מצה ראשון ושני יש ליקח כל אחד בשיעור חצי ביצה (25 סמ”ק, שהם כ-13 גרם מצות עבודת יד, ובמצות הרכות כ-40 גרם). למצוה של כורך ואפיקומן די בשיעור של שליש ביצה, שהם כ-10 גרם ברגילות, וברכות כ-30 גרם). מרור יש לקחת בשיעור חצי ביצה שהוא כאמור 25 סמ”ק (ובחסה הוא במשקל של כ-25 גרם).

רביעית יין שיעורה 75 סמ”ק שהוא שיעור ביצה ומחצה, ודי בזה, ואי”צ לדעת השו”ע להכפיל השיעורים כיון דלא ס”ל חשש זה. ולהפוסקים שחששו שנתקטנו השיעורים (וברביעית כל אותם פוסקים חששו, להבדיל מן הזית) – יש להכפיל ל-150 סמ”ק.

על מנת שלא להכנס לספק ברכות (כנז’ אות ד), על כן יש לקחת כרפס בשיעור שהוא פחות משליש ביצה, ונכון לחוש לפוסקים שחששו ששיעור כזית הוא בשיעור נפח הזית של ימינו ויש ליקח חתיכה קטנה פחות מנפח של 6 סמ”ק.

טבלה לפי סוגי המצות, במידת הנפח ושיעורו (המשוער) בגודל המצה באורך ורוחב וכן במשקלה:

המצוה עבודת יד רגילות עבודת יד דקות מצות רכות – ממוצע
  סמ”ק גודל גרם סמ”ק גודל גרם סמ”ק גודל גרם
כזית ראשון – מוציא 25 11.2*11.2 12.5 25 12.9*12.9 12.5 25 8*8 40
כזית שני – מצה 25 11.2*11.2 12.5 25 12.9*12.9 12.5 25 8*8 40
כזית שלישי – כורך 17 9.3*9.3 9 17 10.7*10.7 9 17 6.2*6.2 30
כזית רביעי – אפיקומן 17 9.3*9.3 9 17 10.7*10.7 9 17 6.2*6.2 30
מרור – מצות מרור 25   25  
מרור – כורך 17   17  
כרפס עדיף פחות משיעור זית של ימינו, שהוא 6 סמ”ק והוא בערך 3 ס”מ על 3 ס”מ, ולכל הפחות מתחת 16 סמ”ק
רביעית יין 75 סמ”ק. וי”א שלגבי רביעית, אצבע ועוד, נתקטנו השיעורים ויש להכפיל לשיעור 150 סמ”ק.

 

הרוצה להחמיר כדעת המשנה ברורה,  כלומר גם לחוש שהשיעורים נתקטנו אף לענין כזית [כהצל”ח ודלא כהחת”ס]; וגם להא דאיירי בביצה עם קליפתה [דלא כהצל”ח] – אם כן שיעור חצי ביצה הוא קרוב ל-50 סמ”ק. ואם לכוון השיעור בדקדוק ה”ז כ-47 סמ”ק, שכן מדברי הנוב”י עולה ששיעור הביצה הוא 93 סמ”ק וכמבואר בספר מידות ושיעורים. אלא אם כן יחמיר לקבל השיעור כפי שהוא בדרהמים במדויק, ונמצא השיעור 50 סמ”ק בדיוק. לפי כל חומרות הללו גם יחד ביארנו את שיעורי כזית בטבלה:

שיעור כזית בצירוף כל החומרות כאחד כמבואר בסעיף י:

המצוה עבודת יד רגילות  עבודת יד דקות מצות רכות – ממוצע מצות מכונה
  סמ”ק גודל גרם סמ”ק גודל גרם סמ”ק גודל גרם סמ”ק גודל גרם
כזית דאורייתא 50 16*16 25 50 18.3*18.3 25 50 10.5*10.5 60 50 13.6*13.6 25

 

דין המצה שעשאוה מקמח שהוציאו ממנו את הגלוטן (ח”ב או”ח סי’ ד)

עבור חולי כרסת (ציליאק) מנסים לייצר מצות שיזיקו לבריאותם פחות ככל האפשר. ובין הייתר נעשה נסיון לייצר עבורם מצות מקמח שהופרד ממנו הגלוטן לחלוטין, וביארנו התהליך וההגדרה בספר שם, ולמעשה כתבנו שקמח זה לאחר הפרדת הגלוטן, הוא תוצאה של מיני דגן, אך לא מין דגן חשוב, הן לענין ברכת הנהנין והן לענין מצות אכילת מצה [הגם שדינו כחמץ, וכמבואר שם יתכן שהוא רק חמץ נוקשה].

 לכן למעשה חולי ציליאק ישתמשו לכזית בלילה הראשון במצות שיבולת שועל רגילות [הגם שיש בהם גם גלוטן, אולם הוא שונה בסוגי החלבונים המרכיבים כך שכדוגמא אחוז החלבון בשיבולת שועל גדול משל השעורה, ורוב חולי ציליאק רגישים לחלבון מסויים שדווקא בשיבולת שועל נמצא במינון נמוך] ויוצאים בזה ידי חובת מצה לכתחילה. אולם  מצות העשויות מקמח חיטה שהפרידו ממנו את הגלוטן לגמרי, וכן ש”ש שהפרידו הגלוטן לגמרי, נראה שאין יוצאים בו ידי חובת מצה בליל הסדר וכן נראה הסכמת רוב הפוסקים. והגם שיש שחששו שאין אנו יודעים כיצד לעשות מצות משאר מינים שאינם חיטה, אבל לחולי צליאק הסכמת הפוסקים להתיר להם בזה וישתמשו במצות רגילות של ש”ש וכמבואר.

ברכת הנהנין על מאפים העשויים מקמח חיטה שהוצא ממנו הגלוטן, הוא ברכת מזונות בראשונה, וברכה אחרונה ברכת מעין שלש, וכך העלינו בתשובה שם.

דיני כלי זכוכית בימינו, ודין זכוכית עמידה וקרמית (ח”ג – כת”י)

כלי זכוכית דעת רוב מנין ורוב בנין מן הפוסקים הראשונים והאחרונים כפשטות דברי האדר”נ שאינם בולעים ואינם פולטים [ובתשובה ביארנו אם הכוונה שאין בליעה כלל או מעט כן, יעוי”ש]. ויש מרבותינו הראשונים שסוברים שכיון שברייתו מן החול דינו כחרס, ויש שכתבו להסתפק מה דינו.

הכרעת מרן השולחן ערוך, כדעת רוב הראשונים, ולכן גם אם השתמשו בחמין דינו בהדחה ושטיפה היטב ומותר הוא בשימוש בפסח. ורבינו הרמ”א כתב שיש מחמירין וכן המנהג באשכנז. וכתבו רוב ככל הפוסקים שדעת הרמ”א מעיקר הדין כמתירים, ורק שדעתו לחומרא כדעת האוסרים [י”א שרק לגבי פסח החמיר]. אמנם בדיעבד מותר גם לבני אשכנז [כ”כ הט”ז וכן הדין גם בחמין (פמ”ג בדעת הט”ז).

מנהג רוב עדות הספרדים בכל המקומות, כדעת מרן השו”ע ומשתמשים בכלי זכוכית בפסח לאחר שטיפה, הגם שהשתמשו בהם בחמין בפסח. ויש מי שנהג להחמיר וחייב להכשירם לפסח [כ”כ הבא”ח את מנהג בגדד]. מאידך המנהג הנפוץ בכל ארצות אשכנז, שלא להשתמש בכלי זכוכית בפסח, ואין לשנות מן המנהג כלל.

הרכיבים של כלי הזכוכית בימינו, הגם שיש בם תוספים, אין בתוספים הללו ממש, וביארנו בתשובה בפנים את כל הסוגים, וכולם מינרלים מן החול ויש מן הסיד ויש מן האבנים, וכולם נטחנים כאבקה גמורה, ומהם עושים החול. וכולם ניתכים וחוזרים לברייתם, ודינם כזכוכית רגילה. ועוד שבכל גוונא הרוב המוחלט הוא מן החול, ובכל גוונא אזלינן בתר רוב חומר, וכדברי התבואות שמ”ש (שפירא), רב פעלים, אור לציון ועוד. ובעיקר שנתברר בבדיקות מעבדה של כלי זכוכית שנאספו במאות השנים האחרונות, שכמעט כל החומרים המוספים שיש היום, כגון אלומינה, ועוד, היו גם בזכוכיות אז. ועל כן הדין לא זז ממקומו.

כלי זכוכית עמידים כגון פיירקס, יש בהם אותם רכיבים של זכוכית רגילה, כאשר מתווסף אליהם חומר נוסף (בורון) שגם הוא איננו מחרס או מעופרת, וגם בזכוכית זו הסיליקאט [החול] הוא הרוב המוחלט. כך שאין דינם משתנה. ולדעת הספרדים מותרים בשימוש לאחר שטיפה והדחה. ובזכוכית זו הלכה ולמעשה גם מן הספרדים שהחמירו וכן גם למנהג בני אשכנז, מותר בהגעלה, וכ”כ רוה”פ מחכמי אשכנז וכ”פ מרן הגריש”א גם לגבי פסח [ודלא כמו שכתב המגיה בספר קובץ תשובות לגריש”א], ועל כן להלכה יגעיל כלים אלו ויוכל להשתמש בהם לפסח. וטוב להגעיל ג’ פעמים [יעוי’ ב]נים התשובה הטעם לדבר].

זכוכית קרמית, ב”ה לאחר שנתבררו רכיבי הזכוכית של רוב החברות הגדולות המייצרות זאת בעולם, מתברר שגם כאן רוב החומר הוא הסיליקאט [החול], ושאר החומרים כשאר הזכוכיות, ובתוספות קטנות של חומרים מינרלים נוספים. ועל כן להלכה כלים העשויים מזכוכית זו, דינם כשאר כלים העשויים כזכוכית רגילה ובלי שינוי כלל. וגם זכוכית זו שרי לכתחילה לאחר שטיפה והדחה לבני ספרד. ולאחר הגעלה מותר להשתמש בה גם למנהג בני אשכנז.

כיריי קרמיות או כיריים אינדוקציה, פלטת הזכוכית שהיא עשויה מזכוכית קרמית, מותרת לכתחילה בשימוש לאחר שטיפה והדחה היטב לדעת הספרדים וכשאר כלי זכוכית. ואילו לדעת בני ספרד שהחמירו בכלי זכוכית ולדעת בני אשכנז חייבת בהכשרה קודם השימוש בה לפסח.

אופן ההכשרה של כיריים אלו למנהג אשכנז, לכתחילה כמו חומרת הרמ”א שיש לעשות ליבון קל לחצובה, והוא בהדלקת כל הכיריים לחומם הגבוה ובעוצמה הגבוהה, ולאחר שהגיע לטמפ’, מכבהו ובכך תם הכשרו לכתחילה לפסח. ובאינדוקציה שאי אפשר לחממו ללא סיר, לאחר הניקוי והשטיפה, ייבש היטב שלא יהיה כל רטיבות כלל. וישים את הסיר הרחב ביותר שלו בכל המקומות וילבן תחתיו עד שיהיה לו ברור שכל המשטח הגיע לחומו הגבוה. את קצוות המשטחים שהם קרים, ויש חשש לנפילת גוש חמץ כמו פתיתים, יכשיר לכתחילה בעירוי של מים רותחים עם אבן או ברזל מלובן, ואין לחוש לפיצוץ בזכוכית זו שיכולה להגיע לחום גבוה בלי שתתפוצץ.

ויה”ר שנזכה לאכול מן הזבחים ומן הפסחים בקרוב ממש בבית קדשנו ותפארתנו, בירושלים עיר הקודש במהרה בימינו.