לוגו בית המעשר
|

אורז ודוחן גמר מלאכתן

א' אב התשנ"ח | 24/07/1998

(פורסם ב’תנובות שדה’ גיליון 19 לצפייה בגיליון לחץ כאן)

 

[שביעית פ”ב מ”ז מובא במסכת ר”ה יג,ב]

קיי”ל להלכה ששנת המעשר ביבולים נקבע לפי עונת המעשר, בפירות אזלינן בתר חנטה שהיא שליש גידול כידוע, ובירקות אזלינן בתר לקיטה. אמנם באורז ודוחן נתחבטו הראשונים בפירוש הסוגיא בר”ה (י”ג ע”ב) ומצאנו כמה שיטות בראשונים וכדלהלן.

א. שיטת התוס’

שיטת התוס’ (שם ד”ה ויצבור גורנו לתוכו) דר’ שמעון שזורי מודה לחכמים באורז ודוחן ופרגין ושומשמין דאזלינן בתר השרשה (ועיי”ש שהקשו אמאי רש”ש אזיל בתר השרשה כיון דס”ל “יש בילה” ונשארו בתימא, עי”ש), וכן היא דעת רש”י (ד”ה אישתמיטתי’) שכ’ בא”ד: אבל במיני קטניות (כוונתו – נראה – דעל פול המצרי קאי, עיי’ש בסוגיא) פליגי, דרש’ש אזיל בתר השרשה ורבנן לא אזלי, למדנו דאשכח שמואל תנא דלא אזיל בתר השרשה בקטניות אלא אחר גמר פרי ועלי’ סמיך [שמואל] לפלוגי עלי’ דרש”ש ועלי’ דהא מתניתין דתנינן לעיל האורז והדוחן שהשרישו וכו’ ע”כ [ובהא דשמואל פליג אמתניתין דאורז ודוחן כ”כ ג”כ התוס’ שם ד”ה אחר גמר פרי, “ושמואל פליג נמי אמתני’ דאורז ודוחן וס”ל דאזלינן בתר גמר פרי, ודלא כרבנן ורש”ש דס”ל דאזלינן בתר השרשה, וכ”כ ג”כ שם בד”ה הוה אמינא (דף יד,א), ועיי’ש בד”ה אחר גמר פרי שהקשו שמואל דאמר כמאן, ולד’ רש”י הנ”ל מתורצת קושיתם דאשכח שמואל תנא דפליג ארש”ש ועלי’ סמיך לפלוגי עלי’ וכו’ וכנ”ל, וכ”כ המהרש”א בפירש”י (ד”ה מתוך שעשויין פירכין) בא”ד: כצ”ל, משמע לי’ [לרש”י] דשמואל דקאמר הכל הולך אחר גמר פרי, באורז ודוחן נמי קאמר לה וכ”כ התוס’ לקמן ודוק’ עכ’ל.]

וטעם התוס’ דרש”ש מודה לחכמים באורז ודוחן וכו’, משום שדקדקו מסיפא דמתני’ דפול המצרי דסיימה בדברי רש”ש “כיוצא בהם” אלמא דרש”ש ס”ל דפול המצרי, אזלינן בתר השרשה (אע”ג דמקצתו השריש לפני ר”ה ומקצתו אחר ר”ה, ודלא כרבנן דפליגי עלי’ וכמ”ש רש”י הנ”ל) כיוצא בהם דאורז ודוחן וכו’ דאזלינן בהו בתר השרשה. הא להדיא דבאורז ודוחן ס’ל לרש’ש כחכמים דאזלינן בתר השרשה, ואמטול הקשו דמצד הסברה אינו מובן דכיון דרש”ש אית לי’ בילה, למה צריכים ללכת אחר השרשה (דחכמים דלית להו בילה ניחא למה אזלי בתר השרשה, כיון שעשויין פירכין פירכין כמ”ש הגמ’ שם) ונשארו בתימא וכמו שכתבנו לעיל (וצ”ל דגם רש”י דס”ל דרש”ש אזיל בתר השרשה באורז ודוחן, הוא מדקדוק שדקדקו התוס’ מלשון המשנה כנ”ל).

ומצאתי בחפישה יישוב על קושית התוס’ בפי’ יפה עיניים בר”ה שם שכ’ בא”ד: ובענ”ד דבירושלמי קשיא לי’ ארש”ש גופי’ אמאי אזיל בתר השרשה והתני צובר וכו’ וכדמקשו התוס’ הכא ד”ה ויצבור [כלומר דלד’ היפה עיניים קושית התוס’, היא קושית הירושלמי], ומשני התם בירושלמי דמשום שני מעשרות אין לתקן שיהי’ כן לעולם, ולא קאמר רש”ש צובר וכו’ רק לפעמים דרך מקרה עכ”ל, כלומר דדוקא בנידון שנחלקו חכמים ורש”ש בפול המצרי דמיירי במקרה מסויים שזרע בסמוך לר”ה ועי”כ נהי’ שחלק השריש לפני ר”ה, וחלק אחֵר שזרע ממש בערבי ר”ה, השרישו אחרי ר”ה, דנמצא דאי אזלינן בתר השרשה יהיו מעורבבים משנה ישנה ושנה חדשה, ובכה”ג הוא דהקיל רש”ש שיצבור גורנו וכו’ אבל לעשות תקנה קבועה באורז ודוחן וכו’ דעשוין פירכין פירכין, ואי ניזיל בתר שליש כשאר קטניות, יהי’ ברוב פעמים תערובת משתי שנות מעשרות ונצטרך לסמוך על צבירת הגורן, באופן תמידי, לא רצה רש”ש בכך [ואולי משום דגם לדידי’ לא אמרינן דיש בילה ביבש אלא בשעת הדחק ובאקראי ואינו היתר בשופי].

העולה מכל האמור: דלשיטת רש”י ותוס’, שמואל פליג נמי אמתניתין דאורז ודוחן דס”ל בין לחכמים ובין לרש’ש דאזלינן בתר השרשה ואיהו ס”ל דאזלינן בהו בתר גמר פרי [ועיין להלן הגדרת גמר פרי לד’ התוס’], וכוותייהו ס”ל להרמב”ם דפסק (בפ”א דמעש”ש ה”ח) דאורז ודוחן וכו’ הולכין בהן אחר גמר פרי ומתעשרין להבא עיי”ש והיי”ט דפסק כשמואל דפליג אמתניתין דאורז ודוחן וכו’ דאזלא בתר השרשה (ועיי”ש בפירוש הרדב”ז דיישב קושיית התוס’) [דקשה גם על הרמב”ם] דשמואל כמאן, ותירץ ב’ תירוצים (עיין להלן מ”ש אי”ה הגדרת גמר פרי לד’ הרדב”ז עיי”ש).

ושיטת רש”י והתוס’ בדעת רש’ש דגם הוא ס”ל דבאורז ודוחן אזיל בתר השרשה וכד’ חכמים, ובשיטת הרמב”ם לא ברור לי (אם כי מד’ הרדב”ז בפירושו שם משמע דגם הרמב”ם ס”ל הכי, ממה דפסק כשמואל ויישב קושית התוס’ וכנ”ל, אלמא דס”ל דרש”ש ס”ל כד’ חכמים דאזיל בתר השרשה, דאל”כ למה יאמר דפסק כשמואל הול”ל דפסק כשמואל אליבא דרש”ש, ועיי’ש ברדב”ז דיישב קושית הראב”ד דמאחר דהרמב”ם  פסק כשמואל דאזיל בתר גמר פרי, למה כתב ג”כ שצובר גרנו לתוכו דזהו דוקא לרש”ש, ולשמואל אי”צ בכך, דאזלינן בתר גמר פרי, וכולם מתעשרין להבא עיי”ש מה שיישב).

ב. שיטת בעל המאור

אולם בעה”מ (על הרי”ף עמוד 4) בד”ה א”ל, רש”ש קאמרת רש”ש סבר יש בילה, ורבנן סברי אין בילה, ואי קשיא לך הכי קשיא לרש”ש הני כמאן שוינהו רבנן ומאי שנא דאזלי רבנן בתר השרשה [א”ה, זוהי קושית התוס’ ולד’ היפה עיניים זוהי קושית הירושלמי פ”ב דשביעית (הלכה ה’), מתיבין לחונא ב”ח עיי”ש], וי”ל דרש”ש לדבריהם דרבנן קאמר להו, לדידי בתר לקיטה אזלינן דהיינו גמר פרי, וכך ה”ה בשליקט מקצתו לפני ר”ה ומקצתו לאחר ר”ה שצובר גורנו בתוכו אלא לדידכו דאזליתו בתר השרשה, ואמריתו שאם השריש מקצתו לפני ר”ה ומקצתו לאחר ר”ה אין תורמין ומעשרין מזה על זה, והלוא יש להם תקנה בצבירת גרנו לתוכו, עכ”ל. הנה שבעה”מ סובר באמת דרש”ש ס”ל גם באורז ודוחן וכו’ דלא אזלינן בתר השרשה כיון דיכול לצבור גרנו לתוכו, וסובר רש”ש דאזלינן בתר גמר פרי כד’ שמואל [ועיין להלן מה שנעיר בדבריו].

וכן נראה ד’ ר”ח (על ר”ה שם) דס”ל דרש”ש לא אזיל באורז ודוחן וכו’ בתר השרשה שכ’ שם, רש”ש סבר יש בילה ונעשה כולו כאחד, ומתניתין דקתני האורז והדוחן וכו’ לרבנן דפליגי עלי’ וסברי אין בילה, עכ”ל, הא קמן דס”ל לר”ח דמתניתין דאורז רבנן קתני לה, ורש”ש פליג עלייהו, וכד’ בעה”מ, אלא דר”ח ס”ל דהיי”ט דרש”ש משום בילה ואילו לבעה”מ טעמי’ דרש”ש משום גמר פרי.  ובאמת שכאן המקום להתבונן בד’ בעה”מ דמנין לו דרש’ש ס”ל טעמא דגמר פרי (גם מי הכריחו לומר כן) והא להדיא כתוב במשנה בדעתו דהוא משום בילה, גם פשט הגמ’ משמע דלא ס”ל כשמואל וכדיפרשי’ ד”ה אישתמיטתי’ דשמואל ס”ל דהלכה כרש”ש ולא מטעמי’, דרש”ש טעמי’ משום בילה, ושמואל טעמי’ משום גמר פרי וס”ל דאין בילה, עיי’ש [וכ”נ דיפרש הר”ח את הגמ’ כד’ רש”י ועיי’ בתוס’ שם), ובאמת גם מצד הסברה אי אזלינן בתר גמר פרי תו לא צריכים לטעם דצובר גורנו [וכמו שהשיג באמת הראב”ד על הרמב”ם], ועוד דכיון דרש”ש ורבנן מיירי באורז, מה הי’ צריך בעה”מ להזכיר ענין דליקט לפני ר”ה ואחר ר”ה שנצטרך להגיע לטעם בילה, הא רבנן בתר השרשה אזלי והו”ל לרש”ש – לד’ בעה”מ – רק לומר דבתר גמר פרי אזלינן ולא בתר השרשה.

ונראה ליישב ד’ בעה”מ דהוה ק”ל כקושית התוס’ [ולד’ היפה עיניים – זוהי קושית הירושלמי] דלמה רש”ש אזיל באורז וכו’ בתר השרשה (וצ”ל דהכריחו לומר כן ל’ המשנה דקתני בד’ רש”ש במשנה דפול המצרי – שהיא סיפא דמתניתין דאורז ודוחן “כיוצא בהן”, כלומר דפול המצרי כיוצא באורז וכו’ דמה התם אזלינן בתר השרשה אף בפול המצרי כן, ורבנן פליגי עלי’ דבפול המצרי א”א ללכת אחר השרשה, משום דמקצתו השריש לפני ר”ה ומקצתו אחר ר”ה ולא מהני צבירת הגורן, דביבש אין בילה וע”כ לרבנן אין לו תקנה אלא להפריש עליו ממקום אחר (ועי’ בתוס’ שם ד”ה ויצבור, שדייקו כן מל’ המשנה עיי”ש), וע”ז השיב בעה”מ דלדבריהם דרבנן קאמר ולי’ לא סבירא לי’ אלא דאזלינן בתר גמר פרי.

ולכאורה קשה מי הכריחו לבעה”מ לומר דרש”ש אזיל בתר גמר פרי, והלוא טעם זה נאמר בגמ’ אליבא דשמואל, אבל רש”ש טעמו כתוב במתני’ להדיא משום צבירת גורן דיש בילה אף ביבש (וכ”כ להדיא רש”י שם בד”ה אישתמיטתי’ עיי”ש, וכן נראה דפי’ ר”ח בטעמו של רש”ש, ויפרש הגמ’ כמו שפירש”י עיי”ש). ועוד י”ל דמי הכריחו לבעה”מ לומר בתו”ד: “דכך ה”ה בשליקט מקצתו לפני ר”ה, וכו’ שצובר גורנו” והלוא בנידו”ד דפול המצרי לא מיירינן בהכי אלא בהשריש מקצתו וכו’ ודי היה לומר – לדעתו – בד’ רש”ש טעמא דגמר פרי.

וע”מ להבין דבריו יש לנו להקדים ולומר דבכל מקום שכתוב בגמ’ “לדידי’ קאמר לי’ ואיהו לא סבירא לי'”, נאמר בל’ כזו “בשלמא לדידי כך וכך, אלא לדידך אודי לי מיהת בכך וכך”, כלומר דטוען לו שיודה לו לפחות במקצת הטענה.

ולאור ההקדמה הזאת יאירו בס”ד ד’ בעה”מ כאור יומם וכדלהלן: דכיון דהוה קשיא לי’ כנ”ל דרש’ש דאית לי’ בילה לא צריך ללכת אחר השרשה, לכן הוכרח לפרש דלדידהו דרבנן קאמר, וכיון שהגענו לזה שוב הוכרח לומר דרש”ש אית לי’ דאזלינן בתר גמר פירא וטען לחכמים שיודו לו מיהת בדין בילה, וע”כ מוכרחים לומר דרש”ש אית לי’ נמי טעם בילה וגם אזיל בתר גמר פירא ובקש שחכמים יודו לו מיהת בטעם בילה, היינו שיצבור גורנו בתוכו, והשתא ד’ בעה”מ יבוארו כמין חומר, דרש”ש א”ל לרבנן, בשלמא לדידי בתר לקיטה – דהיינו גמר פרי – אזלינן, [ומכיון שרצה רש”ש שחכמים יודו לו בדין בילה, הוכרח בעה”מ להקדים דרש”ש ס”ל הכי ולכן כ’ “ה”ה בליקט מקצתו לפני ר”ה ומקצתו לאחר ר”ה שצובר גרנו לתוכו למרות שבנידו”ד דפול המצרי לא איירינן בליקט מקצתו וכו’ אלא בהשריש מקצתו וכו’, ולמה הוצרך רש”ש להזכיר זה ומי הכריחו לכך, אלא ודאי דהיי”ט כמ”ש, שרצה שחכמים אף דפליגי עלי’ בטעם גמר פרי, מ”מ בנידו”ד דפול המצרי דאף בטעם בילה סגי יודו לו מיהת דשפיר דמי להפריש מני’ ובי’ ע”י שיצבור גורנו בתוכו, א”כ מוכרחים להקדים דרש”ש גופי’ אית לי’ טעם בילה, וכל דבריו נכונים וברורים, ולהאמור יוצא דלא פליגי רש”ש ושמואל כלל דכולי עלמא אית להו טעם גמר פרי, ולפ”ז צ”ל בפירוש ד’ הגמ’ בתשובה לר’ זירא, אישתמיטתי’ הא דאמר שמואל דאזלינן בתר גמר פרי, כלומר דהיינו טעמי’ דרש”ש בנידו”ד (וטעם בילה שהזכיר בדבריו היינו לדידהו דחכמים קאמר וכנ”ל). ולכן פסק שמואל כוותי’ דרש”ש  ומטעמי’ (דלא כרש”י) אלא דבדין בילה פליג שמואל עלי’ וס”ל דאין בילה ביבש.

גם לפי האמור צריכים לפרש לשון “כיוצא בהן” שאמר רש”ש – לשיטת בעה”מ – דהכי קאמר לדידכו כשם דאזליתו באורז ודוחן וכו’ בתר השרשה “כיוצא בהם” תלכו נמי בתר השרשה בפול המצרי, דאף דפול המצרי מקצתו השריש לפני ר”ה וכו’ לל”ל דיצבור גורנו בתוכו, ושפ”ד, ודו”ק.

לסיכום: בדעת ר’ שמעון שזורי יש ב’ שיטות

א. שיטת רש”י והתוס’ דבאורז ודוחן וכו’ ס’ל כד’ חכמים דאזלינן בתר השרשה.

ב. שיטת בעה”מ ורבנו חננאל, דרש”ש פליג על חכמים בדין אורז ודוחן וכו’ וס”ל דאזלינן בהו בתר גמר פרי (לד’ בעה”מ), או בתר בילה [לד’ ר”ח] ולא בתר השרשה, ובדעת שמואל, כו”ע ס”ל דפליג נמי אמתניתין דאורז ודוחן וכו’ וס”ל דאורז ודוחן וכו’ נמי אזלינן בהו בתר גמר פרי ולא בתר השרשה [ולד’ רשי’ ותוס’ פליג שמואל ע”ד חכמים ורש”ש, ועיי’ ברשי’ שם שיישב מה שקשה דשמואל כמאן אמרה (וכמו שהקשו התוס’ שם ונשארו בתימה) ותי’ דס”ל כרבנן דרש”ש (בפול המצרי) דלא אזלי בתר השרשה וצ”ל דאזלי בתר גמר פרי, ושמואל פסק כותייהו, וזהו שסיים רש”י שם “למדנו דאשכח שמואל תנא דלא אזיל בתר השרשה בקטניות אלא אחר גמר פרי ועלי’ סמיך לפלוגי עלי’ דרש”ש ועלי’ דהא מתני’ דתנינן לעיל האורז וכו’ שהשרישו עכ”ד, ולד’ בעה”מ פסק כרש”ש דאזיל בתר גמר פרי כנ”ל].

וכ”פ הרמב”ם (בפ”א ממעש”ש ה”ח), הלכה כשמואל דאזלינן בתר גמר פרי גם באורז ודוחן וכו’ (ועיי’ש הרדב”ז שיישב את קושית התוס’ “שמואל כמאן אמרה” וזו לשונו: שזאת הקושיא לא תפול על פסקי הלכות, כיון דלא אשכחנא שום אמורא דפליג אשמואל, בתר אמוראי אזלינן ופסקינן הלכתא, ושמואל ידע דאיכא תנא דקאי כותי’, א”נ דהכי קבל מרבו שקבל מרבו כתנא דמתניתין דאין בילה, וקבל הלכה כרש”ש, וא”א לקיים שתי הלכות אלו אא”כ נלך אחר גמר פרי והלכתא כרש”ש ולא מטעמי’ עכ”ל), ועיי”ש השגת הראב”ד ויישוב הכ”מ והרדב”ז והפני משה (על הירושלמי פ”ב דשביעית הל”ה ובמרה”פ שם ד”ה תני שש מדות) מ”ש ליישב באורך, ובערו”ה (סי’ קי”ח סעיפי’ יח – כו) עיי”ש שהאריך (וראה עוד לקמן).

ג. הגדרת גמר פרי

ראינו בד’ בעה”מ דגמר פרי היינו לקיטה כמ”ש לעיל. אמנם התוס’ בר”ה שם (ד”ה אחר גמר פרי), כתבו דגמר פרי אינו לקיטה דזימנין דנגמר לפני ר”ה ונלקט אחרי ר”ה וכו’, אבל הני אין לקיטתן בגמר פרי שממתין להן עד שיתייבשו ואין לקיטתן כאחד דמתייבשין פירכין פירכין, אבל גמר פרי כאחת, ולכך מותר לעשר לשמואל אע”ג דסבר אין בילה עכ”ל. [ולד’ הרדב”ז (פ”א דמעש”ש ה”ח), גמר פרי היינו הבאת שליש, עיי”ש וצ”ע, ושו”ר בחכ”א ס’ט (עמ’ צג’) שכ’ וצ”ע אם רוצה לומר גמר פרי כמו שאר קטניות, דהיינו לעונת המעשרות, ושם בהערה י”ב, כ’ שכן משמע ברדב”ז (הנ”ל). ועיי’ש] ובס’ קיצור ה’ תרו”מ [להגר”י בויאר עמ’ כז’, ס”ז] כתב האורז והדוחן וכו’ הולכים בהם אחר גמר פרי, דהיינו כשכבר אין משביחים בשהייתם בקרקע, ואפשר דלדעת הרמב”ם, אזלינן בתר גמר פרי ואפי’ משביחים עדיין. ובהערות על הסעיף הנ”ל כ’, עי’ חזון איש שם (חזו”א שביעית סי’ ז’ ס”ק ט”ז) עכ”ד.

מדבריו משמע דלד’ החזו”א, הוא גמר פרי לגמרי אלא דמספק”ל אם הוא דוקא כשגמר השבחתו או דילמא אפי’ עדיין משביח בשהייתו בקרקע, אם כבר נגמר הפרי (כנראה לפי המקובל אצל בני אדם) מיקרי גמר פרי. וכן משמע שהבין ג”כ הערו”ה (סי’ קיח סעיף כ”ד) דגמר פרי אינו שליש גידולו שכ’…. ואם זרעו [לפול המצרי] לזרע, דינו כתבואה וקיטניות דהולכין אחר שליש, ואם זרעו לירק דינו כירק דהולכין אחר לקיטה, אמנם אם זרעו סתם והשתא א”א לילך אחר שליש מפני הירק, ואחר לקיטה מפני הזרע, והוה כאורז ודוחן שא”א לעמוד עליהם אימתי זמנם, ובזה תניא מקודם דב”ש וב”ה ס”ל דהולכין אחר “גמר פרי”, דכל שאין הדבר מבורר הולכין אחר גמר פרי כשמואל, עכ”ל הא קמן דס”ל לערו”ה דגמר פרי אינו שליש גידולו אלא גמר פרי ממש, וגם יוצא מדבריו דס”ל כהתוס’ דגמר פרי אינו לקיטה, ולא כבעה”מ דס”ל דהם דבר אחד.

ד. מכל האמור לעיל נמצא דיש ג’ שיטות בגמר פרי

א. שיטת בעה”מ, דגמר פרי הוא לקיטה.

ב. שיטת התוס’, דגמר פרי הוא לפני הלקיטה.

ג. שיטת הרמב”ם, שנוי במחלוקת, דלד’ הרדב”ז ס”ל להרמב”ם שהוא שליש גידולו, ולד’ החזו”א, להרמב”ם הוא גמר פרי ממש (לא שליש גידולו ולא לקיטה) והוא כד’ התוס’ הנ”ל (אלא דמספק”ל בד’ הרמב”ם דאולי “אפי’ עדיין משביח בקרקע”, כל שנגמר הפרי מיקרי גמר פרי, ובזה שונה הוא מד’ התוס’). וכ”כ ערו”ה דהוא גמר פרי (ולא שליש גידולו ולא לקיטה) וכ”נ עיקר בד’ הרמב”ם (ודלא כהחכ”א דחשש לד’ הרדב”ז, דלהרמב”ם הוא שליש גידולו).

ולדינא נלע”ד כד’ הרמב”ם והתוס’ דהוא גמר פרי לגמרי (ואף דהחזו”א מספק”ל בד’ הרמב”ם דאולי אפי’ משביח עדיין בקרקע, מיקרי גמר פרי, מ”מ לא שבקינן פשיטותי’ דהתוס’ מפני הספק בד’ הרמב”ם) וכן עיקר להלכה ולמעשה.

והנלע”ד כתבתי

והיעב”א וציי”מ וימנ”א

הצב”י סעדי’ אריבי ס”ט

נ.ב. ולפום ריהטאי לא מצאתי בשו”ע (יו”ד סי’ שלא) שהביא הלכה זו (למרות שבכ”מ על הרמב”ם שם האריך בזה) ולא ידעתי למה השמיטה משולחנו הטהור, ואולי רמזה במקום אחר, ויל”ע בספרי הקיצורים אם דברו בזה, וכעת צל”ע ואכמ”א.

הנ”ל