לוגו בית המעשר
|

בענין חנטה הקובעת לדיני ערלה ורבעי

א' כסלו התשנ"ט | 20/11/1998

(פורסם ב’תנובות שדה’ גיליון 21 לצפייה בגיליון לחץ כאן)

(להמשך המאמר לחץ כאן)

כבר כתבתי בזה בתשובה שנדפסה בתנובות שדה גליון 5, והיא נדפסה בשו”ת שמע שלמה ח”ג (סימן י”ט), והעלתי שיש הבדל בין ערלה ובין מעשר ושביעית, שלכל המצוות התלויות בארץ, אזלינן בתר שליש שהוא עונת המעשרות, ובערלה אזלינן בתר יציאת הפרי, והוכחתי את זה בבירור מפי סופרים ומפי ספרים, וגם הסברתי חילוק זה בטעם וסברא כיע”ש, ודעת הרמב”ם ז”ל ברורה דלא נאסר בערלה אלא משיגיע הפרי לבוסר, אבל סמדר מותר. והוכחתי שם שמר”ן ז”ל מספקא ליה אם הסמדר מותר כהרמב”ם ז”ל או לא. וכמ”ש הב”ח בדעת הטור שם. וכתבתי דטוב להחמיר ולחוש לדעת הטור ומרן ז”ל בשו”ע שחוששים גם בסמדר.

ובתשובה אחרת שנדפסה בתנובות שדה גליון 14 שדנה בהגדרת סמדר מהו, הוספתי לחזק את מה שכתבתי בתשובה הקודמת. וזה זמן רב שקיבלתי מה שכתב לי חבר המכון למצוות התלויות בארץ כב’ הרה”ג דוד אביטן נר”ו, בין ידידי הדגול מעו”מ הגרמ”א אב”ד בתל אביב רבתי יע”א, שבהם דן באורך וברוחב במה שכתבתי שם, כיד ה’ הטובה עליו. ועתה לקחתי מועד לעיין בדבריו, והשתדלתי להבין דבריו כראוי, ואני מקוה שהדבר עלה בידי בעה”י.

בתחילת דבריו הזכיר המחלוקת דרבי יוסי וחכמים בסמדר, במשנה דערלה (פ”א מ”ז), ואח”כ הביא מה שאמרו בתורת כהנים (קדושים פ”ה) פריו פרט לעלים ולמי  גפנים ולמי סמדר, או יכול שאינו מוציא את ענקלקלות והבוסר, ת”ל פריו דברי ר”י הגלילי, רע”א וערלתם ערלתו ערלים לרבות את כולם, ע”כ, וכב’ כתב בשם הראב”ד ז”ל שם שפירש דר”ע סובר כרבי יוסי שערלה נוהג בסמדר, ואינו מצוי עמי לעיין בדבריו.

ומה שכתב שמהנוסח שבספר היראים נראה דלא כהראב”ד, הנה הנוסח שביראים הוא כמו הנוסח שבספרא דתו”כ. ומדברי התוספתא נראה דאין זה שייך למחלוקת של חכמים ורבי יוסי ששניהם מודים דכל שאינו פרי לא נאסר בערלה, וכל מחלוקתם היא רק אם הסמדר נחשב לפרי או לא. והדברים פשוטים וברורים הם במשנה פ”א דערלה, דמבמשנה ז’ אמרו העלים והלולבין וכו’ וסמדר מותרין בערלה וברבעי וכו’. ר’ יוסי אומר הסמדר אסור מפני שהוא פרי. ואח”כ דנה המשנה על שרף הערלה וכו’. ובמשנה ח’ שם תנן הענקלוקלות וחרצנין וזגין והתמד שלהם קליפי רימון וכו’, אסורין בערלה וכו’, ומותרין ברבעי. וכל אלו הם הפרי עצמו או חלק ממנו, אלא שלא ראויין לאכילה, ועל כן הם מותרין ברבעי, דנלמד ממעשר מגז”ש קודש קודש כמ”ש בקידושין (נ”ד ע”ב). ועי’ להלן מ”ש בזה בס”ד. אבל ערלה אינה תלויה בראוי לאכילה אלא במה שנקרא שמו פרי, משא”כ מעשר דתלוי בראוי לאכילהשהוא עונת המעשרות, דהיינו שליש בישולו (וכמ”ש בתשובה הראשונה ועי’ להלן), ובזה הוא דנחלקו ר”ע וריוה”ג בתוספתא דתו”כ. ומאחר ובמשנתנו נכתב בסתם דענקלוקלות וכו’ אסורין בערלה בלא מחלוקת, פסקו כן כל הפוסקים כידוע, ורק בזמנם נחלקו. ועכ”פ אין לכל זה קשר עם המחלוקת דחכמים ורבי יוסי בסמדר, והדברים פשוטים.

עוד הזכיר את הסוגיא דברכות (ל”ו ע”ב) ופסחים (נ”ב ע”ב) דסברי דלא נחלקו חכמים על רבי יוסי אלא בגפן וזיתים וחרובים, אבל בשאר אילנות הם מודים לרבי יוסי דסמדר אסור משום ערלה, וכבר כתבתי כל זה בתשובתי הראשונה, ושניתי את זה בתשובה השניה שבתנובות שדה (גליון 14) ושכן הוא פשיטות הסוגיא בשתי המסכתות הנ”ל, וכן פירשו להדיא ר”ח בפסחים שם, ורש”י בב’ המקומות.

ומ”ש עוד אמנם הרמב”ם בשביעית (פ”ה הלכה ח’) ובהל’ מעשר שני (פ”ט הי”ג) כתב שהסמדר מותר, ולא חילק בין גפן לשאר אילנות, והזכיר ד’ הרא”ש ז”ל, וכן מ”ש רבינו ירוחם ז”ל והיראים, וכן מ”ש בארחות חיים וכו’.

וכל זה כבר הובא בכרם ציון הלכות ערלה (פי”ד ה”א) ע”ש, וגם במ”ש בזה בגידולי ציון שם הערה ג’, וע”ש שכתבו בשם הגר”א מפרוזנא ז”ל בספרו הליכות אליהו, דדחק לפרש גם בדעת הרמב”ם דרק בענבים הוא דאמר שהסמדר מותר, אבל בשאר אילנות אסור דגם רבנן מודים בשאר אילנות וכנ”ל. וכבר הבאתי כל זה בתשובה השניה הנ”ל, והוכחתי שהעיקר בדברי הרמב”ם ז”ל שהוא לא מחלק בין ענבים לשאר אילנות, ופוסק כחכמים דהסמדר מותר בכל האילנות, ע”ש. ומה שהעיר על הברכ”י שפי’ בדברי הכלבו (סי’ צב’) שכתב שערלה נוהגת גם בעצים, ופי’ דכוונתו על הגרעין והקליפות, וכתב עליו וליתא דאלו בהדיא כתבם אח”כ הכלבו וכו’. וגם זה הוא מכרם ציון הל’ ערלה פט”ו בגידולי ציון (אות ב’) ע”ש. ומה שהוסיף בזה”ל ולענ”ד במחכ”ת נמשך לו (להחיד”א) לטעות מהבנת דברי הא”ח וכ”ו. לא הבנתי דבריו בזה.

גם מ”ש שם בשם המלבושי יו”ט בקונטרס חובת הקרקע (סי’ ט”ז) שמלשון הראב”ד המובא בר”ן סוף פ”ג דע”ז מוכח שבכל האילנות אין נוהג ערלה בסמדר ושכן הוא בריטב”א שם, כל זה הובא שם בגידולי ציון, והבאתים בתשובה הנ”ל השניה, וע”ש.

עוד הביא מ”ש בירושלמי ספ”ק דערלה, דהא דתנן אין מרכיבין כפניות של ערלה, רבי יוסי היא, ולפ”ז יוצא דהירושלמי פליג על סוגיתנו שבמסכת ברכות ופסחים הנ”ל, וסובר דבכל האילנות פליגי רבנן על רבי יוסי ומתירים הסמדר, וע”כ הוצרכו לומר דאיסור הכפניות כרבי יוסי, שאוסר הסמדר, אע”ג דכפניות הם תמרים ולא ענבים, והיה מקום לומר שזהו טעמו של הרמב”ם שהתיר הסמדר בכל האילנות, אלא שהרמב”ם גופיה פסק בהל’ מעשר שני (פ”י הכ”א) שאין מרכיבין כפניות וכו’. ע”כ מדבריו בקיצור מעט.

והנה אע”פ שכב’ כתבם בסתם, דברים אלו כבר עלו על שלחן מלכים, ורבים מן האחרוני’ דשו בהם ממפרשי המשנה ומפרשי הרמב”ם ז”ל וכן בתשובות, והם דברים מפורסמים וכבר כתבתי כל זה בתשובה ההיא. וע”ש מ”ש בזה.

ואולם באמת המפרשים נשארו בקושיא על הרמב”ם ז”ל שהעלים עינו הבדולח מסוגיא ערוכה בברכות ופסחים הנ”ל, ופסק דסמדר מותר בכל האילנות. ולהנ”ל חכמים ג”כ מודים לאסור הסמדר בשאר אילנות. ולא תירצו קושיא זו, ואהני לן כב’ תורתו שחזרתי לעיין בכל זה ובס”ד מצאתי ליישב דברי הרמב”ם ז”ל בזה. ואקדים להביא דברי רבותינו שעמדו על זה.

מרן החזון איש ע”ה בשביעית (סימן ז’ אות כ’) כתב דהרמב”ם ז”ל חילק בין שביעית ומעשר לערלה, דגבי ערלה בהלכות מע”ש (פ”ט ה”י) כתב וכל מה שיוציא האילן בתוך זמן זה הרי הוא ערלה, ובשביעית (פ”ד) פסק דחנטה דידהו היא עונת המעשרות, וכן פסק גבי מעשר, בהלכות מעשר פ”א, ובערלה כתב משיוציאו (והיינו סמדר לשיטתו). וע”ש שהאריך לתת טעם לחילוק זה שבין ערלה ובין שביעית ומעשר, ועיין מ”ש בזה בעוניי בתשובה הראשונה הנז’. ולא אחזור על הדברים.

עו”כ החזו”א שם, דסוגיא דברכות יש חילוק בין ענבים לשאר אילנות, דרק בגפן וחרובין וזיתים שיעורן בוסר, אבל בשאר אילנות אסורים משום ערלה ושביעית גם בסמדר, אבל רבינו כתב בשביעית (פ”ה הי”ח) ושאר אילנות משיוציאו בוסר, ולכן סתם כאן בהל’ מע”ש דכל האילנות משיוציאו, אבל לא נתפרש טעמו, ואע”ג דבירושלמי אמר דהא דאין מרכיבין כפניות אתיא כרבי יוסי, וכמ”ש הר”ש (פ”ק דערלה מ”ט), מ”מ הרב פסק כגמ’ דידן, דמודים חכמים בשאר אילנות, והילכך פסק בפ”י מהל’ מע”ש הכ”א דאין מרכיבין כפניות, אע”ג דפסק שם (פ”ט הי”ג) דסמדר מותר, וכן בפ”ה מהל’ שביעית הי”ח, פסק דאסור לקוץ כפניות כמסקנת הגמ’ דפסחים (נ”ב ע”ב) דמודים חכמים בשאר אילנות, וכל זה מספק לן אולי ט”ס נפל בלשון רבינו, והאי בוסר צ”ל אחר תיבת משיגרעו, עכ”ל.

והמעיין היטב בדבריו ז”ל יראה דהוקשה לו, איך פסק דסמדר מותר בכל האילנות נגד מסקנת הגמ’ דברכות ופסחים הנ”ל, ואין לומר שסמך על הירושלמי שחולק בזה על הש”ס דידן, וסובר שחכמים חולקים גם בשאר אילנות ומתירים הסמדר, שעל כן אמרו דהאיסור דכפניות דערלה הוא כרבי יוסי, שכפניות הוא סמדר ולחכמים מותרים הם, וכפניות הם תמרים ולא ענבים, מ”מ א”א לומר כן שהרי הר”מ גופיה פסק לאסור הכפניות וזה אתי כהגמ’ דפסחים (וברכות) הנ”ל. שהסיקו בהדיא דכפניות אסורים גם לחכמים, ור’ אלעאי דהתם דקץ כפנייתא דשביעית מיירי בכפניתא בדניסחני שהם תמרים של דקל זכר, שאינן מתבשלים בו עולמית, וע”כ לא אפסיד מידי במה שקץ כפניתא דשביעית, (ולא כמ”ש בתחילה שרבי אלעאי סובר כחכמים דרבי יוסי, שכבר הוכיחו דבשאר אילנו’ מודו חכמים דגם הבוסר אסור), ודברי הרמב”ם הם כסותרים זא”ז, זה תורף דברי החזו”א ע”ה.

והנה ראיתי ברבינו עובדיה מברטנורה על המשנה דערלה (פ”א מ”ט) דתנן ואין מרכיבין את הכפניות של ערלה, ופי’ דיחור שיש בו כפניות שהם תמרים בעודם סמדר, ור”י לטעמיה דאמר הסמדר אסור מפני שהוא פרי, ואין הלכה כמותו שאוסר הכפניות ע”כ. ורעק”א בתוספותיו שם תמה עליו, דבברכות שם, מבואר דלא פליגי רבנן בשאר אילנות עליה, ומוכח לה התם ממתניתין סוף פ”ד דשביעית ע”ש. עכ”ל. והרב תפארת ישראל שם בבועז, כתב דדברי הר”ב מיוסדים על אדני פז, דקאמר בירושלמי תנא כפניות רבי יוסי היא, ושפיר כתב הר”ב דהלכה כרבי יוסי, מדקיימו רבנן דכל הפירות משיוציאו (בברכות שם) כותיה, וגם מדנימוקו עמו, (גיטין פ”ז ע”א), עכ”ל, ואולם בדברי הברטנורה שלפנינו כתוב, דהלכה כר”י דמותר ליטע יחור של ערלה, ואין הלכה כמותו שאוסר הכפניות, וזה היפך ממ”ש התפא”י משמו,ובע”כ שגירסא אחרת נזדמנה לו, וראיתי באהבת איתן (בסוף המשניות) שכתב על התפא”י טענו חטים וכו’ שרעק”א הקשה מגמרא דילן בברכות והוא מתרץ ע”פ הירושלמי, דבברכות שם אמרי’ דרבנן פליגי עליה דרבי יוסי רק בסמדר של ענבים, ולא בכפניות שהם סמדר של תמרים ע”ש, עכ”ל.

והגם דהיה אפשר לומר דכונת התפא”י לומר שהרב פסק בזה כהירושלמי ולא כתלמודא דידן, מ”מ קשה עדיין למה יניח הבבלי ויפסוק כהירושלמי, אך אמנם קשה לי טובא בדברי התפא”י דלגירסתו בדברי הר”ב, דהלכה כרבי יוסי שאוסר הכפניות, איך קאמר דיסד דבריו על הירושלמי, והרי הירושלמי אומר, ר”י היא, ש”מ דרבנן פליגי עליה בזה ומתירים את הכפניות, וא”כ אדרבה הר”ב דפסק כר’ יוסי, הוא דלא כהירושלמי, אלא כהבבלי, ואדרבה לגירסתו אין מקום לקושית רעק”א ז”ל, דהרב פסק לאסור הכפניות דהוא סמדר דתמרים, משום דרבנן מודים בסמדר דשאר אילנות שהוא אסור ולק”מ.

ועוד קשה לי בהבנת דבריו דאמר, ושפיר כתב הר”ב דהלכה כר”י מדקיימו רבנן דכל הפירות משיוציאו כוותיה, נמצא דהוא ז”ל עושה שלום בין הבבלי והירושלמי דכותב דרבנן קאי כותיה, כלומר דלא פליגי כי אלו הם בוסר דשאר פירות, והיא שיטת הבבלי, ולפני כן אמר דדברי הר”ב מיוסדים על הירושלמי דאמר תנא כפניות ר’ יוסי היא, והוא פלא דפשיטא דהירושלמי פליג בזה על הבבלי, דמדקאמר ר”י היא, מכלל דרבנן פליגי עליה גם בזה שהוא סמדר דשאר אילנות, והוא היפך הבבלי.

ומדקדוק בדברי התפארת ישראל נראה דבאמת הוא משוה את הירושלמי עם הבבלי, ושניהם מסכימים דדין זה דכפניות הוא גם כרבנן, דל”פ על רבי יוסי אלא בסמדר דענבים וזיתים, אבל בשאר אילנות הסמדר אסור לכו”ע, ומפרש דברי הירושלמי באופן אחר, דהירושלמי סובר שיש מי שחולק על רבי יוסי בדין זה, אך אין כוונתם לחכמים דפליגי עליה בסמדר, כי הם מודים לו בשאר אילנות, אלא יש תנא אחר דפליג עליה בכפניות, וזהו שכתב, דקאמר בירושלמי מאן תנא כפניות ר’ יוסי, אלמא איכא תנא דפליג עליה גם בכפניות. ולא אמר התפא”י אלמא רבנן פליגי עליה, ואתי שפיר לפ”ז מה שהמשיך וכתב, מדקיימי רבנן דכל אילנות משיוציאו (ברכות ל”ו ע”ב) כותיה, דאע”ג דאיכא תנא דפליג עליה, מ”מ רבנן מודו ליה בזה דהוא סמדר דשאר אילנות, ולא גפן וזית. אלא דאינו מוכרח כלל, דכל המפרשים למדו בירושלמי דר”ל שרבנן שהתירו סמדר חולקים על ר”י גם בכפניות והתירום, ובאמת בירושלמי שם הזכירו דר”י אוסר סמדר, ואח”כ כתבו דכפניות ר”י היא, וש”מ דהא בהא תליא, ועיין בשנות אליהו להגר”א ז”ל על המשנה שם, בשם הירושלמי וז”ל, מתני’ ר’ יוסא דאמר סמדר אסור מפני שהוא פרי עכ”ל, ודי בזה.

וגם על הר”ב קשה דלפי הגירסא שלפנינו פסק דלא כר’ יוסי בכפניות, והתעלם מהרמב”ם ז”ל שפסק לאסור הכפניות. וראיתי בתוס’ אנשי שם שהקשה שם על דברי הר”ב ז”ל מברכות הנז’, שגם רבנן מודו בשאר אילנות, והו”ל לפסוק כר”י גם בכפניות לאסור, עו”כ דבירושלמי משמע דרבנן פליגי על רבי יוסי בכפניות, מדאמרו ר”י היא, מ”מ לא הו”ל להר”ב לפסוק כהירושלמי נגד הבבלי, ואין ספק שזה טעם הרמב”ם בפ”ז מה’ מע”ש, שפסק לאסור הכפניות אע”ג דמתיר הסמדר, דלא כר”י. ושו”ר לבה”ע שהקשה על הר”מ מהירושלמי הנז’, ואה”מ אשתמיטתיה הגמ’ דברכות הנז’, ושפיר פסק הר”מ כהבבלי נגד הירושלמי. עכ”ד.

ובמחילת הדר”ג, הוא ז”ל יישב למה שפסק הר”מ (פ”ז ממע”ש) בכפניות אסורות דהוא משום הגמ’ דברכות ופסחים הנ”ל, דסברי דמודו חכמים בסמדר דשאר אילנות שהוא אסור, אך מה יאמר על מה שהתיר הרמב”ם הסמדר דכל האילנות וכמ”ש בתשובה ההיא, (וכן מפורש בחזו”א) שהוכחתי מכמה מקומות שהר”מ מתיר סמדר בכל האילנות, וזה בודאי דלא כמ”ש בברכות ופסחים הנ”ל, שחכמים ל”פ אלא בגפן.

שו”ר להג”ר ברוך פרנקל תאומים ז”ל (בסוף המשניות) שם שהביא דברי הירושלמי, וכתב שלמדן א’ הקשה לו דהא בפסחים וברכות (הנז’) מסיק דרבנן ל”פ על ר”י אלא בסמדר דענבים, אבל בכפניות דשאר פירות מודו דמקרי פירי, וכן מבואר מד’ הרמב”ם דפסק בסמדר כרבנן, ועכ”ז פסק דין זה דאין מרכיבין כפניות. וצ”ע. עכ”ל.

ואישתמיט להו לכל הני רברבי ז”ל מ”ש ע”ז מהר”י קורקוס והרדב”ז ז”ל בפירושם על הרמב”ם ז”ל שם, שהעלו דהרמ’ מפרש שכפניות הם בוסר (והבאתים שם).

ושו”ר במשנה ראשונה שם שכתב ע”ד הר”ב, דהרמב”ם נראה דמוקים לה ככו”ע, שהוא אינו מפרש שכפניות הוא סמדר אלא לולב הדקל, וגם בחבורו העתיק בבא זו, ונ”ל ראיה לדבריו דבפ”ג דעוקצין מ”ז תנן הכפניות אוכלין, עכ”ל. וזה הולך ע”פ דרכם של מהר”י קורקוס והרדב”ז ז”ל.

העולה מכל האמור דכל אחד מהמפרשים הלך בדרכו, אך נשאר קשה על הרמב”ם מהסוגיא דגמ’ דברכות ופסחים הנז’. ולא נוכל לומר דסמך על הירושלמי, דלמה יניח מילתא דפשיטא בבבלי ויפסוק כהירושלמי, ועוד דהוא פסק דהכפניות אסורות שזה נגד הירושלמי, ועיין בכרם ציון (פי”ד מהלכות ערלה ובכרם ציון שם או’ ג’ מ”ש בזה), דיש שרצו ללמוד בדעת הר”מ, דאוסר הסמדר בכל הפירות פרט לגפן וזית, וכבר הבאתיו בתשובה ההיא והוכחתי מהרמב”ם שלא כדבריו, ע”ש.

עו”כ בגדולי ציון (שם אות ד’) שחזרו וכתבו להוכיח ממה שאסר הרמב”ם את הכפניות ש”מ דס”ל להר”מ דסמדר דשאר פירות אסור גם לרבנן, ופסק בזה דלא כהירושלמי, וע”ש שהוקשה להם לפ”ז דברי הגר”א ז”ל ביו”ד (סי’ רצ”ד ס”ק ל”ז) שכתב דהמחבר השמיט דין כפניות, משום דאנן קי”ל כרבנן דסמדר מותר וע”כ גם כפניות של ערלה מותר, ומוכח דס”ל דגם סמדר דשאר פירות מותר לרבנן. וצ”ע מהגמ’ דברכות הנ”ל. וכתבו שהגר”א ז”ל שם כתב בשם הר”ן בע”ז דהך דכפניות תלוי במחלוקת רבנן ור”י בסמדר, עו”כ שם שגם הריטב”א בע”ז (מ”ח ע”ב, ד”ה מודה) כתב בשם הראב”ד דלרבנן דמתירים סמדר גם כפניות מותרים, א”כ משמע שגם הם סוברים שרבנן ור”י חולקים גם בסמדר דשאר פירות, וכן משמע קצת בכו”פ פנ”ד, וצ”ע. עכ”ד. וגם מדברי מהר”י קורקוס ז”ל והרדב”ז ז”ל על הרמב”ם וגם בתשובה עולה שאין חילוק בין ענבים לשאר פירות לשי’ הרמב”ם ז”ל. והדרא קושיא לדוכתא מהגמ’ דברכות ופסחים הנ”ל.

והנלע”ד בזה הוא, דרבינו ז”ל לומד שאין זה פשוט בגמ’ דפסחים וברכות הנ”ל שרבנן מודו לרבי יוסי בשאר אילנות. אלא זה דברי רב שימי בגמ’ שם, אבל סתמא דגמ’ סברי דחולקים הם גם בשאר אילנות. ובכל הפירות הסמדר מותר לרבנן, דהנה בפסחי’ אמרו דר’ אלעאי קץ כפנייתא דשביעית ושאלו היכי עביד הכי לאכלה אמר רחמנא ולא להפסד, וכי תימא הני מילי היכא דנחית לפירא (שנגמר הפרי – רש”י) אבל היכא דלא נחית לפירא לא, והא”ר נחמן אמר רבה בר אבוה הני מתחלי דערלה אסירי הואיל ונעשו שומר לפירי (שומר הגדל סביב התמרים בקטנן. רש”י) ושומר לפירי אימת הוי בכופרי, וקרי להו פירי, (והיינו סמדר), ואמרו ע”ז, ר”נ דאמר כר’ יוסי, דתנן ר”י אומר סמדר אסור מפני שהוא פרי ופליג רבנן עליה, וכתב רש”י ז”ל, ור’ אלעאי דעבד כרבנן, עכ”ל. נמצא דעד כאן סתמו ואמרו דר’ אלעאי ס”ל כרבנן אע”ג דמיירי בתמרים וש”מ דעל דרבנן מתירים סמדר בכל הפירות, וע”ז אמרו בגמ’ שם מתקיף לה רבי שימי מהנרדעא ומי פליגי רבנן עליה דר”י בשאר אילנות, והא תנן מאימתי אין קוצצין את האילנות בשביעית בש”א וכו’ ומוכיח מזה דמודו רבנן בשאר אילנות דסמדר דידהו נמי אסור. ואע”ג דנראה דרב שימי מתקיף לה ואסיקו כוותיה דלא השיבו ע”ז, אפשר דהרמב”ם ז”ל למד שהסתמא דגמ’ אינו סובר כן, אלא ס”ל דרבנן מתירים הסמדר בכל האילנות, ומשו”כ קץ ר’ אלעאי את הכפנייתא שהיא סמדר ולא חל עליה איסור שביעית. וההיא דמאימתי אין קוצצין שאני ויש מקום לחלק, ובאמת יכלו להשיב לאתקפתיה דרב שמי, אלא דלא חשו להכי, משום דאין דנים כאן בדין הסמדר ורק הדיון הוא על הא דר’ אלעאי דקץ כפנייתא דשביעית, ואפשר ליישבו באופן אחר, וכמו שאמרו שם דבניסחני הוא דקץ שהם תמרים זכרים דאין בשלים בעץ לעולם ולא הפסיד כלום, וכיון דאפשר ליישבו גם לשיטת רב שימי דס”ל שגם לרבנן אסור הסמדר בשאר אילנות, ע”כ לא חש להשיב עליו, ולעולם הדברים הראשונים במקומם עומדים. וכן יש לפרש גם בההיא דברכות ג”כ. וי”ל דכיון דלמד כן פסק כסתמא דגמ’, ובפרט שכן מפורש בירושלמי דרבנן פליגי ארבי יוסי גם בשאר אילנות, שעל כן אמרו דאיסור כפניות הוא כרבי יוסי דוקא.

ועוד דכבר כתבתי בתשובה בשמע שלמה ח”ב (חיו”ד) דכשיש מחלוקת בתלמוד בבלי, ובירושלמי נאמר הדבר בסתם בלא מחלוקת, דרכו של הרמב”ם לפסוק בכה”ג כהירושלמי, ובניתי יסוד זה ע”ד הגר”א ז”ל בש”ע יו”ד (סימן רפ”ב ס”ק י”ז) דפסקו שם הרמב”ם ז”ל והש”ע דאסור לישב על המטה שס”ת עליה. והיא מחלוקת דר’ יוחנן ור”ה במסכת מנחות (ל”ב ע”ב) דאמרו שם א”ר חלבו [ובמו”ק כ”ה ע”א א”ר תחליבא] אנא חזיתיה לרב הונא דהוה יתיב אפוריא וכו’ קסבר אסור לישב ע”ג מטה שס”ת מונח עליה, ופליגא דרבה ב”ב חנה דאמר משם ר’ יוחנן מותר לישב ע”ג מיטה שס”ת מונח עליה, והתוס’ שם (ד”ה דאמר) כ’ דהלכה כר”י לגבי ר”ה ע”ש, והגר”א ז”ל שם כתב וז”ל, אלא שהרמב”ם ז”ל נטה כאן אחר הירושלמי פ”ג דברכות, כדרכו לנטות אחר הירושלמי. דאמרי’ שם לא ישב אדם ע”ג ספסל שס”ת מונח עליו וכו’, עכ”ל. ובתשובה ההיא פירשתי כונתו שדרך הר”מ ז”ל לנטות אחר הירושלמי בכה”ג שבגמ’ דילן איכא פלוגתא ובירושלמי כתובה בסתם. וע”ש שהבאתי עוד מגדולי הפוסקים בזה, וה”נ כיון שבגמ’ דילן איכא פלוגתא בין האמוראים אם רבנן פליגי על ר”י גם בשאר אילנות או לא, ובירושלמי כתוב בסתם שרבנן חולקים על ר”י ומתירים הסמדר דכל האילנות הכריע כהירושלמי בדבר זה דסמדר שרי בכל האילנות.

ואע”ג דבדין כפניות לא פסק כהירושלמי שהוא ז”ל פסק לאוסרם, ולהירושלמי איסור זה הוא רק לר’ יוסי בלבד, וכמו שהתקשו בזה כל הנך רבוותא, י”ל דבעיקר הענין דעולה בהדיא מהירושלמי מכלל דבריו דרבנן פליגי אר”י גם בשאר אילנות, בזה פסק כמוהו, אחר שבתלמוד דידן איפלגו בה, אך בענין הכפניות נטה מדברי הירושלמי, אך אין נ”מ להלכה בזה, דהירושלמי פי’ שכפניות הם סמדר, וכן עולה מהגמ’ דברכות ופסחים הנ”ל בהדיא, ובזה גם הרמב”ם ז”ל מודה דכפניות שהם עדיין בגדר סמדר שהם מותרים בכל האילנות משום דקי”ל כרבנן ולדידהו הסמדר מותר, וכבר פסק כן הר”מ בכללות הסמדר ולא חילק בין אילן לאילן כלל, אלא שרצה להעמיד המשנה אליבא דכ”ע ופירש הכפניות שהם לולבים רכים שזה בגדר בוסר ולא סמדר ובזה אסור לכ”ע, שגם הירושלמי יודה דבגודל כזה שהוא כבוסר ממש שאסור לכ”ע גם לרבנן, דאין חילוק בזה כלל. נמצא דמה שנטה מהירושלמי הוא לא בענין הלכתי, אלא באוקימתא דמתניתין בלבד, ואין מזה שום נ”מ להלכה. וע”כ דקדק בלשונו (בפי’ מהל’ מעשר שני הכ”א) וכתב, וכן אין מרכיבין כפניות של ערלה בדקלים מפני שהכפניות כפרי, וכבר עמדו ע”ז מהר”י קורקוס והרדב”ז ז”ל ויישבו קושיא זו והבאתים בתשובה ההיא, ובשביל השלמת הביאור שכתבתי כאן, אציין שוב מדברי הרדב”ז ז”ל שם, וז”ל וי”ל שאין מפרש רבינו ייחור שיש בו כפניות של תמרה, שזה ודאי מותר שהסמדר אין בו משום ערלה, אלא כפניות הם לולבים (וכמ”ש אצלנו בפי’ המשניות של הרמב”ם ז”ל שלפנינו) של התמר בעודם רכים, והם ראויים לאכילה כפרי עצמו, ונוהג בהם ערלה, והא דתנן העלין והלולבין מותרים בערלה, היינו הלולבים הקשים שאינם ראויים לאכילה. וסובר רבינו דכיון דאפשר לפרושי מתני’ דתיהוי הלכתא לא מוקמי לה כרבי יוסי, ולולבי התמרה בתחילת צמיחתן נקראין בתלמוד כפניות. עכ”ל. וע”ל מ”ש בשם המשנה ראשונה דהביא סמך לד’ הר”מ ז”ל מעוקצין פ”ג מ”ז ע”ש.

ועוד י”ל דאפי’ נימא שהגמ’ דברכות ופסחים לא נחלקו בזה רק היה ס”ד לומר דרבנן פליגי בכל האילנות, ומכוח קושיתו דרב שימי, חזרו בהם ממ”ש תחילה, הנה יש גמ’ מפורשת בלא מחלוקת, דסברה דרבנן חולקים ארבי יוסי גם בשאר האילנות והיא שנויה במס’ קידושין (נ”ד ע”ב) א”ר נחמן א”ר אדא בר אהבה הלכה כר”מ במעשר הואיל וסתם לן תנא כותיה. והלכה כרבי יהודה בהקדש (דשוגג מתחלל, ולא מזיד. רש”י) הואיל וסתן לן תנא כותיה, ואחר שהביאו את המשניות דסתמו כותיהו. שאלו וכר’ יהודה במעשר מי לא תנן, והתנן הפודה נטע רבעי שלו מוסיף על חמישיתו, בין משלו בין שניתן לו במתנה. (משנה במעשר שני פ”ה מ”ה). מני אלימא ר”מ מי מצי יהיב ליה, והא גמרי קודש קודש ממעשר. (ומעשר ממון גבוה הוא לר”מ ומ”נ בנט”ר, ואיך יהיב ליה במתנה.) אלא לאו רבי יהודה הוא, לעולם ר”מ והב”ע כגון דיהיב ליה כשהוא סמדר ודלא כרבי יוסי דאמר סמדר אסור מפני שהוא פרי. (ופירש”י ז”ל, וקמ”ל דכל זמן שהוא סמדר יכול לתתן במתנה שאין שם רבעי עליו, ודלא כרבי יוסי דאמר סמדר ערלה אסור מפני שהוא פרי, וקרינא ביה ערלתו את פריו. עכ”ל).

וזאת ראיה ברורה דסתמא דגמרא לומדים שמחלוקת חכמים ור’ יוסי היא גם בסמדר דשאר אילנות, דנטע רבעי הוא בכל האילנות, ובזה אמרו כגון דיהיב ליה כשהוא סמדר, ודלא כרבי יוסי, כלומר דהלכה כחכמים שאין איסור ערלה בסמדר, משום דאינו נחשב פרי עדיין, וא”כ לא חל עליו דין נטע רבעי דאינו פרי עדיין, אבל לר’ יוסי הסמדר נחשב לפרי, וחל עליו איסור נטע רבעי כמו שחל עליו איסור ערלה, ואינו יכול ליתנו במתנה.

והנה כאן הגמ’ באה להוכיח דהלכה כר”מ משום דסתם לן תנא כותיה, וטרחו להעמיד גם משנה זו דנטע רבעי כותיה דר”מ דהלכה כותיה, ובזה אמרו, ודלא כרבי יוסי, ש”מ דגם בשאר אילנות פליגי וקי”ל כחכמים ולא כר”י. וזה גם בשאר אילנות.

ועיין בחידושי הרשב”א ז”ל שם, ד”ה הב”ע דיהיב לה כשהוא סמדר ודלא כר’ יוסי, שכתב, ופירש”י בלשון ראשון דמש”ה לא אמר בדיהיב ליה מקמי דלהוי סמדר, דבעי לאשמועינן אגב אורחיה דליתא לדרבי יוסי. (וע”ש מ”ש עוד בשמו בלשון שני.) והא קמן דהעמידוה בסמדר לאשמועינן דלית הלכתא כר”י אלא כרבנן דמתירים הסמדר, וכאמור כל זה הוא בנטע רבעי דזה בכל העצים.

ומהשתא א”ש דפסק הרמב”ם כחכמים להתיר הסמדר בכל האילנות כפשטות סוגיא זו דקידושין, ואפילו נימא דהסוגיא דברכות ופסחים הנ”ל פליגי על הסוגיא דקידושין מ”מ מכלל פלוגתא לא נפקינן, וי”ל דכיון דיש מחלוקת בתלמודא דידן, ע”כ נטה גם בזה אחר דברי הירושלמי שהם בלא מחלוקת, וכמ”ש לעיל.

ועוד דיש מקום לומר דגם בפסחים וברכות בסתמא דגמ’ סברי דרבנן פליגי על ר”י בכל האילנות, וכמ”ש לעיל, ועוד דבסוגיא דברכות ופסחים לא נחתי להלכה, אבל הסוגיה דקידושין שמדקדקת במשניות לקבוע הלכה כר”מ ופירשו במשנה הזו גם כן כר”מ אבל הסוגיא וליכא לאוקמא כר”מ אלא בדיהביה ניהליה כשהוא סמדר, ובזה אתי שפיר דהלכה כר”מ, ומתוך דקדוק ההלכה למדנו שגם בשאר אילנות חולקים חכמים על רבי יוסי והתירו הסמדר. ואשר על כן מכל הני טעמי פסק הרמב”ם ז”ל דהסמדר מותר בכל האילנות בלא שום הבדל.

ובהיותי בזה אציין מ”ש הרמב”ם ז”ל בזה בפ”ט מהל’ מעש”ש ה”ב, וז”ל: הרוצה לפדות נטע רבעי פודה כמעשר שני וכו’, והרי הוא ממון גבוה כמעש”ש, לפיכך אינו נקנה במתנה, אלא אם נתנו בוסר, עכ”ל, ובקידושין (נ”ד ע”ב) הנז’ אמרו דמותר לתת נט”ר במתנה רק בעודו סמדר ודלא כר’ יוסי, וברור ופשוט דבבוסר אסור לתתו מתנה לכו”ע דלא פליגיה רבנן עליה דר”י אלא בסמדר, אבל בוסר הו פרי לכו”ע, וכן כתב הרמב”ם רק בעודו סמדר ודלא כר’ יוסי, וברור ופשוט דבבוסר אסור לתתו מתנה  בפיה”מ (פ”א דערלה מ”ז) בפירוש, וכ”כ בהלכותיו וכנ”ל. ואיך כתב הרמב”ם ז”ל כאן דמותר ליתנו מתנה כשהוא בוסר. וכבר תמה עליו בזה מרן ז”ל בכסף משנה שם, למה שינה וכתב בוסר במקום סמדר, וכתב דאין לומר דבוסר נמי אינו פרי, שהרי כשהגיע לפול הלבן מברכין עליו בורא פרי העץ וצ”ע. עכ”ד.

והנה ר”ע מברטנורה ז”ל במשנה ההיא (מעש”ש פ”ה מ”ה) דהפודה נטע רבעי מוסיף עליו חמישיתו בין שהוא שלו בין ניתן לו במתנה, כתב, כשהוא סמדר, דאילו לאחר שנגמר בישולו הא סברי בית הלל דממון גבוה הוא כמעשר, ואין יכולים ליתן אותו במתנה, עכ”ל. ודבריו צריכים הבנה דמעמיד המשנה בסמדר וכמ”ש בקידושין הנז’, ולפי”ז הו”ל למימר אבל משהגיע לבוסר אין יכולין ליתן אותו במתנה, ובמקום זה כתב דרק אחר גמר בישולו אין יכולים ליתן אותו.

עוד ראיתי בפירוש המשנה להרמב”ם ז”ל שם, כתב וז”ל והוא דעת ב”ה שמחייבים לכרם רבעי חומש כאשר קדם, ולא תתקיים מתנה בכרם רבעי, אלא אם נתנו הפירות קודם שיבואו לעונת המעשרות, לפי שכבר ביארנו שהוא ממון גבוה ולא תתקיים בו המתנה. עכ”ל. והרי מבואר בדבריו ז”ל דכל זמן שלא הגיעו הפירות לעונת המעשרות תתקיים בהם המתנה, דעדיין אינן ממון גבוה, ואתי שפיר דברי הר”ב ז”ל הנז’ שכתב דאילו לאחר שנגמר בישולו ממון גבוה הוא, דסמך בזה ע”פ הר”מ בפי’ המשנה ופשוט. ובזה יובנו היטב דברי הרמב”ם ז”ל בהלכות מעש”ש הנז’, שכתב שאינו נקנה במתנה רק בעודו בוסר דר”ל דכל זמן שלא הגיע לעונה”מ עדיין שם בוסר עליו, ועד אז לא חשיב ממון גבוה, ונקנה במתנה. ובע”כ צ”ל דטעמו של הרמב”ם ז”ל בזה הוא עפ”י שיטתו דעונה”מ היא הבאת שליש, בכל הפירות כולם, וכבר הארכתי בזה בתשובה שנדפסה בשמע שלמה ח”ג (חיו”ד) ע”ש, והואיל ודין זה דנטע רבעי נחשב ממון גבוה נלמד ממעשר שני, וכמ”ש בקידושין (נ”ד ע”ב) הנ”ל דגמר קודש קודש ממעשר, והואיל וכל חיובי המעשר חלים רק בהגיע הפרי לעונה”מ, ה”נ בנטע רבעי שלא יהיה ממון גבוה עד הבאת שליש, שהוא עונה”מ. [ובדרך אגב יש לי מכאן עוד ראיה למ”ש בתשובה אחרת שנדפסה שהבאת שליש הוא שליש מבישול הפרי, ולא שליש הגודל, שהרמב”ם ז”ל בפירושו כתב עונה”מ שהוא שליש, ור”ע מברטנורה שיצא בעקבותיו, כתב גמר בישולו, דמשהגיע לשליש בישולו הוא ראוי לאכילה ע”י הדחק].

אלא דעדיין קשה מהגמ’ דקידושין, למה נדחקו לאוקמה בסמדר ודלא כר”י, והיו יכולים לאוקמה גם בבוסר ועדיפא מיניה, דעד עונה”מ עדיין אינו חשוב ממון גבוה ויכול ליתנו במתנה, וחשבתי לישב את זה עפ”י הרשב”א שהבאתי לעיל, שהקשה למה הגמ’ דקידושין שם לא העמידוה מקמי דלהוי סמדר, ותירץ בפי’ הראשון, דבעי לאשמועינן אגב אורחיה דליתא לדרבי יוסי. וה”נ י”ל דבאמת יכול להעמידה ככו”ע ויאמר דכל זמן שלא בא לעונה”מ מותר ליתנו במתנה וכנ”ל, אלא שרצה לאשמועינן דליתא לדרבי יוסי, אך באמת עדיין קשה דבשלמא אם חולקים בזה חכמים ור”י בסמדר, שייך לומר דמשו”ה לא אמר שנתנו קודם הסמדר לאשמועי’ דאין הלכה כר”י, אבל השתא דחדית לן הר”מ ז”ל דעד עונה”מ אינו חשיב ממון גבוה כלל, א”כ אין שייך בזה פלוגתא דחכמים ור”י, דדין זה אינו תלוי במה שנקרא שמו פרי או לא, שבזה נחלקו בסמדר אי חשיב פירי או לא, אלא הוא תלוי בעונה”מ, שהוא נקרא ראוי לאכילה, ואין כאן ענין למחלוקת חכמים ור”י כלל, ואיך שייך לאשמועינן בזה דליתא לדר’ יוסי.

שו”ר לרבינו התוי”ט במעשר שני שם, שהביא תמיהת מרן ז”ל בכסף משנה, וכתב בזה”ל, דלפי מ”ש בפירושו ולא תתקיים המתנה במעשר, אלא א”כ נתנו הפירות קודם שיבואו לעונה”מ, דלא קשיא ולא מידי. דהא כתב בפ”ב מהל’ מעשר, פירות שאין ראויין מקוטנן לאכילה כגון הבוסר וכיוצ”ב, אינן חייבין במעשר עד שיגדלו ויעשו אוכל, שנא’ מזרע הארץ מפרי העץ עד שיעשו פרי. ע”כ. וסייעתא לדבריו, בר”פ שלישי מס’ ביכורים בירושלמי הביאו הרמ’ והר”ב בפירושם, הנה הבאתי את ראשית פרי, בשעת הבאה צריך שיהא פרי ולא בשעת הפרשה אלא אפילו בוסר, הרי שבוסר אינו פרי, ותו כתב הרמב”ם הענבים משיראו חרצן שלהם מבחוץ ע”כ. וע”ש עוד במ”ש להוכיח דבריו ז”ל, [ובע”כ צ”ל דמ”ש אינו פרי הוא לאו דוקא, דכבר אמרו בהרבה מקומות דבוסר חשיב פרי לכ”ע ולא נחלקו אלא בסמדר, שהרי בערלה נאמר וערלתם ערלתו את פריו, ודרשו חז”ל פריו למעט עלין ולולבין ומי גפנים וסמדר, והביאו הר”מ גופיה בפיה”מ בערלה פ”א מ”ז, וכתב שם, אבל בבוסר אין חולק שהוא אסור, ע”ש, ור”ל דמיקרי פריו, דהא לא אמעיט מפריו לכ”ע, אלא כונת התוי”ט פשוטה דר”ל שאינו חשיב פרי הראוי לאכילה, וכמ”ש לעיל בעוניי ופשוט], עו”כ התוי”ט שם, וז”ל והא דבגמרא (קידושין הנז’) נקיט סמדר לרווחא דמילתא נקט סמדר שעדיין אינו פרי כלל אפילו לברכה. דאילו בוסר שהגיע לפול הלבן הוי פרי לענין ברכה, אע”ג דלפום קושטא אפילו בוסר שהגיע כפול נקנה במתנה, משום דעדיין לא הגיע לעונה”מ ולא הוי ממון גבוה, מ”מ גמרא לא נחית השתא אלא לומר דשייך מתנה בנטע רבעי, ונקט מילתא דרווחא. והיינו סמדר דלכ”ע לא הוי פרי אלא לר”י, והשתא דברי הר”ב יכולים להתפרש כדברי הרמב”ם. ועיין פירושו מ”ז בפ”ק דערלה ומ”ש שם, עכ”ל. ושמחתי על הדברים כמוצא שלל רב. אלא דעדיין קשה מ”ש ודלא כר”י, דלפי זה לכאורה אין כאן מקומו, וכמ”ש לעיל.

והמעיין בדברי התוי”ט שם בתחילת הדברים, יראה דמתחילה כתב דבוסר אסור ברבעי כמו שאסור בערלה לכ”ע, וכדמשמע בפשיטות מהגמ’ דקידושין (נד’ ע”ב) הנ”ל. וכתב בזה”ל, הואיל דלענין ערלה הוי פירי (הבוסר), לרבעי נמי הוי פירי, ואע”ג דאתקש למעשר שני, ולענין מעשרות בוסר לא הגיע לעונת המעשרות, כמ”ש הרמב”ם בפ”ב מהל’ מעשר, י”ל דלחומרא דינו כערלה דהיתירא דאיסורא דערלה ניהו, ומערלה הוא בא, כמ”ש בס”ד במ”ח פ”ק דערלה, עכ”ל, וע”ש שתיכף אח”ז הזכיר  מ”ש הרמב”ם בחיבורו, ומה שהקשה עליו הכסף משנה, ןתירץ הוא ז”ל ככל האמור לעיל, ונראה מדבריו דחזר בו ממ”ש תחילה, ומסיק דאין איסור רבעי חל על הפרי עד שיגיע לעונה”מ, וע”כ לא חשיב ממון גבוה עד לעונה”מ. ועיין עוד בסוף פירושו שם, שהוסיף וכתב, ובדברי הר”ב במשנה ו’ פ”ג דעוקצין מוכח כמו שכתבתי באחרונה, ועיין ספ”ג דגיטין, עכ”ל, ונראה דבאמת חזר בו, ומסיק דאין איסור רבעי חל עד שיגיע הפרי לעונת המעשרות. ואי לאו דמסתפינא מרום הדר גאונו דהטוי”ט, היה מקום לומר דמ”ש תחילה אינו סותר למה שחזר והביא מהרמב”ם ז”ל בפיה”מ, דבאמת איסור רבעי חל מרגע שנקרא שמו פרי, דהיינו בוסר, ולר”י גם סמדר אסור, דדין רבעי וערלה שוים בזה, וכמ”ש התוי”ט דלחומרא דינו כערלה דמערלה אתי, והיתירא דאיסור ערלה הוא, ומ”ש הרמב”ם ז”ל דעד עונה”מ מותר ליתנו במתנה, הוא רק לענין שיקרא ממון גבוה, דדין זה לא נלמד מערלה, אלא ממעשר שני נלמד בגז”ש דקודש קודש, וע”כ דינו בזה כמעשר, וכמו שמעשר לא הוי ממון גבוה עד לעונה”מ, ה”נ בנטע רבעי דנלמד ממנו, לא נחשב להיות ממון גבוה עד שיהיה ראוי לאכילה שהוא עונה”מ וכנ”ל, ואין סתירה בין שני הדינים הללו, ומיום שהגיע לבוסר ועד שיבא לעונה”מ אסור משום רבעי, ומ”מ מותר ליתנו במתנה, דעדיין ממונו הוא ולא ממון גבוה. יהיה מקום גם ליתן טעם טוב לזה, דהנה בברכות (ל”ה ע”א) אמרו על נטע רבעי אחליה והדר אכליה, ולמדו ממ”ש קדש הילולים. ופירש”י ז”ל דהילולים לשון חילולים, והתוס’ שם, וכן בקידושין (נ”ד עב’ ד”ה גמר קדש) הקשו למה צרי’ את זה והא ילפי’ ממע”ש קדש קדש. ותירצו דאי מגז”ש היינו אומרים בפדיון נט”ר נוהג רק בשנים שנוהג בהם מעשר שני, אבל בשלישית ושישית שאין נוהג בהם מע”ש, וע”ש עוד תירוצים, ועיין ב”ק ס”ט ע”ב ד”ה קדש.

ואולי יש לומר עוד דהשתא דנלמד משני מקומות י”ל דעצם הפדיון נלמד מגופו דכתיב ביה הילולים ודרשוהו חילולים, דאחליה והדר אכליה. וכל זמן שלא חיללו הוא אסור, ואיסור זה חל מיום שנקרא פרי והיינו בוסר, דמערלה אתי, רק שברביעית נתנה התורה אפשרות להתירו ע”י חילול, ואם לא חיללו עדיין חל עליו איסור ערלה, וכמו ששם חל מבוסר לחכמים דקי”ל כותייהו, ה”נ ברבעי לא שנא’, אך דין זה דנחשב ממון גבוה הו נלמד רק ממעשר שני וע”כ דינו לחול כמו במע”ש, ובפרט לפי מ”ש בתשובה הראשונה דאימתי חל ערלה, (שבשמע שלמה ח”ג סי’ י”ט) להסביר החילוק שבין מעשר לערלה, דערלה שהוא איסור מוחלט שכל פירות הערלה אסורים איסור עצמי ככל  האיסורים, חל האיסור מרגע שנקרא שמו פרי, ואינו תלוי בראוי לאכילה או לא, אבל מעשר ואיסור טבל אינו איסור בגוף הפרי, אלא מתוך שחייבה אותנו התורה להפריש תרו”מ וליתנם לכהנים, אסרה עלינו לאכול מכל תבואת הארץ, עד שנפריש התרו”מ, וכשמפרישים הותרו כל הפירות, ע”כ אין חיוב המעשר חל עד שיהיה הפרי ראוי לאכילה (שהוא שליש בישולו שהוא עונה”מ), שאז מנעה אותנו התורה מלאוכלו עד שניתן המתנות שחייבה אותנו בהם, אבל לפני עונה”מ שאינם ראויים לאכילה כלל ממילא לא חל עליהם חיוב מעשר, וע”ש. וה”נ י”ל דלא נחשב ממון גבוה אלא מעת שהוא ראוי לאכילה שאז חל החיוב לתת המעשר ואז מקבל הפרי כל הדינים החלים עליו ורבעי אע”ג דיש לו פדיון, מ”מ כל זמן שלא נפדה נשאר בו איסור ערלה, וזה חל עליו מיום שהגיע לכלל בוסר, אבל לענין שיקרא ממון גבוה שזה נלמד ממעשר, לא נחשב עד שיהיה ראוי לאכילה שאז נחשב לממון שהוא שוה ממון, וכיון שבא לכלל חשיבות נקבע דינו לממון גבוה. ועדיין צריך לי עיון בדין זה דרבעי אם חל מיום שבא לכלל בוסר או רק מעונה”מ ועיין במשנה ראשונה שם (מע”ש פ”ב מ”ה) מ”ש מזה, ועיין במשנה דערלה פ”א מ”ח דאמרו ענקוקלות והחרצנים והזגים וכו’ אסורים בערלה ובאשרה ובנזיר, ומותרים ברבעי, ושם כ’ ר”ע מברטנורה ז”ל, דנלמד ממעשר שני, דאין מתקדש בקדושת מע”ש אלא דבר הראוי לאכילה, עכ”ל. וכ”כ בתפא”י (אות נ”ו) שם, והוא מפי’ הרמב”ם על המשנה שם. וע”ש בתוי”ט מ”ש ע”ז. ועוד ח”ל אי”ה.

ואח”כ ראיתי בכרם ציון הל’ ערלה פי”ד גידולי ציון (הערה ב’) שכתבו משם הגרשז”א יודלביץ ז”ל דגם הוא עמד על קושית הכסף משנה שם, וכתב דהטעם דגם בוסר שהוא בודאי פרי לכל מילי אפילו לרבנן, אפ”ה לא נוהג בו רבעי, משום דכתיב תבואתו, עד שיבואו לעונת המעשרות, וע”כ פסק הרמב”ם ז”ל בפ”ט דמע”ש דגם בוסר אפשר ליתן במתנה. ובזה מיושב קושית הכ”מ שם. (והוא כמ”ש בעוניי, ופלא דלא זכר מעכ”ת שכבר קדם בזה בעל התוי”ט ע”ה.) עו”כ דמ”ש בגמ’ דקידושין הנ”ל, ודלא כר”י, פי’ הרב ז”ל דרבי יוסי ס”ל שגם סמדר דרבעי אסור בערלה, שהרי במשנה (פ”א מ”ז) כ’ וסמדר מותרות בערלה ורבעי, רבי יוסי אומר הסמדר אסור מפני שהוא פרי, משמע דקאי בין אערלה ובין ארבעי, דאי קאי רק אערלה הו”ל למימר הסמדר אסור בערלה. עוד הוכיח כן מקידושין הנז’, דאמרו בסמדר ודלא כר”י, וע”כ דמשום דר”י סובר דסמדר הווי פרי גם לענין רבעי, ע”כ הוצרכו לומר דלא כר”י וע”ש. ובזה התיישב גם מה שהקשתי לעיל, דאייך שייך לומר דבא לאשמועינן דליתא לדר”י, כשאין ברבעי מחלוקת כלל, וכנ”ל, ולדברי הגרש”א יודלביץ ז”ל אתי שפיר, דבאמת ר”י פליג גם בסמדר דרבעי ואוסר אותו, וע”כ הוצרכו לומר דלא כר”י.

אלא דהגרש”א יודלביץ ז”ל דחה מכוח זה את דעת הב”ח, שפסק להחמיר בסמדר לענין ערלה, משום דהטור מסתפק בזה, וכמ”ש בתשובה הראשונה (ושם העלתי שגם ד’ הש”ע כן.) והוא ז”ל כתב להוכיח דהטור והש”ע אינם סוברים כן, דהטוש”ע פסקו דפגין פטור מרבעי, וכן פסקו דאין פודין רבעי עד שיבואו לעונת המעשרות. מוכח מזה דלא פסקו כרבי יוסי, דר”י כאמור אוסר גם סמדר דרבעי, ודלא כהב”ח דכתב שהטור חשש להחמיר כרבי יוסי, ואם איתא הו”ל לחשוש לו גם ברבעי. וע”ש.

וכבר כתבתי בתשובה ההיא דבלא”ה קשה לומר שחששו לרבי יוסי במקום חכמים, וכיע”ש, ואולם לפי מ”ש שם בעוניי דחששת הטור והש”ע, היא להחמיר עפ”י הסוגיא דגמ’ דברכות ופסחים הנ”ל שגם רבנן מודים לר”י בשאר אילנות, ול”פ עליו אלא בגפן וזיתים, וכמ”ש ר”ח ורש”י ז”ל שם להדיא. א”כ גם לטענת הגרש”א יודלביץ ז”ל דהטוש”ע פסקו דלא כר”י ברבעי וכנ”ל, יש עדיין מקום לומר דחששו להחמיר בסמדר דשאר אילנות, משום הסוגיות הנ”ל דס”ל דגם חכמים מודים בשאר אילנות, וכנגד זה אין שום סתירה מהדין דרבעי שהזכיר. אלא דלפי”ז יש מקום לדחות הראיה שכתבתי לעיל מהסוגיא דקידושין הנז’ דנראה שחכמים חולקים על ר”י גם בשאר אילנות וכשיטת הרמב”ם ז”ל, דלפי”ז י”ל דר”י הוא דס”ל דסמדר אסור ברבעי, אבל חכמים סוברים דרבעי חל רק בעונה”מ וע”כ חולקים עליו בזה, ולעולם י”ל דבערלה מודים לו לר”י בשאר אילנות, וכפשיטו’ הסוגיא דברכות ופסחים הנ”ל. ומיהו מדאמרו ודלא כר”י, ולמרות שיכלו להעמידה גם כר”י באו לאשמועינן דליתא לדר”י וכמ”ש לעיל בשם הרשב”א ז”ל בחידושיו לקידושין שם, ש”מ דהסוגיא דקידושין סוברת שהם חולקים גם בשאר אילנות, דאי לא”ה הו”ל לפרש דבריהם. ודי בזה לע”ע.