גם עץ בודד שמניב פירות בודדים חייבים הפירות בתרו"מ
תפוז ולימון שני מינים ואין מפרישים מזה על זה
מיני ההדר כגון התפוז והלימון הצהוב הגדול, שייכים לשנת השמיטה, ופטורים מתרומות ומעשרות.

הירקות מגידול רגיל מרוססים ללא הבחנה וללא ביקורת, כי אין מי שיעקוב אחריהם, מאידך התוצרת מגידול מיוחד, מרוססת בשיקול דעת, ובעיקר לטפל בחרקים שאינם יורדים בשטיפה, הם עוברים ביקורות של מעבדות מוסמכות כל העת, התוצרת שהם משווקים היא מזוהה, וכל העת הם תחת בדיקות פתע, ולכן לענ"ד הגידולים המיוחדים עדיפים גם מבחינת ריסוסים בדרך כלל. וכוונתי לחברות הגדולות, והמוכרות, ולא לחברות שאין ידיעה לגביהם.

תותים מכל מקורות גידולם, יש בהם נגיעות כולל השטופים, באופן שמחייב טיפול מיוחד בכל תות [הורדת הפרח עם מעט מבשר הפרי, השריה של כ 3 דקות במים עם סטרילי טבע או אמה לכלים, תוך כדי השריה עם היד לסובב את התות במים. לשטוף את כל התותים תחת ברז מים, ואז כל תות תחת ברז מים לשוטפו תוך הברשתו עם מברשת רכה ודי בכך].
עלי תרד יש מגידו מיוחד, עלי צנון, אין.
רוב החרקים מקורם מן האויר ולא מן האדמה, אז בגידול בבית סגור, ובעציץ – הנקיות תהיה הרבה יותר טובה, אלא שלצמח צריך תנאי גידול של שמש ואויר, ולא בהכרח שהגידול יצליח. וגם אם יצליח יש להזהר מחרקים בפרט המעופפים.

למיטב זכרוני לחברה זו יש חותם כשרות על כל מוצריה. לגופו של ענין אם הסלמון מקורו בוודאי מנורבגיה, והוא עם עור ומזוהה, אין לחוש לא לתולעים פנימיות ולא לתוספים, יש רק לגרד את העור ולשטוף היטב.

גבי שאר מצות הארץ יש שנוהג בהם איסורים שונים, וכגון מה שציינת לגבי ערלה, אכן כללית כמו שכתבתם אולם תלוי איך נמצא העץ אם במקום טרשים אם לאו, ועוד פרטי דינים, וביארנום בספר עץ השדה בפרק החמישי.
לגבי איסור חדש, ראה בגמרא במנחות (דפ"ד ע"א) שמביאים עומר מספיחי שביעית [הגם שהם הפקר], וראה בטורי אבן עמ"ס ר"ה דף יג ע"א, וראה במשמרות כהונה על הסוגיא שם, וראה בתשובת המהר"י אסאד (יו"ד סי' שמא) ובמנחת חינוך מצוה שב אות ב. ובס' זכר יצחק (סו"ס מב). ובקונטרס על עניני חדש לרבינו הפני יהושע בסוף מס' קידושין.
הרי לך מס' מקורות כבקשתך שאפשר ללמוד מהם על שאלתך זו.
וחשוב לציין לשבת את בנך בכיתה ג, ששם לב לדבר שהרבה אחרים גדולים ומבוגרים ממנו, לא היו מבחינים בזה.

הלכה למעשה, מותר, וגם לדעת השו"ע בזה יש להתיר כי יש כאן כמה צירופים להקל. וראה מה שכתבתי בזה בחלקת השדה חלק ג בכלאים סימנים ג-ו, ובחלק רביעי כלאים סי' ד אות ב.

בתוצרת המיובאת מחו"ל לא הצלחנו להבטיח שלא יהיה בציפוי "שלאק".
ולכן החושש לחומרא [שאין זה אלא חומרא ענין השלאק כיון שמעיקר הדין איננו אסור וכי שהארכתי בספרי תולעת שני סוף כרך א], יכול להסתפק בקילוף הקליפה

אפשר להוציא את העץ עם גוש גדול, וישר לתוך עציץ או פח גדול עם חור בתחתית מעל 2.5 ס"מ, ותשאירו את העץ שם כל השנה, ולאחר שמיטה, תחזירו לאדמה. ובכך לא נטעתם בשמיטה, ואינכם מפסידים שנות ערלה.

בשנת השביעית, מגידולי נכרי [או לאותם הסומכים על ההיתר] – אין צורך להפריש, אא"כ נגמר מלאכה על ידי יהודי כגון ענבי יין של נכרי שישראל גמר את המלאכה. ובשנה השביעית להבדיל משאר שנים יפריש אבל בלא ברכה.
מגידולי מצע מנותק תחת בית = יפריש בלי ברכה. [אא"כ מכר את העציצים לגוי והקטיף היה ע"י גוי, שאז פטור].
אוצר בית דין שהבעלים הפקיר כדין – פטור מהפרשת תרומות ומעשרות.

א. כשרות טובה אמורה לדאוג שיהיה כיסוי לתעודה, ולמנוע את החששות של החלפות סחורה וכו', וב"ה הכשרויות מרבים במשגיחים, מפקחים, ציוד אלקטרוני ועוד, כדי למנוע רמאות.
ב. מה ענין נכרי אצל "אוצר בית דין", כאשר האחרון שייך לחקלאים ירא שמיים שמפקירים ועושים מלאכתם כדת וכנדרש, וברכישתך מהם אתה מחזק שומרי שמיטה.
ג. היתר מכירה התבסס על דעת גדולי הדור ויש אוסרים ויש מתירים, ומרן הגרע"י זצ"ל חיזק וביסס היתר זה, אולם גם לדבריו זצ"ל אין זה למהדרין, ואין זה קיום מצוות השמיטה אלא שלא לעבור על איסורי שמיטה, וממילא "אוצר בית דין" ודאי עדיף, וכך הוא כתב וחתם בשנת תשס"א ולועדת השמיטה הארצית.