לוגו בית המעשר
|

איסור חדש פ”ה (חדש במשקין ח”א)

א' ניסן התשנ"ז | 08/04/1997

(פורסם ב’תנובות שדה’ גיליון 11 לצפייה בגיליון לחץ כאן)

 

תוכן ענינים:

הקדמה על תהליך יצור הבירה.

א. דין משקה בעי ילפותא בפני עצמו לענין טעם כעיקר.

ב. מסוגיא דחולין ק”כ משמע דמשקין היוצאים מאוכלין אסורים מדאוריתא.

ג. שיטת הרא”ש בתשובה.

ד. בשיטת הרמב”ם נחלקו הלח”מ, מחנ”א, והכ”מ.

ה. שיטת החינוך  ושיטת הריב”ש וראיתו מטיפת חלב שנפלה על חתיכת בשר.

ו. שיטת הגאון הפני יהושע.

ז. שיטת הגאון חכם צבי.

ח. ראיה מברכות ל”ח לשיטת הפנ”י.

ט. ישוב הראיה וההגדרה בענין ברכות – איסורים.

י. מביא הכרעת האחרונים תשואות חן. האבני נזר. דלתי תשובה ורב פעלים.

יא. שיטת הלח”מ בפי’ המשניות. שדין משקים מותרים אף מדרבנן. ודחית האחרונים לדבריו.

יב. העולה מן האמור.

יג. מסקנת הדברים.

הקדמה:

הבעיה הבולטת בייצור הבירה בכשרות היא איסור חדש, שהרי הבירה או השיכר בלשון הדורות הקודמים, שלא כמוצרים דגניים אחרים מיוצרת בדוקא מתבואה הנזרעת באביב בה מצויים החששות. מלבד השמרים והאנזימים השונים וחשוב להקדים תחילה מהות ואופן חומרי הגלם המשמשים את הכנת הבירה ואביא כאן תאור דרך הפקת הבירה, (ונעזרתי בפרטים טכנים אלו במאמר צוהר לתעשיה  לג. צביון “תהודת כשרות” מס’ 11).

לתת שעורה: מרכיביה העיקרים של הבירה הינם 1)  מים. 2) אלכוהול הנוצר מתסיסת סוכר אשר מוצה מלתת שעורים.  3) תמצית של צמח הכישות המעניקה לבירה את טעמה המריר, המיוחד.

שלבי היצור: שלב א – הכנת לתת השעורה – המאלט. השעורה המשמשת להכנת הלתת הנה בד”כ שעורה מזנים מיוחדים אותם מגדלים במיוחד לצורך הכנת לתת הבירה. (שני סוגי השעורה השימושים הינם שעורה שש טורית הגדלה במערב התיכון של ארה”ב, בקנדה, באירופה, ובאוסטרליה, והשעורה הדו טורית. הגדלה במזרח הרחוק ובאירופה). תהליך הלתיתה מתחיל בהשריית גרעיני השעורה במים בטמפרטורה  של 75 – 60 מ”צ. המוחלפים מספר פעמים, התהליך מסתיים עם הגעת שיעור הלחות שבגרעינים ל – 45%. לאחר מכן מאחסנים את הגרעינים במתקן אליו מוזרם אויר לח. במשך 6 – 4 ימים נובטים גרעני השעורה ומתחילים להתפתח בדומה לגרעינים הנזרעים באדמה. תוך כדי ההנבטה מתבצע תהליך פירוק חומרים ההופכים לאלכוהול ולפחמן דו חמצני ע”י השמרים המצויים באופן טבעי באויר ובגרעינים. עם סיום הלתיתה מייבשים אתהגרעינים בתנור. טמפרטורת הייבוש קובעת את צבעה של הבירה, שכן ייבוש בטמפרטורה גבוהה הופך חלק ממולקולת הסוכר לחומר כהה. הגרעין היבש מתקבל לאחר הקליה יציב למדי, ניתן לשלוח אותו למרחקים ולאחסנו משך שנה או יותר. עובדה זו מאפשרת עקרונית לגופי הכשרות לדרוש לכתחילה לייצר את הבירה בתקופת החורף מתבואה שנזרעה באביב שלפני האביב הקודם, וגילה נע בין שנה וחצי לשנתיים.

שלב ב:  מיצוי חומרי הלתת  והכישות – (Brewing)

כאן מתחיל ייצור הבירה עצמה. המתחיל בטחינת הלתת לקראת מיצוי העמילנים והסוכרים שבו. לאחר הטחינה עובר הקמח תהליכים של ריסוק, לישה ובישול במים בטמפרטורות שונות אשר במהלכו מתפרקים החומרים לסוכרים. עם סיום הבישול עובר הנוזל סינון המותיר אחריו נוזל צלול הנקרא Wort  הנוזל מרוכז במתקן ענק – Wettle ועובר הרתחה במהלך החימום מוסיפים לנוזל את הכישות לגבי כשרות הכישות, הוא מיובא מחו”ל כך שאין בעיה של מצות התלויות בארץ. אולם יתכן שימוש בתמצית כישות בה ממיס אלכוהול את חומרי הטעם של הצמח, ומקורו של האלכוהול טעון ברור (חשש סתם יינם). עם סיום ההרתחה עובר הנוזל סינון נוסף להסרת עלי הכישות.

שלב ג’ תסיסת השיכר ע”י השמרים:

השמרים (מיקרואורגנזימים המורכזים במסות ענקיות העושות אותם ל”מוצר שימושי”). ניתנים למי הבירה ומתהליך זה העובר על סוכר הגלוקוז בגוף השמריםהופך לפחמן דו חמצני ולאלכוהול. במהלך התסיסה נחלקים תאי השמרים ונוצרים תאים חדשים, [עודפי שמרים נאספים מכלי התסיסה ומשווקים כחומר מזין מסוג המוצרים הנמכרים בבתי הטבע, וכחומר טעם במרקים ובחטיפים.למותר לציין שכל שילוב של שמרי בירה במאכלים עושה אותם לחמץ, ובאיזהו מקומן גם לבעית איסור חדש]. ריכוזם של השמרים הללו מתבצע לעתים בעזרת צנטריפוגה ולעתים בעזרת ג’לטין, או חומרי קרישה צמחיים. גז הפחמן הדו חמצני הנוצר במהלך התסיסה נכלא חלקו עם משקה בכלי סגור ומתמוסס בבירה, הלחץ הנוצר על ידי  הגז שבין פני המשקה לבין מכסה כלי האחסון, מגדיל את כמות הגז המתמוססת במשקה. היווצרות קצף מן הגז ומאויר החודר לכלי התסיסה מחייבת שימוש בתכשיר אנטיפואם הטעון לכתחילה הכשר אם כי הוא בטל במשקה בשישים.

א. דין משקה בעי ילפותא בפני עצמו לדין טעכ”ע:

ראשית היה פשוט לאסור מדין טעם כעיקר, דנקטינן להלכה כדעת הפוסקים דטעם כעיקר דאוריתא. ואף שהוא טעמו של איסור חשיב כגופא של איסור וילפינן לה מדין “משרת  ענבים” ליתן טעם כעיקר לכל התורה כולה, וסוגיא ערוכה היא בפסחים (מ”ד). וא”כ בנדו”ד שלשיכר יש טעם השעורה, האסורה מאיסור חדש יש לאסור כדין התבואה גופה. ולכאורה הדברים פשוטים, אומנם התוד”ה ורוטבן (חולין קי”ב) חילקו שהילפותא הנ”ל ממשרת ענבים. ילפינן לדין טעכ”ע באוכל המאכל ממש שיש בו מטעם האיסור, אבל משקין לחודייהו בעינן ילפותא אחריתי, ובזה תירצו קושיתם אמאי גבי טומאת שרצים שאסרו חז”ל צירן ורוטבן מדכתיב הטמאים, ה’ יתירה, והקשו התוס’ תפ”ל דהוי טעכ”ע? ותירצו דבעינן הדרשה למילף צירן וכו’ עכת”ד. הרי שלמשקה בעינן ילפותא בפני עצמה. (וע”ע תוד”ה אלא פסחים (כ”ד)  ובראש יוסף ובפני יהושע והרש”ש שם בפסחים מש”ב).

ב. דין משקין היוצאים מפירות איסור:

ומצאתי סוגיה ערוכה לעניננו בגמ’ חולין (ק”כ): הטבל והחדש וההקדש והשביעית והכלאים כולן משקין היוצאין מהן כמותן, ופרש”י ד”ה החדש, קודם שקרב העומר ועושה שכר מן השעורים ושאלה הגמ’ מנלן, וכי תימא ליגמר מהנך (כלומר מחלב וחמץ ונבילה דילפינן התם מקרא דכתיב נפש גם כל חד לרבות את השותה) מה להנך שכן איסור הבא מאליו הוו, תינח הכא דאיסור בא מאליו היכא דלאו איסור הבא מאליו מנלן גמרינן מביכורים. ע”כ. הרי דילפינן דמשקין היוצאים מהן כמותן, ודין המשקה כדין הפרי וה”ה באיסור חדש.

ג. תשובת הרא”ש:

הרא”ש בתשובה כלל  כ’ סי’ כ”ו. כותב וז”ל: ששאלת על אילפס חולבת אם יכולים לתת למטה בכירה תחת קדירה של בשר, נ”ל שאסור ואפילו בדיעבד אם נעשה הייתי אוסר הקדירה כי הזיעה העולה מן האלפס הוא כמו חלב כדתנן בפ”ב דמכשירין מ”ב מרחץ טמאה (של מים שאובין) זיעתה טמאה, טהורה (כגון של מי מעין) בכי יותן. בריכה שבבית והבית מזיע מחמתה אם טמאה זיעת כל הבית שמחמתה טמאה… מכל הלין שמעינן דזיעה היוצאת מן הדבר חשובה כאותו דבר, נמצאת זיעת האילפס חולבת היא כחלב והו”ל כטיפת חלב שנפלה על קדירה מבחוץ שאוסר הקדירה וכו’. וכתב בס’ שארית יהודה (חאו”ח סי’ נ”ז) דכוונת הרא”ש הוא לאסור מהתורה שהרי כתב המהר”ם טיקטין דזיעה אסורה משום טעם כעיקר. וכן מוכח מד’ תרומת הדשן, ושו”ת חכם צבי סי’ כ’ ע”ש. והוב”ד לקמן (וע”ע בקובץ בכורי יוסף כרך ב’ עמ’ פ”ה – פ”ט)  עכת”ד.

ד. דעת הרמב”ם:

הרמב”ם בהלכות מא”ס פ”י הכ”ב כתב הטבל והחדש… והערלה משקין היוצאין מפירותיהם אסורים כמותן ואין לוקין עליהם חוץ מיין ושמן על ערלה וכו’ ע”ש. והלחם משנה שם אחרי שנתקשה הרבה בד’ הרמב”ם ביאר שיטתו דס”ל דסוגיא דחולין קכ’ אתיא כד’ אביי בפסחים כ”ד: שדחה סיעתא דרבי זירא לר’ יוחנן, דכל איסורין  שבתורה אין לוקין עליהם אלא דרך הנאתן או דרך אכילתן, מערלה. דשמא בערלה הוי טעמא משום דהוי זיעה בעלמא, ולכן בעי בגמ’ מנלן דמשקין היוצאים מהם כמותן  בכלאים לשי’ תוס’, או בהקדש לשי’ רש”י, לימא דזיעה בעלמא הוא ואפילו איסורא ליכא, ואיצטריך למילף מביכורים או מתרומה. (ולרבי  אליעזר הוי כמותם בכל הפירות ולרבי יהושע דוקא בזיתים וענבים) אבל לר’ יוחנן בפסחים שהלכה כמותו, מפרשים אנו משנה דערלה שאין לוקין על המשקין משום דהוי שלא כדרך הנאתן אבל מ”מ אסורים מהת’, שכל שאוכל שלא כדה”נ, איסורא דאורי’ מיהא איכא. וברייתא דטבל והקדש איתא ככולי עלמא ובכל הפירות משקין היוצאים מהן כמותם, דאיסורא דאורי’ מיהא איתא אף דהוי שלכדה”נ אלא שאינו לוקה. וס”ל להרמב”ם דהלכה כסוגיא דחולין עכת”ד. וכדבריו מבואר גם בפי’ קרית ספר שם, וע”ע במחנה אפרים ע”ד הלח”מ, ובמאירי פסחים כ”ד מש”ב. אולם מרן הכ”מ שם כתב הטבל והחדש… אסורים כמותן, ברייתא חולין ק”כ. ואע”ג דיליף התם מקראי משמע לרבינו דאסמכתא בעלמא היא, וכדתנן (סוף תרומות) אין סופגים את המ’ משום ערלה אלא היוצא מן הזיתים ומן הענבים וה”ה לאינך דמאי שנא עכ”ל. ומדבריו מבואר שאפילו משקה היוצא מגוף הפרי אינו אסור אלא מדרבנן מטעם זיעה בעלמא הוא.

ה. שיטת החינוך והריב”ש:

בחינוך מצוה רפד’ נקט להדיא הכי, משקין היוצאים מפירות שהם טבל אסורים כמותן, ומ”מ אע”פ שהם אסורים מן התורה אין חיוב מלקות על המשקין, אלא על גוף הפירות, חוץ מיין ושמן שלוקין עליהם. וכו’ ע”ש.  וכן מוכח מדברי הריב”ש סימן רנ”ה. דמשקה העולה מן הזיעה הוי כאותו דבר המתבשל. משום הזיעה של האיסור שבו. ע”ש. והביא ראיות לזה ובכלל ראיותיו הוא מדין טיפת חלב שנפל על חתיכת בשר בקדירה וניער  וכיסה  וכו’ דהכל מצטרף לבטל החלב, וטעמא הוא משום זיעת כיסוי, ההבל מתפשט בכל החתיכות ומתערב בכולן, אלמא הזיעה הוא כאיסור עצמו ע”ש.

ו. שיטת הפני יהושע:

והגאון פני יהושע בקונטרס אחרון סוף מסכת קידושין כתב תשובה מקיפה בענין זה ובכוחא דהתירא התיר השיכר, באותם מדינות ועיקר תוכן דבריו מיוסדים, דמשקין היוצאים מן התבואה האסורה אין בהם אלא איסור דרבנן (ונפק”מ להקל בספקו, כמבואר שם), ומקורו מסוגיא דפסחים כ”ד אמר רבי יוחנן כל איסורים שבתורה אין לוקין עליהם אלא דרך הנאתם (ולכן אם הניח חֵלב דשור הנסקל ע”ג מכתו פטור). א”ר זירא אף אנן נמי תנינן, אין סופגים את הארבעים משום ערלה אלא על היוצא מן הזיתים ומן הענבים בלבד, ואילו מתותים ותאנים ורימונים לא, מאי טעמא לאו משום דלא קאכיל להו דרך הנאתן, א”ל אביי בשלמא אי אשמיענן פרי גופה דלא קאכיל ליה דרך הנאתו שפיר אלא הכא משום דזיעה בעלמא היא עכ”ל. הרי דמוכח דמשקין היוצאים מן הפרי זיעה בעלמא הם וגרועים בדינם מדבר שלא כדרך הנאתו ובדבר שלא כדרך הנאתו איתא התם דאין לוקין עליו ופרשו התוס’ שם ובשבועות כ”ב, ועוד דוכתי דאין כונת הדברים שאסור באיסור תורה אלא שאין לוקין עליו, אלא שאינו אסור אף מדאו’, וא”כ כ”ש במשקין דהוי זיעה בעלמא שאינם אסורים אלא מדרבנן. והרחיב לבאר שיטתו זאת ע”ש.

ז. שיטת החכם צבי:

לעומת זאת הגאון חכם צבי בשו”ת סי’ כ’ אחר שהוכיח מסוגיא דחולין ק”כ הנ”ל איפכא, כתב וז”ל: ובהכי ניחא לי מה שיש לדקדק בדברי התוד”ה אלא (פסחים כ”ד:) תימה לר”י דבחולין יליף מקרא וכו’ אמאי נטרי בהאי פרכא לאביי ולא קשיא להו אר’ זירא דקדים, אלא דהך סוגיא דחולין בלאו הכי לא אתיה כר’ זירא דכיון דבהך סוגיא אמרינן דבהרבה איסורים כגון הנך דקחשיב משקין היוצאים מהן כמותם וא”כ אדמייתא ר’ זירא סייעתא לדברי ר’ יוחנן מערלה, לקשי ליה מכל הנך איסורים דאמרינן בהו משקין היוצאים מהן כמותן, אלא ודאי ר’ זירא לא שמיע ליה הך סוגיא דחולין עכת”ד. הרי דס”ל לחכם צבי דסוגיות דחולין ופסחים פליגי אהדדי והלכתא כסוגיא דחולין ק”כ.

ח. מברכות ילפינן שמשקין זיעה בעלמא:

אולם הגאון פנ”י בק”א סוף קידושין: הוכיח איפכא מסוגיא דברכות, דחזינן התם דדין המשקה שונה מדין הפרי דאיתא בגמ’ דף ל”ח. שאמר מר בר רב אשי דמברכים על דבש תמרים ברכת שהכל כיון דזיעה בעלמא היא, (כר’ יהושע דפליג אר’ אליעזר בדין שותה בתרומה, והלכה כר’ יהושע). וא”כ גם לנדו”ד אין דין השיכר חמור כ”כ (מאיסור תורה) כמו התבואה (אף דעכ”פ ס”ל דאסור מדרבנן ע”ש ובמ”ש בד’ הרמב”ם). אולם יש מקום גדול לחלק בין הלכות ברכות דכיון שאינו עומד למשקה וגם גוף הפרי איננו ולכן לא מקרי פרי וברכתו שהכל, משא”כ לשאר איסורים דקימ”ל טעם כעיקר אזלינן בתר טעמו. וכ”כ הגאון חכם צבי סי’ כ’, ושו”ת שער אפרים או”ח סי’ ד’ ע”ש.

ט. ישוב הראיה וההגדרה בענין ברכות – איסורים:

ועוד חילוק גדול יש כאן שאף את”ל דדין ברכות ואיסורים לע”ז שוים, מ”מ גם בה’ ברכות יש חילוק בין משקין היוצאים מן הפרי בלי בישול, לבין משקין היוצאים מן הפרי ע”י בישול, דבבישול לכו”ע דינו כדין הפרי, כמבואר בסוגיא ברכות דף ל”ט גבי מיא דסלקא, סלקא. דהיינו שמברכים על מימהם כמותן (ברכת בורא פרי האדמה), וכ”פ הרא”ש ועוד ראשונים שם בסוגיא דברכות. וע”ע בטוש”ע או”ח סי’ רב ס”ב. והקשה הרא”ש (ברכות פ”ח הי”ח) והרי אמרי’ (לעיל ברכות ל”ח) דדבש תמרים ברכתו שהכל כיון דזיעה בעלמא הוא. ותירץ דהכא בישל  המשקה עם הפרי והוי ברכתו כדין הפרי. עכ”ד. וה”ה לנדו”ד דכיון שנתבשל השיכר עם השעורה מאיסור חדש אסור המשקה כדין המאכל (הפרי), וכמו שביארנו שתבואת שעורים וכל ה’ מיני דגן אסורים באיסור תורה ולדעת מרן בכל גוונא, וה”ה למשקה היוצא ממנו. [ואל יקשה בעיניך מדברי התד”ה הא”י (שם לעיל ל”ח) דכתבו שבשיכר שעורים לא מברך במ”מ (אף שמבושל עם הפרי) משום דלטעמא עבידי. ע”ש ועפ”ד הו”ל לברך כברכת הפרי, יש לחלק כמ”ש המרדכי שם אות קכ”ה וז”ל: ודוקא ירקות שהמשקה שיוצא ממנו עיקרו לטבול קאי וחשיב מאכל כמקודם דהא אמרי’ שבת (קמ”א), משקה הבא לאוכל כאוכל דמי אבל מי תותים ויין תפוחים שעומדים אחר סחיטתם לשתיה מברך שנ”ב. וכו’ ולכן השיכר (לענין ברכה, בלבד) אין דינו כמשקה וברכתו שהכל, מ”מ לענין איסורים משקה הבא ממנו כמותו. ודוק]

י. הכרעת האחרונים:

ראה שו”ת תשואת חן סי’ כ”ו דכתב וז”ל: ולענ”ד נכון וברור דנהי דלענין ערלה לא הוי שתיה בכלל אכילה דיליף פרי פרי מביכורים לר’ יהושע היינו שאין סופגין את הארבעים משום אכילת ערלה כיון שלא אכל  את הפרי אבל משום הנאה אסור מהת’ דהא נהנה מן הפרי רק שאין סופגים את הארבעים דהא הנאה הוי כמו חצי שיעור כיון דהוי שלא כדרך הנאתן, אבל מ”מ איסורא דאוריתא יש בו. ובדרך זו יישב קושיות רבות בד’ התוס’ והגמ’ ע”ש.

והביא ראיה מדעת הר”ש דשיכר של שעורים חייב עליו כרת בפסח, אמנם לענ”ד אחר המחי”ר זה אפשר לדחות כיון שלענין איסור חמץ הדבר ברור שהמשקה היוצא ממנו בין ע”י בישול בין ע”י סחיטה הוא כמותו, דומיא דשרצים דאמרינן בהו הטמאים לאסור צירן… ולא שייך בהו כלל קולא דזיעה ואסור הוא מהתורה בין אם יסחט החמץ או מי בישולו, וכן כתב הג’ חכ”צ שם בתשו’, דהוי כזית בכדי אכילת פרס, וכ”פ השו”ע (סי’ תמ”ב, ס”ה). שכר של שעורים חייב לבערו דטעם כעיקר דאוריתא, וכתב המג”א שם עיין מ”ש בח”א  תערובות חמץ עוברים עליו בבל יראה, כ’ המ”מ דוקא שיש בו כזית בכדי אכ”פ וזה עיקר, וי”א אע”פ שאינו עובר באכילתו חייב בביעורו שהרי יש שם כזית חמץ, והכ”מ הסכים לי”א והנה לפי סברת המ”מ נראה דבשיכר דחייב לבערו איכא כזית בכדי אכילת פרס. ואף להכ”מ מ”מ יש בו משום טעם כעיקר מדאוריתא, והנה התוס’ בפרק כיצד מברכין כ’ דבשיכר שלנו אפשר דאיכא כזית בכא”פ, והנה באמת התוס’ בפסחים הקשו על הך שינויא דר’ זירא, דשאני התם דזיעה בעלמא, תימא הא טעם כעיקר דאורי’ ומסקי בתימא. עכ”ל ע”ש.

ועוד ראיתי בשו”ת אבני נזר (חיו”ד סי’ שפ”ו אות ו’) הביא ד’ הלח”מ שהתיר שיכר חדש בזה”ז מסוג’ דפסחים הנ”ל דמשקין חשיבי שלא כדרך הנאתן ואין בו איסור תורה עכ”פ, ודחה דבריו דליתא, דבחדש דילפינן מחמץ חלב נבילת עוף טהור דמשקין היוצאים מהם כמותו כבש”ס חולין שם דמשקה חשיב פרי, ומשקה זו דרך לשתותו. עכ”ד. ובערוך השולחן יו”ד שם. כתב דלהוציא משקין מתבואה ופירות אין לך דרך הנאתו יותר מזה ומעשים בכל יום יוכיח אלא… עכ”ד. ע”ש בביאור הסוגיא דביאר בדרך התשואות חן הנ”ל ע”פ המבואר. אבל לענין איסורא ודאי דאסירי המשקין היוצאין מן החדש, ואף מד”ת.

וכן פסק בס’ דלתי תשובה (הביאו השד”ח שם) והוסיף דהכא ודאי דאסירי המשקין ודינם כדין התבואה דהא קמ”ל בה’ ברכות בשי’ הראש דס”ל דמשקה היוצא ע”י בישול טעם גמור הוא ולא זיעה (והכי איפסק הלכתא בשו”ע או”ח סי’ רב ס”ב) ולכן מסקנה דמילתא דהשיכר העשוי מתבואה חדשה אסיר מה”ת. וגם לרשב”א בברכות (הקישה גבי דתרומה לביכורים) מודה בהכי כיון דדרכן דרך הו”ל כטעם הפרי עצמו, וכמש’ בד’ רש”י ע”ש. ועוד כיון דגם מעמידים את השיכר ממאלץ שעורים הו”ל דבר המעמיד (והרי הוא כאילו בעין) כדאיתא באו”ח סי’ תמ”ז וכו’ ע”ש. עכ”ד.  ומצאתי שהלך בדרך זו בשו”ת רב פעלים יו”ד ח”א סי’ כ”ד וז”ל: הנה פשוט שהזיעה של איסור אסורה כמו ממשו של איסור, וכ”פ מרן בשו”ע יו”ד סי’ קכ”ג סעיף כ”ד, אגואה אדריינטי של עכו”ם אסור בהנאה כיין עצמו. ע”כ. ועיין תשב”ץ ח”ג סי’ רצ”א, ותשובת מהרמ”ב שרמז עליהם בשיורי ברכה שם אות טו”ב. ובאמת דין זה דזיעה הוא פשוט כביעתא בכותחא, דהרי קימ”ל בדיני או”ה דכיסוי הקדירה נאסר מחמת זיעה העולה ונבלעת בו אע”פ שאינו נוגע בגוף האיסור וזה ברור, וגדולה מזו תמצא שאפילו לענין קידוש חשיב השכר שהוא זיעה משקה גמור וכמש”כ הג’ בית יעקב סי’ נז’. וע”ש מה שכתב לאסור גם בזיעה דזיעה עכת”ד. וגם מס’ תורה לשמה סי’ קכ”ט מוכח דס”ל כהנ”ל ודוק כי קצרתי.

יא. שיטת הלח”מ בפהמ”ש:

איברא דבש”ך שם ס”ק ו’ הביא ד’ הלחם משנה סוף מסכת תרומות שהאריך למצוא היתר על שיכר שעורים הנעשה מחדש מטעם דמשקה היוצא מן הפרי אין דינו כדין הפרי דאסור אלא להיתר, וקשה ע”ד מסוגיא דחולין הנ”ל דלהדיא מוכח דמשקין היוצאים מהם כמותם.

וחפשתי אחר מקור דבריו  ומצאתי העתקת לשונו (בשו”ת מנח”י ח”ח עמ’ רנ”ט) ומבואר התם דבנה היתרו ע”פ סוגיא דברכות (דף ל”ח.) דמברכים ברכת שהכל על דבש תמרים כשי’ רבי יהושע. וכתב ע”ז ומכאן ראיה לשיכר שעושים משעורים דשרי, ואינו אסור משום חדש. (וכיון דבה’ ברכות משקין היוצאים מהם לאו כמותם ה”ה הכא גבי איסורא דחדש), והא דאיתא איפכא בחולין (ק”כ.) התם בשיטת רבי אליעזר קאזיל דפליג (ארבי יהושע) ולדידיה יליף מביכורים ותרומה. אבל לרבי יהושע (דקיימינן כוותיה) גם בביכורים ותרומה גופיהו משקין היוצאים הם אינם כמותם.

ולשיטתו שיטת הרמב”ם והר”ן דהלכה כרבי יהושע (דמשנה בתרומות פי”א מ”ב) ולכן אין לוקין ודין המשקין אינו כדין הפרי מדאוריתא אלא מדרבנן. אבל דעת ראבי”ה דשרי אף לכתחילה בכה”ג, וע”ז סמך יתידות התירו ודחו דבריו הפוסקים בשו”ת חכם צבי סי’ כ, וחק יעקב סי’ תכ”ט, ובשו”ת כנסת יחזקאל סי’ נ”א והביאם הגאון פני יהושע שם. ובש”ך שם, ג”כ העיר דמהרא”ש ותרומת הדשן משמע כל בתר איפכא.  וגם דבריו הכא סתרי לדבריו בפי’ על הרמב”ם פ”י מה’ מא”ס הכ”א ע”ש וראה באורך מש”ב בשו”ת מנח”י עמ’ רנ”ט שהביא דבריו מב”מ והאריך בשו”ט בדבריו. וד”ב.

יב. העולה מן האמור:

שיטת הלח”מ בפירוש המשניות (שהביא הש”ך יו”ד שם) שס”ל דמשקין היוצאים מהם אינם כמותן ואין איסור כלל אף מדרבנן, ובזה חלקו עליו כל הפוסקים כמ”ש במחצית השקל דמוכח מדברי הש”ס ופוסקים דמשקין היוצאים משל חדש כמותן, וכמ”ש בחק יעקב שם. ואף הפנ”י דפליג עליה במה שהתיר אף מדרבנן, וס”ל להפנ”י בתשובה ארוכה שכתב בענין זה בקונטרס אחרון סוף מסכת קידושין, שאיסור דרבנן יש כאן. ועומדים בשיטתו כמה אחרונים. אולם לעומתם חזינן מדברי הרא”ש בתשובה החינוך מצוה רפ”ד ותרומת הדשן הריב”ש בתש’ סי’ תנ”ה, ולח”מ ומחנ”א בדעת הרמב”ם, והג’ חת”ס חולין ק”כ. ד”ה וזה נ”ל, ויו”ד סי’ קיד ד”ה עוררני, ובדרשותיו דף רמ”א ע”א, והגאון חכם צבי תשו’ כ’, שארית יהודה, והגאון הגרי”ח בשו”ת רב פעלים, שמשקין היוצאין מהן אסורים כמותן.

יג. מסקנת הדברים:

ע”כ נראה דיש להחמיר ולהשגיח בהשגחה טובה על משקאות המעורבים מתבואה חדשה שלא עבר עליה ט”ז בניסן, כגון בירות וכיוצ”ב. ואף אם לא באיסור תורה נגעו בה איסור דרבנן מיהא איכא. וגם לאחינו האשכנזים אין מקום להקל בזה לכתחילה, וכמ”ש בשו”ת כנסת יחזקאל חיו”ד סי’ מ”א אחר שדחה שי’ הלח”מ בפיה”מ הנ”ל כתב וז”ל: על חדש אין מי שחולק שמשקין היוצאים ממנו אסורים, וכ”פ הרמב”ם. ובגלל כן בני וחתני ותלמידי הרבנים במדינת פולין דשו היטב היטב לגז”ש בכל בתי כנסיות להזהיר את בני ישראל אולי ינזרו מתבואת חדש של ישראל עד אחר יום הנף. עכ”ד ע”ש. והנלע”ד כתבתי וה’ יאיר עיננו בתורתו אמן.