לוגו בית המעשר
|

בדין ברכת שהחיינו על ירקות ופירות

א' ניסן התשנ"ח | 28/03/1998

(פורסם ב’תנובות שדה’ גיליון 17 לצפייה בגיליון לחץ כאן)

במאמר זה שהוא חלק ממכלול מאמרים אודות ברכת שהחיינו, ננסה לסקור מעט מהדינים של ברכה זו, ועל מה ואימתי מברכים אותה.

גרסינן בסוף פרק בכל מערבין (עירובין מ, ב) “ואמר רבה כי הוינא בי רב הונא, איבעיא לן: מהו לומר זמן בר”ה וביום הכיפורים, כיון דמזמן לזמן קאתי אמרינן, או דילמא כיון דלא איקרו רגלים לא אמרינן, לא הוה בידיה. כי אתאי בי רב יהודה אמר, אנא אקרא חדתא נמי אמינא זמן”. ופירש רש”י: כשאני רואה דלעת חדשה משנה לשנה אמינא זמן, ע”כ. ומינה נלמד לגבי ר”ה ויו”כ.

וצריך להתבונן, מאי מספקא להו לאמוראי אם לברך זמן על ר”ה ויו”כ או לא. ונראה לומר בס”ד דספיקא דידהו הוי אי אמרינן זמן על הרגלים דאית בהו שמחה “ושמחת בחגך”, לאפוקי ר”ה ויוה”כ דימי דין וכפרה נינהו, ולא ימי שמחה ומשתה, ואדרבה יוה”כ יום צום ותענית הוא. והשיב רבה שכשבא לבי רב יהודה אמר לו רב יהודה, אנא אקרא חדתא נמי  אמינא זמן, ומינה  נלמד לגבי ר”ה ויו”כ, משמע לכאורה משמעתין דברכת שהחיינו על ירק ושאר פירות, לאו דוקא משום שמחה נתקנו, אלא משום דאתו מזמן לזמן, כמו ר”ה ויוה”כ.

א. פרי המתחדש משנה לשנה:

ועתה נבוא לביאור ההלכה בס”ד, וז”ל הרמב”ם הלכות ברכות (פרק י’ הלכה ב’): הרואה פרי המתחדש משנה לשנה בתחילת ראייתו מברך שהחיינו. ומרן בב”י (או”ח סי’ רכ”ה) הביא את דברי הכלבו שכתב דהיינו בתשלום ברייתו. וכ”כ שם עוד בשם הרשב”א בתשובה. והטור (או”ח שם) פסק כדברי הרמב”ם, והוסיף: ונהגו עתה שלא  לברך עד שעת אכילה. ואם אינו מתחדש משנה לשנה אפי’ יש ימים רבים שלא אכל ממנו לא יברך [והם הם דברי אביו הרא”ש].

וכתב ע”ז מרן הב”י דמלשון הרמב”ם והטור שכתבו: “מתחדש משנה לשנה” משמע, פעם א’ בשנה, אבל אם מתחדש פעמיים בשנה, לכאורה לא יברך עליו בכל פעם שמתחדש אלא פעם א’ בשנה. וסיים שם דאפשר שמה שכתב הרמב”ם והטור משנה לשנה לאו דוקא, אלא אורחא דמילתא נקט, ואה”נ פרי המתחדש פעמיים בשנה מברך עליו בכל פעם שמתחדש ברכת שהחיינו. ולאפוקי פרי כגון “אלחבקה” שאמנם מתחדש, אבל נמצא כל השנה בקרקע ואין מברכין עליו.

ומרן בשולחנו הטהור (או”ח סימן רכ”ה סעי’ ) פסק וז”ל: הרואה פרי חדש המתחדש משנה לשנה מברך שהחיינו, ואפי’ רואהו ביד חבירו או על האילן, ונהגו שלא לברך עד שעת אכילה. עכ”ל. א”כ ברור הדבר לענין פרי המתחדש פעם בשנה שמברכין. ולגבי פרי המתחדש  פעמיים בשנה – סתם ולא פירש בשו”ע. אולם הרמ”א בהגה’ (שם סעיף ו’) כתב: “פרי המתחדש ב’ פעמים בשנה מברכין עליו שהחיינו, אבל בשאין לו זמן קבוע לגידולו אין מברכין עליו (ב”י בשם ר’ מנוח), לכן אין מברכין שהחיינו על ירק חדש, דעומד כל השנה כולה בקרקע (מהרי”ל)”. ע”כ.

והנה מה שכתב הרמ”א “עומד כל השנה כולה בקרקע”, אפשר לפרש בשתי פנים:  א. עומד כל השנה, היינו שמגדלים אותו כל השנה בגינה וצומח כל השנה, כעין עלי הכוסבר וחזרת שעומד בשרשיו כל השנה וגוזמים ממנו לפי הצורך, וזהו פשטות דברי מהרי”ל: ואין מברכין עליו שהחיינו, דברכה זו נתקנה על פרי או ירק שמתחדש מזמן לזמן (מג”א שם).  ב. ואפשר לפרש “עומד כל השנה בקרקע” היינו שמטמינים אותם בקרקע לשמרם, וכעין בית קירור שלנו, שמשמרים שם תפו”א, מזן מסויים. ולא שזרוע ומושרש שם, ואע”פ שמתחדש ע”י זריעה מעונה לעונה, או משנה לשנה אין מברכין עליו דאין ניכר בין ישן לחדש.

ונפ”מ לשני פירושים אלו, דלפירוש א’ דוקא אם זורעים אותו ומשריש כל השנה בקרקע, וכל פעם קוצרים ממנו לפי הצורך וצומח מחדש, אז אין מברכין על זריעה חדשה ברכת שהחיינו. אבל אם  משמרים אותו בשיטות שונות ומתחדש משנה לשנה, או אפי’ מחצי שנה לחצי שנה, אזי מברכין עליו ברכת שהחיינו. אבל אם נימא כפירוש ב’, הרי שאע”פ שמתחדש מעונה לעונה, אם משמרים מאותו המין בקרקע או בקרור, ונמצא כל השנה בשוק, וקשה להבחין בין ישן לחדש, אין מברכין עליו שהחיינו. אבל אם ניתן להבחין בין ישן לחדש מברכין שהחיינו, ולכן העלה המג”א דעל הריפות שעושין מדגן חדש, שניכרים היטב שהן חדשים, וכן בקטניות שניתן להבחין בין חדש לישן, דהחדשים ירוקים הם והישנים יבשים, כגון פולים ואפונה וכו’ מברכין שהחיינו. אמנם במור וקציעה חלק על המג”א בענין הריפות, משום דאין ניכר שינוי בטעמם בין ישן לחדש. [ולטעמיה אזיל דמשום שמחה שבלב מברך, וכמו שיתבאר לקמן בס”ד].

וכתבו האחרונים בשם השל”ה (עי’ במג”א שם ועוד) דאין לברך שהחיינו על שום ירק, וכן על לחם חדש דאין ניכר בין ישן לחדש ויבואו לידי ברכה לבטלה. והפרישה (שם) כתב בשם מורו הרש”ל דהוא הדין לצנון ומיני לפתן. אולם הפרישה אינו מסכים עמו מדלא הזכיר אלא ירק, משמע דמחלק בין ירק עשב לבין פרי אדמה כצנון וקישואין ודומיהן, דניכר בין ישן לחדש, ויש הפסקה מועטת בין גמר הישן לצמיחת החדש.

ב. מינים דומים ושונים:

פש לן לברורי בדין ברכת שהחיינו על מינים הדומים זה לזה, הובא בשו”ע (שם סעיף ד’) וז”ל: אם בירך שהחיינו על שירזא”ש כשיאכל גינדא”ש חוזר ומברך שהחיינו. הגה: והם כשני מיני גודגדניות כגון ויינקשיל וקירש”ן וכל כיוצא בזה. עכ”ל. וביאר במשנה ברורה (ס”ק י”ד): ר”ל אף שכולם נכנסים תחת סוג מין א’, מכל מקום כשני מינים הם לענין ברכת זמן, כי שתי שמחות הן, ואפי’ אין חלוקין בשמן אלא בטעמן, כגון תאנים לבנים ושחורים, וכן ענבים או מיני תפוחים. כשאין באין לפניו כאחד מברך על כל א’ מהן שהחיינו. וכן מסיק מור וקציעה דאע”ג דלענין תרו”מ וכלאים מין א’ הם, מ”מ לענין ברכת שהחיינו דנתקן על השמחה שבלב, ויש לו שמחה על כל סוג בפ”ע יברך שהחיינו על כל א’ מהם.

ומאידך עיין למרן החיד”א בספרו “ברכי יוסף” או”ח (רכ”ה אות ה) על דברי מרן בס”ד הנ”ל שחוזר ומברך שכתב וז”ל: כתב התרומת הדשן וכן תאנים לבנים ושחורים, תרי מיני להעלאת תרומה וכן לזמן. והרב השמיטו, אפשר דסבר שאינם תרי מיני לענין זמן. וכבר פשט המנהג שאינו חוזר ומברך כשאוכל ענבים שחורים ותאנים ותותים. ע”כ. וכתב הדברים בשם הגהה כ”י.

וכדברים אלו כתב הרב החיד”א בס”ק ו’ שם, בשם תשובות כת”י מחכמי רבני איטליה, שכתבו בזה”ל: פירות הדומים כמין אחד והם מתבשלים בזמנים שונים, זה בתחילת הקיץ וזה בסופו לדעת מהר”ש שער אריה שחולק על הרב תרומת הדשן בדין תאנים שחורות ולבנות, שאין ראיה מתרומה, וכן נראה דעת השו”ע שהשמיטו, בנ”ד מודה דיש לברך שהחיינו. עכ”ל.

הרי למדנו שדעתם של הפוסקים שהובאו בברכי יוסף, שמרן השו”ע ס”ל דלא כהתרוה”ד, ולדעתו אין לברך שהחיינו על תאנים לבנות ושחורות, וע”כ שדינם שונה משירזא”ש והגינדא”ש שכתב מרן השו”ע שחוזר ומברך שהחיינו. והפוסקים הנ”ל שהובאו בברכ”י, לא הסבירו את  החילוק ביניהם, ואפשר משום ששונים הם גם בשמם, ולהבדיל מהתאנים ששם אחד להם.

ועי’ בשער הציון (שם ציון י”ח) שכתב בשם האליה רבה שבזמנו המנהג כפסק השו”ע, ומנהגם שכן מברכין על תאנים לבנות ושחורות.

אלא דהגר”א בביאורו (ד”ה אם בירך),  והחכם צבי (הוב”ד במ”ב שם) תמהו על פסק זה שכתב מרן שחוזר ומברך שהחיינו, דמקור דין זה בספר חסידים (סימן תתמ”ח), והוא לטעמיה דתאנים שחורים ולבנים חשיבי שני מינים לענין תרו”מ, וכן משמע דעת מרן הכ”מ פרק י’ דבכורים (הל’ י”א).  אבל דעת הגר”א שלהלכה מין אחד הן, ומשנה מפורשת שנינו בפרק ב’ דתרומות דכל מין תאנים גרוגרות ודבילות אחד הוא, ופירש הר”ב שם “תאנים שחורים ולבנים”, [וע”ש שהאריך להוכיח ואכמ”ל].  וגם בספר בני חיי  תמה על מרן הכ”מ פרק י’ דביכורים מכח משנה זו.

וצריך להבין את יסוד מחלוקתם, לענין הדמיון בין ברכת שהחיינו לבין תרו”מ, דהרי גם לשאר הפוסקים כגון המור וקציעה והמג”א שס”ל דמין א’ הם לענין תרו”מ,  מ”מ לענין שהחיינו חידשו דצריך לברך.

ונראה לומר דשורש מחלוקתם הוא, במה שהחילונו בראשית המאמר, בסוגיא דעירובין האם יש לברך זמן על ר”ה ויו”כ או רק על ג’ רגלים, האם רק על דבר ששמחים בו ומתחדש מברכים זמן, או אפי’ על דבר שאין בו שמחה,  כמו ר”ה ויו”כ דימי דין ומשפט ותענית הם. ופשטות מסקנת הגמרא שם דלא תלוי בשמחה, מדהביא ראיה מההיא דרב יהודא דאמר אנא אקרא חדתא נמי אמינא זמן, ומינה נלמד לגבי ר”ה ויו”כ דאע”ג דאין כ”כ שמחה בדלעת חדשה, וכן בר”ה ויו”כ, כיון דמזמן לזמן קאתי מברכים עליהם זמן, דהברכה היא על עצם ההתחדשות ועל זה שזיכנו הש”י להגיע לזמן זה שוב פעם בכל שנה חדשה. וכן משמע מדברי הרשב”א בתשובה (חלק א’ סי’ רמ”ה) שכתב אבל ברכת שהחיינו אינה תלויה בשמחה, אלא בדבר שמגיע לו תועלת [ובריאות הגוף]. וכן משמע מדברי הרמב”ם בפרק י’ מהל’ ברכות שכתב וז”ל: ברכות אחרות ודברים אחרים הרבה שאין בהם פתיחה ולא חתימה, תיקנו חכמים דרך שבח והודאה להקב”ה כמו ברכות התפילה ואלו הן, הבונה בית חדש, והקונה כלים חדשים אומר שהחיינו, וכן הרואה חבירו והרואה פרי חדש. ע”כ. וכתב שם הכ”מ, אע”פ שאינו נהנה בשעה שמברך (על הפרי). הרי לך מפורש בדבריו בהדיא דברכת שהחיינו לא משום הנאה נתקנה, אלא לשבח לבורא שהגיעו לזמן הזה. וכן הוכיח בשו”ת פעולת צדיק  חלק ב’ סימן קי”ח. וכ”כ הפר”ח או”ח סימן תל”ב שהא שכתב הרד”א בשער ב’ שאין מברכין שהחיינו רק בדבר שיש בו שמחה והנאת הגוף, כבר השיגו רשב”א בתשובה (שם). דאם כדבריו מה יאמר ב”שהחיינו” דיום הכיפורים, והרי יום צום ועינוי נפש הוא ואיזו הנאה איכא התם, אלא ע”כ דטעם ברכת שהחיינו כדמשמע בסוגיא דעירובין, משום דאתי מזמן לזמן, והגיעו הקב”ה לזמן הזה, דאי משום שמחה היה ראוי לברך רק בשלוש רגלים דאיכא בהו מצות ושמחת בחגך. עכ”ד.

והתחדש לנו מזה דין חדש לגבי ברכת שהחיינו באבל, דלטעם הרמב”ם, הרשב”א והגר”א וסייעתם יוכל האבל לברך שהחיינו, וכך אמנם פסקו.  אבל לדעת הסוברים דברכת שהחיינו על שמחת הגוף נתקנה, א”כ איך יברך אבל שהחיינו, וכך פסקו ספר חסידים, מור וקציעה, א”ר, לבוש, מהרי”ל ועוד. ועי’ בא”ר שהוסיף על דברי המהרי”ל שכתב: “טוב לימנע מלברך שהחיינו בין המצרים”, וכתב שהטעם, כדי למעט בשמחה. ולשיטתייהו אזלי דסברי דבפירות משם א’ ומין א’, אם שונים בטעמם כמו תאנים לבנים ושחורים, יש לברך על כל א’ וא’ שהחיינו דעל כל מין יש שמחה בפ”ע. וגם הגר”א לשיטתיה אזיל, שעל דברי מרן השו”ע, (סי’ תקנ”א) שכתב שטוב להמנע מלברך שהחיינו בימי בין המצרים, העיר הגר”א שהיא חומרא יתירה. וכן הט”ז מפקפק בזה. ואתי שפיר לשיטתיה דטעמא דברכת שהחיינו לא משום שמחה ניתקנה, אלא משום דאתי מזמן לזמן, וכדברי הרשב”א והרמב”ם. ונמצאו הדברים מיושבים אל נכון כל א’ לשיטתיה. (אמנם עי’ במג”א חילק בין ימי בין המצרים לאבל דהזמן הוא זמן טוב לכל, והברכה נתקנה בלשון רבים, ולהבדיל מימי בין המצרים, דזמן זה פורענות לישראל, ויש לדוק בזה לשטתיה הנז’).

וחילוק נוסף יש אליבא דשתי הדיעות הנ”ל, דלדעת הסוברים דברכת שהחיינו משום שמחת הגוף ניתקנה, אם לא בירך בשעת אכילה ראשונה, יכול לברך באכילה שניה, דעדיין יש לו שמחה, וכן פסק מהרי”ל כיון דעדיין לבו שמח. אבל לדעת הגר”א וסייעתו כיון דעיקר הברכה על הראיה ולא על האכילה, הרי לך דלא על שמחת הגוף נתקנה, ולכן אם לא בירך בשעת אכילה ראשונה הפסיד הברכה.

המורם מכל האמור [בתוספת הערות הלכה למעשה בדיני ברכת שהחיינו]:

 א. פרי או ירק המתחדש משנה לשנה ולא מצוי כל השנה בשוק או בקרקע, לכו”ע מברכין עליו ברכת שהחיינו.

ב. פרי או ירק המתחדש ב’ פעמים בשנה, דהיינו שיש לו שתי עונות בשנה, מברכין עליו שהחיינו. [וכתב הפרישה סימן רכ”ה ה’: האי משנה לשנה לאו דוקא, וה”ה אם מתחדש ב’ פעמים בשנה וכו’…  משא”כ במיני לפתן שאף שהן עומדין על הקרקע כל ימי החורף, מ”מ אחר ימי הפסח לוקחין אותם מהקרקע, והחדשים אינם צומחים עד אחר ימי חג השבועות או קרוב לו. נמצא דאין מגיעין אלו לאלו בעודם בקרקע].

ג. פרי אדמה או ירק הנמצא כל ימות השנה בקרקע וצומח שם כירק עשב ממין הכוסברה או כרפס, וקוצרים ממנו לפי הצורך וחוזר ומצמיח שוב, וכן פרי אדמה כגון מלפפון שזורעים את החדש לצד הישן, בעוד הישן דאשתקד עומד על הקרקע כבר גדל וצומח ירק חדש, כיון דלא ניכר בין ישן לחדש ועונתו נמשכת ללא הפסקה אין מברכין עליו שהחיינו. ופרי שגדל בעונות מסוימות רק במקום מסוים בא”י, כגון המלונים בתקופת החורף הגדלים בערבה, יש מקום לומר שדינם שונה מהנ”ל, ובעזה”י עוד חזון למועד שנכתוב בזה.

ד. פרי או ירק שיש לו עונה מסויימת בשנה ובשיטות שונות מצליחים לגדלו כל עונות השנה [כגון גידולי חממות או ע”י טיפולים שונים], דעת המאמ”ר בסימן רכ”ה שאפשר וצריך לברך עליו שהחיינו בעונתו הטבעית, וטעמו ונמוקו: דמה שהגננים מכריחים האדמה להוציא דבר שלא בעיתו אין זה מפקיע ממנו ברכת שהחיינו, ע”כ.  אלא שלענ”ד קשה לסמוך על זה הלכה למעשה, דמה איכפת לן כיצד מתקיים הפרי או הירק, סו”ס נמצא כל השנה בשוק, וסברא יחידאה היא.

ה. פרי או ירק שאינו עומד כל השנה בקרקע, אלא משמרים אותו בשיטות שונות [בקירור והקפאה או ע”י כבישה]. וניכר הפרש בין חדש לישן כגון קטניות חדשות ירוקות וכדומה מברכין עליהם ברכת שהחיינו. [כדעת הרמ”א והפרישה ודלא כהשל”ה ורש”ל]. דאל”כ בטלת דין ברכת שהחיינו על פירות וירקות, והיום כמעט ואין לך פרי שאינו משתמר באחת מהשיטות הנ”ל.

ו. פירות ממין א’ שיש בהם סוגים שונים בטעמם וצבעם כגון תאנים לבנות ושחורות, או תותים אדומים ושחורים וכן ענבים, אמנם כתבו רבים מן הפוסקים [מג”א, ס”ח, לבוש, מו”ק, תרה”ד, אגור ודעת כמה אחרונים שכן דעת מרן בשו”ע, ובא”ר כתב שכן המנהג] שיש לברך על כל סוג בפ”ע, וטעמם או משום דשני מינים הם לענין הפרשת תרו”מ, או משום חידוש שמחה שמתחדשת לו בכל אכילה ואכילה ממין השני. אלא שלמעשה יש לחוש לדעת החולקים הלא הם הגר”א בביאורו הנ”ל, חכם צבי, מעדני יום טוב  בשם מהר”ש ושכה”ג דסברי דמין א’ לענין תרו”מ, ובפרט שכתב מרן הרב חיד”א שכן המנהג שאין מברכין על תאנים וענבים, (ומ”מ לענין השירזא”ש והגינדא”ש, משמש שס”ל שכן יש לברך ועי’ מ”ש בפנים). וכ”ש לפי דברי הרשב”א והרמב”ם דטעם ברכת שהחיינו לא משום שמחה נתקנה. וע”כ אין לברך על כל מין ומין ממין התאנים או התותים ברכת שהחיינו, אלא ישתדל להניח כולם לפניו בשעת ברכה ויפטרם בברכה א’, וכן המליץ המשב”ר בשער הציון שם סעי’ י”ח.