לוגו בית המעשר
|

בענין גמר מלאכה

ב' ניסן התשנ"ח | 29/03/1998

(פורסם ב’תנובות שדה’ גיליון 17 לצפייה בגיליון לחץ כאן)

 

(שאלה שהופנתה למו”ר הגאון הר”ש עמאר שליט”א  בענין גמר מלאכה ולהלן תשובתו)

לכבוד

מו”ר ועט”ר הגאון

רבי שלמה משה עמאר שליט”א

אב בית הדין הרבני פתח תקוה

וחבר מועצת הרבנות הראשית לישראל

שלום וכט”ס!

בשבועות האחרונים הגיעו מספר שאלות שעיקרן הוא אחד, ואציג את הדברים לפני מו”ר שליט”א שיורנו הדרך בה נלך.

פרדס לימונים השייך לערבי, בקטיף עובדים פועלים נכרים, כאשר הם משליכים את הפירות שבידם לתוך מיכל גדול, ללא מיון של גודל הלימונים, אלא שאם הם מבחינים בפרי שהוא רקוב וכיו”ב, הם משליכים אותו הצידה. צורת השיווק של לימונים אלו מתבצע, או באמצעות קרטונים קטנים, וזה לחנויות קטנות שמבקשות כך. אך הסיטונאים הגדולים, רוכשים את הלימונים כשהם עדיין בתוך המיכלים הגדולים, וזאת בעיקר משום שכך יוצא להם הרבה יותר בזול.

המשך השיווק הוא כדלקמן: אם השיווק הוא לבתי אריזה, הרי ששבית האריזה ממיינים את הפירות לפי גדלים שונים, ושמים בארגזים קטנים, בצורה מסודרת. ואם השיווק הוא לסיטונאות כמו בשאלה שהתקבלה במכון, הרי שישנם פועלים בסיטונאות שהם מעבירים את הלימונים מהמיכלים לארגזים קטנים. וראוי לציין שבסיטונאות גם כן אינם עושים מיון של גודל וכד’, אלא את אותם שאינם ראויים למאכל, אך מלבד זאת, הם אינם מבצעים כלל את מיון נוסף. רק כדי שיוכלו לשווק את הלימונים לחנויות עליהם להעביר לארגזים קטנים. וכאן התעוררה שאלתם של נותני הכשרות על סיטונאות זו, האם עליהם לעשר כיון שאפשר וההעברה לארגזים קטנים זהו גמר מלאכה, וכיון שנגמ”ל בידי יהודים הרי זה חייב במעשר.

ובאמת שיש נפקא מינא לשאלה זו גם אם השטח הוא בבעלות יהודי, על דין אכילת עראי שמותר כל ועוד ולא נגמרה מלאכתם של הפירות, אלא שגם אם שם ירצה אדם להחמיר ולא לאכול, מכל בנידו”ד שמרן השו”ע גזר חרם על מעשר בפירות נכרים לכאורה יש להזהר מלהחמיר שלא להכנס לספק חרם.

ואני בעניותי כתבתי בספרי קצירת השדה (פ”ו סעי’ ג) שנ”ל שאם עושים מיון של טיב וגודל הרי שהגמר מלאכה הוא בארגז האחרון שלאחר המיון, אך אם רק מעבירים לארגזים קטנים משום נוחות וכיו”ב, אין זה נקרא גמ”ל, והגמ”ל הוא האיסוף במיכלים, וממילא בניד”ד אין לעשר מפירות אלו שכן הנכרי הוא גמר את מלאכת הפירות. אלא שהשואלים סיפרו לי שהם שאלו בטלפון ממחלקת זרעים ברה”ר לישראל ונאמר להם שם שיש לעשר ללא ברכה, וכיון שלענ”ד נראה שאין לשוב ולעשר, ע”כ מבקש אני ממו”ר שיורה לנו את ההלכה.

ובהזדמנות זו אבקש ממו”ר שליט”א שיענה לנו על שאלה נוספת שהגיעה למכון, אודות האבטיחים, הנקנים מערבי ומגיעים במשאיות לסיטונאויות, ובסיטונאות פורקים הפועלים היהודים את המשאית לתוך מיכלים, מה נקרא גמר מלאכתם של אבטיחים אלו? והאם יש נפ”מ אם היהודי שילם כבר על כל המשאית, או שהפועלים כאשר הם מפרקים את המשאים הם בוחנים את טיבם ולאחר התוצאה הסופית משלם היהודי את הכסף?

אבקש ממו”ר שיורה לנו הדרך בה נלך על מנת להורות לשואלים.

ביקרא דאוריתא

שניאור ז. רווח

 

 

הגאון רבי שלמה עמאר שליט”א אב בית הדין הרבני פתח תקוה וחבר מועצת הרה”ר לישראל

 

 

גמר מלאכה – הגדרתו

 

בס”ד ז’ סיון התשנ”ח

לידידי וחביבי

היקר ונעלה מיחידי סגולה

איש חי ורב פעלים לתורה ולתעודה

הרה”ג שניאור זלמן רווח שליט”א

ראש המכון למצוות התלויות בארץ

ורב דבית עוזיאל יע”א.

בדבר שאלתו בענין פירות שמגיעים לסיטונאויות מהשטחים שביד גויים, והם קוטפים ואורזים אותם במיכלים גדולים מאד, ובהגיעם לבית אריזה שבשוק הסיטונאי מחלקים אותם לתיבות וארגזים קטנים כדי לחלקם בין החנויות, ושואל מה נקרא גמר מלאכתן, האם בזה שנקטפו ונארזו במיכלים גדולים חשיב גמר מלאכה, או מכיון שעתידים לחלקם בתיבות קטנים, לא נגמרה מלאכתם עד שיעבירום לתיבות הקטנים.

והנה בענין חיוב במצות תרומות ומעשרות בפירות חו”ל הבאים לארץ ישראל אם זה תלוי בכך שתגמר מלאכתם בא”י ע”י יהודים, או עצם הבאתם לא”י מחייבתם בתרומות ומעשרות אין הדבר פשוט, ויעויין בדברי הרמב”ם ז”ל פ”א מהלכות תרומות הלכה כ”ב, ובדברי מרן ז”ל בכסף משנה שם, ובדברי המל”מ שם, וכן בש”ע יו”ד סימן של”א סי”ב ובש”ך שם, וכן בביאור הגר”א ז”ל שם, ועיין עוד בשו”ת אחיעזר סימן ט”ל, ועיין בכרם ציון הלכות פסוקות פרק כ”ה. ובעה”ו עוד נבא לדון בזה בהרחבה.

ועתה אתייחס רק לענין גמר מלאכה כשארזו הכל במיכל גדול ואח”כ מחלקים אותם בתיבות קטנות, ושאלה זו שייכת גם בפרדס של יהודים שאם נאמר שנגמרה מלאכתן בזה שארזו אותם במיכלים הגדולים, הרי מעתה אסור לאכול מהם עראי, אבל אי נימא דלא נגמרה מלאכתן עד  שיתנו אותם בתיבות בקטנים, א”כ עדיין מותר לאכול מהם עראי לעת עתה.

ולפני שאכנס לעצם השאלה, אקדים להבהיר, דיש עונת המעשרות, ויש קביעת המעשרות, והם שני דברים שונים, עונת המעשרות הוא הזמן שאם עישר הוי מעשר, משא”כ אם הפריש תרומה ומעשר לפני עונת המעשר שאינו כלום, שעדיין אינו ראוי למאכל כלל, וכבר העלתי בתשובות קודמות, שעונת המעשר בכל הפירות הוא הבאת שליש, וכל הסימנים שנאמרו במשנה דמעשרות (פ”א מ”ב, ג, ד’) הם סימן להבאת שליש של כל פרי ופרי, וכמ”ש התוס’ בביצה (י”ב) להדיא, וזוהי דעת הרמב”ם ז”ל וכן עיקר להלכה ולמעשה. ועוד ביארתי בתשובה אחרת (חוברת 17) שהבאת שליש שאמרו הוא שליש בבישול הפרי, ולא בגודל ומשקל, וכשהגיע לשליש בישולו הוא כבר ראוי לאכילה ע”י הדחק, וע”כ אם עישר ממנו הוי מעשר, משא”כ לפני כן דעדיין לא ראוי לאכילה כלל, ולא נקרא שמו פרי, ובתורה כתוב, מזרע הארץ מפרי העץ (ויקרא כ”ז), וזה אינו נקרא פרי עדיין. כל זה הוא עונת המעשרות ודיניה מבוארים במשניות דריש פרק א’ ממעשרות עד סוף משנה ד’. דתנן התם (משנה ב’) מאימתי הפירות חייבים במעשרות. ופי’ הר”ב ז”ל, דתחלתן אינן אוכל, וצריך ליתן שיעור לכל פרי ופרי מאימתי יגיע זמנו להיות ראוי לאכילה עכ”ל. ובתוי”ט שם כתב, מאימתי הפירות חייבים במעשרות, פי’ לאכול קבע, אבל עראי רשאי עדיין לאכול עד שיגיע זמנים אחרים כדתנן לקמן במשנה ה’, עכ”ל.

ותנן התם (מ”ה) איזהו גרנן למעשרות, הקישואים והדלועים משיפקסו. ופירש הרב ז”ל, אימתי הוקבעו הפירות למעשר, ואסור לאכול מהן עראי, שאע”פ שהגיעו הפירות לעונת המעשרות, עדיין מותר לאכול מהן עראי עד שיהא גרנן למעשר. ובמלאכת שלמה שם כ’ בשם רבינו יצחק מסימפונט ז”ל, דמתניתין קמייתא (מ”ב) מפרשת מאימתי אסור למוכרן למי שאינו נאמן על המעשרות, דקודם לכן (לפני הבאת שליש) מותר למוכרן למי שאינו נאמן על המעשרות, ומותר לקוצצן בשביעית, ואם קצר התבואה ועשאה גורן לא מתחייב במעשר. ובמשנה זו (מ”ה) קאמר מאימתי מיתסר לאכול מפירותיו עראי. עו”כ שם דהר”ש שיריליו ז”ל כתב, עד השתא מיירי מתניתין מאימתי קרוי פרי לחייב במעשרות, דהיינו שיהא קרוי אוכל או פרי, דגבי מעשרות כתוב מפרי העץ, וכתיב ואכלת. והשתא איירי בדיגונם, אותם פירות שדרכן לעשות מהן קיבוץ, דפירוש דיגון קיבוץ פרי כמו שכתב רש”י ז”ל בפ”ק דביצה, וגבי תבואה כתיב דגנך, ואפי’ גבי ירק דטבלו דרבנן תקון ביה דיגון, כדתנן ירק הנאגד משיאגד, ועד שלא נעשה הדיגון, תנן בפ”ק בפאה ומאכיל לבהמה ולחיה ולעופות ופטור מן המעשרות עד שימרח, אבל אחר שמרח אפי’ אכילת עראי אסורה, אי איכא ראיית בית או חצר, וע”ש עוד שכתב דעונת המעשרות גם קובעת את שנת המעשר, משא”כ הדיגון דגורם רק חיוב ופיטור ולא שנת המעשר, וע”ש עוד מזה. [ומכל האמור יש חיזוק גדול למ”ש בעוניי בתשובות הנ”ל.]

והנה המשנה אמרה שהקישואין והדלועין משיפקסו וכו’ וירק הנאגד משיאגד, ואם אינו אוגד עד שימלא הכלי, או עד שילקט כל צרכו, כלכלה עד שיחפה וכו’ וסיימו בזה”ל: בד”א במוליך לשוק, אבל במוליך לביתו, אוכל מהם עד שיגיע לביתו. ופירשו בירושלמי, שהמוליך לשוק אין הדבר תלוי בדעתו דשמא ימצא לקוחות והמקח קובע למעשר. אבל במוליך לביתו, תלוי בדעתו ולא יהיו הפירות טבולים עד שיראה פני הבית. וכן פי’ הר”ב ז”ל שם, ובמלאכת שלמה שם, דלגבי שוק לא אמרו עד שיגיע לשוק, דשמא ימצא לקוחות מיד בפתח הגינה ונטבלו מיד וע”ש. ועיין במשנה ראשונה שם מ”ש בזה, וע”ש עוד במלאכ”ש (ד”ה כלכלה) שכתב, דיש ירקות שאינם נאגדים, אלא להניחו בכלכלה, וכן נמי בפירות האילן, ושכ”כ החכם ה”ר יהוסף ז”ל, וכן דקדקו שם מפי’ הרמב”ם ז”ל בחבורו ובפי’ המשנה, דכלכלה כולל כל פירות האילן, וכן מדוקדק מהמשנה דפירשו הגמר מלאכה של הירקות, ואילו בשל הפירות נקטו רק היבשים (במשנה ו’ הפרד והצימוקים) ואח”כ (במשנה ו’) כ’ הגמר מלאכה של יין ושמן, ולא שנה זיתים וענבים, אלא ע”כ שבכלכלה כלל כל הפירות של האילן, מלבד החרובין שאין דרכם בכך, ונתן בהם גמר מלאכה בפני עצמן. החכם ה”ר אלעזר אזכרי ז”ל.

והרמב”ם ז”ל בהלכות מעשר (פ”ג ה”א) כתב, פירות שהגיעו לעונת המעשרות ונתלשו, ועדיין לא נגמרה מלאכתן, כגון תבואה שקצרה ודשה, ועדיין לא זרה אותה ולא מרחה, מותר לאכול מהן אכילת עראי, עד שתגמר מלאכתן, ומשתגמר מלאכתן אסור לאכול מהם עראי. ובהלכה ב’ כתב, בד”א בגומר פירותיו למכרן בשוק, אבל אם היתה כוונתו להוליכן לבית, הרי זה מותר לאכול מהן עראי אחר שנגמרה מלאכתן עד שיקבעו למעשר. ובהלכה ג’ כתב, שיש שישה דברים שקובעים למעשר. כיע”ש. ומהלכה ח’ ואילך ביאר איזה הוא גמר מלאכתן של פירות כיע”ש.

ובהלכה י”ב שם כתב וז”ל: אגד הירק אגד גדול בשדה, אע”פ שבדעתו לאגדו אגודות קטנות לשוק הרי זה נטבל. והרדב”ז ז”ל והכסף משנה ציינו שזה מהירושלמי פ”ק דמעשרות מ”ה, והרדב”ז ז”ל כתב, ומה שאמר והוא עתיד וכו’, הכי פירושו אע”פ שהוא עתיד להתיר האגודה ולעשותה אגודות קטנות הרי זה נטבל, עכ”ל. נמצא דרוב הפירות גמר מלאכתן הוא נתינתן בכלכלה, ובזמנינו הוא שמניחים אותם בארגזים המיוחדים להם, ואע”פ שהניחום במיכלים גדולים, ולאחר זמן יוריקו אותם בבית האריזה לתיבות קטנות כדי לחלקם בין הירקנים, מ”מ כבר נגמרה מלאכתם בשדה, וזה נלמד בק”ו מזה שאגד חבילה גדולה, ואח”כ מתירה ועושה ממנה אגודות קטנות, שכתב הר”מ ז”ל דכבר נטבל מעת שאגד החבילה הגדולה, ואע”פ שעושה מעשה רב להתירה ולחזור לקשור כל חלק וחלק לבדו, ק”ו לזה שלא צריך לא לקשור ולא להתיר, רק להעבירם מהמיכל הגדול לתיבות קטנים, שאין זה מעכב את גמר מלאכתן, וחשיבי שנגמרה מלאכתן, מעת שנתנו אותם, במיכלים הגדולים, וכיון שמוליכים אותם לשוק ולא לבית, מיד ששמו אותם במיכלים נגמרה מלאכתן, ואסור לאכול מהם אפילו עראי.

ולא אכחד שראיתי במקורות וציונים על הרמב”ם (שם בגליון) שכתבו וז”ל: נטבל הרידב”ז בשם הגר”א כתב שלא נטבל, ועיין ביאורי הגר”א לירושלמי.

ולפי גירסת הרידב”ז בשם הגר”א ז”ל, עולה דלא נטבל בעת שאגדה אגד גדול, אלא בעת שהתירה ועשה ממנה אגודות קטנות, ולפי זה י”ל דגם בשאלתנו לא חשוב שנגמרה מלאכתן אלא כשחילקם בתיבות קטנות. ואולם במחכ”ת לא נראה כן מדברי הגר”א ז”ל על הירושלמי, דאיתא בירושלמי מעשרות פ”א ה”ד (דף ד’ ע”ב) אוגדו צינוק גדול לשדה אבל אם אגדו צינוק קטן לשוק נטבל, רבי זעירא בעי אדיין לא נגמרה מלאכת השדה ואת אמר הכין, אלא כיני אוגדו צינוק גדול בשדה, והוא עתיד לאוגדו צינוק קטן לשוק נטבל. ע”כ. ופירש בפני משה שם, אבל אם אוגדו צינוק קטן וכו’, ובעי ר’ זעירא הא עדיין לא נגמרה מלאכת השדה דהא משמע שאגד מעט מהרבה שעדיין צריך לאגוד הוא, וא”כ לא נגמרה מלאכתו, ואת אמרת דנטבל למעשר. אלא כיני, כצ”ל שאגדו צינוק גדול בשדה, כלומר שאגד הכל ועשאו כרי ואיגוד גדול, ועתיד לאוגדו ממנו צינוק קטן לשוק, והיינו שיעשה מן הכל לצינוק צינוק קטנים ולמוכרן בשוק, זהו נקרא נגמר כל מלאכתו, והלכך נטבל למעשר. וכלשון הזה הוא בתוספתא פ”ק, וקמ”ל דאע”פ שעדיין יעשה אותם כריכות קטנות וסד”א דכיון שדעתו מתחילה לכך, לא מיקרי נגמר מלאכתו, להכי קאמר דאפ”ה מכיון שאגדו הכל הוא נקבע למעשר, עכ”ל. ועיין עוד במ”ש שם במראה הפנים. הרי פירש להדיא דאפילו שעתיד לאוגדו לאגודות קטנות כבר נטבל למעשר בעת שאגדו באגודה גדולה, וכמבואר בדברי הרמב”ם ז”ל.

והדברים מפורשים ומבוארים יותר בביאור הגר”א ז”ל שם (בסוף המסכת), בכתב יד א’ מהגר”א (הלכה ד’ אות י”ז) כתוב: נטבל, אע”ג שישנה את האגודה, וע”ז בעי ר’ זעירא אמאי הא לא נגמרה מלאכת השדה, והוי אגודות קטנות גורן, אלא כיני דבאמת לא יאגוד עוד בשדה ומשנגמרה (אולי צ”ל, ונגמרה, הכותב) מלאכת השדה, רק עתיד לאוגדו כדי למכור אגודות קטנות בשוק, בגלל כן לא נחשב לגבי שדה כמו גורן אחרון, והוי נגמרה מלאכת השדה. עכ”ל. והרי פירש להדיא דאם לא חוזר לאוגדם עוד בשדה, אלא רק עתיד לאוגדו בשוק וכדו’ כדי שיוכל למוכרם באגודות קטנות כבר נגמרה מלאכתן כשאגדו באגודה גדולה, ועוד נתן טעם בדבר דהגמר מלאכה הוא תלוי במלאכת השדה, דמשנגמרה מלאכת השדה, קרי נגמרה מלאכתן, ושאר מלאכות הנעשות בשוק או במקום אחר לא מעלות ולא מורידות, ואפילו שהוא מתיר אותו האיגוד ועושה אגודות קטנות אין בכך כלום מאחר שנגמרה מלאכת השדה, שהיא הקובעת לענין המעשר.

וגם בכתב יד ב’ של הגר”א שם, וז”ל: היה אוגד צינוק גדול וכו’, פי’ אע”פ שעתיד לשנותו נקבע למעשרות, וע”ז בעי ר”ז וכו’, ואת אמרת הכין, פי’ שנטבל, אלא וכו’, פי’ שבשדה לא ישנה, ונמצא נגמרה מלאכת השדה, וכשיוליך לשוק ישנה, ומשו”ה נטבל, שהרי נגמרה מלאכת השדה, ע”כ. ועיין עוד בהגהות הגר”א שם אות יז שג”כ כתב אותו דבר.

נמצא דבכל כתבי הגר”א מבואר ומפורש שגמר מלאכה היינו מלאכת השדה, ומשנגמרה מלאכת השדה, מיקרי נגמרה מלאכתן, אע”פ שעתידים לשנות את זה במקום אחר לית לן בה, וכפסקו של הרמב”ם ז”ל.

וע”כ כמה נפלאו דברי הרידב”ז ז”ל על הירושלמי (שם) ד”ה אוגדו וכו’, שכתב וז”ל: ומשני אלא כיני אוגדו איגוד גדול בשדה והוא עתיד לאוגדו צינוק קטן לשוק, כשיאגדו לצינוק קטן נטבל. כן גי’ הגר”א ז”ל בכי”ק. ר”ל דזהו גופא קמ”ל דאפילו אגדו אם חישב לחזור ולאוגדו על צינוק קטן, אינו נטבל עד שיאגדנו בפעם השני על צינוק קטן, ואינו מתחייב קודם האיגוד השני. עכ”ל. והרי הגר”א ז”ל פירש להדיא דמשנגמרה מלאכת השדה, כבר נטבל ונתחייב במעשרות, אע”פ שבדעתו לעשותו אגודות קטנות לשוק. ובע”כ צ”ל שהזדמנה לו איזו גירסא אחרת מכתבי הגר”א ז”ל, וקשה לומר כן אחר שבשני כתבי היד הנ”ל, וכן בהגהותיו שם בכולם מבואר ומפורש כמ”ש.

ונראה לדחוק בכונת הרידב”ז ז”ל דה”ק, דאם אגדו איגוד גדול, ועדיין הוא חושב להתיר אגודו ולאוגדו אגודות קטנות בשדה, לא נטבל למעשר עד שיאגדו אגודות קטנות, דכיון שמחשב לחזור ולאוגדו אגודות קטנות בשדה, לא נגמרה מלאכת השדה, וע”כ לא נתחייב במעשרות עדיין, אבל אם חישב לאוגדו אגודות בשוק או בכל מקום אחר מחוץ לשדה, יודה הרידב”ז ז”ל דכבר נגמרה מלאכתו ונתחייב במעשרות, מרגע שאגדו אגודה גדולה. ואע”ג שהוא דחוק, טוב לנו לסבול דוחק הלשון מלסבול דוחק הענין, וכמ”ש מרן בב”י בכמה מקומות.

ובתוספתא מעשר ראשון (פ”א ה”ה) איתא תורמין קישואין וכו’, ירק שנאגדו בשדה ועתיד לעשותן צינוק לשלוק (צ”ל “לעשותו צינוק לשוק”, ע”פ כ”י) כיון שאגדו הרי זה חייב. ע”כ. והגר”א ז”ל שם אות ט’ כ’ ועתיד, לאגוד צינוק קטן לשוק, כיון שאגדו בשדה 1*. [הרי זה חייב] עכ”ל, וגם זה מפורש כמ”ש בדבריו הנ”ל, וכמו שפסק הרמב”ם ז”ל.

וראיתי בהלכות  פסוקות בכרם ציון אוצר התרומות (פ”ה סעיף כ’) שכתבו, ואם אגד הירק אגד גדול בשדה אע”פ שדעתו לאגדו אגודות קטנות לשוק הרי זה נטבל, עכ”ל. והוא לשון הרמב”ם ז”ל הנ”ל, והיו צריכים לבאר טפי ולומר דהני מילי כשעושים האגודות קטנות בשוק או במקום אחר, דכבר נגמרה מלאכת השדה ועל כן נתחייב במעשרות, אבל אם בדעתו לאוגדו אגודות קטנות בתוך השדה עדיין לא נגמרה מלאכתו, וכמו שעולה להדיא מדברי הגר”א ז”ל הנ”ל. ומ”מ ראינו שגם הם פסקו בפשיטות בזה כהרמב”ם ז”ל.

ובהיותי בזה ראה ראיתי בשו”ת מנחת שלמה להגרש”ז אוירבאך זצ”ל (סימן נ”ו) שדן בדיגון עכו”ם בפירות שאין להם גורן. ובתחילת דבריו פתח בדברי הרמב”ם ז”ל (פ”א מתרומות הי”ג) ישראל שמכר פירותיו לעכו”ם וכו’. וכתב שעיקר הטעם דמירוח עכו”ם פוטר בתבואה הוא כיון שמרחה הגוי וזהו גמר מלאכתה למעשר, קרינן בהו דיגונך ולא דיגון עכו”ם, וה”ה נמי בפירות שאין להם גורן, אם ליקט כל צרכו או נתנם בכלי וכדתנן במעשר פ”א, הו”ל כמירוח בתבואה, ואם הגמר הנ”ל נעשה ע”י הגוי פוטר ממעשר. ושוב הביא דברי הגר”א בש”ע יו”ד (סי’ של”א ס”ק כ”ט) דפירות שאינן בני גורן, אזלי’ בהו בתר מקום גידולם ולא בתר מקום שנקבעו בו למעשר, וא”כ מילוי הכלי או חיפוי הכלכלה לא מעלה ולא מוריד אם נעשה ע”י ישראל או ע”י גוי, וע”ש עוד.

ובאות ג’ שם כתב וז”ל, עוד מסופקני דהן אמנם שהחפוי או מלוי הכלכלה לא חשוב כלל כדיגון, וכמו דלא מעלה ולא מוריד אם נעשה בארץ או בחו”ל, כך אין נ”מ אם הממלא היה ישראל או עכו”ם, מ”מ מהיכ”ת נימא דמיד כשהביאו הפירות שליש הרי זה חשיב כלאחר מירוח גם לפני גמר בישולם וכו’. ובהמשך דן דאולי דיגון הוא רק דבר הנעשה בידי אדם, יע”ש.

והנה כבר הוכחתי לעיל מהמשנה ומהרמב”ם דבפירות וירקות שאין שייך בהם גורן ומירוח, אז מילוי הכלים וחפויים, הוא גמר מלאכתם, והרב מלאכת שלמה הוכיח בבירור דמ”ש במשנה

כלכלה עד שיחפה, הוא גמר מלאכה של כל הפירות, וחשיב כמו מירוח בתבואה, וזהו גורנן של הפירות, ושעל כן לא אמרו השיעור של גמר מלאכה בתאנים ובענבים ובזיתים, וכנ”ל. ולא כמו שכתב הרב זצ”ל משם הגר”א ז”ל.

ועוד דמדברי הגר”א ז”ל על הירושלמי דאגד איגוד גדול בשדה וחושב אח”כ לעשות ממנו אגודות קטנות למכור בשוק, דכתב כמה פעמים שאם נגמרה מלאכת השדה, אע”פ שחושב להתיר אגוד זה בשוק ולעשות ממנו אגודות קטנות ולמוכרם, מ”מ כבר נגמרה מלאכתו ונטבל למעשר, הרי לפנינו שהגר”א ז”ל גופיה מחשיב האגוד כמו מירוח בתבואה, ופשיטא דה”ה נמי המילוי והחפוי בכלכלה דבחדא מתתא מתתינהו במשנה דמעשרות הנ”ל. ולא כמו שדייק הרב זצ”ל מהגר”א הנ”ל. וצ”ע.

וגם מ”ש שם (אות ג’ ד”ה והנה מצד), דמצד הסברא נראה דפירות שאין להם גורן, יש לחשוב התלישה מן האילן כמירוח, כיון דכשהן מחוברים אם תרם מהם אין תרומתו תרומה. ורק אחר שנתלשו הוא דמצי חייל עליהו שם תרומה, וא”כ אפשר דהתלישה חשיבא כמירוח, וכו’. והנה מלבד דאיהו גופיה כתב דמהגר”א שהזכיר למעלה נראה שגם התלישה לא חשיבא כמירוח, ע”ש. הנה גם מהמשנה ומהרמב”ם שהז’ לעיל מוכח דלא בתלישה תליא מילתא אלא באגידת הירק, או במלוי הכלכלה וחיפויה, או בליקט כל צרכו.

ועוד דהגר”א גופיה על הירושלמי כתב במפורש דהכל תלוי בגמר מלאכת השדה ותלישת הפירות אינה גמר מלאכת השדה, אך אמנם מלוי הכלכלה וחפוייה הוא באמת גמר מלאכת השדה כמו אגידת הירק הנאגד. ובעל כרחינו צ”ל דיש חילוק בין נידוננו שהגוי עשה גמר מלאכת הפירות והירק, ובין הנידון דהגר”א שהזכיר הרב מנחת שלמה, דאיירי בגדלו בא”י או בחו”ל, ושם באות ד’ דן לחלק בזה וע”ש.

ובד”ה גם צ”ע (שם), הוכיח מהרמב”ם הל’ מעשר פ”ג, דבהלכה ח’ החל לפרש כל השיעור של גמר מלאכה ומחשיב כל הדברים הנ”ל עם מירוח התבואה, וסיים דאם נגמרה מלאכה ברשות הקדש ואח”כ פדאן פטורים ממעשר מפני שהגמר היה בפטור, ומשמע דקאי נמי אכל הנך שיעורי דקחשיב התם, וא”כ כמו שמלוי וחפוי חשיב דיגון ברשות הקדש ופטור, ה”ה נמי דחשיב דיגון עכו”ם, כיון דמהך קרא דממעטינן דיגון הקדש, ממעטינן נמי דיגון עכו”ם, ואין סברא לחלק ביניהם, ועי”ש שכתב עוד, ולכן נראה שדברי הגר”א הם רק לענין דין מירוח בארץ ובחו”ל ולא לענין דיגון הקדש ועכו”ם, ואע”פ שמצד הסברא קשה מאד לחלק ביניהם, מ”מ נראה שצריכים בע”כ לדחוק כן, וע”ש עוד מזה.

ובענף ה’ כתב, אולם להלכה ודאי נקטינן שגם מלוי הכלכלה או כבירת הקטניות על ידי עכו”ם, שפיר חשיב דיגון עכו”ם, כמבואר בגדולי המחברים, וז”ל מרן הב”י באבקת רוכל (סי ח’) ואם ישראל הקונה (ענבים מחוברים מהעכו”ם) רוצה לאוכלן ענבים, אם בוצרן ע”י ישראל חייבין בכל מה”ת, אפי’ לקחן אחר שנתבשלו כל צרכן, דהא אידגן ע”י ישראל, דכיון שרוצה לאוכלן ענבים, בצירתן זו היא גמר מלאכתן, עכ”ל. וכן כתבו גם בשו”ת ר”ב אשכנזי (סי’ ב’), ומהרשד”ם חיו”ד (סי’ קצ”ב), ומהרי”ט ח”א (סי’ ח”י), ופאה”ש סוף הל’ מעשר עני, ובעוד גדולי המחברים שכתבו כן, וע”ש שהביא גם דברי החרדים. והמבי”ט ח”ב (סי’ קצ”ו) כ’ דתאנים וענבים העומדים לאכילה גורנן למעשר הוא משיחפה את הכלכלה כמו בירק, וכתב שם, וא”כ גבי גוי נמי שגמר גרנן של ענבים בשלים או בכלכלה ומכרן לישראל לאכול הרי הן פטורות מתרו”מ עכ”ל. וכ”כ החרדים שם וסיים שכן הורו גדולי הדור הר”י קארו והמביט ז”ל עכ”ל, ועי’ עוד שהאריך בזה.

וכאמור כבר הוכיח כן הרב מלאכת שלמה על המשנה (מעשרות פ”א מ”ה) ושכן כתבו הרב יהוסף ז”ל ובעל החרדים וכנ”ל, וכאמור גם הגר”א ז”ל גופיה כתב דהכל תלוי בגמר מלאכת השדה, ולא חילק בין גמר מלאכה שנעשה ע”י גוי או בין הגדל בארץ ובחו”ל, דבאמת דוחק גדול מאוד לחלק בינהם, ודבר הגר”א שהזכיר הרב מנחת שלמה ז”ל צ”ע ועוד חזון למועד אי”ה.

והנה מ”ש מרן ז”ל באבקת רוכל (סי’ ח’) הנ”ל בלוקח ענבים מהגוי, אם בוצרן ע”י ישראל חייבים מן התורה, אין ר”ל דהבצירה הוא גמר מלאכה, אלא באמת גמר מלאכה, הוא מלוי הכלכלה או הארגזים וכיוצ”ב, ואם רגילים לחפותן בעלים של הגפן וכדו’, לא נגמרה מלאכה עד שיחפה אותם, וכל זה פשוט וכנ”ל, וכונת מרן ז”ל פשוטה דאם בוצרן ע”י ישראל אז בודאי הם גומרים כל המלאכה שכל זה בכלל הבציר שבוצרים ונותנים בכלכלה או בסל, ומסדרים אותם, ולא בא אלא לאפוקי אם בוצרן ע”י גויים שאז הם בודאי גומרים כל המלאכה ונמצא דיגון ע”י עכו”ם ופטורים, אבל בוצר ע”י ישראל חייבים, ולא בצירה בלבד קאמר אלא בצירה ומלוי וכו’, שכן דרך עושי המלאכה והוא פשוט, וכמו שמבואר להדיא בתשובת המבי”ט ז”ל, ואין מחלוקת בזה כלל. והרי כ”כ החרדים, קנה ענבים מן הכרם לאכילה, ומילא ישראל את הכלי או שלקח כל צרכו חייב מה”ת, וכן הורו גדולי הדור הר”י קארו והמבי”ט ז”ל עכ”ל . הרי דכולם שווים בזה ופשוט.

וכמו”כ פשוט דהחפוי הוא רק במקום שמחפים, וכמו ששנינו במשנה, כלכלה עד שיחפה, ואם אינו מחפה עד שימלא הכלי, ואם אינו ממלא את הכלי עד שילקט כל צרכו. ע”כ. הרי שהכל תלוי בגמר מלאכה, וכבר כתבתי שהגר”א ז”ל כתב להדיא דתלוי בגמר מלאכת השדה, והוא כמפורש בירושלמי הנז’ דאגד איגוד גדול, וכמו שפסק הרמב”ם להדיא, דאע”ג דחושב להתיר אגודו ולאוגדו אגודות קטנות לשוק, כבר נגמר מלאכתו כשאגדו אגודה גדולה ונתחייב במעשרות, כי כבר נגמרה מלאכת השדה.

העולה מכל האמור להלכה:

א. אם בפרדס שמים התפוזים או הלימונים וכיו”ב במיכלים גדולים, אע”פ שאח”כ אורזים אותם בבית אריזה בתיבות קטנות כדי למכור בשוק, כבר נגמרה מלאכתן בשדה, והיא שקובעת לענין המעשרות. וכיון שמילוי המיכלים בשדה נעשה בידי נכרים הרי זה  פטור מתרו”מ.

ב. בענין האבטיחים שמגיעים משטחים של נכרים והנכרים מעמיסים אותם במשאית ומביאים לסיטונאים היהודים, והיהודים פורקים המשאיות לתוך מיכלים מה נקרא גמר מלאכה, הנה לפי האמור, הגמר מלאכה הקובע לתרומות ומעשרות הוא גמר מלאכת השדה, וכאן הרי פשוט שמלאכת השדה נעשתה ע”י גויים, ועוד דאמרו חז”ל שגמר המלאכה של האבטיחים הוא כששוטחים אותם בשדה אבטיח בצד אבטיח, וכ”פ הרמב”ם ז”ל פ”ג ממעשר ה”ח, וק”ו בזה שהם גם העמיסו אותם על המשאית בודאי חשיב שהגויים גמרו מלאכתו ופטורים ממעשר.

ויש עוד לשאת ולתת בדבר אך מפני לחץ הזמן אעמוד כאן, וה’ הטוב יאיר עיננו בתורתו, וישים בליבנו אהבתו ויראתו, לעבדו ולדבקה בו כל הימים עד ועד בא לציון גואל בישועה ורחמים, בקרב הימים אמן.

ע”ה ש. מ עמאר


1)   עי’ תוספתא עם פי’ חזון יחזקאל, שכן גרס עפ”י כת”י, בגוף דברי התוספתא: כיון שאגדו בשדה הרי זה חייב. עי”ש. ש.ז.ר.