דין עלי “קאת” לעניין תרומות ומעשרות, ערלה ושמיטה

(פורסם ב’תנובות שדה’ גיליון 4 לצפייה בגיליון לחץ כאן)

למעכ”ת ידידי חביבי, ליש ולביא, כש”ת הרה”ג שניאור רווח שליט”א, מרא דאתרא בית עוזיאל, וראש המכון למצות התלויות בארץ.

נתקבלה שאלתכם כי אחרי שעלה  בידכם לבדוק במעבדה את עלי הקאת ונתברר שהם נגועים מאד באקריות רבות ובכנימות, ושיש ליזהר להוריד לחלוטין  את העלים הקטנים והמקופלים, והיתר לשרות באמה וכד’ (כמו שהובא בתנובות שדה גליון א’ דף נ”א) ונתעוררה שאלה אם יש צורך להפריש מהם תרומות ומעשרות, ואם שייך בהם איסור ערלה. ואעפ”י שאני מוקף חבלי טרדי”ן ולא אוכל לעלות מטעמים כאשר אהבתי, כי אין פנאי לשדד עמקים בזה כאשר חפצתי. מכל מקום נכנסתי לפנים ממחיצתי, הואיל והיתה הפציר”ה לחוות דעתי הענייה בזה ובשמו יתברך בטח לבי ונעזרתי.

א) הלכה פסוקה היא שאין נוהג ערלה בעלין כיון שאינן פרי ואף לא שומר לפרי, כמו שפסק הרמב”ם פרק ט’ הלכות מעשר שני הלכה י”ג העלין והלולבין ומי הגפנים והסמדר מותרין בערלה וברבעי, וכן  הוא בטור ובשלחן ערוך יו”ד סימן רצ”ד סעיף ב’, והיא משנה ערוכה במסכת ערלה פרק א משנה ז, העלים והלולבים וכו’ מותרים בערלה וברבעי ובנזיר וכו’, ושורש הדין בספרא הוא תורת כהנים, על פסוק ונטעתם כל עץ מאכל (ויקרא י”ט כ”ג) ולא עץ סרק וכו’, פרט לעלים ולולבים ולמי גפנים ולמי סמדר. או יכול שאינו מוציא את ענקוקלות והבוסר. תלמוד לומר פריו. דברי ר’ יוסי הגלילי. ור’ עקיבא אומר וערלתם ערלתו. ערלים, לרבות את כולם ע”כ. ובילקוט שמעוני רמז תרט”ן הגירסא, יכול שאינו מוציא הקנוקנות והחרצנים והפגים והבוסר,קליפת רמון והעץ שלו, קליפי אגוזים וגרעינין. ת”ל פריו פריו, ריבה דברי ריה”ג. ר’ עקיבא אומר וערלתם ערלתו ערלים. לרבות את כולן. ועי”ע גירסת ספר יראים סימן ע”ה דף כ”ז. ובמדרש הגדול הגירסא כמו בתורת כהנים לפנינו. (ובפסיקתא זוטרתא אי’ בקצרה, את פריו פרט לעלין ולולבין).

ופשט הדברים משמע דר’ עקיבא פליג על ריה”ג לחייב בערלה גם את העלים והלולבים וכו’, וכן משמע ממדרש הגדול דסיים עלה והלכה כריה”ג, כי דרכו של בעל מדרה”ג להוסיף פסק ההלכה על פי הכרעות הרמב”ם. וכן מוכח להמעיין בהתורה והמצוה להמלבי”ם, ובביאור חיים. ובהדיא כתב כך הראב”ד בפירושו ואף כי תחילת לשונו מגומגם ונראה כחסר או כמשובש, וזה לשונו ר’ עקיבא אומר וכו’ איני יודע מה בא להוסיף, עלין ולולבין ומי סמדר. ומי סמדר. סבירא ליה כר’ יוסי  דאמר סמדר אסור מפני שהוא פרי (כוונתו לדברי ר’ יוסי בהמשך המשנה דמסכת ערלה הנז’ לעיל, וסתם ר’ יוסי הוא ר’ יוסי חלפתא עיין שבת דף קטו. רשי” ד”ה  אבא חלפתא, וביומא דף ח.

תוספות ד”ה וסבר, ובסדר הדורות. אבל ר’ יוסי הגלילי הלא בהדיא  סבירא ליה הכא כתורת כהנים דסמדר מותר יב”ן). עלין ולולבין, סבירא ליה כר’ אליעזר, דקא מרבה להו לעלין ולולבין לעניין נזיר מריבה ומיעט (סברת ר’ אליעזר הובאה בירושלמי ערלה. שם, וגם בבבלי במסכת נזיר דף לד: ועיין עוד בעבודה זרה דף מח. וברמב”ם פ”ה מהלכות נזירות הל”ב, ופרק ח’ בעבודה זרה הל”ג יב”ן)  ור’ עקיבא נמי מרבה להו לעניין ערלה מוערלתם ערלתו ערלים עכ”ל הראב”ד. וכל זה דלא כבעל מג”א בפירושו זית רענן על ילקוט שמעוני הנז”ל שפירש בזה”ל, לרבות את כולן, נראה לי דהיינו ענקוקלות (וחבירו)  [ וחביריו], אבל בעלין ולולבין מודה ר’ עקיבא ע”כ, והביא גם כן מהרי”ד בהגהותיו לתורת כהנים. ולכאורה נמצא לדבריהם שריה”ג ור’ עקיבא לא  נחלקו בדין, רק מהיכן נפקא לן הדרשה לחיוב ענקוקלות. וצ”ע דלא משמע הכי מדנקט רע”ק בלישניה לרבות את כולן, משא”כ ריה”ג (דנקט “ריבה” סתם לפי גירסת הילקוט, אי נמי לגירסת תו”כ שלפנינו דל”ג נמי תיבת ריבה) הוי שרע”ק בא לרבות גם מה שמיעט ריה”ג. ואולי היה קשה להם מדקיימא לן בעירובין דף מו: דהלכה כר’ עקיבא מחבירו, ואם כן אמאי סתם לן רבי במתניתין דערלה  דלא כוותיה, אלא שמע מינה דלא פילגי בזה, ועיין שדה חמד מערכת הה”א כלל י”ד ט”ו, וסדר הדורות חלק ב’ דף ק”ו ע’  רבי  יוסי הגלילי, ובחידושי מהרי”ץ סביב השלחן ערוך אות צ”ב ואות רצ”א. ועכ”פ כשיטתם נראה ג”כ מפירוש מהר”י קורקוס על הרמב”ם שם, כי גבי עלין ולולבין לא אייתי פלוגתא דהני תנאי, רק אח”כ גבי ענקוקלות כתב בזה”ל, בספרא דרשו גבי ערלה פריו פריו לרבות כל אלו, ור’ עקיבא דריש וערלתם ערלים לרבות כל אלו וכו’ יעו”ש, הרי משמע דבדין לא פליגי, ונראה שהגירסא לפניו היתה גם בדברי ריה”ג “לרבות כל אלו”. וע”ע בתועפות ראם על ספר יראים סימן ע”ה אות י”ב.

איך שיהיה, בין אם ר’ עקיבא חולק, בין אינו חולק להלכה ודאי נקטינן דהעלין וכיוצא בהן פטורים כסתם משנה במסכת ערלה וכפסק הרמב”ם והטוש”ע. ומצינו שכבר הגאונים פסקו כן, דהכי אי’ בשאלתות דרב אחאי סימן  ק’, כי אסירי, פירי. אבל לולבי ואטרפי דאטרוגא דאיכא אינשי דאכלין, שרן, דתנן העלין והלולבין וכו’   (ופירש הנציב בהעמק שאלה שם אות ג’  אטרפיה, דאטריגא עלים של אתרוג דראויין למאכל כמו העץ עצמו, כדאי’ בסוכה דף לה. שטעם עצו ופריו שווה ע”כ. וכבר בבארות יצחק הלכות לולב ס”ק ר”ק דף ר”ג ד”ה והכל, ביארתי בס”ד שהדברים כפשוטן באתרוג התימני שיש גם בעצו טעם מתיקות מעין הפרי עצמו יעוש”ב). וכן הוא כלשון הזה בהלכות גדולות סימן ו’ דף ט”ז ע”ב, כי אסירי פירי. אבל לולבי גפנים ואטרפה ואתרוג דאיכא אינשי דאכלי, שרו, דתנן וכו’ (נראה שנפל טעות בדפוס וצ”ל ואטרפא דאתרוג כמו בשאלתות. דהיינו ואטרפי ביו”ד לשון רבים ולא באלף. דאתרוג בד’ לא  ב – ואו החיבור, כי אז יהי משמעו ש “ואטרפי” חוזר על הגפנים שהזכיר, ואתרוג באפי נפשא, וזה אינו. כי  אתרוג בזמנם ודאי היה נאכל לכולם כדמוכח בגמ’ בכמה דוכתי וכמש”ש בבארות יצחק דף רי”א ד”ה עוד, ולא רק לקצת אנשים כדמסיים).

ב) ואחרי הקדמה זו, נבוא לנדון דידן אודות עלי עץ הקאת שרגילים בהם התימנים ללעסם ולמצצם, ומשליכים  פסולתם. ואף שתחילתם מר, מכל מקום אח”כ נהנים מהם מאד, ויש להם מזה נחת רוח והרגשה מעולה וזירוז מחשבה והסרת דאגה  ועייפות והמומחים מבחינים בין כמה מינים לסגולותיהם מעלותיהם ומגרעותיהם.

וברור שהוא מין עץ, כי הוא מתקיים שנים רבות, ועליו יוצאים מעצו, ואינו חלול. (ודרך כתיבת תיבה זו לפי מבטא תימן – “קאת”, לא כמו שראיתי כותבים לפי מבטא העברית המשובשת כיום “גת” וגורם ג”כ לשינוי המשמעות כמו “גת” של יין. אמנם יש עוף טמא בשם קאת בויקרא י”א י”ח, אבל הוא נקרא בביטוי האלף מפני הקמץ, אבל כאן האל”ף אינה מתבטאת ממש רק  היא הוראה על הארכת תנועת הפתח שבקו”ף כרגיל בלשון ערבי, וכמו “יצחאק”). ועץ זה אינו עושה פירות כלל. רק עלים שבוררים מהם את הרכים שהם הטובים והראויים ללעיסה. ויש גם כן זרעים קטנים שזורעים ומגדלים לאחר מכן, או זורעים מייחורים ואז גדלים מיד, עכ”פ זרעים אלו אינם פרי ואינם נאכלים. ועלים אלו המנהג פשוט לאכלם מיד עם צמיחתם, ולא רפרף אדם מעולם לחוש בהם משום ערלה כי לא רק הגויים גידלו אותם בתימן אלא גם היהודים עצמם, דהיינו שלא היה בזה צד ואופן היתר משום ספק ערלה בחו”ל לפי שאין איסור ערלה שם מן התורה (ועיין סימן רצ”ד סעיף ט’) אלא היתר גמור נהוג בה. וכמו כן כשעלו לארץ ישראל זה כמה עשרות שנים לא נהגו בזה להפריש תרומוְת ומעשרות, שהוא  הדין  והוא הטעם. אמנם ראינו שמקצת תלמידי חכמים מקרוב שערערו על זה יש מי שס”ל לפטור בערלה ולחייב זה בתרומ”ע ויש בהיפך, על כן חלה עלינו חובת ביאור כי מזה ומזה הם פטורים.

והנה טעמא דמילתא שהעלין ולולבין מותרים בערלה, הוא לא רק מפני שאינם ראוים לאכילה (וכמו  שמצאנו ג”כ בהלכות יוהכ”פ סימן תרי”ב סעיף ז’ והעלה שם המשנ”ב

בשער הציון אות כ”ג וכף החיים ס”ק ל”ה דברי רבינו מנוח דהוא הדין עלי קנים ועלי תאנים ועלי שאר אילנות, דהאוכלם פטור, לפי שאינם ראויים לאכילה משא”כ עלי ירקות יעו”ש) דממילא אם כן הוה אמינא דשאני עלי קאת שהם ראויים לאכילה. אלא עיקר הטעם מפני שאינם פרי ואף לא טפלים לפרי, כדנפקא לן מדרשה דקרא וכדלעיל אות א’ לגבי זה מוסכם מכל המפרשים. וכן מוכח בברכות דף לו. בצלף,) ובשלחן ערוך  סימן ר”ב סעיף ו’ שעל העלין והתמרות והקפריסין שהם עיקר הפרי  מברכין בורא פרי העץ כמו על האביונות שהם עיקר הפרי, ומתבאר שם בסוגיא דמידי דמברכינן עליה בפה”ע הוא דשייך ביה ערלה ומעשר, ועי’ שו”ת מהרשד”ם יו”ד ריש סימן קצ”א. וכמו כן הוא בקאת שברכתו אינה אפילו ב”פ האדמה אלא שהכל, אע”פ שבש”ס ופוסקים לא נזכר דינו של הקאת או כיוצא בו לא לענין ברכה, ולא לעניין שום ענין או איזו הלכה, ונראה א”כ שלא היה מצוי אצלם כלל (זולת שמץ דבר יש בתרגום המיוחד ליב”ע בפרשת וירא על פסוק ויבקע עצי עולה, וקטע קיסין “דיקתא” ותאנתא ודקלא דחייזן לעלתא. והארכנו על זה בס”ד בנפלאות מתורתך) רק חכמי תימן הזכירוהו, והראשון המשורר האלהי לפני כשלוש מאות שנה מהר”ש שבזי זיע”א בשיר אלקאת ואלקהוה וכו’ שהזכיר בו מעלותיו, והשני גאון רבני תימן ותפארתם מהרי”ץ זצוק”ל לפני כמאתיים שנה דן בהרחבה על ברכתו בתשובותיו פעולת צדיק, כמובא בפסקי מהרי”ץ הלכות ברכות הפירות סעיף י’ דף ר’ ר”א ובסעיף כ”ב דף ר”נ  ורנ”א, שם העלה שברור שאין הקאת חשוב פרי אלא אילן סרק, ולכן אין לברך עליו אלא שהכל (ועי”ע שם סעיף י”ד לעניין לעניין מציצת לימונים). וכתב עוד דאפילו אם  נפשך לומר שהוא פרי סוף סוף יש לדמותו למוצץ קנים מתוקים שהכריע הרמב”ם שיש לברך שהכל בפרק ח’ מהלכות ברכות הלכה ה’ וכן בש”ע סימן ר”ב סעיף ט”ו. וכבר עמדנו שם בבארות יצחק לדקדק ולבאר כוונתו, ואין לכפול הדברים. והעיקר דשייך לעניניינו הוא דפשיטא ליה למהרי”ץ שסברא תמוהה ודחויה להחשיב את עלי הקאת פרי, ושלא האריך בזה אלא להוציא מלב קצת הטועים, ושהכל מודים בו “שאינו מאכל” יעוש”ב.

ובביאור דבר זה מלבד הפשט הפשוט שאינו משביע  ולא מרווה (אדרבא אלא מייבש ומעורר צימאון) אפשר שרצונו לומר דלעיסת הקאת ומציצתו אינה דרך אכילה כלל, דגרע טפי מקני הסוכר שמוצצים מימיהם וזורקים הפסולת מיד, משא”כ עלי הקאת שמתמשכת לעיסתם ומציצתם זמן רב כידוע. ומה גם שרבים מצרפים  לזה עשון בשפופרת הנק’ “נרגילה” או “מדאעה” (ולכן רבים אינם רגילים בשבת ללעוס קאת, משא”כ ביום טוב שמותר לעשן). ומה שמכל מקום מברכין שהכל על הקאת, היינו משום דסוף סוף נהנה ממנו. ואפילו לגבי עישון נסתפק המג”א בסימן ר”י סק”ט אם לברך, אולם שם  בפסקי מהרי”ץ סעיף נ’ דף שט”ו העלה דלא בעי ברוכי כיון שאינו נכנס לתוך המעיים לא מקרי הנאה יעו”ש, משא”כ הקאת שמימיו נכנסים למעיים. ולכן גם בתעניות אין לועסים אותו. אבל העישון מתירים כדעת הרבה פוסקים  שהעלה מהרי”ץ בשו”ת פעולת צדיק חלק ב’ סימן כ”ג.

ועניין ברכת הסוכר בפרט, נדון בפסקי מהרי”ץ שם בסעיף ט’ מדף קצ”ז ואילך, והאריכו בו טובא רבוותא קמאי ובתראי וחלקם ציינתי בבארות יצחק שם ס”ק ל”ה. ולשיטת אותם פוסקים שהכריעו לברך עליו שהכל רק מספק, כייון שבזה ודאי יצא ידי חובה, אם כך היה מקום לכאורה להחמיר לאידך גיסא לגבי ערלה ומעשר, לולא הסברא שכתבנו ועכ”פ שאני קאת דלא הוי דרך אכילה. ואם כן זה מתמעט גם – כן מדקאמר קרא כל עץ “מאכל”, ובכלל מה שדרשו בתורת כהנים עץ מאכל  ולא עץ סרק כדלעיל אות א’ וכ”ה לשון “מאכל” בנדון דידן ברמב”ם פרק י’ ממאכלות אסורות ריש הלכה ט’, ובשלחן ערוך סימן רצ”ד ריש סעיף א’. וכ”כ בהדיא בשות הרדב”ז חלק א’ סימן מ”ד, ועו”ע שם סימן תצ”ט. (ובזית רענן על ילקו”ש מבואר שבדרשה זו מאכל ולא סרק, בא למעט שאפילו פירות הגדלים על אילני סרק פטורים מערלה, דלאו שמם פרי, והביאו ג”כ מהרי”ד בהגהותיו על תורת כהנים. וע”ש מה שכתבתי בס”ד בבארות יצחק שם ס”ק ס”ה דף ר”ט, מה נקרא “סרק”)

ג) וגדולה מזו העלה הרדב”ז בתשובותיו ח”א סימן תקס’ג אפילו לגבי קני הסוכר, שאין נוהג בהן ערלה ולא תרומ”ע לדעת הרמב”ם, כי אין זה לא פרי עץ ולא פרי אדמה, שאינו אלא מים היוצאים מן העץ, וערלתם ערלתו אמר רחמנא ולא מים היוצאים מעצו, והוסיף שיתכן שאפילו הגאונים מודים בזה, ולא אמרו אלא לענין ברכה, דמר סבר עץ הוא כיון שאין זורעין אותו בכל שנה  וכו’ יעוש”ב. והנה גם בתשובה אחרת שם ח”ה סימן קנ”ה ביאר דעת הגאונים בדרך קרובה לזו שנחלקו הם אם זה עץ או אדמה, מפני שיש מקומות שמחליפים גזעם עד ג’ שנים יעו”ש, אכן המשנ”ב בביאור הלכה סימן ט”ו העיר על דבריו דבהלכות גדולות מפורש טעם אחר וז”ל, אע”ג דעץ הוא, כיון דלאו פירי קמפיק ולאו פירי קאכלינן לא מתאמר לן בפה”ע אלא בפה”א מידי דהוי אשותא דפרחא (עיין ברכות דף לו) ע”כ.  וביאר שהרמב”ם ג”כ סובר בזה כוותיה, רק דמהאי טעמא אית ליה דלאו פרי הוא לגמרי יעוש”ב, מכל מקום לעניינינו הרווחנו שגם הגאונים מודים דקני הסוכר לא חשוב פרי וממילא ק”ו לנדון דידן בעלי הקאת.

ובספרי הקטן בארות יצחק ח”ה הל’  ברכות הפירות ס”ק ט”ל דף ח’ כבר כתבתי כן בזה”ל, ודע דאין דין ערלה  נוהג בקאת, וכן המנהג פשוט, וה”ה לתרומות ומעשרות. ועדיפא מינה מבואר בתשובת הרדב”ז דקני הסוכר פטורים לפי שמוצצין מימיהן ולא חשוב פרי לכולי עלמא ע”ש (דלא  כהרב כפתור ופרח כ”ו שפסק דחייבים) והביאוהו להלכה החיד”א בברכי יוסף יורה דעה (הלכות תרומ”ע) סימן של”א ס”ק כ”ב, והפתחי תשובה (הלכות ערלה) סימן רצ”ד סק”א, בלא שום חולק. וכן פסק בספר ארץ  חפץ נתיב א’ סעיף י”ד (ובנהר מצרים הל’ ערלה סעיף ט”ז). אך בספר כשרות המזון הל’ ערלה פרק ב הביא בשם ספר ארץ החיים יו”ד סי’ רצ”ד שזה תלוי בפלוגתא דהרמב”ם והגאונים בברכת הסוכר, וביקשתיהו ולא מצאתיהו שם, וע”י בספר  כרם ציון חלק ו’ ע”כ לשונו שם. ובתנובות שדה גליון ב’ דף י”ט ראיתי השגה על דברינו אלה, כי הלא הכפתור ופרח מרא דכולא זרעים מחייב בקני סוכר דלא  כהרדב”ז, אם  כן האיך נכניס עצמינו לבית הספק, מה שהרבה אחרונים לא ראו דברי הכו”פ שחולק, ע”כ.

וזה אינו, כי הרדב”ז גופיה הביא שם בתחילת דבריו את הכו”פ לחלוק עליו, והאחרונים הנז”ל ראו עכ”פ את הרדב”ז והסכימו לו. ובלא”ה הגם שהכו”פ מרא דכלא זרעים, הלא הרדב”ז לא רק מרא  דכולא זרעים כידוע מפירושו הנכבד על הרמב”ם על כל ספר זרעים, אלא גם מרא דכולא תלמודא. ואם כן על מי יש לנו להישען יותר. ואגב צריך  להעיר כי מה שכתוב שם בתנובות שדה דף י”ח ד”ה ועתה, שחל איסור ערלה אף בעלים אגב פריים. ונכפל זה שוב בדף  י”ט ד”ה עם כל זה, לגבי עלי גפן שעושים בתוכם מילוי ומבשלים ואוכלים אף את העלים, שודאי צריך ליזהר מערלה יעו”ש. זהו היפך הדין המפורש בשלחן ערוך ומוסכם להלכה מכל רבוותא כדלעיל אות א’ שבעלין אין איסור ערלה כלל.

ד) ועדיין יש לנו לדון אולי לא דמי נדון דידן בעלין של עץ הקאת לשאר עלין, דמאחר שאין לו פרי כלל, אם כן יש לומר שעליו הן הן הנחשבים פריו. ודכוותה אשכחן שקלא וטריא בסוגיא דתלמודא נדה דף ח: אם קטפא חשיב פריא או לאו, הן לערלה והן לשביעית. ולעניין הלכה, פסק הרמב”ם בפ”ז בשמיטה ויובל הלכה י”ט והלכה כ’ כשני התירוצים שבגמ’ שם  וז”ל, הוורד והכופר והלוטם, יש להן ולדמיהן שביעית. הקטף, והוא שרף היוצא מן האילנות, ומן העלים ומהעיקרים אין לו שביעית. והיוצא מן הפגים יש לו  ולדמיו שביעית. בד”א באילן מאכל. אבל באילן סרק, אף היוצא מן העלים ומן העיקרים, כפרי שלהן, ויש לו ולדמיו שביעית ע”כ. אמנם מאידך לגבי ערלה לא פסק הרמב”ם, שבאילן סרק נחשיב  פרי אף היוצא מן העלים ומן העיקרים, שכך כתב בפרק ט”ז ממאכלות אסורות הלכה כ”ו המעמיד גבינה בשרף פגי ערלה וכו’ הרי זו אסורה יעו”ש. וראיתי בעוטה אור חלק ד’ סימן ט’ שהקשה  ע”ד הרדב”ז בסוכר מסוגיא זו, כי הקטף דומה ממש לקני סוכר שהעץ עצמו אינו ראוי לאכילה רק השרף היוצא ממנו שצריך לומר שגם הרמב”ם מודה דבאילן סרק דאיכא ערלה גם בקטף היוצא מן העיקרים כדמוכחא סוגיא דתלמודא רק הוא לא נחית לפירושי התם זולת דין מעמיד. ולפי זה יצא לו שיש לקני סוכר דין פרי לגבי שביעית (וגם ערלה אילו היו שוהים למעלה מג’ שנים) והוא הדין לעניין מעשר. והאריך עוד שם בדין ברכת הסוכר, ולמד מזה גם לעניין הקאת. והעלה לדינא היפך הרדב”ז שגם בה”ג לא אמר שאינו פרי אלא לעניין ברכה, ויתכן שגם הרמב”ם אבל בערלה דהוי דאורייתא, ודאי  אין להקל,

דבלא”ה הרבה פוסקים חולקים על הרמב”ם. ולעניין מעשר דהוי מדרבנן, גם כן צ”ע אם אפשר להקל.ואח”כ בסוף סימן י’ העלה דאפשר שלדברי  החזו”א  ( שביעית סימן י”ד סק”ד) פטורים עלי הקאת מתרומ”ע, אך בערלה חייבים, דהוי כשרף העלין והעיקרין באילן שאינו עושה פירות יעוש”ב.

ברם אישתמיטתיה  דברי הרבה אחרונים שנקטו בפשטות בהיפך בדעת הרמב”ם, כגון

התוי”ט פירקא  קמא דערלה משנה ז’. והקושיא על הרמב”ם מהסוגיא, מתורצת לפי מה שהעלה שם בסוף דבריו בשם רבינו שמשון דאפילו מאן דמחמיר בשביעית מיקל בערלה, משום דבערלה כתוב פריו ובענין פרי, אבל שביעית נוהגת בין במאכל  אדם בין במאכל בהמה, דסבירא ליה להרמב”ם מדהזכיר רבי דבריו של ר’ אליעזר בלשון חכמים גבי שביעית ולא גבי ערלה, שמע מינה ראה רבי דבריו בשביעית ולא גבי ערלה. וטעמא רבא איכא לחלק בניהם, דערלה אינו נוהג אלא בפרי, והאיי לאו פרי הוא ולא עץ מאכל הוא. משא”כ שביעית שנוהגת בכל מילי, רק לא בעץ משום שאין הנאתו ובעורם שווה וקטפא נמי אעפ”י שהנאתו וביעורם שווה, מכל מקום בטל הוא אגב העץ כמ”ש התוספות  (בנדה דף ח’ ד”ה מאן). ואם כן ס”ל תינח באילן העושה פירות דאז הקטף בטל לגבי עליו משא”כ כשאינו עושה פירות קטפו חשוב הוא ולא בטל אגב עץ ע”כ, (ועי’ בקרית ספר להמבי”ט שלהי פרק ז’ משמיטה ויובל) וכ”כ בקיצור בשו”ת משכנות יעקב או”ח סימן צ”ז סוד”ה ולכאורה. ובספר פאת השלחן בבית ישראל סימן כ”ז אות מ”ד תירץ שהרמב”ם  פסק כן על פי שיטת הירושלמי יעוש”ב. גם במראה הפנים על הירושלמי שלהי פרק ז’ משביעית האריך בנ”ד, והעלה דמה שאמרו  בסוגיא באילן שאינו עושה פרי קטפם זהו פריו, ודאי לאו לעניין ערלה אמרו, דמה שייך ערלה באילן שאינו עושה פירות דעץ מאכל כתוב. אלא בעלמא קאי במקום דשייך איסור פגין בשביעית וכו’ ובזה תסור גם קושית התי”ט (הנזי’ לעיל) מעל הרמב”ם יעו”ש.

נמצא שדברי הרדב”ז שרירין וקימין, ומתחזקים מדברי כל האחרונים הנזי לעיל דלא כהעוטה אור דאזיל כל קביל אפכא. ומצאתי ג”כ להרדב”ז עצמו שחילק בדרך זו בין שביעית לערלה, בתשובתו שבחלק א’ סימן מ”ד לעניין אילן שאינו עושה פירות, שמותר להריח בו אף כשהוא ערלה או לאכלו שאין זה עץ מאכל אלא עץ של ריח או אילן סרק. ואע”פ ששנינו לעניין שביעית הוורד והכופר והקטף יש להם שביעית, שאני שביעית לפי שנוהגת אפילו באילן סרק יעו”ש. וכן דעת הברכ”י יו”ד סימן רצ”ד פ”ק  י”ג. וע”ע למו”ר הגרשז”א זצ”ל במנחת שלמה סימן ע”א אות ד’. (ויש לעיין עוד על דברי הרמב”ם הנ”ל, באמרי בינה או”ח סימן ט”ז ד”ה ובאמת, ובחזון נחום שביעית פ”ז משנה ו’, נדפס בכרם ציון שביעית ואמ”א). ואגב דין זה מוסכם שערלה מן התורה גם בזמן הזה.

ואעיקרא לפענ”ד לא דמי סוכר לקטף, דהתם הוי מעין פרי כיון שהוא נוזל ויוצא מן העץ, ושפיר שייך לומר שזהו פרי. משא”כ סוכר שהוא בלוע בתוך העץ ואינו יוצא  מעצמו אלא ע”י מציצה או ע”י בישולו קל וחומר קאת. שוב האיר ה’ את עיני ומצאתי סעד מפורש לסברתי מדברי התוספות בב”ק דף קא: ד”ה והאיכא. דקטפא אי לא הוי פירא, בטיל לגבי העץ, והרי הוא “כאילו הוא בתוך העלין ולא יצא לחוץ” יעו”ש. ותו לא מידי.

ה) וממוצא דבר יש לנו ללמוד לעניין שמיטה דהיינו אם צריך להפקיר אז את הקאת ולנהוג בו קדושת שביעית ואיסור סחורה ודין ביעור. דלכאורה הוה אמינא דבזה יש להחמיר טפי מבערלה ומעשרות, דומיא דאיכא איסורא בקטף היוצא אף מן העלין כשאין האילן עושה פירות, מפני שאז הוא חשוב ואינו בטל. וכמו כן מצינו שבוורד וכופר אין נוהג בהן מעשר, ואעפ”כ נחשב פרי לעניין שביעית. אבל פי הסברא שכתבנו והוכחנו מהתוספות בב”ק שהבלוע בתוך העלים והעיקרים גופא פשיטא דלא שייך לאחשיבנהו פירא, ממילא זכינו לדין שאין דיני שביעית נוהגים בעלי הקאת. (ואולי יש

להוסיף מה ששמעתי עוד סניף בזה להיתרא,   על פי שיטת רש”י בסוכה דף מ: דכבוסה שווה לכל אדם משא”כ מלוגמא שאין הכל חולים יעי”ש. משמע דאכילה שאין הכל שווים בה אין דיני שביעית, ממילא ה”ה לקאת שרוב בני אדם שאינם רגילים ללעסם אינם נהנים מהם ואדרבא מואסים אותם. וכעין זה דנו האחרונים לגבי יום טוב אם עישון נחשב שווה לכל נפש, וציינתי אליהם בבארות יצחק הלכות יו”ט דף ג’ סק”ב.  ועי’ ירושלמי פרק ח’ דשביעית הלכה ה’, ופרק ט’ ובשיטות הראשונים יש לדון אם הם מסכימים לשיטת רש”י, וכן בדעת הרמב”ם שלא הביא זאת). ויש עמדי בכתובים תוספת נופך לכמה וכמה פרטים שנזכרו לעיל ועוד חזון למועד בעזרת ה’ יתברך.

מסקנא :

עלי הקאת אין שייך בהם איסור ערלה, ולא חיוב תרומות ומעשרות, וברכתם שהכל כיון שהם אילני סרק, ועליהן אינם נחשבים פרי, ומציצתם אינה דרך אכילה, וכן אין להם דיני שנת שמיטה. וה’ יתברך יזכנו להיות אהובים למעלה ונחמדים למטה, ואחתום בשי”ש טו”ב לכת”ר ולכל הנלוים אליו. כעתירת המוקירו כרו”ע הצ’ יצחק רצאבי.        

תריפס צעיר על עלה קאת (גת)