לוגו בית המעשר
|

בדין אתרוג של טבל

א' חשון התשנ"ז | 14/10/1996

(פורסם ב’תנובות שדה’ גיליון 8 לצפייה בגיליון לחץ כאן)

 

א. שנינו במשנה (סוכה לד:) אתרוג וכו’ של דמאי ב”ש פוסלין וב”ה מכשירין, ומבארת שם הגמ’ (לה:) דפליגי ב”ש וב”ה בדין מאכילין את העניים דמאי, דלב”ש אין מאכילין העניים דמאי ולב”ה מאכילין, ולכן גם העשיר יכול לצאת באתרוג של דמאי, דאי בעי מפקר להו לנכסיה והוי עני וחזי ליה, השתא נמי לכם קרינן ביה.

ועי’ תוס’ (לה:) ד”ה אתיא: שדקדקו דעד כאן לא פליגי ב”ש וב”ה אלא בדמאי משום דאי בעי מפקר להו לנכסיה והוי עני וחזי ליה. אבל בטבל ודאי, כולהו מודו. וכן משמע מרש”י (לה.) ד”ה ומאן, דלפי מסקנת הגמ’ דבעינן לכו”ע היתר אכילה אתרוג של טבל פסול, אלא דמשמע מרש”י שם דפסולו הוא משום דאינו מותר באכילה. וע”ע ברש”י (לה:) ד”ה מאי טעמייהו דב”ה (בדמאי) הא לית ביה היתר אכילה ע”ש. משמע דלפי ב”ש אתרוג של דמאי פסול משום דאין לו היתר אכילה וה”ה לאתרוג של טבל לכו”ע. אבל בתוס’ (שם) מבואר דהא דאין יכול לצאת באתרוג של טבל, הוא משום דהוי כמו אתרוג השותפין, משום דיש לכהן וללוי חלק בו ודמי לאחין שקנו אתרוג בתפיסת הבית ע”ש. וכן משמע בר”ן בפי’ המשנה שהסביר דטעמא דב”ש באתרוג של דמאי הוא משום דלא קרינן ביה לכם, מפני שיש חלק בו לכהן ע”ש. וכן דקדק השאג”א מדברי הר”ן [ודלא כמו שהאריך בביאורים על חי’ הריטב”א של מוסד הרב קוק (ציון  570) שחשב לומר דפסול אתרוג של טבל להר”ן הוא משום דאין לו היתר אכילה וזה אינו].

משמע א”כ דס”ל לתוס’ דאין לפסול אתרוג של טבל משום דאינו מותר באכילה. ועי’ באחרונים שהסבירו דס”ל לתוס’ דכיון שיש לו היתר אכילה ע”י הפרשת תרומות ומעשרות, אין לפסלו משום דאינו מותר באכילה, דומיא דמה שאמרה הגמ’ לגבי דמאי לב”ה דאי בעי מפקר לנכסיה והוי עני וחזי ליה אף דעתה לא הפקיר [ואף דבתוס’ כתבו שם (לה:) בד”ה דאי בעי, דלא הוה צריך האי טעמא אלא משום דיש לו היתר אכילה לעני ע”ש מ”מ גם טעם זה אמת]. 1*

ב. ובאמת ראוי לעמוד על פרש”י שכתב, טעם פסול האתרוג של טבל משום דאינו ראוי לאכילה. דמאי שנא טבל מדמאי, דאמרינן דהוי שפיר לכם, משום דאי בעי מפקר לנכסיה והוי עני וחזי ליה, טבל נמי נאמר אי בעי מפריש תרומות ומעשרות וחזי ליה לאכילה. ויש לומר דלגבי טבל לא שייך לומר דאי בעי מפריש תרו”מ שהרי אסור להפריש בשבת ויו”ט. וכמבואר במשנה דבמה מדליקין (לד). משא”כ בדמאי הא קיי”ל דמאכילין את העניים דמאי. ולענין הפקר צ”ל דס”ל לרש”י כהמאירי והתוס’ רא”ש בשבת שם (קכ”ז) שהוכיחו מגמרא זו דמותר להפקיר בשבת [וע’ בשעה”מ (פ”ח מה’ לולב ה”ב באריכות]ֹ

ולתוס’ דמשמע מהם דבאתרוג של טבל אין חסרון של היתר אכילה, אפשר לומר כמו שכתב השעה”מ אליבא דהריטב”א בשבת (ק”כ). דס”ל דאסור להפקיר בשבת שנראה כמקנה קנין בשבת, ואיכא שבות דרבנן (וע’ בבאורים שם בחי’ הריטב”א  הוצ’ מוסד הרב קוק ציון מס’ 27 שהביא דכן כתב בחי’ הרמב”ן ריש פסחים. וכתב שם שהוא כעניין ששנינו בביצה (ל”ו) אין מקדישין ואין מעריכין ואין מחרימין גזירה משום מקח וממכר ע”ש. וע’ שו”ת רעק”א (סי’ קע”ד) וע’ באנצ’ ערך הפקר].  והקשה השעה”מ מגמ’ דידן דאי בעי מפקר לנכסיה, וכתב דס”ל לריטב”א דכיון דאיכא ביה זמן דחזי לאכילה אי מפקר לנכסיה (דהיינו בחול) שפיר קרינן ביה דבר הראוי לכם. ע”ש. ולפ”ז אף אנו נאמר לתוס’ דס”ל דאף דאסור להפריש תרו”מ ביו”ט, מ”מ כיון שבחול מותר להפריש והיה ראוי לאכילה שפיר קרינן ביה דבר הראוי לכם. אמנם מהתוס’ בערובין (ל”א) ד”ה דמאי, שהקשו דחזי ליה דמצי לאפרושי מיניה וביה וכו’ ע”ש. אינו ראיה כמו שמסיימים שם דספק חשכה מעשרין את הדמאי, ואדרבה משמע מדבריהם דלולא זה לא היו מקשים. וצ”ל לפי מה שהסבירו האחרונים כאן דפליגי התוס’ כאן והתוס’ בערובין. [ואפשר עוד לומר דס”ל לתוס’ כאן דמותר להפריש בשבת תרו”מ ע”י שנותן עניו בצד זה וע’ תוס’ גיטין (ל”א) ד”ה מחשבה ובמהרש”א שם ובשעה”מ פ”ד מתרומות הט”ז ובשטמ”ק ביצה לה. הובאו באנציקלופדיה ערך הפרשת תרו”מ ציון 538].

ג. ובעניין אתרוג של טבל, יש לנו עוד שיטה שלישית והיא שיטת הרמב”ן המובא בר”ן, (ומקורו מהשגות הרמב”ן על הלכות לולב להראב”ד), שתמה על משנתנו שלא הביאה דין אתרוג של טבל עם שאר פסולי אתרוג כדרך ששנינו בברכות (מה) ובפסחים (לה) ובערובין (לא), והסיק מזה הרמב”ן דיוצאין באתרוג של טבל, וכ”ש בטבל של דמאי. ומתני’ תרומה של דמאי קתני. וארישא קאי וכו’ ע”ש. ועל מה  שטענו בתוס’ דהוי כאתרוג השותפין משום דיש לכהן וללוי חלק בו, השיב הרמב”ן דזה אינו דיכול לסלק הכהן והלוי באתרוג דעלמא שיפריש על זה באופן שיהיה אתרוג זה כולו שלו, והוה ליה כההיא דאמרינן פרק יש נוחלין (קל”ז), באחין שקנו אתרוג בתפיסת הבית דאם יש אתרוג לכל חד וחד יכול ליטלו לעצמו ולצאת בו, הלכך על כרחך יוצאין בטבל. אבל הר”ן השיב עליו דאין דינו ז”ל ברור דאתרוג של אחין שאני, דכיון דדעתיהו שכל אחד יטול איזה מן האתרוגים שירצה לעצמו הוה ליה כדידיה, אבל טבל כיון דאסור ביה עד שיפריש עליו ממקום אחר כשהוא נוטלו לצאת בו אי אפשר לומר דליהוי דידיה וכו’. ע”ש. והריטב”א הסכים עם הרמב”ן.

ד. והנה לפי רש”י שכתב, שטעם איסור האתרוג של טבל הוא משום שאסור באכילה, צ”ל שע”פ  מה שמבואר בתוס’ סוכה (לה) ד”ה לפי שאין,  דאין לפסול מטעם איסור באכילה רק ביו”ט ראשון. א”כ הכא נמי אין לפסול אתרוג של טבל אלא ביו”ט ראשון. וכן הוא במ”א (סי’ תרמ”ט סק”כ) דרש”י ותוס’ וכל בו מכשירין של ערלה בשאר הימים. אבל הרמב”ם (פ”ח מהל’ לולב ה”ט) פסק דהפסלנות שהיא משום ע”ז או מפני שאותו אתרוג אסור באכילה, בין ביו”ט ראשון בין בשאר הימים פסול. וכן פסק השו”ע (סי’ תרמ”ט ס”ה) והסביר המ”א שם (סק”כ) דהוא משום דראו חז”ל לאוסרו, כיון שהפסול בגוף האתרוג כמ”ש התוס’ (כט) ד”ה בעינן הדר וליכא. ע”ש. ועי’ בהגהות רעק”א על השו”ע (שם) שהקשה על הסבר המ”א, דא”כ למה הכשיר הרמב”ם פסול של יבש וחסר בשאר ימים, והשאיר בצ”ע. וכן הקשה בבית מאיר. [וראיתי בספר כפות תמרים (על הגמ’ שם)  שחידש דהרמב”ם למד שפסול האתרוג שאינו ראוי באכילה הוא, משום דאינו בכלל “פרי עץ הדר” הכתוב בתורה. וכן הוא בבית מאיר. וכן משמע ברמב”ם בפירושו על המשנה. ועי’ מרכבת המשנה על הרמב”ם (פ”ח מלולב ה”פ) שהעיד דדרשה זו מפורשת בירושלמי וע”ש בבית מאיר ובמרכבת המשנה ובשו”ת מנחת יצחק (ח”ל סי’ מה) שהאריכו להסביר מה הכריחו לרמב”ם לפרש כך].

ולפי טעם התוס’ שהסביר באתרוג של טבל פסול משום דהוי כאתרוג השותפין פשוט דאין לאסרו רק ביום הראשון. וכך מבואר בר”ן שאתרוג של טבל פסולו רק ביום הראשון. וכבר דקדקנו לעיל (אות א’) דהר”ן ס”ל כטעם התוס’.

נמצא דשלש דעות בדבר דדעת הרמב”ם אתרוג של טבל פסול גם בשאר הימים. וכן פסק בשו”ע

הגרש”ז (תרמ”ט סעיף ט”ו) 2*.   דעת רש”י ותוס’ והר”ן, דאין לפסול האתרוג של טבל רק ביו”ט הראשון אבל בשאר ימים כשר. וכן דעת הקרית ספר 3*.  ודעת הרמב”ן והריטב”א דאתרוג של טבל כשר גם ביום טוב הראשון.

ה. מרן השו”ע (סי’ תרמ”ט ס”ה) העתיק לשון הרמב”ם שאתרוג שפסול משום שאסור באכילה, פסול בין ביו”ט ראשון בין בשאר ימים. וע’ במ”ב (שם סקמ”ה) שכוונת השו”ע לכלול אתרוג של טבל. וכן הוא בכה”ח (שם סקע”ט וסקמ”א). וע”ש בכה”ח (סקמ”א) דלאחר שהביא דעת הגרש”ז והמ”ב לאסור אתרוג של טבל כל שבעה, סיים “ולכן צריך להשגיח על האתרוגים היוצאים מארץ ישראל שיהיו מתוקנים מתרומות ומעשרות ולא יקנו ממי שאינו מוחזק בכשרות וצריך שיהיה לו עדות מב”ד הצדק. ע”ש.

וע’ בב”י (סי’ תרמ”ט) ד”ה הפסולין שהביא לשון הרמב”ם הנ”ל וכתב בשם הרב המגיד, שכן דעת הגאונים. עוד כתב שם שסברת הרי”ץ אבן גיאת והעיטור וה”ר יונה שהביא הטור היא כסברת הרמב”ם והגאונים.

גם בשו”ת הר’ בצלאל אשכנזי (סי’ ב’), קרא תגר על מה שנוהגים בצפת, שקונים האתרוגים מן הנכרים והולכים היהודים ובוררים הטובים וחותכים בידיהם ומביאין אותן לבתיהם, ואין זה נכון שהרי אף האתרוגים נתמרחו ע”י הישראל א”כ איך יוצאים בהם בטבלם, ואף גם זאת כל אחד אוכל אתרוג אחר המועד בטבלו (והביאו במ”א סתרמ”ט סק”ד).

אבל לעומת זה עי’ בשו”ת מהרשד”ם (יו”ד ס’ קצ”ב) שכתב על ערעור האתרוג, יש לי לומר שאין בו גמגום כלל, כיון שמצינו שהרמב”ם (צ”ל שהרמב”ן) ז”ל מכשיר לצאת ידי חובה באתרוג אפי’ הוי טבל גמור מן התורה וכו’. והביא ראיה לדבריו, ואע”פ שהר”ן ז”ל דחה ראייתו, מ”מ כדאי הוא הרמב”ן ז”ל לסמוך עליו בדבר גדול מזה. וכ”ש לפי דרכנו שאמרנו שאין הטבל הזה אלא מדרבנן ואתרוג (של) דמאי יוצאים בו לדעת ב”ה דהלכה כוותייהו וכן פסקו כל הפוסקים. עוד אני אומר לרווחא דמילתא שאפילו היה בזמן הזה טבל מן התורה היו יוצאים בו ידי חובה, כיון שהיהודי כשחותך האתרוג מן האילן אינו חותכו לאוכלו, אלא לצאת בו ידי חובת המצוה, ואני לומד זה ממ”ש הרמב”ם וכו’. א”כ זכינו לדין דכיון שזה אינו גומר לאכול אלא למצוה יכול לצאת בו. עכ”ל. [וע’ בשד’ חמד (ח”ד עמ’ 152) שבשו”ת רבינו חיים הכהן מלבוב הסכים עם המהרשד”ם].

ועי’ בספר כפות תמרים (סוכה לד:) שהשיב על דברי המהרשד”ם שמה שחשב לסמוך על הרמב”ן, יש להשיב דבשלמא אי לא הוי פליגי אלא הרמב”ן והר”ן, אפשר היינו אומרים כן, אבל כיון דאשכחן דהרמב”ם וכו’ וכן דעת רש”י וכו’ א”כ פשיטא דאין יכולים לסמוך על הרמב”ן נגד הרמב”ם ורש”י והר”ן. וכ”ש דאפילו להרמב”ן אין יכולים ליטלו לכתחילה משום מוקצה וכו’. 4*

גם מה שכתב, דטבל בזמן הזה דרבנן ואתרוג של דמאי יוצאין בו לב”ה, אינה טענה דשאני דמאי דאי בעי מפקר לנכסיה וכו’ משא”כ טבל. 5*

גם מה שכתב, דכיון שאינו חותך האתרוג לאכלו וכו’ והביא ראיה מהרמב”ם, ראיה זו איני מכיר דהתם לא קאמר הרמב”ם גומר פרותיו לאכלן למעוטי גומר אתרוג למצוה, אלא הרמב”ם איירי, למעוטי גומר פרותיו למכרם וכו’. וסיים הכפו”ת דכיון שטענותיו של המהרשד”ם אינם מספיקות וכו’, לכן צריך להזהיר ליהודים בעלי ההחזקות שבא”י שחותכים האתרוגים מן האילנות ונגמרה מלאכתם בידם, שיפרישו תרומה ומעשר מהם, שבאתרוג של טבל אין יוצאים בו ידי חובתם וכו’. וכל שכן דאפילו הרמב”ן לא הכשיר אלא בדיעבד אבל לכתחילה ודאי אין יוצאים בו ביו”ט דאסור לטלטל הטבל משום מוקצה כנ”ל. ע”ש.

והנה במה שכתב הכפו”ת לאסור האתרוג משום מוקצה עי’ בספר בית מאיר (על  השו”ע סי’ תרמ”ט ס”ה) שכתב, דאין אלו אלא דברי תימה דאם מותר לצאת בו והוא אתרוג של מצוה מה מוקצה שייך בו.

גם במה שדחה הכפו”ת את מה שחידש המהרשד”ם דכל שאינו חותך לאכלו אינו באיסור טבל והביא ראיה מהרמב”ם, ועל זה כתב הכפות דמה שכתב הרמב”ם שם הוא רק למעוטי גומר פרותיו למכרם אבל לא למעוטי גומר אתרוג למצוה. עי’ בבית מאיר שם דבזה הדין עם המהרשד”ם, דאין הבדל בין קוצר למצוה לקוצר למכור. אלא דהעיר הבית מאיר דמ”מ חייב בתרו”מ מדרבנן גם בגומר למכרם. ואף דכבר דימה המהרשד”ם אתרוג של טבל בזמן הזה לאתרוג של דמאי לב”ה, בזה הצדק עם הכפו”ת דאינו דומה, דשאני אתרוג של דמאי דאי בעי מפקר לנכסיה. וגם האור שמח הצדיק את הכפו”ת בזה ע”ש.

ובעיקר דינו של המהרשד”ם עי’ באור שמח (פ”ח לולב ה”ב) שהאריך בעמקות נפלאה להוכיח דלוקטו למצוה הוי כלוקטו לאכילה וחייב בתרו”מ מן התורה. ע”ש.

ו. מסקנא דדינא:

מכל  הנ”ל עולה דקשה מאד להתיר אתרוג של טבל  עכ”פ ביו”ט ראשון דכולם חולקים על הרמב”ן בזה כמו שכתב הכפו”ת. ועי’ במנחת יצחק (ר”ז סי’ מ”ה) שהעיר דמ”מ בשאר ימים, אדרבא הרמב”ם דפסל בשאר ימים הוי יחידאה, וכולם מכשירים בשאר ימים אף לברך עליו. אלא דציין דלא כך משמע מהמ”א, ובמ”ב בשעה”צ (אות מ”ב) הסיק דיש ליטול אתרוג של טבל בא”י בלא ברכה. ודקדק המנח”י דהמשמעות שבין ביו”ט ראשון ובין בשאר ימים יטלו בלא ברכה. והיינו דיטול ביו”ט ראשון משום שיטת הרמב”ן. ולא יברך אף בשאר ימים משום שיטת הרמב”ם.


1) וע’ במנח”י (ח”ז סי’ מה עמ’ קי”ג טור ב’) שהסביר אליבא דתוס’ למה לא נגיד ה”מיגו” גם לעניין השותפין, דבידו להפריש תרו”מ על אתרוג אחר, באופן שבאתרוג זה לא יהיה כלל שותף עם הכהן והלוי, על פי מה שכתב הר”ן דטבל כיון דאסור עד שיפריש עליו ממקום אחר, כשהוא נוטלו לצאת בו א”א לומר דליהוי דידיה משא”כ לעניין היתר אכילה בידו להפריש מאתרוג זה מיניה וביה. ועי”ש.

2) וע’ במנח”י (שם)  שרצה לומר דכך שיטת הראב”ד הובא בריטב”א, אבל לענ”ד אינו מוכרח, שהרי יש מ”ד דערלה אינו פסול רק ביום הראשון, ועי’ בשלטי גבורים ומאירי ואכמ”ל.

3) אבל יהיה חלוק בין רש”י לתוס’ באתרוג של טבל השייך לכהן דלרש”י פסול ולתוס’ מותר כמבואר בתוס’ פסחים בשם הרשב”א.

4) וע”ש בכפו”ת בתחלת ד”ה של דמאי שכתב, דגם הרמב”ן לא אמר דאפשר לסלק הכהן באתרוג אחר אא”כ יש לו אתרוג אחר, אבל אם אין לו אתרוג אחר מודה הרמב”ן דאינו יוצא י”ח.

5) תדע דדמאי לב”ש פסול אף דהוא מדרבנן.