לוגו בית המעשר
|

דיני ביעור ווידוי מעשרות

ב' ניסן התשנ"ח | 29/03/1998

(פורסם ב’תנובות שדה’ גיליון 17 לצפייה בגיליון לחץ כאן)

א. בערב יו”ט האחרון של פסח, בשנה הרביעית ובשנה השביעית לסדר השמיטה. מקיימים מצוות ביעור מעשרות1*.

ב. כיצד היא מצוות הביעור? כל מי שברשותו פירות שהן טבל או ספק טבל, חייב להפריש מהן תרומות ומעשרות. פירות שהן דמאי, אינו חייב להזדרז ולהפריש מהן תרומות ומעשרות שאינם מעכבים את הווידוי, אע”ג שאסור לאוכלם  כל עוד ולא הופרש מהן תרו”מ. [ואמנם בזה”ז עפ”י רוב אין נוהג דין דמאי ונתבאר לעיל פט”ו סעי’ ט”ז]2*.

ג. מי שברשותו מוצרי מאפה החייבים בחלה, חייב להפריש חלה בזמן הביעור. ובזמן הזה שמצות החלה בשריפה טוב לשרפה בזמן הביעור3*.

ד. לאחר שהפריש תרו”מ, עליו ליתנם למקבליהם, דהיינו: תרומה לכהן, ומעשר ראשון ללוי (נתבאר לעיל פי”ג) ומעשר עני לעני. (נתבאר לעיל פט”ו). ובזמן הזה שאין נותנים תרומה לכהן מחשש שתצא תקלה על ידו [אע”ג שיכול להשתמש בשמן להסקה גם בזמן הזה – רדב”ז ח”ב סי’ תשל”א]. די שיפריש ויקבע מקום4*.

ה. פירות מעשר שני או רבעי, יחלל את קדושתם על מטבע. ואת המטבע עם שאר כל המטבעות שברשותו מחילולים קודמים של מעשר שני ורבעי, יחללם על מטבע אחת. [ומרן הגרשז”א כתב שצריך שיהיו במטבע זו לכה”פ ג’ פרוטות, כיון שהמטבעות מורכבות מכמה סוגי חיובים, דאוריתא, דרבנן ותרי דרבנן. וע”כ יחלל ויאמר: שכל סוג יתחלל על פרוטה אחת שבמטבע זה. וזה מועיל גם אם אינו יודע את שיעור המעשר של כל סוג5*.].

ו. לאחר שחילל הכל על המטבע, ישמיד את המטבע ע”י שישליכנה לים הגדול, ואין צריך לשחקה תחילה. ואם משליך לשאר נהרות, ישחוק תחילה את המטבע6*.  ואם אינו נמצא בקרבת הים, ישחוק את המטבע ויפזרנה ברוח7*. ומסתבר שה”ה שיכול להשמיד המטבע ע”י שרייתו בחומרים שמכלים אותו. ומ”מ כיון שבמטבע זו יש קדושה אין להשליכה דרך בזיון כגון לבור שופכין וכיו”ב.

ז. יכול לחלל את הקדושה שנמצאת בכל המטבעות, על פרי שערכו לפחות שוה פרוטה, וישמיד את הפירות שחילל עליהם שלא יהיה תקלה לאחרים 8*. ויזהר שלא ישמיד את הפירות דרך בזיון וכנ”ל.

ח. חובת הביעור בשנה הרביעית היא: על הפירות והירקות שנתחייבו במעשר בשנים א, ב, ג, לשמיטה, אך מה שנתחייב משנה ד’ ואילך, זמן ביעורם הוא בשנת השמיטה. ופירות וירקות שנתחייבו במעשרות בשנת השמיטה (עי’ קצירת השדה פ”ד), זמן ביעורם הוא בשנה הרביעית 9*.

ט. שנת המעשר אינה נקבעת בכל הגידולים כאחת, ושונה היא בין הגידולים השונים. ונתבארו הדברים בארוכה בספרי “קצירת השדה” פ”ח, ושוים הדברים גם לדין ביעור מעשרות. ובשאר סוגי פירות שנתבאר שם שספק מה השלב הקובע בהם, וכן בשאר הספיקות, יפריש מעשרות על תנאי וכמפורט שם, ויבערם כדין.

י. גם מוצרי מאפה החייבים בחלה, שזמן ביעורם הוא ברביעית, הוא רק אם נאפו מקמח שנעשה מתבואה שהביאה שליש קודם ר”ה של רביעית, אך אם הביאה שליש לאחר ר”ה של רביעית, זמן ביעורה הוא בשביעית 10*.

יא. מי שברשותו מוצרי חמץ שחייבים בהפרשה, יקפיד להפריש מהם ולבערם מערב פסח קודם זמן איסורם 11*.

יב. פירות וירקות הנמצאים בקופסאות סגורות, כגון קופסאות שימורים שעדיין לא הופרש מהם תרומות ומעשרות, צריך לבערם כדין 12*.

יג. מי שיש לו פירות החייבים בביעור, אך רחוקין הן ממנו, והגיע זמן הביעור, הרי הוא קובע מהמקום שהוא נמצא, מקום לכל מתנה ומתנה. וקורא להן שם. ולאחר מכן מזכה את המתנות לבעליהן ע”י אדם אחר או באחד הקנינים המועילים 13*. ואת המעשר שני שיש לו בפירות שם, יחלל על מטבע אחת שיש לו עמו, ויבערה במקום שהוא שם 14*.

יד. גם אם א”א לו לזכות את המתנות לבעליהן, מ”מ יקבע להם מקום ויקרא להם שם, ויחלל את המע”ש על המטבע 15*. אלא שאז אינו יכול לומר את הוידוי. [יבואר לקמן].

טו. מי שהפריש תרומות ומעשרות מפירותיו, אך לא נתן את המעשרות לבעליהם, ועבר זמן הביעור תיכף שנזכר יתן את המתנות לבעליהם, שבכל רגע שהוא מעכב מליתן עובר על מצות ביעור ומ”מ הפירות לא נאסרין. אולם אם הפריש מהפירות את המעשר שני, ולא פדאו על פירות או מטבע כנצרך, ועבר זמן הביעור, נאסרו פירות המעשר שני באכילה והנאה ותיכף שנזכר יבערם מן העולם, שאין להם פדיון אחר זמן הביעור. וה”ה בפירות רבעי 16*.

טז. פירות שהשאירן בטבלן ולא הפריש מהם כלל, ועבר זמן הביעור, תיכף שנזכר יפריש מהן תרו”מ, ויתן המתנות לבעליהן. ואמנם את המעשר שני שהפריש מהפירות, י”א שאין לו פדיון והפירות נאסרים ויבערם מן העולם וכנ”ל בסעי’ ט”ו. ויש מצדדין להקל שבכה”ג אין הפירות נאסרין אלא יפדם על מטבע, ויבערו מן העולם. ומ”מ הקונה פירות וירקות בשוק לאחר פסח, אפילו הם עדיין ודאי טבל, אינו צריך לחשוש למעשר שני שבהם ועי’ הערה 17*.

יז. הכל חייבין במצות ביעור אחד גברים ואחד נשים 18*.

יח. לאחר שהפריש וביער את כל מעשרותיו, מצוות עשה להתודות לפני ה’. וזה הנקרא וידוי מעשר. ומצוה זו נוהגת בין בפני הבית ובין שלא בפני הבית 19*.

יט. זמן הוידוי הוא, בזמן המנחה של יו”ט האחרון של פסח בשנה הרביעית והשביעית, לאחר שבעיו”ט האחרון, גמר לבער כל מעשרותיו 20*.

כ. נוסח הוידוי הוא הנאמר בכתוב: (דברים כ”ו פס’ יג’ יד’) ביערתי הקדש מן הבית וגו’. לא  אכלתי באני ממנו וגו’. השקיפה ממעון קדשך מן השמים וגו’ ועי’ הערה 21*.

כא. אין אדם מתודה, אלא אם כן הפריש כל מעשרותיו, ונתן המתנות לבעליהם. ולכן, מי שהיה ברשותו פירות של טבל ודאי, ולא נתן את המעשרות ללוי כדין, אלא הפריש את המעשר ראשון, ואכלו בעצמו, אינו מתודה. שכיצד יאמר וגם נתתיו ללוי, ונמצא כדובר שקרים לפני הי”ת. וה”ה מי שברשותו פירות של מעשר עני, ולא נתנם לעני שאינו יכול להתודות 22*.

כב. אם הפריש המתנות שלא כסדר, כגון שהקדים מעשר שני לראשון, או מעשר לתרומה, אינו מתודה. שנאמר ככל מצותיך אשר ציותני 23*.

כג. הפריש ממין על שאינו מינו (נתבאר ב”קצירת השדה” פ”ט), או מן התלוש על המחובר ולהיפך (שם), או מן החדש על הישן ולהיפך (נתבאר ב”קצירת השדה” פ”ח). אינו יכול להתודות שנאמר לא עברתי ממצותיך 24*.

כד. שכח אדם ולא בירך קודם שהפריש תרומות ומעשרות, דעת הפוסקים שאין זה מעכב את הוידוי כיון שברכות אינן מעכבות 25*.    ויש מי שכתב שאם שכח ולא בירך הרי זה מעכב את הוידוי 26*.

כה. פירות שנשרפו בעודם טבל, הרי זה מעכב מלומר את הוידוי, שהרי לא הפריש המתנות ולא נתנן לבעליהן 27*.

כו. אם הפריש מעשר שני בטומאה אינו מתודה 28*. י”א שהפריש בטומאה היינו, שביערם מן העולם בטומאה 29*.  וי”מ הפרישו בטומאה – כפשוטו שהפרישו כשהוא טמא וטימא את הפירות 30*.  ומ”מ בזמן הזה שהכל מפרישין בטומאה, אין זה מעכב את הוידוי 31*.

כז. מצות הוידוי לאמרה בבית המקדש,  שנאמר “לפני ה'” ואם התודה בכל מקום יצא 32*.

כח. אין מתודין אלא ביום. וכל היום כשר לוידוי מעשר 33*.

כט. וידוי מעשר, מצוה מן המובחר  שכל אחד אומרו בפני עצמו. ומ”מ אם רצו הרבים להתודות כאחד מתודין 34*.

ל. י”א שאם רצו הרבים שאחד יקרא להם, והם יצאו מדין שומע כעונה, הרשות בידם 35*. וי”א שבוידוי מעשר אין אחד יכול להוציא את חבירו מדין שומע כעונה 36*.

לא. גם מי שאין לו קרקע ברשותו, יכול לומר וידוי מעשר ולומר “את האדמה אשר נתת לנו” 37*.

לב. אע”ג שמצוות ביעור נוהגת בין בזכרים ובין בנקבות. מ”מ מצוות וידוי אינה נוהגת אלא בזכרים ולא בנקבות 38*.

לג. יש אומרים שיש לברך קודם הוידוי “ברוך אתה ה’ אמ”ה אקב”ו על וידוי הביעור”, ויש חולקים. ומ”מ בזמן הזה אין מברכים 39*.

לד. גם בזמן הזה נוהג ווידוי מעשר, ולכן כל שמילא אחר התנאים ההלכתים לאמירת וידוי [מלבד מה שלא נוהג היום כגון אי נתינת תרומה לכהן או הפרשה בטומאה, שכל העושה כך, ע”פ דין הוא עושה וכנ”ל סעי’ כ”א  ו- כ”ו] אומר את נוסח הוידוי. וכל שלא מילא אחר כל התנאים אסור לו  לומר את הוידוי שנמצא ח”ו כדובר שקרים לפני ה’. אלא שאם אומרה בזמן הזה בבית הכנסת  בתורת תפילה ואמירת פסוקים ולא בתורת וידוי, אפשר להקל לומר את פרשת “כי תכלה” גם אם לא מילא אחר כל התנאים ההלכתיים 40*.

לה. הגאון האדר”ת הנהיג לקרוא את פרשת הוידוי במנחה של שביעי של פסח בציבור מתוך ספר תורה. ואמר לי מרן הראש”ל הגר”ע יוסף שליט”א, שכך הוא נהג ג”כ הלכה למעשה לקרוא בשביעי של פסח בין אשרי לתפילת העמידה של מנחה, את  פרשת הוידוי מ”כי תכלה” עד “זבת חלב ודבש”, מתוך ספר תורה 41*.

פרשת וידוי מעשרות (דברים כו, יב – טו)

כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵּׂר אֶת כַּל מַעְשַּׂר תְּבוּאָתְך בַּשָׁנָה הַשְּׁלִישִׁית שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר, וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ: וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי יְיָ אֱלֹהֶיךָ בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתַנִי, לֹא עָבַרתִּי מִמִּצוֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי: לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנוּ וְלֹא בִּעַרְתִּי מִמֶּנוּ בְּטָמֵא וְלֹא נָּתַתִּי מִמֶּנוּ לְמֵּת, שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל יְיָ אֱלֹהָי עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָני: הַשְׁקִיפָה ממְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵך אֶת עָמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ, כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ:

אחר כך יאמר:

יהי רצון מלפניך ה’ אלוהינו ואלוהי אבותינו כשם שזכינו לקיים מצות ביעור ווידוי מעשרות, כן יזכנו ה’ לקיים מצוות הפרשת תרומות ומעשרות ומצוות ביעור ווידוי מעשרות מהתורה בביאת גואל צדק ובבנין בית המקדש במהרה בימינו, אמן כן יהי רצון.


  1. ר”מ הל’ מע”ש פי”א ה”ג.
  2. ר”מ שם הל’ ח’.
  3. עי’ רמב”ם שם הל’ י”ב. ועי’ מנחת יצחק ח”ח סי’ ק”ו. ועי’ מ”ש בתוס’ אנשי שם בשם הרש”ש במע”ש פ”ה מ”י.
  4. ואם חייב מצד דיני הביעור גם לבער או לקבור את התרומה. עי’ לעיל סעי’ ג’ לענין חלה וה”ה כאן.
  5. שו”ת מנחת שלמה סי’ ס”ז אות ט”ו.
  6. מרן בשו”ע של”א קל”ג.
  7. מרן בשו”ע יו”ד רצ”ד ס”ג.
  8. שו”ע של”א קל”ג.
  9. גמ’ ירושלמי פ”ה וספרי פר’ ראה. ודוק היטב בל’ הר”מ שם סוף הל’ ג’.
  10. כ”כ הר”ש סירילאו עמ”ס מע”ש שם. ועי’ עוד בס’ המעשר והתרומה בפ”א הערה ק’. והנה מוכח מכאן שגם חלה שאין בה שנות מעשר שונות, מ”מ ברביעית מפריש רק על מה שהביא שליש קודם ר”ה של רביעית, וכ”ה בשביעית. ולפי”ז ה”ה בפירות רבעי שיש לחלק בין אם הפירות חנטו אחר ט”ו בשבט של שלישית או שביעית, לבין אם חנטו לאחר ט”ו בשבט, אע”ג שהם נוהגים בכל השנים אותו דבר. ואמנם ראיתי בהערה בסו”ס כרם ציון הל”פ – ערלה, להגרא”ד רוזנטל שרוח אחרת עמו וס”ל שכיון שרבעי נוהג בכל השנים, לכן גם אם חנטו הפירות לאחר ט”ו בשבט של רביעית או שביעית מתבערין באותה שנה. ולכאורה דבריו נסתרים מדברי הרש”ס הנ”ל. וצל”ע.
  11. אע”ג שכתבנו לעיל שחובת הביעור הוא בערב יו”ט האחרון של פסח, ואמנם נראה שאם כבר מכרם לגוי וכעת זה ברשותו, אין ע”ז חובת ביעור. ולאחר פסח כשחוזר ולוקח את זה לרשותו, יקיים בהם מיד מצוות ביעור.
  12. ב”קצירת השדה” פרק י’ בדיני הפרשה מן המוקף כתבתי כיצד מפרישים תרומות ומעשרות בקופסאות סגורות.
  13. צורת ההקנאה נתבאר לעיל פט”ו סעי’ מ’, ו-מ”ב.
  14. ר”מ שם הל’ י”א. שו”ע שם סעי’ קמ”ה. ועי’ בס’ המעשר והתרומה פ”א הערה צ”ט.
  15. ר”מ בפיהמש”נ פ”ה מע”ש מ”ט.
  16. עי’ מנחת שלמה למרן הגרשז”א זצ”ל בסי’ ס”ה אות ב’. ולענין מ”ש ונט”ר עי”ש שהביא שכ”כ הרש”ס, הגר”א, המבי”ט ועוד. ואמנם מרן החזו”א עמ”ס דמאי סי’ ב’ סוס”ק ז’ כתב שגם אחר החג יש להם פדיון, ולא נאסרו הפירות. אך מ”מ דעת שאר הפוסקים אינה כך להלכה.
  17. עי’ בס’ תורת הארץ פ”ג אות נ”ג שכתב שהמעשר שני נאסר. ובמנח”ש שם פקפק בזה וסיים שהדבר צריך הכרע. ומ”מ הקונה פירות וירקות בשוק לאחר פסח, אפילו הם עדיין ודאי טבל, אינו צריך לחשוש למעשר שני שבהם, כיון שהם גידולי השנה הרביעית, ואם יש פירות שהם עדיין שייכים לשלישית, הרי צריך לעשר מהם מעשר עני ולא מעשר שני, אא”כ יש חשש שזה מאוחסן מהשנה השניה, ודבר זה אינו מצוי.
  18. עי’ מנ”ח מצוה תר”ז שנסתפק בזה, אך מרן החזו”א עמ”ס דמאי סי’ ב’ סוף אות ז’ כתב באופן הברור שגם נשים חייבות בביעור.
  19. כ”כ הרמב”ם בפי”א הל’ מע”ש ה”ד. וכן פסק מרן בשו”ע סי’ של”א סעי’ קמ”ב. ואמנם הראב”ד שם חולק שאינו נוהג אלא בפני הבית ואילו בזה”ז אינו נוהג. ועי’ עוד לקמן סעי’ ל”ד.
  20. ר”מ שם ה”ג וע”ע לקמן סעי’ ל”ד.
  21. משנה מס’ מע”ש פ”ה מ”י. ועי’ גמ’ סוטה ל”ב ע”ב. ועי’ רמב”ם שם. ויש מי שהביא את נוסח הוידוי מהפס’ כי תכלה לעשר (שם פס’ יב), ולא דק כיון שנוסח הוידוי הוא מביערתי הקדש וגו’, אלא שהמנהג בזה”ז הוא כדבריו להתחיל מתחילת הפרשה “כי תכלה”, וכך אמר לי מרן הראש”ל שליט”א ועי’ לקמן סל”ה. ולקמן בסוף הסימן כתבנו את פרשת וידוי מעשרות.
  22. רמ’ שם הל’ ז. שו”ע שם סעי’ קמ”ד. ובזה”ז שאינו נותן תרומה לכהן, שאסור לו לאכלה, וגם אם יכול הכהן להשתמש בו לשאר שימושים, וכגון שמן להסקה, המנהג לא ליתן לו, מחשש שתצא מכך תקלה, וכמו שכתבנו לעיל, בשם שו”ת הרדב”ז ח”ב סי’ תשל”א. נראה שאין זה מעכב את הוידוי, כיון שעושה כך כדין ע”פ הוראת גדולים וכ”כ בס’ המעשר והתרומה פ”א הערה צ”ו. ולענין מעשר ראשון כבר כתבנו לעיל בפי”ג שגם בזה”ז יש ליתן את המע”ר ללוי בטבל ודאי. ולכן אם לא נתן הרי”ז מעכב את הוידוי. וגם לאותם שנוהגים לא לתת ללוי מחמת שאומרים לו הממע”ה והבא ראיה שלוי אתה, ג”כ אינם יכולים להתודות, וכ”כ החזו”א עמ”ס דמאי סי’ ב’ ס”ק ו. ומ”מ נ”ל שאם בטבל ודאי מקפיד לתת, ורק בספק טבל אינו נותן, אין זה מעכב את הוידוי שסוכ”ס הוא נוהג עפ”י דין, ולא בזה דיבר בחזו”א שם, ועי’ כר”צ עמ’ רכ”ז סעי’ י”ג ודו”ק. וכן במעשר עני חייב ליתן לעני וכמבואר לעיל פט”ו, ואם לא נתן, עיכב ואינו יכול להתודות.
  23. ר”מ שם י”ג. שו”ע שם קמ”ו. והנה הרמב”ם ומרן השו”ע לא חילקו בין מע”ש לתרומה. ובכל גוונא אם הקדים מעכב הוידוי. ומ”מ במשנ”ר על המשנה במס’ מע”ש שם, כתב שרק אם הקדים מע”ש למע”ר מעכב. אך אם הקדים מעשר לתרומה אינו מעכב את הוידוי וכ”כ בערוה”ש סי’ קל”ו סעי’ י”ב.
  24. ר”מ שם הט”ו ומקור הדברים מהמשנה מע”ש שם, ועי”ש במפרשים. וכתב החזו”א שם ס”ק ד, שאם חזר והפריש קודם שאכל אינו מעכב את הוידוי.
  25. כ”כ המשנה הראשונה בביאורו למשנה במס’ מע”ש שם. וכ”כ התפא”י שם ס”ק לח, וכ”פ להלכה הערוך השולחן – העתיד סי’ קל”ו סעי’ י”ד.
  26. חזו”א שם.
  27. ר”מ שם הי”ג שו”ע שם סעי’ קמ”ו. ועי’ בס’ המעשר והתרומה פ”א הערה צ’ מש”כ בשם הגר”א, דמע”ש ונט”ר שנשרפו מעכבין את כלל הוידוי, אבל שאר תרומות ומעשרות אם נשרפו, אינן מעכבין את כלל הוידוי, אלא שאינו מתודה עליהן בפרט.
  28. ר”מ ושו”ע שם.
  29. מהר”י קורקוס על הר”מ שם, וכ”כ בתו”ח על המשנה שם ועוד.
  30. רש”ס על המשנה, וכ”כ בתפא”י שם.
  31. שכן הם עושים כך ע”פ דין ע”מ שיוכל לפדותו. כ”כ בס’ המעשר והתרומה שם, בשם ספר אחרית השנים. וכ”כ הגרי”מ טוקצינסקי בספרו ארץ ישראל עמ’ קי”ג סעי’ ה’. וע”ע לקמן סעי’ ל”ד מש”כ בשם השערי צדק ועוד.
  32. ר”מ שם ה”ו. וכן הוא בזה”ז בעוה”ר שאין בית המקדש קיים. וכתבו הפוסקים (אחה”ש פ”ד ה”ד, ארץ חפץ נתי’ ו’ סי”ג) שבזמנינו מי שנמצא בירושלים ביו”ט האחרון של פסח ודאי טוב הוא שילך לומר הוידוי בכותל המערבי שריד בית מקדשינו.
  33. ר”מ שם ה”ד.
  34. ר”מ שם ה”ה. שו”ע שם סעי’ קמ”ג ובש”ך שם.
  35. כ”כ בס’ אהרה”ש שם. ועי’ ס’ משפט כהן סי’ נו.
  36. מנ”ח מצוה תר”ז ובטעמם של דברים עי’ בד”א ביאה”ל הל’ מע”ש פי”א ה”ה.
  37. שאומר בל’ רבים על כלל עם ישראל. וכ”כ הראשונים עמ”ס ב”ב דכ”ז ע”א. עי”ש ברש”י וברשב”ם ברשב”א ועוד. וגם הרמב”ם והשו”ע שהשמיטו דין זה נראה שלא ס”ל כך להלכה. ועי’ בתוס’ בב”ב שם דפליג.
  38. עי’ לעיל סעי’ י”ז שגם נשים חייבות בביעור. ומ”מ לענין וידוי מפורש בס’ החינוך מצ’ תר”ז שאינה אלא בזכרים. וכ”כ המשנ”ר עמ”ס מע”ש פ”ה מי”ד. ועי’ בפי’ קול הרמ”ז על המשנה שם שנשאר בספק בדין זה אם מצוות וידוי נוהג בנשים.
  39. עי’ ס’ המעשר והתרומה פ”א סעי’ ס”ו. ועי’ השקפה לברכה ה”א. ומ”מ בזה”ז שי”א שאין נוהג כלל דין וידוי אע”ג שאנו פוסקים כהר”מ שכן נוהג, מ”מ הוי ספק וסב”ל.
  40. הנה לעיל הבאנו את דעת הר”מ שגם שלא בפני הבית נוהג אמירת הוידוי, ומרן השו”ע בסו”ס של”א סתם כדבריו והביא את כל דיני הוידוי. והנה מרן השו”ע בסעי’ קמ”ו כתב להלכה שהמפריש מע”ש בטומאה אינו מתודה, וא”כ לכאורה בזה”ז איך אפשר להתודות והרי הכל מפרישין בטומאה. וכך תמה על מרן הרב מהריק”ש והוב”ד בס’ ארץ החיים – סיתהון, וכן בספר שערי צדק לח”א  (פי”א סכ”ג). ומ”מ אחר הכל, מרן הביא את זה להלכה, ובע”כ צ”ל או שס”ל שהפריש היינו ביער וכנ”ל בסעי’ כ”ו, או שבזה”ז אין זה מעכב שלכתחילה מפרישין בטומאה. וכסברא שניה כתבו האדר”ת בס’ אחרה”ש שם, והגרי”מ טוקצ’ינסקי בספרו ארץ ישראל, והב”ד הרב נתיבי עם ביו”ד סי’ של”א, וכן כתב בספר ארץ חפץ נתיב ו’ שכיון שמרן השו”ע סתם שגם בזה”ז נוהג דין וידוי הכי פסקינן להלכה. ועי’ להגר”ח קניבסקי שליט”א בספרו דרך אמונה הל’ מע”ש פי”א ה”ד בביאה”ל סוד”ה אין מתודין, שכל שאומרה בבית הכנסת בתורת תפילה יכול לאומרה אפי’ שנתן המע”ר לכהן ולא ללוי, וכן אם הפריש בטומאה את המע”ש, כיון שסוכ”ס עשה כדין. עי”ש ודוק. ומרן הראש”ל הוסיף ואמר לי יתר על כן, שכיון שאינו אומר אלא כאמירת פסוקים בעלמא, ולא בתורת וידוי, יש להקל אפילו אם עבר על  אחד התנאים המעכבים מעיקר הדין. ואדרבה במעמד זה יקבלו על עצמם להקפיד מכאן ואילך על מצות הפרשת תרומות ומעשרות כדין, כולל הנתינה ללוי ולעני.
  41. מש”כ לקרוא מתוך ס”ת, היינו בלא ברכות התורה ופשוט. ולעיקר הדין עי’ למרן הראש”ל בספרו חזו”ע הגדש”פ עמ’ ב’ הערה ו’, שאפשר לכתחלה להוציא ס”ת גם בציבור ולקרות בו בלא ברכה. ועכ”פ גם מי שאינו קורא מתוך ס”ת, מ”מ עליו לקרות זאת מתוך הכתב, שדברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בע”פ.