לוגו בית המעשר
|

גבולותיה של ירושלים המקודשת

א' כסלו התשנ"ט | 20/11/1998

(פורסם ב’תנובות שדה’ גיליון 21 לצפייה בגיליון לחץ כאן)

מבוא

לאיתור מקומה של ירושלים המקודשת – השטח שבו חלה קדושת העיר – השלכות להלכה ולמעשה: אין פודים מעשר שני בירושלים בזמן הזה; אין מלינים את המת בירושלים (אף לכבודו), אין קוברים בעיר, אין להכניס מת או עצמות לעיר ואף אין להעבירם בתוך העיר (כגון להעבירם ממערב העיר לקבורה בהר הזיתים); אין לקיים קברים בירושלים ויש לפנותם; ולשיטת הרמב”ם ש”מקדש” הוא ירושלים נטילת לולב בירושלים כל שבעה היא מהתורה (וראה ירושלמי סוכה פ”ג הי”א; ראש השנה פ”ד ה”ג), ולכך השלכות על כמה הלכות. יש גם חשיבות לאיתור חומות ירושלים מימות יהושע בן-נון (או מסוף ימי בית ראשון) לצורך קביעת יום הפורים ב”סמוך ונראה” לעיר. מכיוון שבמקום אחר (תחומין יט) בכוונתי להאריך בדברים אלו, נתרכז כאן בבירור העובדות על מקומה של ירושלים המקודשת, ולא נדון בדעות הרבות שהושמעו על כל פרט ופרט. הרחבתי את ההסבר בכמה נושאים בהם נגע הרב דוד אביטאן בדברים שכתב בגליון 20 של תנובות שדה, שאותם ניתן להבין גם בדרך אחרת אותה אנסה להבהיר.

א. כיצד ומתי קודשה ירושלים

המשנה במסכת שבועות (פ”ב מ”ב) מפרטת את הדברים הנדרשים לקידוש העיר והעזרות:

אחד הנכנס לעזרה ואחד הנכנס לתוספת העזרה, שאין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא במלך ונביא ואורים ותֻמים ובסנהדרין של שבעים ואחד ובשתי תודות ובשיר. ובית דין מהלכין ושתי תודות אחריהם, וכל ישראל אחריהם; הפנימית נאכלת והחיצונה נשרפת. וכל שלא נעשה בכל אלו, הנכנס לשם – אין חיבין עליה.

בין הדברים המנויים במשנה נכללים כמה שלא היו קיימים בימי בית שני – מלך מבית דוד, נביא (שהיה רק בימי שיבת ציון) ואורים ותומים. לדעת רב הונא בגמרא (שבועות טז ע”א) לצורך קידוש העיר יש צורך “בכל אלו” הנמנים במשנה ולא רק בחלקם (“באחת מכל אלו”), לכן בימי בית שני לא היה ניתן להחיל את קדושת ירושלים על חלקים שנוספו לעיר. קידוש העיר שנעשה על ידי עזרא היה סמלי – “זכר בעלמא” – שכן “קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא”, והגמרא בבבלי ובירושלמי מסבירה כיצד התקיימו כל התנאים הנדרשים לקידוש העיר והמקדש בימי דוד ושלמה, אשר היו הראשונים שקידשו אותם. ראה עוד בספרו של הרב י”מ טוקצינסקי, עיר הקדש והמקדש, ירושלים תשכ”ט-תש”ל (ח”א פ”א סעיף ג, עמ’ כב), כי “דוד קידש קדושת המקום ושלמה קדושת המחיצות”, וגם ירושלים “נתקדשה תחילה על ידי דוד קדושת המקום ואח”כ על ידי שלמה בבנותו את חומותיה קדושת המחיצות” – לאכילת קודשים קלים ומעשר שני (שם, עמ’ כג, וראה עוד שם ח”ב פ”ב, ראה גם חזון יחזקאל על התוספתא סנהדרין פ”ג ה”ד). לעניינו חשובה לכן הידיעה על מהלך החומות בימי שלמה.

גם התוספתא (סנהדרין פ”ג ה”ב) גורסת “בכל אלו”, והיא מביאה את דברי אבא שאול על מנהגם של “חברים” בירושלים (להלן, סעיף ב’), ומדבריו מביאה הגמרא בשבועות ראיה לדעת רב הונא. כדעת רב הונא, ש”קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא” מכריעות סוגיות רבות בש”ס (ראה: הגהת הגר”א, שו”ע יו”ד, שלא, ס”ק ו; ובהרחבה במשפט כהן לראי”ה קוק, סימן צו, סעיף ג) והרמב”ם פסק כך בהל’ בית הבחירה (פ”ו הי”ד): “כל מקום שלא נעשה בכל אלו וכסדר הזה אין קדוש גמור, וזה שעשה עזרא שתי תודות זכרון הוא שעשה, לא במעשיו נתקדש המקום שלא היה שם לא מלך ולא אורים ותומים. ובמה נתקדשה – בקדושה ראשונה שקדשה שלמה, שהוא קידש העזרה וירושלים לשעתן וקידשן לעתיד לבא”.

 המסקנה מדברים אלה היא, שלצורך החלת קדושת העיר על חלקים שנוספים לה יש צורך במעשה קידוש, וללא טקס שנערך לפי כל הפרטים שנזכרים במשנה לא חלה על חלקים אלה קדושת ירושלים. מעשה קידוש בר תוקף יכל להיעשות רק בימי בית ראשון, וכאמור הוא נעשה על ידי דוד ושלמה, אלא שעלינו לברר האם לאחר מכן, בימי בית ראשון, נוספו שטחים לעיר והאם הם קודשו. מכיוון שבימי בית שני חסרו מקצת מהדברים הדרושים לקידוש העיר, האזורים שנוספו לירושלים בימי בית שני אינם קדושים בקדושת ירושלים. בהמשך נברר גם אם תיתכן קדושה חלקית באזורים אלה, שבהם אמנם לא ניתן לאכול קודשים קלים ומעשר שני, אך חלות בהם הלכות ירושלים האחרות, כמו איסור הלנת המת ואיסור הקבורה.

כדי לדעת מהם התחומים המקודשים של ירושלים עלינו על כן לברר כמה פרטים עובדתיים על העיר: א. מה היו תחומי ירושלים המוקפים בחומה בימי דוד ושלמה. ב. האם נוספו לירושלים חלקים שהוקפו בחומה בימי הבית הראשון לאחר ימי דוד ושלמה, והאם הם קודשו כנדרש במשנה.  ג. מהם המקומות שנוספו לירושלים בימי הבית השני, עליהם, כאמור, לא יכולה לחול קדושת ירושלים.

לפני שנברר את שלשת הנושאים הדורשים בירור, נבדוק מה נאמר בחז”ל על קידוש חלקים שנוספו לירושלים.

ב. דברי חז”ל על התוספות לירושלים וקידושן

בתוספתא (המובאת גם בגמ’ שבועות טז ע”א, ובירושלמי סנהדרין פ”א ה”ה) נמסר על שתי תוספות לעיר: “התחתונה” ו”העליונה” (בשל גירסאותיה השונות מובאת התוספתא עם תוספת בסוגריים של גירסת הבבלי, שהיא גירסת רש”י).

כיזה צד [בדפוס: כיצד] הן עושין? בית דין מהלכין ושתי תודות אחריהם. הפנימית נאכלת והחיצונית נשרפת. וכל שלא נעשית בכל אילו, הנכנס לשם אין חייבין עליה. שתי תודות שאמרו, בלחמן אבל לא בבשרן.

אבא שאול אומר: שתי בצעין היה בירושלם: התחתונה והעליונה. התחתונה נתקדשה בכל אילו, והעליונה לא קדשוה, אלא כשעלו בני הגולה, שלא במלך, שלא באורים, שלא בתומים.

התחתונה שהיתה קדושתה גמורה, עמי הארץ אוכלין בה קדשים קלים [בבבלי: אבל לא מעשר שני]. וחברים: קדשים קלים אבל לא מעשר שיני [בבבלי: וחברים אוכלין שם קדשים קלים ומעשר שני].

והעליונה שלא היתה קדושתה גמורה, עמי הארץ אוכלין בה קדשים קלים אבל לא מעשר שיני, וחבירים [בבבלי: אין אוכלין שם] לא קדשים קלים ולא מעשר שיני. ומפני מה לא קידשוה? מפני שתורפה של ירושלם משם ונוחה ליכבש משם.

(תוספתא, סנהדרין פ”ג ה”ב [מהדורת צוקרמנדל, פ”ג ה,ד, עמ’ 418])

מקום שני “הבצעין” לפי גירסת הגמרא בשבועות (טז ע”א) הוא “בהר המשחה”, אך כבר כתבו על כך ר’ יהוסף שוורץ בספרו תבואות הארץ פ”ז (מהדורת לונץ, ירושלים תר”ס, עמ’ שמט); והרב י”מ טוקצינסקי (ח”ב פ”ה, עמ’ מה-מו), שגרסת  התוספתא “בירושלם” היא הנכונה. נחל קדרון היה גבול העיר הן בימי הבית הראשון והן בימי הבית השני, והר הזיתים יוחד לקבורת מתים בשתי תקופות אלו, ולכן לא היה אף פעם חלק מהעיר. הרב טוקוצינסקי העיר גם כי מקומו של הר הזיתים אינו מתאים לכינוי “תורפה של ירושלים” שניתן בתוספתא לחלק “העליונה”. כינוי זה מתאים לאזור שמצפון להר הבית ולעיר, שממנו אכן הותקפה ונכבשה העיר מספר פעמים בימי הבית השני.

בתוספתא נמסר אפוא כי חלק העיר המכונה “התחתונה” קודש כראוי – “בכל אלו” – עם כל הדברים הנדרשים לקידוש העיר, כפי שמפורט במשנה ובתוספתא. לכן קדושתו של מקום זה היתה “גמורה” ו”חברים” אכלו שם קודשים קלים ומעשר שני. מצב זה של קידוש עם כל הפרטים הנדרשים יכול היה להתקיים רק בימי בית ראשון, ותוספת זו היא אם כן מימי בית ראשון. כך מסביר רש”י בד”ה תחתונה נתקדשה בכל אלו: “שמימי בית ראשון הכניסוה וחיברוה לעיר על ידי חומה אחרת”.

 החלק המכונה “העליונה” הוא תוספת מימי בית שני – “כשעלו מן הגולה”. לכאורה הכוונה לימי שיבת ציון. ואולם, בימי נחמיה, כפי שניתן ללמוד מהתיאור המפורט של בניית החומה, שוקמו חומות העיר של ימי הבית הראשון, אך לא הרחיבו את גבולות העיר. על כרחינו הכוונה למועד מאוחר יותר בימי בית שני, כפי שמשתמע מהביאור בגמרא למגילת תענית לז’ באייר, שם נאמר על שני המועדים של חנוכת החומה (בנוסח כ”י אוקספורד): “ופעמיים באייר: אחד כשעלו בני הגולה ואחד כש[פר]צוהו מלכי יון וחזרו וגדרוהו…”. הכוונה כנראה לחנוכת “החומה השנייה”, שנבנתה באותם ימים ונראה שלכך מכוונים הדברים בתוספתא. (על “החומה השנייה” ועל “העיר העליונה” של ימי בית שני נפרט בהמשך).

בתוספתא נאמר על התוספת “העליונה” “שלא היתה קדושתה גמורה”, ועל כן “חבירים אין אוכלין שם לא קדשים קלים ולא מעשר שיני”. לפי נוהגם של חכמים, תוספת זו לא היתה קדושה בקדושת ירושלים. לעומתם טעו עמי הארץ בדינה של תוספת זו בשל היותה מוקפת חומה, ובכך היא דמתה בעיניהם לעיר של ימי הבית הראשון, שאף היא היתה מוקפת חומה.

לסיכום, לפי הנמסר בתוספתא, תושבי ירושלים בימי בית שני ידעו להבחין בין האזור שנוסף לעיר וקודש בימי בית ראשון, לבין התוספת מימי בית שני. זו הראשונה היתה קדושה בקדושת ירושלים וזו השנייה לא היתה קדושה בקדושת ירושלים. אף שהבחנה זו היתה ידועה לכל טעו עמי הארץ בדינם של חלקים אלו של העיר.

כדי לברר היכן היה מקומה של “התחתונה” והיכן מקומה של “העליונה”, נברר תחילה היכן שכנה ירושלים של ימי דוד ושלמה, ואז יקל עלינו להבין להיכן גדלה העיר במהלך השנים.

ג. תחומי ירושלים בימי דוד ושלמה

הבירור של תחומי ירושלים בימי בית ראשון אינו יכול להסתמך על מסורת בעל פה של היישוב היהודי בירושלים, שכן לאחר חורבן הבית השני היתה תקופה בה לא ישבו יהודים בירושלים, וגם מאוחר יותר היו תקופות קצרות בהן לא ישבו יהודים בעיר. לכן עלינו לבדוק האם נשתמרו לנו ידיעות במקורות חז”ל או במקורות מימי בית שני – בעיקר כתביו של יוסף בן מתתיהו, שחי בירושלים בזמן הבית – שניתן ללמוד מהם על תחומי העיר בימי בית ראשון ובית שני. (כדאי לציין כאן את התייחסותו של הגר”א לכתבי יוסף בן מתתיהו כפי שמובאים בספר מלחמת היהודים, וילנא תרמ”ד, הוצאת ראם. בהקדמת הרב אברהם שמחה מאמטשיסלאוו לתרגום של קלמן שולמן הוא מביא בשם דודו ר’ חיים מוולוז’ין, שהגר”א אמר לבנו “שהוא משתוקק להעתקת היוסיפון לרומאים שעל ידו נוכל לבוא אל מטרת כוונתם של רבותינו ז”ל בתלמוד ובמדרשים בדברם במקומות רבות בעניני ארץ קדשנו ובית מקדשנו… מפי כתבו של הכהן המשיח ושר צבאנו בסוף ימי בית שני, הוא יוסף בן מתתיהו מכהני החשמונאים הסופר הנאמן”.)1* לכך יש להוסיף את הממצאים בחפירות הארכיאלוגיות שיש בהם כדי לסייע בהבנת הדברים. את הדרך שנלך בה סלל כבר הרב טוקצינסקי שהזכרנוהו קודם, שדן בדברי חז”ל הנוגעים לירושלים, בחן גם את דבריו של יוסף בן מתתיהו, וגם צירף את המידע מהממצא הארכיאולוגי עד ימיו. ואולם, מאז שהוא כתב את ספרו התגלו כמה ממצאים חשובים שיש בהם כדי להבהיר סוגיה זו, ונשתדל להסבירם להלן.

כדי להבין את דברי חז”ל ואת דבריו של יוסף בן מתתיהו עלינו להבהיר תחילה את השמות והכינויים שבהם הם משתמשים לתיאור חלקי העיר השונים בימי בית שני. נציין כבר עתה כי העיר כללה שטח גדול בהרבה מהעיר העתיקה של היום. בדרום נכללו בחומות העיר הר ציון ו”עיר דוד” עד בריכת השילוח, ובצפון עברה החומה בקו הרחוק מהחומה של היום כמעט חצי ק”מ.

את העיר הקיפו שלוש חומות. “החומה הראשונה” הקיפה את שני החלקים העיקריים של העיר המכונים “העיר התחתונה” ו”העיר העליונה”, וזו היא העיר מימי בית ראשון. “העיר התחתונה” היא הגבעה הדרומית-מזרחית של העיר, המשתפלת מהר הבית דרומה ונמצאת מחוץ לחומת העיר העתיקה של היום, ומכונה היום “עיר דוד” כשם שכונתה גם בימי החשמונאים, בספר מקבים א’ (הר הבית מכונה שם “הר ציון”). “העיר העליונה” היא הגבעה המערבית של העיר – הרובע היהודי, הרובע הארמני והר ציון של ימינו. בין שני חלקי העיר עבר הגיא המרכזי המכונה עמק הטִירוֹפּוֹיוֹן (“של עושי הגבינה”) – הוא הגיא היורד משער שכם, עובר בצד הכותל המערבי וממשיך במקומו של שער האשפות (במפלס הרבה יותר נמוך ממפלס השער היום) עד לבריכת השילוח (ראה מלחמת היהודים ה, ד א [141-136]). [ראה מפה בהמשך].

  1. מקומה של “עיר היבוסי” ומה כבש דוד

ירושלים נפלה לנחלה לשבט בנימין, והיא מופיעה בספר יהושע ברשימת הערים בנחלת בנימין: “והיבוסי היא ירושלם” (יהושע יח כח). בני בנימין לא הורישו את “היבוסי ישֵׁב ירושלם” (שופטים א כא). גם על בני יהודה נאמר כך (יהושע טו סג), על אף שהעיר נפלה לנחלה לבנימין, ולא על יהודה היה להוריש את היבוסים. יתרה מזו, על בני יהודה נאמר “וילחמו בני יהודה בירושלם וילכדו אותה ויכוה לפי חרב ואת העיר שלחו באש” (שופטים א ח). הבנת הפסוקים קשה לכאורה, האם ירושלים נפלה לנחלת בנימין או ליהודה, ואם העיר נשרפה האם חזרו היבוסים ושקמו אותה ולכן דוד היה צריך לכובשה? על דוד נאמר “וילך דוד וכל ישראל אל ירושלם היא יבוס” (דברי הימים א, יא ד, וראה גם שמואל ב, ה ה). זו אם כן אותה עיר “היבוסי היא ירושלם”, שנפלה לנחלה לשבט בנימין, ואותה לכד דוד, כפי שנאמר בפסוק שלאחר מכן: “וילכּד דויד את מצֻדת ציון היא עיר דויד”. לאחר שדוד ישב במצודה וקרא לה “עיר דוד” נאמר בפסוק: “ויבן דוד סביב מן המלוא וביתה / מסביב / מן המלוא ועד הסביב” (שמואל ב, ה י; דברי הימים א, יא ט). את מה כבש דוד ומה הוא בנה?

יוסף בן מתתיהו כותב בקדמוניות היהודים (ז, ג א [62]), כי דוד “כבש את העיר התחתונה בכוח” ובהמשך הדברים שם (ז, ג ב [66-65]) הוא כותב:

לאחר שגירש דוד את היבוסים מתוך המצודה בנה וחידש את ירושלים וקרא לה עיר דוד וישב בה כל ימי מלכותו… ודוד ביצר / תפש (גם) את העיר העליונה וחִבר אליה את המצודה ועשאה גוף אחד ובנה חומה סביב לה ומינה את יואב למפקח על החומות…”.

מקצת כתבי היד גורסים “העיר התחתונה” במקום “העיר העליונה”, אך גרסת רוב כתבי היד מסתברת יותר – קטע זה מוסב על כיבוש העיר העליונה, לאחר שקודם לכן (בסעיף 62) כתב יוסף בן מתתיהו על כיבוש העיר התחתונה.

דברים דומים נאמרים גם במדרש תדשא (כב – דברים,  מובא בספר “מקדמוניות היהודים” של א. אפשטיין וינה תרמ”ז [ירושלים תשי”ז], עמ’ קעא).

בראשונה היתה ירושלים שתי עיירות, אחת עליונה ואחת תחתונה. העליונה נפלה בגורל יהודה והתחתונה בגורל בנימין… אחרי מיתת יהושע עלו בני יהודה ולקחו את חלקם ושרפו את העיר באש ועזבוה חריבה, אבל ירושלים התחתונה שהיתה בגורל בנימין, לא אבו בני בנימין להורישם, אלא שהיתה עומדת עד ימי דוד… וזו העיר התחתונה… ועוד, זו היא שנלחם בה דוד בשנת שמנה למלכותו… וכשלכד אותה דוד התחיל לבנות ירושלים העליונה ועשה חומה בהיקף וסיבב לעליונה ולתחתונה ונעשו שתיהן שם האחד ירושלים, שנאמר: “ויבן העיר מסביב” וגו’ (דברי הימים א, יא ח)… בירושלים התחתונה שהיתה בגבול בנימין נבנה בית המקדש בימי שלמה לקיים מה שנאמר: “לבנימין אמר ידיד ה’ ” וגו’ (דברים לג יב)…

משמעות הדברים היא כי דוד כבש את העיר התחתונה היא עיר היבוסי, שנפלה לנחלה לבנימין, ולמצודתה הוא קרא עיר דוד. לאחר מכן דוד בנה גם את העיר העליונה, שהיתה פרוזה. חלק זה של העיר נפל בנחלת שבט יהודה ששרפוה (שופטים א ח). (להסבר מפורט של המקראות לפי חז”ל, כפי שהם במדרש תדשא, ראה מהדורת דעת מקרא של מוסד הרב קוק). את ביתו בנה דוד ב”עיר דוד”, הנמוכה ממקום מצודת העיר ומהמקום שבו בנה שלמה את ביתו ומהר הבית, כפי שיובהר להלן.

המקורות מלמדים אותנו כי העיר אותה כבש דוד ובה בנה את ביתו היא הגבעה הדרומית-מזרחית של ירושלים הנקראת גם היום עיר דוד. היא אכן שוכנת במקום נמוך וממנה עלו לארמונות המלך ולהר הבית שהיה במקום עוד יותר גבוה. בימי דוד ושלמה חוברה עיר דוד, היא “העיר התחתונה” של ימי בית שני, עם “העיר העליונה” הכוללת את הרובע היהודי והר ציון של היום, ושניהם הוקפו בחומה אחת. משמעות הדבר היא שבחלק זה חלה קדושת ירושלים.

לפי הפסוקים המפורשים, ולפי הסבר המדרש ודברי יוסף בן מתתיהו, דוד כבש את העיר שנפלה לנחלה לבנימין, כאשר עבר מחברון לירושלים להיות מלך “על כל ישראל ויהודה” (שמואל ב, ה ג). ניתן לומר שדוד ידע שירושלים, כמו הר הבית, תהיה נחלת כל ישראל. עוד בחלוקת הארץ לשבטים הפרישו את דושנה של יריחו לתתה לשבט שבחלקו ייבנה המקדש, ואת הר הבית (גורן ארוונה היבוסי) קנה דוד בכסף שנאסף מכל השבטים (ספרי דברים, פיסקא סב, שנב; ספרי במדבר פיסקא פא ועוד). נראה לכן לומר, שאת ירושלים כבש דוד עבור כל ישראל, ולכן לאחר שקודשה ירושלים הופקע השיוך השבטי שלה ומאז “לא נתחלקה ירושלים לשבטים”. (בכך מנומקות הלכות רבות שמיוחדות לירושלים – ראה בבא קמא פב ע”ב ועוד, ורמב”ם הל’ בית הבחירה פ”ז הי”ד, וראה את הסבר שיח יצחק שמובא בגמרא יומא יב ע”א במהדורת הרב שטיינזלץ).

  1. מקומה של “מצודת ציון היא עיר דוד”

דוד קרא למצודה שכבש “עיר דוד” (שמואל ב, ה י; דברי הימים א, יא ט), ומכיוון שהראינו לעיל שדוד כבש את עיר היבוסי היא “העיר התחתונה” של ימי בית שני, יש לאתר שם את מקום המצודה. החוקרים מצביעים על המקום הגבוה בעיר דוד, הסמוך למגרש החניה (“חניון גבעתי”) מדרום לשער האשפות, כעל מקום המצודה, ואת מסד המצודה ניתן לראות בביקור בשטח המכונה שטח G. הכוונה לקיר המדורג, שיש חוקרים שרואים בו את קיר התמך שעליו נבנתה המצודה הכנענית והיבוסית או ארמון המלך, ואחרים משייכים אותו לראשית ימי בית ראשון – ימי דוד ושלמה – והוא הושתת על קירות תמך מימי הכנענים והיבוסים. זיהוי מקומה של “מצודת ציון” בעיר דוד נסמך על המקראות ועל דברי חז”ל ויוסף בן מתתיהו וגם על הממצא הארכיאולוגי. מלבד מסד המצודה ניתן לראות היום גם את הביצורים שהגנו על מעיין הגיחון, שהיה מקור המים לעיר הקדומה, ומפעלי המים הקשורים לו, שנבנו כבר בימי העיר הכנענית – בימי האבות. זיהוי זה אינו נזקק לראיות נוספת, אלא לפי שהושמעו דעות שונות בכך ארחיב בדבר.

בקדמוניות היהודים (ה, ב ב [124]) כותב יוסף בן מתתיהו שבכיבוש הארץ נכבשה “העיר התחתונה” ולא “העיר העליונה”, אך במקום אחר בקדמוניות היהודים (ז, ג א [62]) הוא כותב שדוד כבש את “העיר התחתונה”, ואחר כך הוא כבש את “המצודה” – אקרה במקור היווני.  גם בהמשך דבריו (שם סעיף ב [65]) הוא מזכיר את המצודה וכותב “לאחר שגירש את היבוסים מתוך המצודה”, ומוסיף (שם [66]), שדוד חיבר לעיר העליונה את “המצודה”. גם בשתי פעמים אלה משתמש יוסף בן מתתיהו בשם אקרא היא חקרא. קרוב לוודאי שנבחרה מלה זו ולא אחרת (כמו אקרופוליס שלה משמעות דומה) בגלל הדמיון שלה לשם הארמי חקרא. החקרא נזכרת גם במגילת תענית בקשר לירושלים (מגילת תענית, כ”ג באייר), ובביאור למגילה היא מזוהה עם “מצודת ציון”, שכבש דוד. חקרא היה שמה של המצודה היוונית-סלווקית שנבנתה “בעיר התחתונה” של ירושלים בשנת 167 לפנה”ס, עד שנהרסה בימי שמעון החשמונאי בשנת 141 לפנה”ס. במלחמת היהודים (ה, ד א [137], ובעוד מקומות) כותב יוסף בן מתתיהו, ש”העיר התחתונה” נקראה בשם חקרא – כשם המצודה שנבנתה בה. גם ספר מקבים א’ מזהה את מקום החקרא עם העיר התחתונה, אלא שהוא משתמש בשם “עיר דוד” לתיאור מקומה של החקרא. בימי בית שני זיהו אפוא את מקום המצודה שכבש דוד ב”עיר התחתונה” של ירושלים.

במלחמת היהודים הנ”ל כותב יוסף בן מתתיהו, לפי תרגום שמחוני, שהעיר העליונה נקראה בשם “מצודת דוד המלך”. אלא ששמחוני לא דייק לתרגם לפי המקור היווני (ראה הוצאת ניזה), והתרגום המדויק הוא כפי שתרגם חגי (וכך גם התרגום לאנגלית של תאקרי), שהעיר העליונה נקראה על ידי דוד בשם “מצודה”, אך אין זו “מצודת ציון” או “מצודת דוד”. לכן, כל ראיה מדבריו של יוסף בן מתתיהו כדי לתמוך בדעה שמקומה של “מצודת ציון” היה בעיר העליונה, היא ראיה לסתור. אמנם ייתכן שהדברים שכותב יוסף בן מתתיהו על דוד יכולים ללמדנו על מסורת שהיתה בימי בית שני שקשרה את דוד לעיר העליונה בדרך כלשהיא, אך כאמור לא נוכל ללמוד מכך על מקומה של עיר היבוסי והמצודה שכבש דוד, שהיא כפי מה שהראנו לעיל היתה בעיר התחתונה.

במאה הרביעית, בתקופה הביזנטית, זיהו את הר ציון של היום עם ציון המקראית, וקראו בשם ציון לגבעה הדרומית מערבית של ירושלים. כפי שהראה יורם צפריר במחקרו (ציון – הגבעה הדרומית-מערבית ומקומה בהתפתחות העיר ירושלים בתקופה הביזנטית, עבודת דוקטור, האוניברסיטה העברית בירושלים, תשל”ה), תושבי הר ציון הנוצרים התמידו בשמירה על שם זה עוד לפני השלטון הנוצרי הביזנטי (שהחל בשנת 324 והסתיים בכיבוש המוסלמי בשנת 638), ובתקופה הביזנטית התרחב השם ציון וכלל את אזור הרובע הארמני של היום עד המצודה (ליד שער יפו של היום – “מגדל דוד”). קשה לדעת אם ובאיזה מדה משוקעות במסורות אלו גם מסורות יהודיות או שהן כולן מסורות נוצריות. השימוש בשם ציון לגבעה המערבית של ירושלים בתקופה הביזנטית, והכנסיה שנבנתה בהר ציון במאה הרביעית שנקראה בשם ציון הקדושה, הם שלמעשה השפיעו לאורך ימים על שם זה, שכאמור לא יוחס רק להר ציון אלא גם לחלקים שנמצאים בתוך העיר העתיקה של היום. ברבות העתים, ובעקבות התהפוכות שעברו על ירושלים, כבר לא היה ברור מקורו של השם ציון לחלק ניכר של העיר, והשתמשו בו כל תושביה, לרבות היהודים, וכך המשיך שם זה להשתרש גם בקרב יהודי ירושלים, אך אין זו סיבה שבגללה נאחז גם אנו במסורת זו ששרשה אינו ברור ונדחה את המשמעות הפשוטה של הפסוקים לפיהם “עיר דוד” היתה בגבעה החתונה של העיר וסמוך לגיחון, ואף נסמוך על כך להלכה למעשה. (על מסורת קבר דוד בתקופה זו נרחיב בסעיף הבא.)

על כל פנים, לנושא בו אנו דנים כאן – קדושתה של ירושלים – אין חשיבות להבחנה המדויקת בין ציון לבין ירושלים, מכיון שכל שטחה של ירושלים בימי דוד ושלמה – בין אם מקום מסויים נקרא עיר דוד או שהוא נקרא ציון או ירושלים – נכלל בתחום שקודש. מה גם, כפי שהסברנו, לא ניתן לומר שזו מסורת של יהודי ירושלים שעברה מדור לדור מאז ימי בית שני ללא הפסקה של יישוב יהודי בעיר. ההבחנה שעלינו לעשות היא בין תחומי העיר שהוקפו חומה וקודשו, ושאותם יש לאתר, לבין המקום שלא קודש. לגופו של דבר, השם ציון נזכר בתנ”ך 154 פעמים, ונראה לומר בפשטות כי השם ציון יוחד תחילה למקום המצודה שכבש דוד, ולאחר מכן שימש השם ציון כשם העיר התחתונה ומאוחר יותר גם ככינוי לעיר כולה, אך “הר ציון” הוא בדרך כינויו של הר הבית, כשם שהיה גם בימי החשמונאים, וכך הוא בספר מקבים א’.

  1. מקום בית דוד וקברי בית דוד

את ביתו בנה דוד “בעיר דוד”, ושם גם הוכן מראש מקום לארון ה’ (דברי הימים א, טו א). על המקום הנמוך של בית המלך בעיר דוד מעידים הכתובים על בניית בית בת פרעה על ידי שלמה בעיר דוד (מלכים א, ג א), ולאחר מכן נאמר שהיא “עלתה מעיר דוד אל ביתה אשר בנה לה” (שם ט כד) – כנראה ליד ארמון שלמה שהיה סמוך למקדש אך נמוך ממנו. כך עולה גם מהכתובים על העלאת ארון ה’ “מעיר דוד היא ציון” (מלכים א, ח א; דברי הימים ב, ה ב).

הכתוב המפורש ביותר על מקום בית דוד נאמר בספר נחמיה בתיאור חנוכת החומה, במהלך התהלוכה מדרום לצפון (נחמיה יב לז): “ועל שער העין ונגדם עלו על מעלות עיר דוד במעלה לחומה מעל לבית דוד ועד שער המים מזרח”. בתיאור בניית החומה (שם ב טו) מפורש שמעלות עיר דוד הן במזרח, שכן הן נזכרות בתיאור בניית החומה המזרחית של העיר, מבריכת השילוח לכיוון הר הבית, ושם (פסוק טז) נזכר גם מקום קברי בית דוד (דוד נקבר “בעיר דוד” – מלכים א, ב י): “ואת חומת ברכת השלח לגן המלך ועד המעלות היורדות מעיר דוד. אחריו החזיק נחמיה בן עזבוק שר חצי מלך בית צור עד נגד קברי דויד…”.

 לפי הפסוקים המפורשים בספר נחמיה מקום בית דוד ומקום קברי בית דוד היה בדרום-מזרח העיר התחתונה של ימי בית שני, היא גם הגבעה הקרויה היום “עיר דוד”, כשם שנקראה גם בימי החשמונאים. גם לפי התוספתא (בבא בתרא פ”א ה”ז) עלינו לומר שמקום הקברים היה במזרח “העיר התחתונה”, שכן נמסר בה על מחילה מהקברים לקדרון. לדעת רבי עקיבא לא פינו את הקברים בשל מחילה זו, וחכמים חולקים עליו בהלכה של פינוי קבר מלך ונביא, אך לא נאמר שהם חולקים גם על קיומה של המחילה. קבר דוד היה ידוע בימי בית שני, ויוסף בן מתתיהו אף מספר על כניסתו של הורדוס לקבר, והוא נהרס רק סמוך למרד בר כוכבא. לכן לא ניתן לדחות את הראיה מהתוספתא בטענה שזו מסורת בעלמא ללא יסוד עובדתי ולהעדיף על פניה ועל פני הפסוקים המפורשים בנחמיה את המסורת המראה בהר ציון את קבר דוד.

המסורת על קבר דוד בהר ציון היא בת כאלף שנים. בכל התקופה מאז חרבה ירושלים ועד המאה התשיעית, לא ידוע לנו על מסורת שהראתה את קבר דוד בהר ציון. בסעיף הקודם הזכרנו את התקופה הביזנטית (638-324), שבה כינו את הגבעה המערבית של העיר בשם ציון. בתקופה זו קישרו את דוד לאזור זה, אך הקשר היה של מאורעות מחייו, כמו מקום ארמון דוד, שיש חוקרים שסוברים שהראו אותו בהר ציון ואחרים סוברים שהראו אותו במצודה שליד שער יפו. ואולם, בכל המסורות בתקופה הביזנטית, הנזכרות בספרות עולי הרגל ואצל סופרים באותה עת, לא נזכר קבר דוד בירושלים אלא בבית לחם (ראה אצל צפריר שנזכר בסעיף הקודם, עמ’ 122, ואצל וילנאי, מצבות קודש בארץ ישראל, ובספריו על ירושלים). ושני מקורות כותבים על “קברי המלכים” בדרום מזרח העיר. כבר בתיאור של הנוסע מבורדו (שנת 333) נזכר קיומו של בית כנסת אחד מתוך שבעה שהיו בהר ציון, והוא נזכר גם בתיאורים אחרים. יש חוקרים שזיהו בית כנסת זה במבנה שבו מראים את קבר דוד, בשל מבנהו הקדום ובשל הגומחה בקיר הפונה להר הבית (היא נראית היום מאחורי המצבה). רק החל במאה העשירית אנו מוצאים את המסורת על קבר דוד בהר ציון של ימינו. מסורת זו, שלא ברור לנו כיצד החלה, אין בכוחה לדחות את פשט הפסוקים המפורשים בנחמיה ואת דברי התוספתא, שלפיהם קבר דוד היה בדרום-מזרח “עיר דוד” וסמוך לקדרון. בעניין זה עסקו רבים, וכבר כתב הרב י”מ טוקוצינסקי “שקשה לשער שהקבר הזה הנמצא בהר ציון הריהו קבר דוד” (ח”ב פי”ב, עמ’ עט), אך אפשר ששם נקברו מלכי יהודה האחרונים, שלא נקברו בקברי המלכים. דברים דומים כתב גם גבי ברקאי (בין חרמון לסיני, עמ’ 92-75). הכוונה היא למלכי יהודה ממנשה ואילך, שנקברו בגן ביתו של מנשה, בגן עוזא (ראה מלכים ב, כא יח), ולפי השערה זו מנשה בנה את ארמונו בהר ציון של היום. גם הנחה זו דורשת הוכחה, שטרם נמצאה (וראה אצל צפריר, עמ’ 122). מסיבה זו קשה לקבל את הסברה שבשל המסורת על קבר דוד בהר ציון נסיק ונאמר שמקום זה לא נכלל בתחומה של ירושלים המקודשת, ונקל להלכה ולמעשה ולו גם בחלקו של ההר.

  1. מהלך החומות בימי דוד ושלמה

על מהלכה של “החומה הראשונה” של ימי בית שני, שכאמור לעיל, הקיפה את “העיר התחתונה” ואת “העיר העליונה”, מוסר יוסף בן מתתיהו פרטים רבים בספרו מלחמת היהודים (ה, ד ב [146-142]), שם הוא גם משייך את החומה לימי דוד ושלמה וכותב: “דוד ושלמה והמולכים אחריהם היו עוסקים בעבודה בשמחה”. דברים מפורשים יותר על מועד בניית “החומה הראשונה”, שהקיפה את העיר העליונה כותב יוסף בן מתתיהו בספרו קדמוניות היהודים (ז, ג א-ב [66-65]) בהתייחסו לכיבוש ירושלים בידי דוד, והדברים הובאו לעיל, בסעיף 1, וכך מובא במדרש תדשא.

“החומה הראשונה”, העוברת, כאמור לעיל, בתוואי החומה של ימי בית ראשון, החלה בכותל המערבי של הר הבית, המשיכה מערבה לשער יפו של היום (בקו דרומי מעט מרחוב דוד היורד לשער השלשלת), ומשם פנתה דרומה, הקיפה את הר ציון של היום, ירדה לבריכת השילוח, ומשם המשיכה צפונה לאורך הגבעה הדרומית-מזרחית של העיר והגיעה לחומה המזרחית של הר הבית. מצפון לחומה הראשונה היו שתי חומות נוספות אותן נפרט בהמשך. תוואי זה של “החומה הראשונה” הוא לפי יוסף בן מתתיהו תוואי חומות ירושלים בימי דוד ושלמה.

הממצא הארכיאולוגי של חומות העיר מלמדנו כי לא רק שקיימת זהות בתוואי “החומה הראשונה” מימי בית שני עם תוואי החומה מימי הבית הראשון, כפי שכותב יוסף בן מתתיהו, אלא שבכמה קטעים שלה משולבים ב”חומה הראשונה” קטעים מחומת העיר מימי הבית הראשון. שילוב כזה ניתן לראות ברובע היהודי ב”מגדל הישראלי” וגם בקרדו. קטע של חומה מימי הבית הראשון המכונה “החומה הרחבה” גלוי היום ברובע היהודי. גם בהר ציון התגלו שרידי הביצור מימי הבית הראשון מתחת ל”חומה הראשונה”. רק בצד המזרחי של עיר דוד, תוואי החומה בימי בית ראשון שונה מעט, ו”החומה הראשונה” של ימי בית שני נבנתה מעט מערבה מחומת העיר בימי בית ראשון וקרוב יותר לראש המדרון. במזרח עיר דוד נשתמר תוואי החומה הקדום ביותר, עוד מימי האבות והעיר הכנענית והיבוסית, ששימש גם זמן רב בימי הבית הראשון. ניתן לראות את החומה העתיקה הזו לאורך של מעל 100 מ’, וקטע קטן נוסף ליד המדרגות היורדות אל מעיין הגיחון. (פרטים על חומות ירושלים בתקופות השונות ראה בערך “ירושלים”, האנציקלופדיה החדשה לחפירות ארכיאולוגיות בארץ ישראל, ירושלים תשנ”ב).

החוקרים מייחסים את הקפת העיר העליונה בחומה רק לימי חזקיהו (בשל ממצאים המסייעים לתארך את החומה לזמנו, ומהעדר ממצאים מראשית ימי בית ראשון). ואולם, כפי שנראה להלן, אין לכך חשיבות לנושא של קדושת העיר היות שלפי מסורת חז”ל קודשה התוספת “התחתונה” לעיר, שהיא כפי שנכתוב להלן מימי חזקיהו. אם בימיו גם חוברה “העיר העליונה” עם “העיר התחתונה” והיא התוספת שבברייתא, היא לא היתה מכונה “התחתונה” אלא “העליונה”. על כל פנים, ניתן להניח כי כל התוספות לעיר בימי חזקיהו קודשו, והראייה היא מימי בית שני שאז התייחסו לשני חלקי העיר העליונה והתחתונה כאל מקומות שקדושתם שווה. לכן למעשה אין נפ”מ גם אם נקבל את דעת החוקרים.

כל האזור שתואר לעיל, של העיר בימי בית ראשון, שכמחציתו הדרומית נמצאת מחוץ לעיר העתיקה של היום, היה בתוך תחומי העיר המוקפים חומה גם שנים רבות לאחר חורבן בית שני. חומות ירושלים בתקופה הביזנטית עברו בצפון העיר בקו החומה של היום, אך בדרום הם עברו בקו החומה מימי בית ראשון ושני, כך שהר ציון של היום היה כולו בתוך תחומי העיר. מאות מטרים מחומה זו, שנבנתה על גבי שרידי החומה מימי בית שני, התגלו במדרון הדרומי של הר ציון במאה הקודמת. קו החומה בעיר דוד עבר במרום הגבעה והחומה התחברה לפינה הדרומית-מזרחית של הר הבית – ממערב לחומת בית ראשון ושני. קו זה של החומה, לפי הממצא הארכיאולוגי, נבנה בראשית המאה הרביעית, עוד קודם שהקיסרית אודוקיה בנתה את חומות העיר באמצע המאה החמישית. יש חוקרים שסוברים כי היה קו משני של חומה בקו החומה הדרומית של היום, שנבנה בתקופה בה ירושלים היתה עיר רומית – אליה קיפיטולינה – אך לא נמצאה לכך ראיה ארכיאולוגית. קו החומות הנרחב של העיר בתקופה הביזנטית התקיים גם לאחר הכיבוש הערבי של העיר, ועד המאה ה11- (תיאור החומות במאה העשירית של מוקדסי, מתאר לדעת רוב החוקרים את קו החומה הנרחב, כפי שהיה בימי הכיבוש הערבי). רק סמוך לכיבוש הצלבני, כנראה בעקבות רעש האדמה בשנת 1033, שוקמו חומות העיר בתוואי קצר יותר, שהוא למעשה קו החומה של היום, למעט תקופה קצרה בימי השליטים האיובים (לאחר כיבוש ירושלים בידי צלאח א-דין בשנת 1187), שבו כללו שוב את הר ציון בחומות העיר. השליט הממלוכי אל מלכ אל מועט’ם (קרי: מועזם) הרס את ביצורי העיר בשנת 1219, לצורכי הגנה – כדי שהצלבנים לא יוכלו להתבצר בעיר אם יכבשוה – לאחר שקודם לכן הוא חיזק את הביצורים. לא ברור מה היה היקף ההרס של חומות ירושלים, ואפשר שהן עברו מאז כמה תקופות שיקום והרס. השיקום האחרון של החומות, כפי שהן נראות היום, נעשה בידי הסולטן העות’מאני סולימן, באמצע המאה ה16- בתוואי החומות מימי הצלבנים והממלוכים. כל נסיון להסתמך על חומת סולימן ולהקיש ממנה על תוואי החומות בימי בית שני ובית ראשון וגם להסיק מכך שהר ציון של היום היה מחוץ לירושלים באותם ימים אינו אלא טעות, שניתן להפריכה גם במראה עיניים. כל ההולך היום לאורך החומה מהר ציון לשער האשפות יכול לראות את שרידי הבתים מימי בית שני עם מקוואות הטהרה, מחוץ לחומת העיר העתיקה.

נברר עתה היכן היא אותה תוספת “התחתונה” עליה נמסר בתוספתא שהיא קודשה “בכל אלו”.

ד. התוספת “התחתונה” מימי בית ראשון

את התוספת “התחתונה” ניתן לאתר בחומה שהתגלתה בשנים האחרונות, אשר מחברת את מעיין הגיחון עם הקצה הדרומי של עיר דוד. חומה זו יצרה רצועה צרה שלה שתי חומות, ומכאן כנראה הכינוי “בין החומותיים” שנזכר לראשונה בדברי ישעיהו הנביא בקשר להכנות שעשה חזקיהו כדי לעמוד בפני סנחריב (ישעיה כב יא). מקום זה בדרום העיר מתאים גם לתיאור בריחתו של צדקיהו “דרך שער בין החומותיים אשר על גן המלך” (מלכים ב, כה ד; ירמיה לט ד; שם נב ז). נראה כי ניתן לזהות חומה זו עם “החומה האחרת”, שבנה חזקיהו כקו הגנה חיצוני לעיר דוד  (דברי הימים ב, לב ה). מנשה, בנו של חזקיהו, בנה “חומה חיצונה לעיר דויד מערבה לגיחון בנחל ולבוא בשער הדגים…” (דברי הימים ב, לג יד). ייתכן שחומה זו, שלפי פיסוק הטעמים נבנתה ממערב לגיחון שהוא נמצא בנחל, היא המשך חומת חזקיהו צפונה עד לשער הדגים שהיה בצפון העיר.

אזור זה, שמכונה במקרא “בין החומותיים”, הוא מקומה של התוספת לירושלים מימי בית ראשון; התגוררו בו גם בימי הבית השני, ואליו מתייחסת התוספתא ומכנה אותו “התחתונה”. כינוי זה אכן מתאים למקום התוספת, וגם השימוש במלה “בצעין” מתאים לכך, שכן בצעה היא חתיכה – מקום בו הקרקע מבותרת או שקועה, כפי שהציע ש’ קליין (ארץ יהודה, עמ’ 12, הערה 16). אפשר גם שמקום זה הוא המכונה בנבואת צפניה “המכתש” (צפניה א,יא) – ובמיוחד לפי תרגום יונתן בן עוזיאל, שמתרגם את “הילילו ישבי המכתש”: “איללו דיתבין בנחלון / בנחלא דקדרון”.

 לעיל הזכרנו את התוספתא בבבא בתרא על קברי בית דוד. למרות שלפי פשט הכתובים דוד נקבר בתוך העיר, הרי שמלשון התוספתא משתמע שהמקום היה מחוץ לעיר בעת הקבורה ולאחר שהעיר התפשטה והקיפה את המקום התעוררה השאלה האם לפנות את הקברים, כפי שכתב המהרי”ט בתשובה (ח”ב, יו”ד סימן לז, וראה גם ב”מצפה שמואל” על התוספתא, אות ז’). כך משתמע גם מאבות דרבי נתן (נוסח א לה, נב ע”ב), שם נאמר על קברי בית דוד וחולדה הנביאה: “וכשפינו את הקברות מפני מה לא פינום…”. מקום “התחתונה”, שהוא “בין החומותיים”, מתאים להיות מקום קברי בית דוד לפי התוספתא, שכן מקום זה צמוד לעיר דוד ונוסף לה מאוחר יותר.

מקום “התחתונה” הוא לדעתנו מקומה של בית פאגי שנזכרת בגמרא בכמה מקומות כמקום שנמצא בתוך חומות ירושלים ובו אוכלים קודשים קלים, וראיתי שכתב כך המהרי”ט בתשובה (ח”ב אה”ע, סימן יב): “…וחומות בית פאגי היינו חומה של הבצעה הראשונה שהיא התחתונה שהיא עשויה לחיזוק חומת ירושלים כדפרש”י…”. מקום זה אינו זהה עם בית פגי (בלי האות א’) שהוא מקום שמחוץ לירושלים, ונזכר במקומות שונים, ובמקום אחר הארכתי בזה.

ה. החלקים שנוספו לעיר בימי בית שני

לפי התוספתא ולפי ההסבר בגמרא (שבועות טז ע”א), “העליונה” היא תוספת לעיר, שלא יכלה להיות מקודשת בקדושת העיר, מכיוון שבימי בית שני לא היו כל הדברים הנדרשים לקידוש העיר; אך בניית החומה נעשתה משיקולי ביטחון וללא קשר לקידוש העיר.

שתי חומות התווספו לירושלים בצפון, מעבר לתחומיה בימי בית ראשון, במקום התורפה של העיר: “החומה השנייה”, שנבנתה בימי החשמונאים, ו”החומה השלישית” שנבנתה בימי אגריפס הראשון (44-41 לספירה), אך הושלמה רק עם פרוץ המרד ברומאים, בשנת 66, כדי להגן על העיר החדשה.

יוסף בן מתתיהו אינו מוסר כל פרטים על מהלכה של החומה השנייה, למעט נקודת המוצא שלה – מהחומה הראשונה ליד שער גינת – וסיומה במצודת אנטוניה, שהיתה בפינה הצפונית-מערבית של הר הבית (מלחמת היהודים ה, ד ב [146]). פרט חשוב אחד הוא נותן בכותבו על ההחלטה על מקום הפריצה של הרומאים לעיר. הקטע המערבי של החומה עבר במקביל לחומה השלישית ובקו גובה מעט יותר גבוה (מלחמת היהודים ה, ו ב [259]). הקטע הצפוני של החומה הגיע כנראה עד לשער שכם.

על החומה השלישית יש לנו פרטים רבים יותר על מהלכה. יוסף בן מתתיהו כותב על מהלך החומה בספרו מלחמת היהודים (ה, ד ב-ג [161-147]), והתגלו גם שרידים מהקטע הצפוני של החומה, במרחק של כ450- מ’ מצפון לעיר העתיקה ובאורך כולל של מעל 1,000 מ’, והם מאפשרים לשחזר חלק ממהלכה. החומה הגיעה בצפון עד קרוב לקבר הלני (המכונה היום “קברי המלכים”), ועל שם קטעי החומה שנתגלו קרוי היום רחוב החומה השלישית בשם זה. הוא מחבר את רחוב שבטי ישראל (מתחנת הדלק שבקרבת הצומת עם רחוב מאה שערים) עם כביש מס’ 1. המשך החומה לכיוון מזרח, נחשף מעברו השני של כביש מס’ 1, ואבן גדולה השייכת לחומה נראית היום ליד הקונסוליה האמריקאית.

כאמור, נראה כי התוספתא מתייחסת ל”חומה השנייה”, שנבנתה בימי החשמונאים, וחנוכת החומה נזכרת במגילת תענית  לז’ באייר. מקום זה הוא המכונה בתוספתא “העליונה”, ובו “חברים” לא אכלו קדשים קלים, מכיוון שקדושתו לא היתה גמורה. השאלה הנשאלת היא האם חלה במקום זה קדושה חלקית, ובשלה יהיה אסור לקבור שם מת או להלין מת. לפי הממצא הארכיאולוגי נראה שלגבי קבורת מתים ופינוי קברים נהגו בקדושת העיר בשתי התוספות לעיר, ופינו את הקברים מכל השטחים שנוספו לעיר בצפונה.

המהרי”ט בתשובה (ח”ב יו”ד סימן לז) כותב שרק לאכילת קודשים קלים צריך מלך ונביא ושאר הדברים שמונה המשנה, אך עשרת “הדברים שנאמרו בירושלים” (בבא קמא פב,ב ועוד) נהגו במקום שקודש בימי בית שני, אף שהקידוש לא נעשה “בכל אלו” שמנויים במשנה, ולכן נהגו שם באיסור הקבורה והלנת המת. דברים דומים כתב הראי”ה קוק במשפט כהן, (סימן צו, סעיף ו).

לפי דברים אלה של המהרי”ט והראי”ה קוק, בתחום החומה השנייה שכולו היום בחלק הצפוני של העיר העתיקה (אך כאמור, אין בידינו כל פרטים מה היה מהלך החומה, זולת ידיעה כללית על הקטע המערבי שלה), יש לנהוג בקדושה לחומרא, כמו בחלק העיר שמימי הבית הראשון, הקדוש בקדושת העיר, ולכן אין לפדות שם מעשר שני ואין להלין שם מת ולא לקבור או להעביר מת שם. אשר לתחומי החומה השלישית, שברובם הם היום מצפון לעיר העתיקה ושם עובר גם הכביש המוביל לבית הקברות בהר הזיתים, הרי שלפי הראי”ה קוק, אם היתה הסכמת בית דין להקפת המקום בחומה, וקידשוה בפה אף בלא אחד מהדברים הנמנים במשנה, יש למקום זה קדושה לחומרא, ורק לשכונות החדשות של ירושלים אין כל קדושה.

דעה שונה לרב י”מ טוקצינסקי (ח”ב פ”ג, עמ’ כו-כט; ח”ג פ”א, עמ’ טו-יח, פי”ב עמ’ קעא אות ג’), ולדעתו “הדברים שנאמרו בירושלים” נוהגים רק לפנים מהחומה של ירושלים המקודשת ולא בחלקים שנוספו לעיר בימי הבית השני, ובתוספות לעיר לא נוהגים אף הדברים שאינם קשורים לקדושת ירושלים (למעט עגלה ערופה ועיר הנידחת). הוא גם מיישב את לשון הרמב”ם, הל’ בית הבחירה (פ”ז הי”ד), שלא אומר “לפנים מחומתה” גם לגבי “הדברים הנאמרים בירושלים”. לכן לשיטתו ניתן לפדות מעשר שני בחלק הצפוני של העיר העתיקה או להעביר מת דרך מקום זה, וגם אין לפנות קברים שנמצאים שם. כדעתו של הרב י”מ טוקצינסקי משתמע גם מתשובה של הרב ש”ז אוירבאך בתחומין י’ (תשמ”ט), עמ’ 139. הוא מחלק בין העיר המקודשת וכנגדה כל מה שמחוץ לה, שאינו בבחינת ירושלים, ואין הוא מחלק בין תוספת לעיר מימי הבית הראשון לבין תוספת מימי הבית השני או תוספות מאוחרות יותר.

ו. סיכום

בימי בית ראשון היו כל הדברים הנדרשים לקידוש תוספת לעיר, ומקצתם חסר בימי הבית השני. לכן תחומי קדושת ירושלים לעניין אכילת קודשים קלים ומעשר שני אינם יכולים לחרוג מעבר לחומותיה של ירושלים בסוף ימי הבית הראשון.

ירושלים קודשה לראשונה בימי דוד ושלמה ותחום קדושתה חפף את חומותיה באותם ימים. תוואי החומה בזמן זה לפי מה שהיה מקובל בירושלים בימי הבית השני, וכפי שמוסר לנו יוסף בן מתתיהו, היה תוואי “החומה הראשונה” של אותם ימים, וכך גם נמסר במדרש ומתאשר מהממצא הארכיאולוגי. חומה זו הקיפה את העיר העליונה – הר ציון, הרובע היהודי והרובע הארמני – ואת העיר התחתונה – “עיר דוד”. הקצה הצפוני של העיר היה בקו דרומי מעט לקו המחבר את שער יפו עם שער השלשלת.

במהלך ימי הבית הראשון התרחבה ירושלים למזרח. הרחבת העיר היתה במדרון המזרחי של עיר דוד ויצרה את האזור שכונה “בין החומותיים”. תוספת זו לעיר היא שמכונה בתוספתא “התחתונה”, והיא נידונה כירושלים לכל דבר. על כן נהגו בה כל ההלכות הנוהגות בירושלים, ואכלו שם בימי הבית השני קודשים קלים ומעשר שני, וזה מקומה של בית פאגי שבתלמוד הבבלי.

בכל האזור שתואר לעיל – זה שהוקף ב”חומה הראשונה” וזה שנמצא בתוספת לעיר מימי בית ראשון (“התחתונה”) – חלה קדושת ירושלים, ויש לנהוג שם כנזכר במבוא. בתחום זה יש קברי יהודים, שנקברו שם כאשר לא היה ידוע שמקום זה כלול בתחומי העיר של ימי בית ראשון וכבר העיר הרב י”מ טוקצינסקי (ח”ג, עמ’ קפא) על בית הקברות סמבוסקי במורד הדרומי של הר ציון, שחלקו בתוך חומות העיר של ימי בית ראשון וחלקו מחוץ להן. מקום נוסף של קברים הוא במורד העופל ודרומה עד סמוך לשטח החפירות הארכיאולוגיות הקרוי שטח G.

בימי בית שני נוספו שתי חומות בצפון העיר: “החומה השנייה” בימי החשמונאים, ו”החומה השלישית”, שהחלה להיבנות בימי אגריפס הראשון (44-41 לספירה) והושלמה רק עם פרוץ המרד ברומאים בשנת 66. חלק ניכר מהאזור שנמצא בעיר העתיקה מצפון לקטע הצפוני של החומה הראשונה, שתואר לעיל, היה כלול בתחומי החומה השנייה ונראה שהוא שמכונה בתוספתא “העליונה”. בימי החשמונאים חנכו חומה זו, ונראה שקודשה אז התוספת הזו לעיר, למרות שחסרו כמה מהדברים הנחוצים לקידוש העיר – מלך, נביא ואורים ותומים. לכן לא חלה על מקום זה קדושת העיר ולכן “חברים” לא אכלו שם קודשים קלים ומעשר שני, ולפי הממצא הארכיאולגי גם פינו משם את הקברים. לדעת המהרי”ט והראי”ה קוק נהגו שם ההלכות האחרות המיוחדות לירושלים, כמו איסור פדיון מעשר שני, הלנת המת וקבורה, ולדעת הרב י”מ טוקצינסקי (ואולי זו גם דעת הרב ש”ז אוירבאך) כלל לא חלות שם הלכות ירושלים.

לגבי השטח שהוקף ב”חומה השלישית” בימי בית שני ושרובו מצפון לעיר העתיקה, מכיון שספק אם הוא קודש בפה ובהסכמת בית דין, אפשר שלדעת כולם דינו כמו השכונות החדשות של ירושלים, שלא חלה בהן קדושת ירושלים לדברי הכל.


  1. כדאי להסב את תשומת הלב לכך שיוסיפון הוא חיבור שנכתב באיטליה הדרומית בשנת 953, ובין מקורותיו היו כתב יד לטיני של מרבית ספרי קדמוניות היהודים של יוסף בן מתתיהו, שהוא קורא לו יוסף בן גוריון הכהן, וכן עיבוד לטיני של מלחמת היהודים. החיבור נחשב בטעות כחיבור המקורי של יוספוס הוא יוסף בן מתתיהו. על כן מן הראוי היום להשתמש בספרי יוסף בן מתתיהו המקוריים, אך שומה על הרוצה לדקדק בדבריו לבדוק היטב את התרגום מהמקור היווני לעברית, שכן לעתים התרגומים מעדיפים את הלשון הרהוטה או המליצית על פני הדיוק המילולי.