לוגו בית המעשר
|

ברכת החבושים הקשים

א' כסלו התשנ"ח | 30/11/1997

(פורסם ב’תנובות שדה’ גיליון 15 לצפייה בגיליון לחץ כאן)

 

שאלה:

בדין ברכת החֲבוּשִים,הנקראים בל”ע ספרגל, דלכאורה מי שאוכל אותם חיים צריך לברך שהכל ולא בורא פרי העץ, כיון שדרך רוב בני אדם שלא לאכלם חיים אלא מבושלים. על פי המתבאר מהרמב”ם פ”ח מהלכות ברכות הל”ג, ובשלחן ערוך סימן ר”ב סעיף י”ב ואחרונים שם, ובשלחן ערוך המקוצר סימן ל”ה סעיף ה’. ונפלאת היא בעיני מה שראיתי בביהכ”נ של – תימנים במוצאי יום הכיפורים חילק מישהו חבושים מחותכים לפרוסות דקות ובירכו בורא פרי העץ?

תשובה:

א. לע”ד כי נפלה טעות בדבר הזה, לפי שהחבושים בתימן הם רכים וטובים למאכל כשהם חיים (עד כי אפשר לפלח אותם בידיהם בלא סכין, מרוב רכותם) כמו שאר פירות. משא”כ כאן בארץ ישראל ועוד ארצות שהחבושים קשים, ממילא נשתנית ברכתן, כי אינם נאכלים חיים אלא ע”י הדוחק (אע”פ שיש בהם מתיקות) ולכן רוב בני אדם אינם אוכלים אותם כאן אלא מבושלים. וגורם השינוי, אפשר דלאו היינו שהוא מין אחר קצת, אלא האקלים והקרקע גורמים. וכמו שכתב הרמב”ם פ”ג מכלאים הל”א, יש מינים בזרעים שיהיה המין האחד נפרד לצורות הרבה, מפני שינוי המקומות והעבודה שעובדין הארץ וכו’ ע”כ. והראיה כי גרעיני האתרוגים עצמם שהביאו מתימן וזרעום כאן בארץ ישראל, מניבים פרי שבדרך כלל אינו כל כך רך וטוב כמו שהיה בתימן, ועמדתי על זה כבר בס”ד בבארות יצחק הלכות לולב ס”ק ק”י דף רס”ט. ועיין עוד בדברינו לקמן אות ב’ ד”ה ואתרוגים, כי מכל מקום לא נשתנית ברכתם, דסוף סוף גם האתרוגים התימניים המה טובים למאכל, ובפרט בימות הגשמים. אך לא החבושים, ואפילו הטובים מהם דהיינו שמטפלים בהם ומניחים אותם לגדל עד שיושלם בישולם על העץ, מכל מקום אינם נוחים למאכל כשאר פירות, כאשר חקרתי ודרשתי מרבים בכמה וכמה מקומות. מיהו אפילו היו החבושים כאן טובים וראויים כשהם חיים, כבר העלו כמה אחרונים שאם רוב בני אדם אוכלים אותם מבושלים, אינו מברך עליהם כשהם חיים אלא שהכל, כדאיתא במשנ”ב סימן ר”ב ס”ק ס”ד וכף החיים שם ס”ק צ”ב.

וכבר היה הדבר לעולמים, כי התוס’ בברכות (דף לח:ד”ה משכחת) ובמרדכי שם כתבו, אותן ערמוניות וחבושים שאינן ראויים לאכלם חיים כמו מבושלין, בתחילה מברכין עליהם שהכל וכו’ יעו”ש. וכ”כ באור זרוע (סימן קס”ח). וגם הטור (סי’ ר”ב) הביא כן בשם מהר”ם מרוטנבורג. אלא שסיים עליו הטור דערמונים וחבושים “שלנו” אינם כן אלא ראויים חיים ומבושלים ע”כ. [וגם התוס’ עצמם בהמשך דבריהם הזכירו שיש מן ערמוניות אחר, שברכתו עץ גם כשהוא חי, ועיין לקמן אות ב’ ד”ה והגם, אך בחבושים לא הזכירו חילוק]. וכן מבואר בתלמיד רבינו יונה ובחידושי הרשב”א ובמאירי ברכות (דף לח:) שהחבושים דרכם להיאכל בין חיים בין מבושלים ואין ברכתם משתנית. וכן העלה בכף החיים (שם ס”ק פ”ח) בשם הלבוש ועטרת זקנים ומג”א (סימן ר”ה סק”ג) דחבושים וערמונים שלנו מברכין עליהן בפה”ע אפילו חיים, כיון שהרבה בני אדם אוכלין אותן חיים ואין מקפידים להעלותם בבישול.

מאידך, רש”י בספר הפרדס הגדול סימן פ”ה כתב, שהאוכל ערמונים חיים, משונה הוא בעיניי, ושהכל מברך, וקרוב אלי. וכן בחבושין. ותלויה זו בידי [ר”ל כי הוא מסופק בדבר. יב”ן] כי לא שמעתיה עכ”ל. וכיו”ב במחזור ויטרי שניסדר בפני רש”י כתוב בסימן ע”ג בזה”ל, ערמונים לא נבראו אלא לצורך בישול, והמבשלן במים מברך ב”פ העץ. והאוכלן חיים, משונה הוא ושהכל. וקרוב אני לומר [כן] בחבושין. ותלויה זו בידי כי לא שמעתיה ע”כ. וכן בתוספות ר”י החסיד מבואר כמו בדברי התוספות שהבאנו לעיל שדרך החבושים להיאכל רק מבושלים. נראה אם כן שבמקומותיהם של רש”י והתוספות ואור זרוע ור”י החסיד והמרדכי ומהר”ם מרוטנוברג היו החבושים ממין זה הקשה, כמו המין המצוי כאן בארץ ישראל. משא”כ במקומותיהם של רבינו יונה והרשב”א והטור והמאירי והלבוש ועט”ז והמג”א היו רכים כמו של תימן.

לפיכך גם הרב שתילי זיתים שם ס”ק כ”ו העלה דברי הלבוש בזה, דאפילו פירות שהם טובים יותר כשהם מבושלין אלא שכשהם חיים הם ג”כ טובים כגון חבושים, מברך ב”פ העץ אפילו  כשהם חיים וכו’ ע”כ. כי ראה אותם מתאימים למציאות. ושפיר נהגו בתימן לברך עליהם העץ, הן כשאכלו אותם בסתם, הן במוצאי כיפורים שיש מקומות שהיו מביאים אז כל אחד פריו בכיסו ומוציאים אותם לאכלם (כמות שהם בלי חיתוך) אחרי ההבדלה קודם ברכת הלבנה [והטעם כדי שלא לברך על הלבנה כשהוא בתענית, או מפני שמחת מחילת העוונות, כמו שהבאתי בס”ד בעיני יצחק על שולחן ערוך המקוצר סימן ע”ט אות ט”ו. ושם דנתי מאי שנא מתשעה באב. מיהו אולי אין זה אלא מסיבה צדדית, כי עונת גידול פריים הוא בתקופת תשרי. אך מזה שבחרו דוקא פרי זה למוצאי כיפור ולא שאר פירות שגם כן עונתם אז, נראה טעמא ע”פ מה ששמעתי שטבע פרי החבוש לשמח את הלב, ואם כן י”ל שזהו ע”ש, “לך אכול בשמחה לחמך”, עיין למהרי”ץ בעץ חיים סדר מוצאי יוה”כ דף קכ”ג. שו”ר בהדיא למהר”ם לונזאנו בספר מעריך ע’ חבש, כי הוא פרי טוב, ויש בו סגולה לשמח ולחזק הלב והוא זן יעו”ש. אגב, מצאתי כתוב לח”א מקרוב שהזכיר החבושים “ספרגל” בכלל מאכלי ליל ר”ה, לומר עליהם יהי רצון שניכתב “בספר גילה”, ובמקום אחר נעמוד על זה בס”ד, ושמעתי כי נהגו אמנם בכמה מקהילותינו להביאו על השולחן בליל שני דר”ה לצורך ברכת שהחיינו על פרי חדש. אבל אינם מכירים נוסח יהי רצון הנזכר. וע”ע בספר רפואות תימן ח”ב דף רס”ח]. כי אכן הם היו מתוקים ורכים. לא כן השתא הכא בארץ ישראל. והם לא השגיחו בשינוי המציאות, ונמשכו אחר הרגלם כמצות אנשים מלומדה כעוד כמה ענינים. ואמנם בדיעבד יצאו ידי חובה בברכת בורא פרי העץ, כיון דסוף סוף פרי עץ נינהו, כדאשכחן כמה הלכות כיוצא בזה. [שוב נודע לי כי גם בארץ תימן יש מקומות שחבושיהם קשים, ומרככים אותם ע”י הנחתם בתנור]. וממילא יש לדון שאין לברך עליהם שהחיינו, כשם דנחתו דרגא לברך עליהם שהכל במקום עץ, כמתבאר בכגון זה מכמה אחרונים שהובאו בכף  החיים סימן רכ”ה ס”ק ל”ב. אך חבוש מבושל, שפיר יש לברך שהחינו. ועיין בזה בספר וזאת הברכה (ירושלם ה’תשנ”ו – דף קנ”ט קס”ה רפ”ה).

וכך אמנם דנו בזה כן חכמי זמנינו, כגון שראיתי בשו”ת שבט הלוי (נדפס בשנת ה’ תש”ל – ח”א סימן ר”ה)  שהביא דברי הטור דלעיל, וכתב עליו, צ”ע על חבושים שבזמנינו, שלכאורה אינם ראויים חיים כלל ואין דרך לאכלם חיים ע”כ. וכן בספר מקור הברכה (ה’תשמ”ו דף י”ח) כתב, שחבוש המתוקן ע”י בישול וכדומה, עץ. ושם בסימן נ”ה ביאר, נראה דחבושים שלנו אי אפשר לאכלם חיים וכו’ ע”כ. [ובילקו”י חלק ג’ (ה’תשנ”א) דף תרצ”ו בלוח הברכות, חבושים בדבש, העץ ע”כ. ור”ל מרוקחים בדבש. ושמע  מינה דחבושים סתמא, שהכל. וע”ע לקמן אות ב’ ד”ה ואתרוגים. וכן בלוח ברכות שבסוף ספר וזאת הברכה דף רע”ג  ודף רפ”א, חבוש המתוקן ע”י בישול, העץ. חי, שהכל. והטעם לפי שאין דרכו להיאכל חי אלא מבושל, כידוע שנוהגים לעשות ממנו לפתן וכו’ ע”כ]. אמנם לפי מה ששמעתי, ראויים הם ע”י הדוחק, שכן אוכלים אותם מקצת אנשים בזמנינו אחרי שחתכום בסכין לפרוסות דקות, ויש גם בלי לחתכם, מ”מ הלא אזלינן בתר רובא דאינשי, אפילו אילו היו טובים חיים אלא שרובם אוכלים אותם מבושלים כמו שביארנו, כל שכן אלו שאינם טובים חיים.

שוב ראיתי כי כבר בדור שלפנינו  בעל כף החיים ביורה דעה סימן קי”ג ס”ק כ”ו וס”ק ע”ב עמד בזמנו על שינוי זה, שבעיר בגדאד (בארץ בבל) החבושים נאכלים חיים, מה שאין כן בירושלים עיקו”ת אינם נאכלים חיים אלא ע”י הדוחק ואם כן יש בהם משום בישולי גויים יעו”ש. וה”ה בשאר ארץ ישראל, אלא שלא יכל להעיד זולת על מה שראה וידע בעירו ירושלים ת”ו. ובהלכות ברכות העלה בסתם דברי האחרונים שברכתם עץ, לפי שהיה בזכרונו מה  שרגיל בבגדאד עיר מולדתו. ורק אח”כ כשהגיע לחלק יורה – דעה, על ידי שראה הסתירות בדברי הפוסקים לגבי דין בישול גויים, נתן לב שבירושלים שונה.

ב. גם מאז ומקדם לא היה החבוש נאכל חי בארץ ישראל, בזמן רבותינו התנאים והאמוראים. כי הנה החבוש, שהוא הידוע בערבי בלשון ספרגל, נקרא בלשון המשנה פריש, עיין בפירוש המשנה להרמב”ם ורע”ו כלאים פ”א מ”ד ומעשרות פ”א מי”ג ועוקצין פ”א מ”ו. [ובספר המספיק כת”י לה”ר תנחום שער פריש]. וגרסינן עלה בירושלמי (שם במסכת כלאים וגם במסכת מעשרות) פרישין, א”ר יונה איספרגלין. ולמה נקרא שמן פרישין. שאין לך מין אילן שהוא פריש לקדירה אלא זה בלבד ע”כ [והובא גם כן במלאכת שלמה]. ר”ל שאין דרך לאכלו חי אלא מפרישים אותו כדי לבשלו בקדירה, כמ”ש בפני משה. וכן נזכרו בברייתא שבגמר’ שבת (דף קמד:) סוחטין בפגעין ובעוזרדין וכו’ יעו”ש, ועוד. [ואיתא בספר הערוך ערך פריש כי בן סירא קראן “ספרגלין” יעו”ש. וכן אמנם נמצא לפנינו באלפא ביתא דבן סירא הנדפס באו’ מדרשים דף מ”ו, אם כן נראה ששורש תיבה זו אינו ערבי, וכ”מ מהירושלמי דלעיל. וכן נזכר בפירש”י ברכות (דף לו:) פיטמא של רמון, הפרח שבראשו, כעין שיש לתפוחים ול”ספרגלין” ע”כ. כיוצא בזה “פיסתוק” הידוע בלשון ערבי, נזכר כבר בירושלמי בשם אפוסתקין, ובנ”א אפיסתקין, וכמ”ש בס”ד בנפלאות מתורתך פרשת מקץ, בפסוק בטנים ושקדים, ואם יש לנו רשות לדרוש ולבאר, על דרך שהירושלמי ביאר טעם לקריאתו פריש, כך יש לנו לדרוש כי נקרא חבוש על שם שנמנעים מלאכלו חי, מלשון חבוש בבית האסורים, אבל יותר טוב לדרשו לשון נוטריקון, חי בשל, ר”ל שיש מקומות שהוא נאכל אפילו חי, ויש שנאכל רק בשל. אי נמי שראוי לאכילה הן חי והן בשל. וברוך יודע נסתרות. ובשם חבוש, נזכר הוא בברייתא שבגמ’ שבת (דף מה.). וביצה (דף כו:) אתה אומר באפרסקין וחבושין ובשאר כל מיני פירות. ובלשון ארמי בתוספת אל”ף בסופו, נזכר בגמ’ כתובות (דף ס:) אביי אמר אפילו קרא וחבושה. וכתב הערוך שהם הפרישין. ומדברי מהר”ם לונזאנו בספר מעריך שם נראה שהוא תמיה על הצורך בשני השמות יעו”ש. ושמא אחד הוא הרך, והשני הוא הקשה. וע”ע בספר פרי חדש, עניני ראש השנה לאילנות, דף י”ב י”ג, ודף כ”ט].

והונח לנו בזה , דקדוק לשון הזהב של רבינו הרמב”ם (פ”ח מברכות הל”ג): פירות או ירקות שדרכן להיאכל חיים, אם בישלן או שלקן מברך עליהן בתחילה שהכל ולבסוף בורא נפשות. וירקות שדרכן להיאכל שלוקין, כגון כרוב וכו’ אם אכלן חיין מברך עליהן בתחילה שהכל וכו’ יעו”ש [ובמשנה ברורה סימן ר”ב ס”ק ס”ה]. וקשה מדוע לא הזכיר בבבא השנית פירות כמו בראשונה, וכן הזכירם שוב בסוף ההלכה שם בבבא דדברים שדרכן להיאכל חיים ומבושלים. ובספר “שם טוב” נדחק בזה וז”ל: ומ”ש רבינו ירקות ולא כתב פירות ג”כ כמו ברישא, לאו דוקא , דה”ה פירות, וסמך על מ”ש ברישא ע”כ. ברם לפי המבואר בירושלמי שהפרישים הם היחידים מפירות האילן שאינם נאכלים חיים, ניחא טפי מה שלא הזכירם רבינו בבבא זו, כיון דהוא מילתא דלא שכיחא. [ולענ”ד אם רק משום דהיא מילתא דלא שכיחא, לא היה רבינו ז”ל נמנע מלכתוב תיבה אחת “ופירות”. אלא יש להוסיף דהיינו כיון שאם היה מוסיף פירות, היה צריך להאריך הרבה בלשונו, כדי להזכיר גם ברכת בורא פרי העץ. ודו”ק. איתמר].

והגם דלפי הראשונים דלעיל איכא נמי פירות אילן ערמונים שאינם נאכלים חיים, הלא זו אינה קושיא על הרמב”ם אלא כבר על הירושלמי. וצריך לומר שזה אולי דוקא בארצותיהם של אותם ראשונים. ולא עוד אלא שנראה כי יש מחלוקת מה הם הערמונים, כדמשמע מכמה דוכתי, עיין תוספות ב”ב דף פ”א. ד”ה ערמונים, ורבינו שמשון במסכת דמאי פ”א מ”א ד”ה בנות שקמה. ולגבי הפסוק לח ולוז וערמון (בראשית ל’, ל”ז) כתב הרע”ק בנוה שלום שאינו עושה פרי. ודי בזה.

שו”ר בכף החיים יו”ד סימן קי”ג סק”ו וס”ק ע”ב שיש פוסקים שכתבו שהחבושים והערמונים אינם נאכלים חיים אלא ע”י הדוחק, ויש שכתבו בהיפך שברוב מדינותיהם רוב הערמונים נאכלים חיים, וסיים דהולכים לפי המקום והזמן. אמנם עיין רמב”ם פרק י”ז ממאכלות אסורות הלכה י”ד שמנה הפרישין עם יין וחלב ודבש שנאכלים כמות שהם חיים, וזה סותר לכאורה לדיוקנו בביאור דבריו בהלכות ברכות בהיפך [ואולי אדרבה זה מחזק הביאור בהלכות ברכות, כי לפ”ז בזמנו ובמקומו של הרמב”ם אין אפילו מין אחד של פירות שאינו נאכל אלא מבושל, כמו בתימן ובבבל, ולפיכך לא הזכיר פירות. והתעלם משאר מקומות ומהירושלמי. וצ”ע] ועיין פרי תואר למהר”ח בן עטאר שם ביו”ד (סימן קי”ג ס”ק י”ח), ודרכי תשובה (שם סק”ג). וע”ע רמב”ם הלכות דעות  (פ”ד הל”ו), והלכות שבת (פרק כ”א הלי”ב), והלכות לולב (פ”ח הלי”א), והלכות כלאים (פ”ג הל”ד), והלכות מעשר (פ”ב הל”ה) והלכות רוצח (פר’ י”א הל”ט).

ואתרוגים בזמנינו שהם קשים ונאכלים ע”י בישול דוקא, מזה לק”מ, כי אין זאת אלא באתרוגים של שאר קהילות, אבל האתרוגים התימניים הם מתגדלים מאד וטובים למאכל גם אלו מהם הצומחים כאן בארץ ישראל, ואינם צריכים בישול כלל, ורבים מאד אוכלים אותם חיים כשהצהיבו והגיעו לגמר בישולם, כמו שהיה בזמן הש”ס וכדמוכח בדוכתי טובא. ועיין מה שהארכתי בס”ד על זה בבארות יצחק הלכות לולב ס”ק ק”י דף רי”א. וע”ע בתשובתינו שנדפסה ב”תנובות שדה” (גליון מספר 4) אות א’ ד”ה איך, לגבי דין ערלה שאינו נוהג בעלי האתרוג. ולכן לא מצא הירושלמי פרי אילן שאינו נאכל ללא בישול זולת הפריש כדבר  האמור. וברור שברכתם של אתרוגים אלו בורא פרי העץ, אף האידנא והשתא, אף על פי שבתימן היו רכים וטובים יותר מהם, ולא אזלינן בתר שאר אתרוגים  גם אם הם רוב, לפי שהם מין אחר, שהרי יש בהם שינוי הניכר בפלחי המיץ שבתוכם משא”כ בתימניים  שכולם בשר כעין התפוחים. ולכן מה שנכתב בלוח הברכות שבילקו”י חלק ג’ דף תרצ”ה אתרוג בדבש העץ יעו”ש, דמוכח הא שלא בדבש,  שהכל, לפי שהוא אינו נאכל חי, היינו דוקא באתרוגים שאינם המקוריים, ופשוט. [וכשעדיין לא הבשיל האתרוג , עיין בשלחן ערוך סימן ר”ב סעיף ב’ ואחרונים שם, וביאור הלכה להמשנ”ב על סעיף י”ב ד”ה מברך].

הלכך הדין פשוט וברור לענ”ד כי חבושים המצויים בזמנינו ובמקומינו כאן בארץ ישראל שהם קשים, האוכלם כשהם חיים אינו מברך אלא שהכל. ורק אחרי שבישלו אותם, ברכתם בורא פרי העץ. [וממילא נוהג בהם דין בישולי גויים]. אמנם בדיעבד שבירך עליהם כשהם חיים בורא פרי העץ, יצא. ואשרי אדם חכמה מצא: